פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 374)

סתם

לא ממש מרגישה

הנפש אינה רוחשת

לא עלתה בערה

לא כליתי

או ביכיתי

לא ניבאתי נבואות 

או העליתי באוב.

פשוט חייתי

ונעתי בחלל

ואז שמעתי

את השקט.

ראיתי

כי רגעתי

נוכחתי

נזכרתי

בחיים הרגילים

הסתמיים

הלוחשים.

רוצה שיישאר

לפחות כמה ימים

להיזכר

 

 

בס"ד
תקרא לי "מהותי" אני מגדיר ת'רגשות
מכין מגן שריון, דמעות הן חמושות
עומד בפתח, לא מצפה לדעת מה או לאן להתקדם
מכלי נשק מחאתי הראפ שוכב פה מדמם
דיכאונות ללא סיבה איך לכבות את המכשיר?
אני תקוע בין השניים הדו קיום של התחביר


אולי אמשיך את זה, אם ירצה השם. בינתיים שמרתי את זה, ברוך השם. לילה טוב.

מי ידע שהיווצרות חייך
תגרור אחריה אותי?
נסה לכבות אש והיא תפלוט עליך את כל הגיצים שלה
אני מבטיחה שזה לא כואב.
ניסיתי.
האם כיבית פעם מישהו עם נפש בוערת?
אני כיביתי;
הגיצים השאירו לי חורים עמוקים בעור כשהם חדרו פנימה.
אתה לא רוצה לראות.
האם אהבת פעם?
חוץ מהפעם ההיא שאהבת אותי.
אותה אנחנו לא סופרים, אסור.
אם נדבר עליה היא תדעך
ולא תפלוט כלום
אלא תתמוגג.
כמו עשן באוויר הלילה.
היא תתפזר בין מליוני חלקיקים של אהבות אחרות של אנשים אחרים שאנחנו בכלל לא מכירים,
יותר לא נוכל למצוא אותה לעולם.
אל תודה בזה שאהבת,
לא אותי ולא אותך.
שמור לך את הלהבה הקטנה הזו,
את התקווה שפעם אחת זכית לגלגל את האמת על הלשון,
ואל תספור אותה.
אל תדבר עליה.
שתחיה עוד קצת, עוד קצת. אולי עד שאני אגלה איך לשמור עליה מפני רוחות זרים. או שאמצא יפה יותר במקום אחר, בבית אחר, בכוכב אחר. אזי אני מקווה שכבר לא אצטרך אותה, יותר.
מישהו כיבה אותך פעם
ואחר כך קמת לתחייה?
או שאתה לא יודע איך זה מרגיש.
כי לי אין מושג;
כיבו אותי כל כך הרבה זמן
ועדיין לא קמתי.
אני סתם זורקת גיצים
גחלים שחורים
להזהיר זרים
ולשרוף
את מי שיעז לכבות אותי עד הסוף.
אבל אני עוד לא בוערת.
הנפש שלי שורפת ובכל זאת זו לא בעירה, אלא אשליה. אלו שאריות, כאבים, חורים.
אבל לא בעירה, לא בסדר גודל עוצמתי שבו נפש כשלי יכולה לבעור.
להאיר.
לצעוק למרחקים את קולה.
את מנגינותיה.
ראית פעם מדורה נדלקת?
זה תהליך יפהפה כמו כוכב נופל
אבל מהותו כתינוק שנולד;
גרעין קטן של חיים שפועם כבר כמעט תשעה חודשים
ואז מתפרץ החוצה בבכי-
כך גם האש תופסת את מקומה
ועולה,
ועולה,
וצועקת. מלחשת.
הנפש והאש אחד הם, אולי אחת- בוערים כמו זוג אוהבות ממוזג היטב.
אי פעם תיארת לעצמך שהזמן יכול לשמש כמים זורמים פנים אל פנים?
מלב האדם לאדם,
הזמן משתלט ומכבה בזרם אדיר נפשות ישנות.
ומנקה כתמים
ושוטף חורים שחורים וגחלים צהובים, אדומים, כתומים.
שקופים.

