פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 388)

בהתחלה זה סיפור תמים וחמוד אבל הסוף שלו הופך אותו לחזק ממש.

הפסקה האחרונה הופכת את הכל לעמוק יותר ואמיתי יותר.

אהבתי ממש!

וגם בתוך הפסקה האחרונה- את 2 המשפטים האחרונים.

תודה לך על זה!

מה שיפה זה עצם ההתבוננות של האדם בעצמו

זה חשוב

כתוב יפה, למרות שלא הכל הבנתי.

כמה פסיקים פה ושם היו עושים יופי, לדעתי.

נשמה שלי, איך שאני מבינה, הייתי בדיוק במקום הזה...

בהצלחה נשמה יפה.

הקב"ה נותן כח.

יהי רצון שתרגישי.

ליבי איתך.

עמוק ומרגש!!!!

לייק..!

לחלק את השורות ככה.

ממש מרגיש כאילו השיר מתקתק כמו שעון.

צורה שמשמשת יפה את התוכן.

למה??

למה אני כל כך מסובכת,

מסתבכת.

למה אני לא יכולה להיות שלמה ורגועה.

באלי להיות כמו אחרים.

שלמה עם עצמי ובטוחה.

למה אני חיה תמיד עם ספקות ושאלות?

למה אני לא יכולה להאמין בלב שלם ולסמוך על אנשים?

למה??????

למה אני כל הזמן מסתבכת, מחפשת תשובות לשאלות שאף אחד עוד לא שאל.

למה בשעה כשכולם מסביבי כבר בטוחים וסמוכים, אני תקועה באותה שאלה.

באותה שאלה ארורה במתמטיקה.

מבחן ארור.

שריטה כזאת, לכתוב כמו מונולוג חיפוש ומשהו רציני ובסוף זה מבחן...

אבל אולי אצלך זה רציני באמת

אני מתעבת מתמטיקה!!!!!!!!!!!

יואוווו זה פשוט... שמע ישראל ניגמרו לי המילים.

יפה יפה יפה.

יואווו

וחזק.

אהבתי את המבנה. אבל בעיקר- את התוכן.

תודה לך על זה.

מסכימה עם אהבת ישראל.

מאד!!

פשוט להתחבר. יפיפה.

ממש עושה רע לקרוא את זה

נניח חברה שלחה לכם שיר שלה, והוא זורם ומשתפח ונוגע.
ואתם מאוד נהנים ממנו, אבל בכל זאת משהו מרגיש לכם לא שלם שם.

ונניח שכדי להבין אותה תציעו לה לכתוב עם יותר אנטרים, יותר מסודר.
אולי בזה נפגם משהו מהכתיבה שלה? יש כותבות שכותבות בשצף ויש כאלה שסופרים הברות. כל אחד והדרך שלו.

אפשר לומר שבשלב מסוים יוצר צריך להחליט למי הוא פונה, לקהל או לעצמו. אבל האמת, ככה שמעתי פעם מיואב בלום, שאדם צריך לשמור לעצמו את שתי המיומנויות האלה.

כשאתה כותב לעצמך, לא צריך להיות לך גבולות. הכתיבה שלך לא צריכה להיות מושפעת משום עיניים של אף אחד.

כשאתה כותב החוצה, כאן כבר יש סדר. יש איך, באיזו צורה.

בשני המקרים יש צורך להשתפר. להשתפר בהבעה של העצמי, להשתפר, בטכניקות, בסוגי הבעה - אבל צריך לדעת שלא כל פרק ביומן צריך להיות הקטע הכי מוצלח, ולא כל דבר שכותבים ביומן, צריך לצאת החוצה למחרת בבוקר.

ולך דומיה תהילה, וואי כל כך הרבה שאלות, בחרתי לגעת בזו שקפצה לי ראשונה. מקווה שהערתי או עוררתי דבר מה

ואני גם מסכימה, אז בכלל נחמד. תודה!

זה ממש מעניין.

לדעתי, יצירה היא דבר שאתה יוצר.

איפה עובר הגבול בין יצירה "רגילה" ל "יצירה מסתורית" זו שאלה מעניינת ואני חושבת שהתשובה מאוד סובייטיבית. דווקא אני אסביר דרך השאלה האחרונה ששאלת- למי היצירה פונה.

לדעתי יש יצירות שפונות לקהל, יש יצריות שהן גם לקהל וגם ליוצר ויש יצירות שפונות ליוצר.

אם יצירה מסויימת יצאה דבר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, יש בזה יתרון- האמן הביא מה שרצה לבטא והוא יצר הד כזה שמהדהד אצלו (תלוי בו) ואצל הקוראים.

החיסרון זה שאנשים באמת לא ממש יכולים להבין על מה מדובר ולהתייחס לתוכן עצמו, אלא אם הם יודעים על מה מדובר).

מה מפרסמים?

נראה לי שאין חוקים בדבר הזה.

יכול להיות שיצירה מסויימת תהיה לי כתב סתרים ולמישהו אחר היא תהיה יצירת מופת מדהימה. כי אני ראיתי מהמקום שלי, והוא ראה מהמקום שלו. ושוב, לפעמים זה לכותב עצמו, פונה אליו...

