פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 387)

את
לא בסדר
את
לא כמו שצריך
לא משתדלת
לא מנסה
את
לא בסדר
כמה פעמים לומר לך?!

אני
מנסה
משתדלת
מתאמצת
מאוד
את לא יודעת
את לא רואה
לא רואה
מה שמתחבא בפנים
מה שקורה שם עמוק
בתוך תוכי
לא רואה
את המערבולות הכמעט מתפרצות
לא רואה
את הסערות
שאני משתיקה בשבילך
את לא רואה
את לא יודעת.

ואת כל כך
קרובה
יותר מכל אדם בעולם
אנחנו
שומרות
מרחק נגיעה
עכשיו
מחליקה לי דמעה
בלי כוונה
מרטיבה את הדף

תביני
שאת זו את
אני זו אני
לעולם לא אצליח להיות
את.
אני זו אני,
לעולם.
אולי,
הגיע הזמן
שתקבלי אותי
שתביני-
זו אני
וכזו אשאר-לעולם.

למי שבטעות לא מכיר - הייקו (Haiku) הוא סגנון שירה יפני מסורתי עתיק ומדוקדק.

בשונה מהשירה שאנחנו רגילים אליה, בהייקו אין חרוזים ואין עלילה.

טוב, אז מה כן יש בו?

 

~*~*~*~*~

 

מבחינת מבנה, ההייקו מורכב משלוש שורות בנות 17 הברות סך הכל,

בחלוקה קבועה: 5-7-5. (שורה ראשונה 5, שנייה 7, שלישית 5).

 

הנה דוגמה:

"עלים ברוח

נישאים הרחק הרחק

עץ יבש עירום".

 

(מי שזוכר את התרגיל עם המשקלים - זה קצת דומה. )

 

חוץ מזה יש עוד כמה מוטיבים חוזרים שמאפיינים את ההייקו:

 

כפי שאמרנו, אין עלילה בשירה הזאת, אלא רעיון בודד. הפוקוס מתמקד במסר האחד אותו תרצו להעביר, דרך משל. זה טוב מהבחינה הזו שהמבנה מאלץ את הכותב למקד את המחשבה - אין הרבה מקום למרוח. הרעיון מופיע בשיר בהדרגה, חלק ראשון של תיאורי הרקע וחלק שני (בד"כ השורה האחרונה) שמוסיף זווית נוספת ו"מפיל" את האסימון. כך בהייקו דלעיל העלים מתרחקים מבית גידולם, יוצאים לחופשי כשלפניהם עתיד לא צפוי, כשמנגד הם משאירים את העץ עומד לבדו. אלו שתי פניה של ההתקדמות בחיים.

 

מאפיין נוסף של השירה הוא ריבוי אלמנטים מהטבע. צמחיה, מים, בעלי חיים, יער, ירח וכו'. וכן תמיד נוכח תיאור של העונה ("קיגו"). העונה לא חייבת להיות מוזכרת בפירוש אלא גם במרומז. כך למשל בהייקו שלמעלה - תוכלו לנחש באיזו עונה מדובר? מי שענה "סתיו" צודק (מי שלא, צריך לעשות שיעורי בית... ).

 

מצד אחד ריבוי הכללים נראה מכביד, אבל דווקא משום כך כיף לגלות את החופש בתוך המסגרת.

בנוסף, כיוון שהמסר במשל מאוד מרומז, כדי לפענח אותו נדרשת מודעות עצמית לרשמים שספגתם ממנו.

(מה הנמשל? איזו אסוציאציה מתחברת לי לטקסט? עם מה הזדהיתי?)

 

ככל שהסגנון צבר יותר ויותר פופולריות, יוצרים נטו לוותר על השמרנות המבנית ויותר לזרום עם ההשראה שבמשלים הקצרים והסתומים שלו. נראה לי שכדאי, בתור התחלה, ללמוד להשתמש בכללים לפני שנשבור אותם.

 

לסיכום:

הברות, הדרגה, מסר, טבע, עונה.

 

*~*~*~*~*

 

חמש הברות

ועוד שבע נוספות

די נחמד, נכון?

 

מן הסתם לא הייתי ברור, אז תעירו לי על מה שלא מובן...

לבד היא באה

לבד תשוב

ובתווך בדד

מנוקד ברגעי יחד

מקסם שווא של איחוד

 

ייחוד של רגע

איחוד?

כי גם כשהיא ביחד היא לחוד

 

ובעומק הלבד

היא כוספת

שוקקת לשוב

למקורה

לאיחוד

 

ואין לה בתווך

אלא את אותו הרגע

רסיס אור

במצולת בדד

 

זיכרון עמום

היה

ונשכח

וייזכר

 

לבד באתי

לבד אשוב

ובתווך כוספת

שוקקת אל מקורי

ואליו אשוב

ב"ה

שלום חברים!