אני מתגעגעת להליכה ברגליים יחפות על כבישים מחוספסים. לאבני חצץ קטנות הדוקרות את הרגל בתזכורות נואשות לקיומן הלא מורגש. לרוח קרה המסמרת שערות ארוכות שאישה לא רואה צורך להסתיר. לדיבור שקט ועיניים מהורהרות, עסוקות במדידת מרחק תמידית מהמעבר חצייה הקודם לזה שאחריו.
אני מתגעגעת לרעש הפשוט והמסורבל של הצעידה המשותפת, שמתחתיו אתה וקולך נגליתם אליי, אמנם אתה לא במערומיך, אך גם קולך לא לגמרי לבוש. אתה שונא להקשיב לעצמך מדבר; גם אני, גם אני. דע לך שאין בעולם מתוק כמו טעמה של שנאה עצמית- אך יש מתוק יותר. היית רוצה לטעום?
אני מתגעגעת לרחש הרוח החולפת בין תלתליך הסבוכים ומתירה אותם בעדינות, מתירה אותם למגעי, לאצבעותיי החותרות בהן באהבה גדולה. להבזקי חיוכים, לדמעות נמחות, לשני אנשים שלא מוצאים את הצורך בשתיקות. אולי במלמולים. גם ברמיזות. אבל העיקר לדבר ולהסיח את הדעת מהלב הפועם באוויר בקצב רך; טח, טח, טח.
אני מתגעגעת לתחושה שהנה הנה, כבר מגיעים, העייפות מתפשטת בין הלב לרגליים ותכף ניכנס למיטה יחד, מותשים. הנפש שלך רועדת מקור ואתה מתקרב בתום ומבקש ממני אור.
וחום.
אולי אוויר אוהב לנשום.
ובמיטה שלנו אין צורך לפשוט בגדים כי אין משמעות לקיומם ולגוף האוחז בהם בכח. אוחז בכח ממש, בידיים כחולות ממאמץ וורידים בולטים, לא מסרב לשחרר מהמסיכות שבחרנו לפני כמה שעות.
לגוף באמת אין משמעות כשאנחנו אחד מול השניה, עירומים מפחדים. הלוואי שהיה כאן קצת יותר מקום, החדר הזה עוד יקרוס עלינו אם לא ננקה ונפנה את עצמנו החוצה. בוא, נתלבש שוב מחר.
בינתיים תן לי קצת מהטעם המתוק ההוא
לא, לא שנאה עצמית. היה לך משהו טוב יותר בפה. אולי מילים?
תן לי עוד קצת לפני שהיום הזה נגמר, מסתיים ומתרסק,
נופל בכל כוחו על האני שבניתי
ומכבה את האש הזרה בי
ואת רחשי גחליה.

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.

חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.

"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."

"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.

מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.

ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.

והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.

עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.

והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.

מכאן לפחות אפשר להתקדם.

ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.

ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.

כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.

והוא נשאר.

לבד.

הוופסס.

מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.

צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.

"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."

"הי.."

הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.

אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.

"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."

אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."

הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.

אבל הקול הזה.. הקול הזה..

הוא חייב, הוא חייב.

והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. ומרוב קלותו של הבור הוא שוכח לשים לב, נאחז באבן אחת, רטובה וחלקה, ושוב, צולל למטה.

שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא," כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.

הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.

האדמה מתקרבת במהירות.

הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הגבוהה.

הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.

הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..

הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.

הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..

מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.

הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.

מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו. נופל.

רגל של מישהו.

מישהו בוכה.

הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.

"הי ילדה. את צריכה עזרה?"

הילדה מתייפחת בתגובה.

"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."

"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."

הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.

"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."

"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.

ואם הם ידליקו את הגפרור, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לחרוך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.

וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.

אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.

"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."

ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."

בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.

שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.

שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..

הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.

הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.

עוד רגע והגפרור נכבה..

"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"

הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..

"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."

היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו ישב שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.

אבל הגפרור נכבה.

הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.

אבל זה היה כל כך קרוב!!

הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.

"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"

"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."

