פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 387)

כתבתי שזה שיר חדש שלי

 

כתבתי שזה שיר חדש

אבל הכל כבר הושר

וגם זה

 

כתבתי שזה שיר שלי

אבל מה שהושר לא שלי

וגם זה

 

ובפעם הראשונה:

זה היה חדש

זה היה נכון

זה היה יפה

 

ועכשיו:

זה כל כך מאוס

זה כל כך נלעס

זה כל כך קלישאה

 

ואני רוצה לחדש משהו.

ואני לא יכול

5000 שנות תרבות מאחורי

ואיפה בהם יש מקום אלי?

 

די! דיייייייייי! נמאס לי!

וגם מזה נמאס לי!

הכל כבר מזמן היה אמור להגמר

 

הכל כבר מזמן נגמר!

אז למה הכל נשאר?!?

 

באר החכמה מוצא עד כלות.

עכשיו אנחנו רק ממחזרים.

כדי לחיות ולא למות מצמא

כדי לשיר ולא להצטרד מהצמא

למה לא למות או להצטרד מצמא?

 

למה לחיות בשביל לחיות?

למה לשיר בשביל לשיר?

 

אם זה לא שייך לי 

לא מגיע לי לחיות

לא מגיע לי לשיר

 

אבל אני חי 

ולכן אני שר

למרות שכבר חיו

את זה

למרות שכבר שרו

את זה

 

בגלל שזה אני זה שלי

 

הוא מפחיד, העולם הזה.

מפחיד, ומוזר. 

מסתורי.

טרוף של מציאות.

עולם. מציאות. יקום. הוויה. 

מילים שמתארות את שאין לתאר במילים.

איזו הזיה. חיים.

תינוק. ילד. נער. בחור. איש. מבוגר. קשיש.

אדם.

כל כך הרבה בני אדם.

דורות על גבי דורות של יצורי אנוש.

או שאולי לא?

עבר והווה. מילים. אותיות. קולות.

המופשט כל כך מופשט.

והלא מופשט- מופשט אפילו יותר ממנו.

מי אני? מה?

גוף? נפש? נשמה?

מה זה בכלל?

רגשות? מחשבות?

אינסוף. אור. אלוהים. 

טיפש מי שחושב שמבין.

מוות. בשר ועצמות .מה יהיה בסוף?

אני. קיימת כאן בכלל?

הידיים שרצות על המקלדת.

מה ביניהן ובין ענף של עץ? 

כח החיים. מהיכן?

עייפות. שינה וחלומות.

הבלתי מובן לא יגמר לעולם.

עדיף כבר לא להתחיל.

והמדע, הוי המדע.

אטימות שגוברת בלי שום הגיון.

מנסים להבין,

ולא מבינים,

שההבנה היא הרבה מעל השגת השכל.

המוות כבר יותר מסקרן מאשר מפחיד, 

כשהאתה האלמוני מואס בכלומיות, בריקנות.

בלא מובן הגדול,

ובכל הלא מובנים הקטנים.

שמים.

וארץ.

עולם.

הדמעות לא מפסיקות

מתאימות עצמן למצב הרוח שבחוץ

מים נשפכים על החלונות

שקופים כמוני, אני מתחילה לרוץ

נשברת בקלות אופיינית לי

כמו עלה שנתלש ללא מלחמה

אני לבד אם אין אני לי מי

יעזור לעבור את המהלומה

יש עננים אפורים בשמיים

הם לא עוזרים לי להירגע

מבשרים על סערה שתתקוף בקרוב

זה הזמן לברוח 

ללכת לישון.

אני מקישה על זכוכית,
זכוכית המוגנת בבד מאחור ופלסטיק מלפנים,
פלסטיק קצת סדוק,
בד קצת קרוע,
מקישה בלי קצב קבוע.

מקישה בכמה מקומות,
מקישה על המילה "הודעות",
מקישה, מקלידה ושולחת,
אל זכוכית יותר מוצלחת,
אל זכוכית קצת יותר גדולה,
המוגנת בסיליקון מאחור,
ועוד זכוכית מלפנים.