הרבה זמן אני מחפשת מסגרת לכתיבה יוצרת שתעזור לי להתמקצע ובמקביל לשמור על עקביות 
שזה הנקודה הכי חלשה שלי בכל מה שקשור לכתיבה

יש לכם\ן המלצות?

אני רוצה ללמוד רק עם בנות

 

תודה

 

 

 

נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.

חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.

"שלום", היא אומרת בנעימות.

אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.

"איך נקרא לך?" היא שואלת.

נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.

"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט כולם יגלו מי היא וישנאו.." אני כבר מתייפחת. "רעות שכולם אוהבים, בטוחים שהיא זוהרת,רעות שאף אחד לא מכיר באמת.. רעות שרוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה והיא תגמר ולעולם לא יהיה יותר רעות.." אני משתנקת. לא נותר בי כוח לדבר. היא מביטה עלי בעיניים חמות. מגישה לי חבילת ממחטות וממשיכה להביט בי בחום.

המבט שלה חודר, שובר לי את כל חומות ההגנה. ואני מתקלפת; שכבה אחר שכבה.

היא רואה הכל, מיכל הזאת. הכל.

המבט שלה מגיע אל פנים הנפש. המקום שכוסה בכל הקליפות, בכל ההגנות.

"היא רועדת, שם", מיכל אומרת. אני מרימה אליה את המבט. "היא מפחדת.." היא ממשיכה. ושוב הדמעות. "ממה היא מפחדת?" היא לוחשת, "מה כואב לה?" "הכל" אני שוב בוכה "הכל. הכל. היא לא יודעת..."

אני מתפרקת. הכל צף. אין אוויר. הקירות סוגרים עלי. הכל חונק, דופק, גומר---

היא שולפת צעיף מהמגירה וקמה אלי. עוטפת את כתפיי ומחבקת.

"תבכי, רעות" רעות היא אמרה. עדין רעות. היא מעסה את כתפיי בעדינות.

אני ממשיכה לבכות, והיא שותקת.

היא מגישה לי דף, כוס מים ולוח צבעים. "ציירי את הפחד של רעות", היא מבקשת.

אני, הדף, המים, השחור והכאב. הכל מתערבל.

וכשאני יוצאת, מעט יותר מאוששת, היא רק מביטה בי ובעיניה מלטפת.

 

 

                                             ***

 

 

"איך קוראים לך?" היא תשאל. "רעות" אענה לה, זוהרת.

בלדה ללילה שקט כפרי ופשוט
מאושר להתאפק אלייך כפרי האהוב
כשאותי עוטפות רוחות קרות שקטות וחודרות של עונת מעבר סתווית
לוקח את האופניים ויוצא כימי קדם לסיבוב
נהנה מכול רגע,
מכל בית החולף על פניי
מכל משב רוח
מכל קירקור של תרנגול מהלול
מכל לחישת הזקנים מחצרות הבתים
ומכל געיית פרה מהרפת
ובעיקר-מהשקט הבלתי נגמר שלך,ששובה אותי בקסמו ומעורר בי חשק עז להיות חלק ממנו
להיטמע בו ולא לצאת
לשים את "צבעי ההסוואה" האינסופיים של לילה שגרתי בפלחות
להיות שותף בכל יללה סתמית של תן
לשרוק בכל שריקה של עוף דורס
ולהתכרבל הכי חזק בפוך
כמו במערה החמימה בעומק השדה
כאחרון המכרסמים
הנם את שנת חורפו...
ובעיקר מה שהכי הייתי רוצה זה
להיות הכי טבעי שיש
בלי חומרים משמרים וצבעי מאכל
כמו הביס במלפפון השטוף שעוד יש עליו קצת מרגבי האדמה שבה גדל
ירוק חיוני ורענן
מלא בכוחות החיים האצורים בטבע שסביבו...

מגיע לבית החם והנעים
כי קר ולא רגיל
לא רגיל להיות עדיין חלק ממך
מההרמוניה השלווה ככ שלך
ומהשקט המלטף והמרגיע שבך

לו יהי ונזכה לחיות חיים מאוזנים
בין נפש לגוף
בין הכפר לעיר
בין הישיבה ל"עולם שבחוץ"
בין בורא לנברא
בין זולתי לעצמי
ובין העבר לעתיד
ושתמיד נזכור כדברי המשורר
"בנקודה שמתחיל בה יופי-
את שקט"


לילה כפרי ופשוט שלי

אלוקים שם אותנו בעולם כדי שנחייה.

החיים כשלעצמם אינם בחירה.

הבחירה הגדולה היא לחיות את החיים.

לחיות את החיים פירושו,

לחיות בחיים.

לחוש אותם.

ברגש, דיבור, מעשה, מחשבה.