"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.

הקול ההוא..

"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.

קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.

"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"

"ששש.."

הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.

הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.

הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.

כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."

"תראה מה כתוב פה."

הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.

אכן, מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.

"הביתה".

כבר תקופה ארוכה עוקבת פה בשקט...עכשיו קיבלתי אומץ לשלוף חומר מהמגירה לאוויר העולם...

נראה מה תגיבו...

להתבגר

לצאת מהקופסה

לנסות את השליטה

לחוש את עצמך

לבדוק מה בשבילך

 

להכיר את הבפנים

ללמוד עוד אנשים

לפקוח את העיניים

לחדד את האוזניים

 

כי פתאום אתה יוצא 

ומרגיש כ"כ לבד

ולומד להתחבר לקל אחד

 

ואז אתה נכנס

ומרגיש כולך שליו

כי אתה נמצא קרוב לאב אוהב

 

מיד בונה ומחבר

ומרכיב אישיותך

ומגלה לעולם את עצם עצמך!

איזה כיף זה שיכרות
לשמוח ולרקוד
אבל עברתי את הגבול
רחוק מהטעם הטוב.

שלב א מתחיל קצת רוקד וקצת שר
כולם מסתכלים ואני מרגיש מנוכר.
וצעד אחר צעד אני כבר לא אני
אכן "אני" נכנסתי לתוך עמקי עצמי

אני "אני" וכלל לא יודע
מחר אני יקום, ואין אני יודע
ולבנתיים סודות כליותיי נפלטים
ואין אני בוש, כי אני "אני"

אבל על הרצפה התרסקתי
ולרגע "אני" לא קמתי
לתת לאחרים אותי להרים?
לא "אני" אולי האני

ומתוך חלום אני צועד קדימה
רגל שמאל ימינה, והימין השמאילה
אבל צעד אחר צעד "אני" נשאר "אני"
ובתקווה שמחר "אני" יזלוג קצת לשני

אני רוצה אותך
אני רוצה להיות איתך לבד
בלילה
חושך
אני רוצה לשמוע אם גם
ליבך פועם

 

אני רוצה לדעת אם גם אתה
מרגיש
אוהב בסתר
אני רוצה אותך
לבי סוער

 

אני רוצה אותך
בנוף גולן
אוחז ידי ואומר
שגם אתה רוצה
אני רוצה אותך
עינייך בעיניי
ובוכה ומחכה

 

אני חולמת עליך
אני רוצה אותך יותר מכל דבר
אני רוצה
אותך בלב מדבר
שתלטף פניי ותמלא אותי בפנים
אני כבר משתגעת
ימיי אינם ימים

 

אני רוצה אותך
לעת ערב שב אל ביתנו
וכל חום גופך
נושם מעלי
אני רוצה אותך
האיש הכי קרוב אלי

 

אני רוצה אותך
אני רוצה אותך
ולא יודעת מה לעשות
ליבי נושם אותך
ושתיקותיך הן הכי מרגיזות

האם זו מי שאני
עם הבית המבולגן
הכלים בכיור
הרצפה השחורה?

מי שאני
עם הפירורים
המשחקים הפזורים
והררי הכביסה?

האם מי שאני
תלוי במצב, בשעה
ברגל שקמתי איתה
ואיך הבית נראה?

או שאני פשוט
נשמה טהורה
שמשתדלת, מתאמצת
ולא תמיד מצליחה?

ומי שאני
זה בכלל לא תלוי
במה שקורה,
ואיך שנראה.

כי אני אשתדל
אמשיך לטפס
אפול ואקום
ולא אתייאש.

רוקדת ככה

כי פורים היום

שרה בקול,

סתם ככה

כי צריך לצאת במחול

 

ובתוך הלב

הכל ריק

ורק כאב

מילותיו זורק:

את סתם רוקדת

אין לך תקווה

השמחה תברח לך

בכל מצב את - - 

אבודה

 

ואני רוקדת

ודמעות חונקות

ומישהו יודע

מה כבר יכול לקרות

אם אפסיק ודי?

