מה אומרים?
מסכימים?
הרבה פעמים צריך לשמור על מסתוריות בטקסט, אבל איפה עובר הגבול בין זה לכתב סתרים? האם יש בזה בכלל חוקים? אם אמנות היא אמירה, האם יש טעם לפרסם יצירה לא מובנת? במילים אחרות, האם היצירה פונה לאמן או לקהל? או לשניהם?
נניח חברה שלחה לכם שיר שלה, והוא זורם ומשתפח ונוגע.
ואתם מאוד נהנים ממנו, אבל בכל זאת משהו מרגיש לכם לא שלם שם.
ונניח שכדי להבין אותה תציעו לה לכתוב עם יותר אנטרים, יותר מסודר.
אולי בזה נפגם משהו מהכתיבה שלה? יש כותבות שכותבות בשצף ויש כאלה שסופרים הברות. כל אחד והדרך שלו.
אפשר לומר שבשלב מסוים יוצר צריך להחליט למי הוא פונה, לקהל או לעצמו. אבל האמת, ככה שמעתי פעם מיואב בלום, שאדם צריך לשמור לעצמו את שתי המיומנויות האלה.
כשאתה כותב לעצמך, לא צריך להיות לך גבולות. הכתיבה שלך לא צריכה להיות מושפעת משום עיניים של אף אחד.
כשאתה כותב החוצה, כאן כבר יש סדר. יש איך, באיזו צורה.
בשני המקרים יש צורך להשתפר. להשתפר בהבעה של העצמי, להשתפר, בטכניקות, בסוגי הבעה - אבל צריך לדעת שלא כל פרק ביומן צריך להיות הקטע הכי מוצלח, ולא כל דבר שכותבים ביומן, צריך לצאת החוצה למחרת בבוקר.
ולך דומיה תהילה, וואי כל כך הרבה שאלות, בחרתי לגעת בזו שקפצה לי ראשונה. מקווה שהערתי או עוררתי דבר מה
לך דומיה תהילהואני גם מסכימה, אז בכלל נחמד. תודה!
זה ממש מעניין.
לדעתי, יצירה היא דבר שאתה יוצר.
איפה עובר הגבול בין יצירה "רגילה" ל "יצירה מסתורית" זו שאלה מעניינת ואני חושבת שהתשובה מאוד סובייטיבית. דווקא אני אסביר דרך השאלה האחרונה ששאלת- למי היצירה פונה.
לדעתי יש יצירות שפונות לקהל, יש יצריות שהן גם לקהל וגם ליוצר ויש יצירות שפונות ליוצר.
אם יצירה מסויימת יצאה דבר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, יש בזה יתרון- האמן הביא מה שרצה לבטא והוא יצר הד כזה שמהדהד אצלו (תלוי בו) ואצל הקוראים.
החיסרון זה שאנשים באמת לא ממש יכולים להבין על מה מדובר ולהתייחס לתוכן עצמו, אלא אם הם יודעים על מה מדובר).
מה מפרסמים?
נראה לי שאין חוקים בדבר הזה.
יכול להיות שיצירה מסויימת תהיה לי כתב סתרים ולמישהו אחר היא תהיה יצירת מופת מדהימה. כי אני ראיתי מהמקום שלי, והוא ראה מהמקום שלו. ושוב, לפעמים זה לכותב עצמו, פונה אליו...
נכון שיש יצירות שלי לפעמים קצת מורכב להבים את הקשר הלוגי אפילו, אבל יכול להיות שמישהו אחר כן הבין, ובתור קוראת, זה יכול לתת לי הרבה פעמים השראה ליצירה משלי, ובכלל פתח ומחשבה למשהו שהיוצר אפילו לא חשב עליו. זה פתוח.
טגם יכול להיות שאני לא הבנתי ואחרים הבינו מעולה ואחרי תגובות שלהם אני אבין יותר.
ועוד משהו, פעם בסדנת כתיבה היה לנו תרגיל אחד וכמעט כולן אמרו ש"מה, אין שום קשר בין המשפטים!", "זה לא מובן בעליל" ו"יצא לי משהו דבילי". ובכל זאת, אזרנו אומץ והקראנו את המלל חסר הפשר שיצא לנו.
ו- וואלה, אחרי שמישהי אחת הקריאה, פתאום חשבנו על זה. וראינו שאיכשהו זה כן קשור. איכשהו. וכל אחת לקחה את ה"מלל חסר הפשר" למקום אחר, ואח"כ סתם דיברנו עלזה, ונחשפנו לדברים, נפתח לנו משהו בחשיבה, בהסתכלות. וזה מדהים.
אח"כ כולנו, ללא יוצאת מן הכלל (טוב לא היינו כזה הרבה), ראינו שגם אם מה שאני כתבתי יצא לא מובן בכלל לי, למישהי אחרת הוא כן היה מובן. היא ראתה אותו מהמקום שלה. והיא הבינה משהו.
יצאנו כל אחת עם דבר אחד לפחות שמישהי אחרת הבינה ממה שאני כתבתי ולא הבנתי מה יצא לי.
מדהים.
אני אפילו ממליצה לנסות אתזה מתישהו, אם יוצא...
וואו יצא לי קצת מבולגן...