נכון שיש יצירות שלי לפעמים קצת מורכב להבים את הקשר הלוגי אפילו, אבל יכול להיות שמישהו אחר כן הבין, ובתור קוראת, זה יכול לתת לי הרבה פעמים השראה ליצירה משלי, ובכלל פתח ומחשבה למשהו שהיוצר אפילו לא חשב עליו. זה פתוח.

טגם יכול להיות שאני לא הבנתי ואחרים הבינו מעולה ואחרי תגובות שלהם אני אבין יותר.

ועוד משהו, פעם בסדנת כתיבה היה לנו תרגיל אחד וכמעט כולן אמרו ש"מה, אין שום קשר בין המשפטים!", "זה לא מובן בעליל" ו"יצא לי משהו דבילי". ובכל זאת, אזרנו אומץ והקראנו את המלל חסר הפשר שיצא לנו.

ו- וואלה, אחרי שמישהי אחת הקריאה, פתאום חשבנו על זה. וראינו שאיכשהו זה כן קשור. איכשהו. וכל אחת לקחה את ה"מלל חסר הפשר" למקום אחר, ואח"כ סתם דיברנו עלזה, ונחשפנו לדברים, נפתח לנו משהו בחשיבה, בהסתכלות. וזה מדהים.

אח"כ כולנו, ללא יוצאת מן הכלל (טוב לא היינו כזה הרבה), ראינו שגם אם מה שאני כתבתי יצא לא מובן בכלל לי, למישהי אחרת הוא כן היה מובן. היא ראתה אותו מהמקום שלה. והיא הבינה משהו.

יצאנו כל אחת עם דבר אחד לפחות שמישהי אחרת הבינה ממה שאני כתבתי ולא הבנתי מה יצא לי.

מדהים.

אני אפילו ממליצה לנסות אתזה מתישהו, אם יוצא...

וואו יצא לי קצת מבולגן...

מצטערת..

אהבתי את החלוקה ליצירה ליוצר, ליוצר ולקוראים ולקוראים.

אני מרגיש שאצלי הפרסום הוא בשלב קצת מורכב. מצד אחד בעבר כשהייתי בסדנאות כתיבה לא היה לי בעיה להקריא ישר, אבל יש הבדל בין להקריא לבין להוציא.

אבל אם כבר מדברים על זה, מהגורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות לעצמם החוצה, ומה גורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות לעצמם?
(וכמו שכבר אמרנו, יכול להיות דברים שפונים פנימה, ובכל זאת בחוץ הם יחוללו פלאים. אני חושב שאנחנו לא מדברים על רמת ההבנה על התנועה, נכון? תנועה של כתיבה שפונה החוצה או פונה פנימה)

מסכימה שיש הבדל בין להקריא להוציא. דווקא לי הרבה פעמים יותר נוח אח"כ שאחרים יקראו מאשר להקריא בעצמי, ושוב תלוי עד כמה מרגיש לי נוח...

מה גורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות אליהם עצמם?

זה יכול להיות הפידבק הכללי שבאלי לקבל וזה יכול להיות כי ממש התלהבתי ממה שיצא ל וזה עוד רמה של רצון לפידבק. וגם לפעמים כי וואלה באלי לראות איך אחרים יגיבו ולאיפה הם ייקחו את הדבר הזה. מלא פעמים זה שונה, וזה מעניין.

(ואני תוהה א הבנתי את הסוגריים. נראלי שכן, אבל אני לא סגורה עלזה..)

אם אתם שואלים לדעתי אז אומר שא. בשביל התוכן, שאנשים יפנימו/יקראו/כל דבר אחר, שהמסר יועבר, שיחלחל..

וב. בשביל הפידבק.

ואצלי לפעמים הא' והב' משתנים ומחליפים מקומות תלוי מה הדבר שכתבתי..

ובטוח יש עוד סיבות, אבל זה מה שעלה לי עכשיו

המקרה שהבאתי היה כזה שהתרגיל היה לכתוב את השיר הכי גרוע. אז כל אחת כתבה את השיר הכי גרוע שלה. היה קשר בין המילים. אבל בסך הכל, כולנו אמרנו שיצא משו גרוע (אני דווקא שיניתי את דעתי באמצע, אז אחרי שהקראתי הכרזתי שזה לא בדיוק לפי התרגיל...) אבל בסוף, כל אחת הבינה משהו ולקחה משהו.

יצא שכמעט כולן ממש הזדהו או אהבו או משו כזה- דווקא מהשיר הגרוע כל כך של השניה...

אז יצא שרובנו לא הבנו מה שאנחנו כתבנו יותר מדי, אבל מישהי אחרת כן הבינה כי היא ראתה מהמקום שלה...

אני מסכימה שיצירה משחזרת דבר כלשהו שיש לי עוד לפני השיר, רק שלא תמיד זה מיידי. לפעמים אפשרי שתתחיל לכתוב מה שיוצא ותוך כדי עולה לך רעיון כלשהו.. (לפחות לי זה קורה)

מסכימה שזה מה שמפריע ביצירות עמומות, ולכן חשוב קצת למצוא את המינון בין כמה אני מגלה וכמה אני לא. אבל צריך לזכור שזה דבר דינמי. כי לא תמיד מה שמפריע ומציק לי, מציק גם לאחרים ולפעמים זה גם די הפוך, שהם אוהבים את זה. אז זה דינמי ומשתנה בין אנשים.

ועם הנקודה האחרונה אני מסכימה ממש