אם אצנח תחתי

ואסכור פי בדמע

ואומר שכלום

לא יוכל לי לקרות

 

אולי באמת אין רע

בכך שפשוט אטוש

את הזירה???

 

נלחמת כל חיי בכאב

לא נותנת לי לקרוס

אולי הפעם כן?

אולי אין סיבה לרקוד עוד?

 

בינתיים,

עד שתהיה תשובה

חושקת שפתיים

וממשיכה

במקום לצחוק בכיתי
דמעות בלעתי
על פרצוף אטום שמרתי.

התנהגתי מוזר
מתוך רגש זר
במקום לא מוכר.

רציתי לברוח
אולי גם לצרוח
רק לא לפרוח.

אותי ניסו למשוך
לדחוף לבתוך
עם שום טיפת רוך.

נעלתי את הלב
מתוך הכאב
הראש כה דואב.

חיוך מאולץ
על פניי צץ
רוצה לשים פס.

אז בסוף השתתפתי
עשיתי טובה
ריקוד אחד של נדבה.

אחר כך פרשתי
ורק הרגשתי
שאני הורסת את השמחה.

במלאת שנה לרצח במושבה מגדל | שורה ראשונה

 

אשריכם ישראל

היעדר המילים 

וחוסר ההיענות של הנפש

מנביטים בי רצון עז

להפסיק

להירתם לאבדון,

ל-יש המחיק

עד שאמחה

כמו ציור בחול על שפת הים

 

היעדר הכוונה

כמעין מכונה

מבוססות יגונות ומוסכת אותם על לוח הלב

 

כמו טעמתי מבעלותו של ההפקר

אשר שב ומפר

חוזר ודוקר

אותי

מיניה וביה

 

 

וכתתו סיפוריהם למשפטים

והרהוריהם למילים נבובות

לא ישא עוד גוי אל גוי שיח

ולא ילמדו עוד מחשבה

 

ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי ואותיות אשר תבאנה 

לא יאמרו למי הן משתייכות

 

השירה באות תיפדה

וכותבה בתפילה

 

שאתפלל

 

 

*מתובל בישעיהו : א, כז  ; ב,ד  ; מ"ד,ז

יש לי פריקה

זה יושב לי בגרון.
מוציא לי דף לכתיבה

ליד מניח עט ועיפרון

רוצה לכתוב רק שורה
להתחיל התחלה
מחכה להשראה
ולא יוצא לי מילה.

המחנק מחלחל
ל א ט את בשרי זולל.
ואני מת[חלל],
אין לי מים לדלל
ולהעביר את ההרגשה
שלהיות גרוש זה רע
ואין סיכוי ואין בחירה
נשלט בפיסיקה חה חה

אבא.
אבא.
אני יודעת מי אתה.
מה אתה.
חנון ורחום.
חונני ורחם עליי.
אבא.
הדלק אור בעיניי.
הבער גיצים בנשמתי.
תן ברק במחשבותיי.
שלח ניצוץ של טוב בליבי.
בבקשה.
אתה יודע.
אני יודעת.
לא אצליח לעבור את זה בלעדיך.
בלי הכוחות.
שרק אתה נותן לי.
תן לי כוונה.
תן לי אמונה שלימה.
תן לי גאולה.

אבנים רובצות אצלך עמוק
אתה בלי אוויר
לנשום עמוק
ללכת למרחקים ארוכים
בין הטיפות

רוחות משתוללות
צפוים עוד ממטרים-
אומרים בחדשות
גם אצלך יש משקעים,
לא מספרות עליהם
קרייניות אדישות

לרוץ ולרוץ
לדלג על שלוליות
בלי סיבה לברוח
אתה מתנשף באיטיות

רק עוד רגע
וליפול
לדשא הרטוב
המשא הזה כבד עליך מידי
לא יודע מה רע
מה טוב

להמשיך לרוץ בין אבנים,
בין הטיפות,
רק להפסיק לחשוב.