מצטערת..
L ענקאהבתי את החלוקה ליצירה ליוצר, ליוצר ולקוראים ולקוראים.
אני מרגיש שאצלי הפרסום הוא בשלב קצת מורכב. מצד אחד בעבר כשהייתי בסדנאות כתיבה לא היה לי בעיה להקריא ישר, אבל יש הבדל בין להקריא לבין להוציא.
אבל אם כבר מדברים על זה, מהגורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות לעצמם החוצה, ומה גורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות לעצמם?
(וכמו שכבר אמרנו, יכול להיות דברים שפונים פנימה, ובכל זאת בחוץ הם יחוללו פלאים. אני חושב שאנחנו לא מדברים על רמת ההבנה על התנועה, נכון? תנועה של כתיבה שפונה החוצה או פונה פנימה)
אהבת ישראל!!מסכימה שיש הבדל בין להקריא להוציא. דווקא לי הרבה פעמים יותר נוח אח"כ שאחרים יקראו מאשר להקריא בעצמי, ושוב תלוי עד כמה מרגיש לי נוח...
מה גורם לאנשים לפרסם יצירות שפונות אליהם עצמם?
זה יכול להיות הפידבק הכללי שבאלי לקבל וזה יכול להיות כי ממש התלהבתי ממה שיצא ל וזה עוד רמה של רצון לפידבק. וגם לפעמים כי וואלה באלי לראות איך אחרים יגיבו ולאיפה הם ייקחו את הדבר הזה. מלא פעמים זה שונה, וזה מעניין.
(ואני תוהה א הבנתי את הסוגריים. נראלי שכן, אבל אני לא סגורה עלזה..)
אם אתם שואלים לדעתי אז אומר שא. בשביל התוכן, שאנשים יפנימו/יקראו/כל דבר אחר, שהמסר יועבר, שיחלחל..
וב. בשביל הפידבק.
ואצלי לפעמים הא' והב' משתנים ומחליפים מקומות
תלוי מה הדבר שכתבתי..
ובטוח יש עוד סיבות, אבל זה מה שעלה לי עכשיו
לך דומיה תהילה
אהבת ישראל!!אחרונההמקרה שהבאתי היה כזה שהתרגיל היה לכתוב את השיר הכי גרוע. אז כל אחת כתבה את השיר הכי גרוע שלה. היה קשר בין המילים. אבל בסך הכל, כולנו אמרנו שיצא משו גרוע (אני דווקא שיניתי את דעתי באמצע, אז אחרי שהקראתי הכרזתי שזה לא בדיוק לפי התרגיל...) אבל בסוף, כל אחת הבינה משהו ולקחה משהו.
יצא שכמעט כולן ממש הזדהו או אהבו או משו כזה- דווקא מהשיר הגרוע כל כך של השניה...
אז יצא שרובנו לא הבנו מה שאנחנו כתבנו יותר מדי, אבל מישהי אחרת כן הבינה כי היא ראתה מהמקום שלה...
אני מסכימה שיצירה משחזרת דבר כלשהו שיש לי עוד לפני השיר, רק שלא תמיד זה מיידי. לפעמים אפשרי שתתחיל לכתוב מה שיוצא ותוך כדי עולה לך רעיון כלשהו.. (לפחות לי זה קורה)
מסכימה שזה מה שמפריע ביצירות עמומות, ולכן חשוב קצת למצוא את המינון בין כמה אני מגלה וכמה אני לא. אבל צריך לזכור שזה דבר דינמי. כי לא תמיד מה שמפריע ומציק לי, מציק גם לאחרים ולפעמים זה גם די הפוך, שהם אוהבים את זה. אז זה דינמי ומשתנה בין אנשים.
ועם הנקודה האחרונה אני מסכימה ממש
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.

אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
...

זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...
אז זה של שנינו...
"חטפו אותי" הוא לחש,
והזעקה נבלעה בתוך הרעש.
"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,
והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".
ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,
חשש ודאגה,
מה שלום הבן היקיר
שכבר שעות לא בא...
אז מתקשרים למשטרה
ולא מקבלים תשובה
וכך במשך ימים ארוכים,
אבל אולי ישנה עוד תקווה....
תקווה שהוא יחזור,
יחזור כמו גיבור,
שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...
ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...
והאחדות הזו של עם ישראל,
נותנת כוחות,
להתפלל
ולעבור את כל התלאות...
אז כשמגיעה המרה שבבשורות,
כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,
כשצועדים אחרי המיטות-
אין מילה,
רק תפילה,
בקשה לנחמה,
לחיבוק באהבה,
של אבא שבשמיים,
שנשאר איתנו עדיין
שממשיך להחזיק לנו את הידיים
ולא עוזב אותנו לעולם,
וגם כשלא הכל מושלם...
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
בְּכֹל עֶרֶב
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ
מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,
בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר
הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.
בְּכָל עֶרֶב
תַּבִּיט מַטָּה
צוֹפָה עַל הָרְחוֹב
לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.
בְּגַב יָשָׁר
בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,
בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ
בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.
כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ
שׁוֹתֶקֶת כָּכָה
אֲנִי מַאֲמִין
שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד
שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.