הזכוכית שלי מרעישה,
ואני במהירות תשובה מקישה,
תשובה מנצחת,
לזכוכית שמתווקחת.

קרב בין הזכוכיות,
קרב מוחות,
לפעמים גם סתם דש,
ולפעמים מתבייכנת על העש.

לעיתים גם על דברים מרוממים,
תמיד על דברים השייכים לאנשים,
והזכוכית כבעלת אישיות,
מוסיפה עוד מילה ועוד איות.

אני מדברת עם אדם,
דרך זכוכית,
אני כותבת את דבריי,
ומקבלת תגובה,
אני קוראת ומנחשת את סוגה,
מנחשת בלי לראות עניים,
מנחשת כששפת הגוף שאני רואה,
זוהי שפה של זכוכית שבורה.

את כל זה הקשתי על הזכוכית,
אז מה שלא ברור- נהדר,
ומה שכן- בערבון מוגבל.

שקיעה.
צבעים עזים ממלאים את השמים.
צבעים חמים כאלה,
נעימים.

האור אט אט נעלם.
שוקע.

כל האור והטוב
נעלמים.

שוקעים פתע פתאום.

ואני
עומדת מול השמש
שכבר איננה.

ותוהה.

האם האור עוד ישוב.
והטוב יאיר מעל כולנו.

כמו שהשמש זורחת שוב בבוקר.

והעולם שלי ייצבע בצבעים יפים, נעימים, וחמים,
לא רק שחור משחור.

והחום של השמש יחמם אותי.
ואני לא ארעד מכל דבר קטן.

אבל בינתיים
אני עומדת.
רועדת.
תוהה.

מול השמש
שאיננה.

בחושך
לבד.

אבק כוכבים,
שמיים שחורים, כתומים.

סימני פסיעות ברצפה
ואת מצפה.

עיינים לשמיים
האם תרד טיפת מים?

גשם כמה לך מחכים,
קוראים בתחנונים.

בוא כבר בוא,
החלה כבר עונת הקרמבו.

והאוויר אביך עומד,
לנקיות וצלילות הוא חומד.

*סתם האוויר היה לי כבד, היה בא לי להעביר את זה למילים.
לפעמים הכתיבה דווקא בפלאפון, בתוך שרשור בפורום גורם למשו לצאת, סוג של מחייב אותך להוציא מילים, לחשוב, לכתוב.
אחרי חסימת כתיבה ממושכת..
היה לי את הצורך סתם לשרבב מילים.

מבט חד

נשימות קצובות

רגליים רצות

שדות

יערות

וימים

ארצות

ושנים

עיניים מחפשות

קול קטן לוחש לך

להיכנע

אך לא

והנה מצאת

הגשר

רעוע

אינו יציב כלל

צעד ועוד אחד

יש לך מטרה

הלב דופק

הפחד מאיים להשתלט

אך העיניים נעולות

לעבור את הגשר

להגיע לסוף

ראי, את כבר באמצע הדרך

גשם מתחיל לטפטף

סערה מתקרבת

הגשר לא יחזיק מעמד

הוא ייפול

יחד איתך

מתנשפת

לא להרים ידיים

לא להתייאש

מסתכלת על החצי שעברת

מתלבטת

להמשיך או לחזור?

החלטה

ללכת

אל הלא נודע

בעוד מספר צעדים

את שם

ערפל כבד מגיע

מגששת באפילה

מרימה עינייך לשמיים

לתפילה

ומיד מורידה

לא היום

הרוחות מתחזקות

עוד פסיעות אחדות

ותגיעי לאמת

צעד מהוסס

ועוד אחד בביטחון

הגעת

מצאת

דמעות מציפות

העיניים עייפות

אושר תמים

טהור

מן תחושה קטנה

מציקה נורא

עמוק בתוך הלב

יש לי שאלה

ליוויתי אותך לאורך כל המסע

עמדת בקשיים

נפלת

וקמת

לא נכנעת לייאוש.

האם את בטוחה

שהסוף

מצדיק את כל הכאב שעברת

או 

שמא

עשית הכל לשווא?