לקחת חלק,

ולהיות שותף ייסודי בזכות הזו שנקראת-

חיים.

ליצוק לתוך כלי חרס זה משמעות

 עמוקה ונרחבה יותר המקיפה עולמות רבים 

לפעול! לעשות! להתקדם! להתחבר!

ואיך יחייה?

הרי לאדם נטייה לעמוד מבחוץ,

להדחיק, להתבונן כתייר..

וכל זאת מתוך העצלות.

אבל, אפשר לו לאדם שייקח חלק

ראשית, יחליט לגבור על תאוותיו העצלות

המשתלטות על השכל הישר בהבלי שוא ובהנאות חולפות

ולאחר מכן יפעל.

יפעל מתוך רצון לפעול, לא מכורח או אונס

וייתן מתוכו, וישקיע ויעמול יזע רב בחייו.

ייתן לבחירותיו את כל תשומת הלב והזמן הנחוץ להם.

ויפעל למענם.

ויגאלם! מתוך הרצון השכלי אידיאולוגי אל הכוח הפועל.

רק כך לאחר שהושקע מאמץ והשקעה בכל זאת

יצליח להרגיש שייכות! לחוש התקרבות אל חייו!

אל עצמיותו הפנימית! 

החלק המייחד אותו משאר בני אדם.

וכשיבין כי עליו לחיות

יבחר לממש אותם בצורה הטובה ביותר

מתוך שמחה, סיפוק, וביטחון.

וימלא עצמו בשאיפות עמוקות ובתקוות עדי עד

אשר הן הם יבנו את חייו, יעשירו את עצמו.

ולא די בכך, 

הרי הגענו לעבודה מתמדת-
 שהרי 'הזמן קצר והמלאכה מרובה'

ולאחר שיתמלא בערכים תמימים (שלמים)

יתגדל!

יעצים!

יתרחב!
ויחפש עוד ועוד מרכיבים, אשר בהם יבחר למלא את חייו.

לפעמים,

אני לא מבינה.

אבל באמת,

לא סתם.

לפעמים, אני לא מבינה,

מה אלוהים רוצה מאתנו,

ממני.

בעצם, לא לפעמים,

תמיד.

כל יום אני מנסה,

מחפשת,

חוקרת ובודקת.

מנסה למצוא מה אלוהים רוצה ממני!

מה?!

עשיתי בשבילו הכל, הכל!

אני מוותרת, משתדלת.

וכשאני רוצה משהו אחד,

אז כלום.

סטירה הוא נותן לי. הקב"ה.

ואז,

יום אחר כך,

אני פתאום רואה-

איך זה הסתדר לי,

ואיך את זה הוא התאים לי.

ואז, פתאום, אני כבר לא שואלת- "למה?"

אלא אני שואלת- "כמה?"

"כמה עוד תמשיך לשחק? כמה?! למה כל הזמן אתה עוזר לי, ואז כשאני סופסוף מתחילה באמת להאמין, אתה נעלם. נמוג. כמה זמן עוד תיתן לי להסתבך עם עצמי? לבכות בלילות? לפנות אליך באמצע מבחנים ולשאול:

אייכה??????"

לבד.

נמצאת לבד.

במדבר.

בחול.

שקט, דממה.

הוי,

כמה שאני אוהבת שקט.

זמן להתבודד.

להירגע קצת מהמחשבות הטורדות אותנו.

זמן להירגע, ולהבין שאני באמת לא מבינה.

לדעת שאני באמת לא יודעת כלום מהחיים שלי.

לדעת שאני כלי חסר תוכן.

נטול שליטה.

כל כולי ביד אלוהים.

רק הוא.

אין עוד מלבדו.

לנוח מעט מהדרך הקשה שעוברת עליי.

כל התסבוכות והשאלות.

להירגע קצת, ולתת לעצמי תחושת אמונה מוחלטת.

להניח את כל הספקות בצד, ולהאמין בלבב שלם שאין עוד מלבדו.

כל כולי רק בזכותך!

אני מאוהבת בך, הקב"ה!

כל כולך אני ואני כל כולך!

אתה שלמות אינסופית!

זה רגע של התרת ספקות.

העלמת סימניי שאלה.

תחושת חירות שלמה ורגועה.

הלוואי שאמשיך כך לעד.

לפעמים,

אני לא מבינה.

אבל באמת,

לא סתם.

לפעמים, אני לא מבינה,

מה אלוהים רוצה מאתנו,

ממני.

בעצם, לא לפעמים,

תמיד.

כל יום אני מנסה,

מחפשת,

חוקרת ובודקת.

מנסה למצוא מה אלוהים רוצה ממני!

מה?!

עשיתי בשבילו הכל, הכל!

אני מוותרת, משתדלת.