גדסרניק עם סיכה בגודל פלאח
במרכזית נמרח
מלא בציניות מבוקרת כלפי
היחידה שכה אוהב וכלפי
היחידה שכרגע אין לו (למסכן)

ג׳ובניק במבט מעומעם שכאילו בז
לסבל ולמשמעות מאחורי
משקפי שמש של קרולינהלמקה
מציץ על עוברי הטורח בתחנה

"* צונזר*,
מתי פעם אחרונה פנית להרקרן"
(הצעקה שבלב)

ואהו אזי הציניות חודרת
וחוסר המשמעות
ו*צונזר* מתגנב ללב
ואז נהיה גם אני גדסרניק אטום

"גם כן גדמ"ס* "

*גדוד מסריח.

את אשר עשה


ברגל גסה
פיו לא פצה

אבל -
בנפשות חבל
אשמה - טפל

וגם


דרס

רמס

חמס....



מפעפע הכעס.




והיה

בהניח מאויב

סובב



(ברחמיו ית' האוהב)

נזכור-

בקרבנו אורב

שוכן

בוחן-

הייתכן? - אכן.





תמחה

את זכר עמלק.


לא תשכח

את נשמתך


בל תזניח

רצון קונך







רבוני

הרחק נא

כת הצפוני
















































["סימבה.
זכור מי אתה......."]




נשמה שנתת בי
חלק ממנו ית' בקרבי
טהור
זך כתית
להעלות נר תמיד
לזכרון
על לב אהרן


נפש
רוח
נשמה


בכל אחד
לעד.

אילו

אילו היה לבבי כאלף לבבות
אילוהיה קולי כאלף כינורות
אילו שאגתי לאלף רעמות
ורקיעת רגלי מרעידה אלף עיירות

אילו היו עיניי כאלף שמשות
אילו היה גופי אלפי שנות
אילו הייתה ידי כאלף ידות
וזעקתי כאלף שתיקות

אילו היתה אנחתי כאלף רוחות
ונשימתי כאלף סופות
ספיקת כפי כאלף רעידות
ציפורניי כאלף שיריונות

אילו השראתי כאלף השראות
אילו היתה שירתי כנהימת אלף אריות
סעודתי באלף שולחנות
ותפילתי כאלף תפילות

אילו היתה מחשבתי כאלף מחשבות
שירתי כאלף שירות
צהלתי כאלף צהלות
תורתי כאלף תורות

אז... 
אז הייתי אני.

הלך לו הג'ונס ריק אל
מעבה הצללים שיש בשוק
מחניודה
עלמתו, שקוראים לה
גם
שובאל ( שפעם טסה להודו וחשבה
שיש אמת אבסולוטית שמתגברת
על וודקה אבסולוטית) בטח יושבת
עם חצאית שאנטי וחזיה, משועממת
רואה
סדרת פופ כמו 'להיות איתה'
ונהינת.
כשיחזור...
אבל לא חוזר.
הוא מניח את המחשב על הבאר
ב'כרוביס', מגלגל צחוק, חצי צחוק
עם המוכר הפריענק, שותה חצי
גולדסטאר מחבית.
ומשלים את העבודה שלא
סיים (ושונא) כמו שגם קצת
שונא לפעמים את שובאל הנל
העבודה על "האקזנטציאליזם
הקלאסי" חבל שפשוט אי אפשר
לפעמים לקרוא ג'יי די סאלינג'ר למרצה
במקום.
בצבא הוא היה קצין
ופעם היה לו ממש חשוך
והוא פחד, הוא היה קצין מפוחד
ומבוהל.
והיום הוא ג'ונס לא חוזר, גם
לא מטלפן, רק מתגעגע.

ראינו אדם
שלא עשוי מאדמה
הוא עשוי משמיים.
אני כוח
שעטוף בגוף
אני אינסוף
אני פלא
אני נהר המטהר

ושמים אותו במקום עם המון אינסופים בתוך גופים
שכבר קצת כבו
שכבר שכחו את עומק עצמם
שכבר שכחו את עצמם
ואיך להיות
ולתהות

ביקשו מהם להיות תלמידים
ולא נהרות
רצו מהם שיהיו אנשים
ולא ידעו שכל אחד הוא איש
איש
איש
אש

ראינו אדם
ואחת מרגליו דורכת מחוץ לשביל הסלול