 

 

נכנסתי עוד פעם פנימה. אל עצמי .
מלכולך שם. נורא. הכל מלא פה.
האוויר דחוס בשקרים ונפילות.
גשם יורד ולא מטהר שום רחוב,
הכל נשאר מטונף בדם ודמעות ממלחמות עם עצמי.
וכל כך מבולבלת
וכל כך יודעת שאשוב לכל הבלאגן.
מבחירה?
רק צריכה חיבוק מאדם אהוב ומוכר
שילחש מילה אחת לנשמה מוטשת.
וגם,
צריכה
מקום מקלט לחלשים.
כי כבר נמאס לי שבהכל אני טועה.

קיבלתי ש.ב. להלחין שיר עם מבנה מסויים.. (בית, פזמון, בית, בית)

יש פה מישהו שיש לו ורוצה/מסכים שאנסה להלחין?

אני אשמח שתפנו אליי בפרטי..

תודה! 

יש והסליחות מתבקשות,
סלח נא, שלח נא, פתח נא
ברח נא, שחח נא, שכח.

ונסלח לה,
ונפתח, ונשלח, .

ונתקת העורלה,
לצוהר חמודות עליון,
ונסכת הגילה,
בטיפי דמעות חסרות הגיון,
וחבוקה ששה במשישה,
באור לב שוכן מעון.
שומרת חיבתה כמוסה
בין שברי תפילה ושאון,

סלח נא-שלח נא-שחח נא
פליטי בהלת גלגל-נע

כולם מפחדים לקפוץ למים
מפחדים מחוסר וודאות.
מהעומק, מהקור.
כולם מסתכלים עלי קופצת ראשונה
וחושבים שאני לא מפחדת,
גם אני מנסה לא לחשוב על הפחד.,
ופשוט קופצת למים,
וכולם אחרי.
ואולי, יום אחד.
אנו אפצע מהקפיצות האלה.
אולי לא.





ועוד אחד"*


ילד אחד,
עומד על גבול דק,
בין טירוף לאושר.
ומרעיד את העולם בצחוק טהור.
אוחז בהכל, ומשאיר הכל.
ופתאום אין ילד,
יש רק עיניים שרואות תמים,
רגליים מאושרות וכואבות מהדרך
ויד קטנה מוכתמת בדם מחזיקה פרח.
כחול.
פתאום הגבול בין אושר לטירוף קרוב מידי.
והוא ממשיך לרוץ
ו ל א ס ו ף.

לחשתי לך.
נגעתי בך בכתף מאחור.
הזכרתי לך.
עבר שלעולם לא יחזור.

אהבות . כאב. ודמעות. זהו בערך.
וגם תמימות. שנאבדה איפשהו בדרך.

"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל... 

שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב')

 

 

א.

 

על שלושה אנשים העולם עומד

כבר יותר מדי זמן.

הברכיים שלהם רועדות,

הגב תפוס, הכתפיים נקרעות.

 

התורה והעבודה והחסדים

התישו את כוחם,

וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר.

אפילו לא את השבת.

 

ב.

 

השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים;

היא נכנסת בהם.

כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה

היא כבר ממהרת לצעוד פנימה,

והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה.

'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'.

 

השבוע נושם נשימה אחרונה.

העולם כולו מונח בקרן זווית,

מבויש מפני העולם הבא,

מחכה

עד שיבוא אליהו.

 

לעת ערב 

עברת ברחוב

עטופה מהקור הסובב

צבעונית

ושמחה

 

עם הגשם הראשון

ניחוח עדין בישם את המרחב

ועוברי דרכים

שחלפו שם 

הורים וילדים וסתם אנשים

לא יכלו להתעלם

מהמראות

והריחות

והזכרונות

והקולות שהדהדו במעלה הרחוב:

 

יאלה שווארמה בלאפה

30 שקל

רק היום!!!

 

 

 

 

 

וְהוּא יָכוֹל לְהִסְתּוֹבֵב כָּאן

שָׁנִים

לְהִסְתּוֹבֵב;

סְחוֹר סְחוֹר.

 

וְהוּא יָכוֹל לִפֹּל

לִפְעָמִים

לִפֹּל;

וְלַחֲזֹר אָחוֹר.