וכשאני רוצה משהו אחד,

אז כלום.

סטירה הוא נותן לי. הקב"ה.

ואז,

יום אחר כך,

אני פתאום רואה-

איך זה הסתדר לי,

ואיך את זה הוא התאים לי.

ואז, פתאום, אני כבר לא שואלת- "למה?"

אלא אני שואלת- "כמה?"

"כמה עוד תמשיך לשחק? כמה?! למה כל הזמן אתה עוזר לי, ואז כשאני סופסוף מתחילה באמת להאמין, אתה נעלם. נמוג. כמה זמן עוד תיתן לי להסתבך עם עצמי? לבכות בלילות? לפנות אליך באמצע מבחנים ולשאול:

אייכה??????"

מחשבות
לה בראש
עוברות
ושבות
והיא עם אותה
שאלה

זה שווה?
היא רוצה?
זה הולך
וזה בא-
יש בכלל
מטרה?

גמלה החלטה
בליבה,
היא תצא!
וזאת כבר ממש
אגדה..

אורבנית,
בכל זאת,
היא לא בת הרים
ולא היא לא גרה
בכפר

אז..
הוא פתח את הדלת
והרים את הכובע
אפילו הזיז לה
כסא
והיא מצידה
חייכה והרבה
העיקר שיהיה מרוצה

הבינו שניהם
הגיע הרגע
עליו חלמו
זה מכבר

גאולה!
פרטית, שלהם
שתביא גם
של כל השאר

 

ספרי לי ילדה,

ספרי לי איך זה נראה משם,

מעבר לכאב.

האם את מאושרת?

האם עליו את כבר לא חושבת?

תארי לי את ההרגשה ילדה,

או שמא את כבר אישה?

בבקשה--

תני לי להבין שזה שווה.

שזה עובר.

ספרי לי איך זה לאהוב מישהו אחר

אנחנו נאמין לכל עלבון,
לכל נאצה,
לכל מבוכה,
לכל רעש צורם,
לכל סטייה,
לכל מכה,
לכל צווחה,
לכל רעה.

ולא למי שיאמר שהוא אוהב אותנו.

לפעמים.
כשאין בררה.
אני שבה.
להתחלה.

לפעמים.
כשאין בררה.
עלי לנשום.
לרווחה.

לפעמים.
כשאין בררה.
אני נותנת.
מתנה.

לפעמים.
כשאין בררה.
עלי להעז.
בהצלחה.

לפעמים.
כשאין בררה.
עלי להצליח.
הטובה.

לפעמים.
כשאין בררה.
עלי לעמוד.
במטרה.

לפעמים.
כשאין בררה.
לא תבינו.
נקודה.

לפעמים.
כשאין בררה.
לא תבינו.
מההתחלה.

אנשים שבורים

גורלם לא ידוע

חולמים לגלות

מתי הסוף יגיע

 

סימני שאלה במקום אישונים

מחפשים קצת אמת בין כל השקרים

נשענים על תקווה, מיואשים

כמהים לאהבה

ונשארים

לבד

 

חסרי סבלנות

הכל ערפל וחסר וודאות

מרגישים בטעות

הם צריכים משמעות

מישהו שיכניס מעט יהדות

אמונה

הבנה עמוקה של הטוב והרע

שיציב למול עיניהם מטרה

שיהיה בשביל מה

לחיות

להיות

לתקן את מה שנשבר

ולרוץ למחר

לאינסוף עולם מושלם.

 

אור הרים צח.
אשיחה ותתעטף.
שתיקה רועמת.

נשירת העלים.
טוב דודך גם מיין.
נטישת הנץ.

שירת הציפורים.
ציוץ קל ועוד אחד.
תזמורת שקיעה.

ים גדול כחול.
ו שוטפים אותו גליו.
והוא רחוק מדי.


מה אתם אומרים? נחשב הייקו?

זֶה מַתְחִיל בְּאָבָנִים
רָעָב
שֵׁנָה
וְשִׁירִים.
אֲבָנִים.

 

מַמְשִׁיךְ בְּצֶבַע
אַלְכּוֹהוֹל
סִיגַרְיוֹת
וּבְרִיחָה.
צֶבַע.

 

 

 

נִגְמָר בְּסַכִּין.

 

לא הרבה יודעים,

אבל

הלב שלנו עטוף בזכוכית.

 

ופעמים שהזכוכית הזאת נסדקת,

ויש שהסדק הזה שורט עמוק את הלב.

 

לא הרבה יודעים,

אבל

כשהלב נשרט הוא מתכווץ מהר יותר.

מדמם בשקט.

 

לא הרבה יודעים,

איך

לתקן את הסדק.

@לך דומיה תהילה וכל מי שמבין בזה

 

איך זה הולך ההברות בהייקו?

 

כמה בכל שורה?