 

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאִלּוּ שָׁמַע

מִלִּים

לֵאמֹר;

אַתָּה צָחוֹר,

 

וְיָכוֹל רַק זֵכֶר

יָמִים

לְהַצִּיל;

מִבּוֹר הַשָּׁחֹר.

 

 

וְיִתָּכֵן שֶׁשְּׂפָתַי יָכְלוּ לְהִפָּתַח

לָרְגָעִים

לְהַחְיוֹת;

בַּמָּקוֹם לִנְחֹר.

 

 

 

*לנחור פה זה מלשון הרג. להרוג. מהגמרא בפסחים.

 

 

 

@L ענק אני חושבת שהשיר הזה  דומה לשיר הזה ..... - פרוזה וכתיבה חופשית מבחינת מה שאמרת לי אז- ההתחלה מדוייקת(פה שני הבתים הראשון לדעתי) ובהמשך זה מיקס. לגמרי מיקס.

"וזה כואב, וחשוך, וריק, ולא מבינים כלום...

וזה סיוט אחד גדול ומתמשך...

ופשוט לא רואים את הסוף...” אני בוכה בקול לפלאפון.

הנה. היא עוברת לידי.

הלוואי שתשמע.

"וזה כואב..” אני בוכה יותר בקול, ”ואני זועקת לעזרה, אבל אף אחד לא שומע..

כי הזעקה שלי היא בעצם זעקה דוממת...”

היא כבר הלכה, היא.

הלכה והתעלמה.

אני זורקת את הפלאפון ביאוש.

 

 

שוב לא שמים לב אלי.

את פוסעת יחפה
בשביל שעשוי מקרח.
פניך לבנות, חלקות ועיניך מחפשות. נאבדות.
ואת ממשיכה לפסוע. בלי מטרה, אני יודעת.
ועקבות רגלים קטנות מראות מסע.
והשביל מוכתם בטיפות גדולות של דם ודמעות.
את יודעת שלפעמים את פוסעת במעגלים?

ב"ה
אהלן חבר'ה
קודם כל רציתי להגיד שאני מרגיש בימים האחרונים כמו בחור אמריקאי מתקופת הבהלה לזהב שמצא מכרה מלא בזהב ואבנים טובות אחרי תקופה של אינספור חפירות וקידוחים...הפורום הזה ודומיו בעייני הם אוצר בלום,החל מהאנשים המיוחדים שחלק ממנו ועד לתוצרים הקסומים שיוצאים מתחת ידם!
בתור כותב מתחיל יחסית הייתי שמח למשוב על הקטעים שאני כותב ומידי פעם גם משתף
אשמח לשמוע ולקבל הע/ארות,
ושיהיה לכולנו דבש של שבוע

בלדה ללילה שקט כפרי ופשוט

מאושר להתאפק אלייך כפרי האהוב
כשאותי עוטפות רוחות קרות שקטות וחודרות של עונת מעבר סתווית
לוקח את האופניים ויוצא כימי קדם לסיבוב
נהנה מכול רגע,
מכל בית החולף על פניי
מכל משב רוח
מכל קירקור של תרנגול מהלול
מכל לחישות הזקנים מחצרות הבתים
מכל געיית פרה מהרפת
ובעיקר-מהשקט הבלתי נגמר שלך,ששובה אותי בקסמו ומעורר בי חשק עז להיות חלק ממנו
כל פעם מחדש
להיטמע בו ולא לצאת
לשים את "צבעי ההסוואה" האינסופיים של לילה שגרתי בפלחות
להיות שותף בכל יללה סתמית של תן
לשרוק בכל שריקה של עוף דורס
ולהתכרבל הכי חזק בפוך בליל חורף קר
כאחרון המכרסמים
במערה החמימה בעומק השדה
הנם את שנת חורפו...

ובעיקר מה שהכי הייתי רוצה זה
להיות הכי טבעי שיש
בלי חומרים משמרים וצבעי מאכל
כמו הביס במלפפון השטוף שעוד יש עליו קצת מרגבי האדמה שבה גדל
ירוק חיוני ורענן
מלא בכוחות החיים האצורים בטבע שסביבו...

מגיע לבית החם והנעים
כי קר ולא רגיל
לא רגיל להיות עדיין חלק ממך
מההרמוניה השלווה ככ שלך
ומהשקט המלטף והמרגיע שבך

לו יהי ונזכה לחיות חיים מאוזנים
בין נפש לגוף
בין הכפר לעיר
בין הישיבה ל"עולם שבחוץ"
בין בורא לנברא
בין זולתי לעצמי
בין העבר לעתיד
ושתמיד נזכור כדברי המשורר
"בנקודה שמתחיל בה יופי-
את שקט"

לילה כפרי ופשוט שלי

אתם יודעים ,אני אוהבת אנשים שיודעים להודות בחולשות .

יודעים להגיד טעיתי.

יודעים לבכות ולהצטער.

מראים את הצד החלש והפגיע לפעמים.

מראים רגישות ואמפתיה לסביבה .

יודעים לדבר , יודעים להקשיב . ויודעים לבכות בשבילך.

יודעים לעמוד על הדעה שלהם . ולהגיד אותה . גם אם זה קשה 

מתמודדים עם הפחדים , ולא מפחדים להראות את הפחד.

אני אוהבת אנשים . 

אני מאמינה שבכל בנאדם יש את הטוב שלו .

בכל בנאדם יש את האמת , הרגישות , הפחד , והאמפתיה .

לפעמים זה קבור בתוך לב של אבן .

אבל גם אבן אפשר לשחוק . 

אין כזה דבר בנאדם רע . וכל בנאדם חשוב , כל בנאדם גורם לזיק בלב .

לכל בנאדם יש חולשות .

כל בנאדם הוא בנאדם בסך הכל 

ויש בו הכל מהכל . 

ובסך הכל אני אוהבת טוב . 

וטוב יש בכולם . אפילו אם הם לא רוצים להראות אותו .

אז הוא לא משהו

אבל אשמח לביקורת למחמאות הערות והארות

 

(נכתב בלשון זכר

אבל אני בת)

 

 

להיכנס קצת לתוכי

לטייל בין החורבות

להביט, להצטער

היכן הוא הארמון?

 

אני טמא ומלוכלך

ומגעיל אצלי כל כך

להישאר אני מוכרח

אך עוד רגע קט אברח

 

בסוף השמש תעלה

אני יודע היא תזרח

אבל ככ קשה לזכור

להמשיך, אני מוכרח

מחר אביט אל העבר

וחיוך קטן יפציע
את המציאות אני יוצר

והיום הזה יכריע

 

לנסות ,להיכשל

ולחזור שוב לאחור

הכל חשוך כבר מסביב 

אולי תדליקו את האור

 

מחפש תעסוקה

איך לא לחשוב, להתמרמר

וזה הופך למועקה

ממחשבות להישמר

 

אני נכשל ושוב נופל

ומתנפצת התקווה

אל היאוש אני צולל

ומתמלא באכזבה

 

ולפעמים מרגיש בודד

ואין עם מי כאן לדבר

מרגיש כמו על אי בודד

אני כל כך רוצה חבר

 

בסוף השמש תעלה

אני יודע היא תזרח

אבל ככ קשה לזכור

להמשיך, אני מוכרח

מחר אביט אל העבר

וחיוך קטן יפציע
את המציאות אני יוצר

והיום הזה יכריע

הלב הזה שלא ידע מרגוע.

 

איך אוכל להפסיק

לחכות

תגיד לי איך

לעצור את הדמעות

איך אוכל

 

הלב הזה שלא ידע מרגוע

לא ידע לעולם

פרח שנובל מול עיניי

דם שחור זולג מזרועותיי

נאחזות בכוח

לברוח

לאשליה יפיפייה

של בית עץ חם

בקצה של חורשה

וים

ומדבר

וילדים שרצים

מחייכים

צוחקים

והוא עומד שם

מחבק שצריך

 

לא צריכים שום דבר

מלבד אהבה

ויש

יש הכל

חוץ מקרקע יציבה

שעליה הכל לא יכול לעמוד

רק ליפול

איך אוכל להפסיק

מלשאול

משאלה

קטנטנה

בליבי

שיהיה לי רק טוב

ורגוע