פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 4)

מהרהר בקול:

קודם כל מעניין שכתבת את השיר בלשון נקבה אבל בכרטיסך אתה מזדהה כזכר. אני אניח שאתה אכן זכר ואתייחס לשיר הזה כהתנסות בכתיבה מpov נשי. זו התנסות טובה ובעצמי כמה וכמה וכמה פעמים התנסיתי בה בעצמי, ואני עוד לא מספיק מבין למה אבל יש לה איכויות שאין לכתיבה מpov גברי. אבל הידיעה שהשיר הנשי הזה נכתב ע"י גבר מוסיפה רובד מעניין נוסף לשיר.

בכל מקרה מטעמי נימוס, כשאנתח את השיר לא אתייחס אל השורות כאל: "את/ה אומר בשורה הזו ש..." אלא: "הגיבורה אומרת שם ש..." - זה נותן לי יותר חופשלהביע את דעתי במנותק ממך, ולתת שיקוף על השיר עצמו.

נקודה ראשונה, מעניין האם הכותרת היא חלק מהשיר (אני עשיתי את זה כאן: תראו הכל נופל | ערוץ 7 או בנפרד. אם זה בנפרד - זה אומר שכל השיר בסופו של דבר די מגובש בעיניך, והוא בעצם מגלם נקודה / תהליך אחוד שרצית להעלות בבת אחת על הכתב. וזה מפתיע כי כרגע השיר נראה לא מלוכד אלא יותר זורם ואסוציאטיבי (זה אחלה). אבל אם הכותרת היא חלק מהשיר, זה מעניין יותר! אנסה להחזיק את שתי האפשרויות בראש...

שתי השורות הראשונות לחלוטין מתכתבות עם הכותרת. ש"יר שלא נכתב עדיין" הוא תופעה מיוחדת. אני עצמי מכיר היטב מחשבה שכבר נזרעה ושנים עוד דוגרת באדמה ומחכה להיכתב. לפעמים אפילו יש איזושהי תבנית או מבנה מוכן מראש או משפט מחץ שמהדהד איפדהו במהלך השיר, ויחד עם זאת השיר עוד אמורפי, נטול ממשות, פגיע לשינויים בעריכה בן רגע, טרום-טיוטה... זה יכול להיות רק מחשבה שאדם חשב הרגע, הברקה שאולי תתממש. "צליל מתוק ועדין" - שורה שבעיקר נותנת צבע להרגשתי, כלומר מנסה לתאר את המרקם העדין של השיר שעוד לא נכתב, את העדינות והחמקמקות וה-לא מגושמות שלו.

שתי השורות הבאות מיוחדות. המשפט "בכל מבט שוב בוראת עולמות" נותן צבע מאוד עמוק וניגודי: מחד, הוא מתאר שפע של השראה, שכל מבט באותו מצב מלא השראה שוב בורא עולמות, כלומר כל תמונה, כל אדם, כל מבט, כל מפגש - כשאנחנו מלאי השראה כל חזיון במציאות מגרה את הדמיון להביע ולבטא... אבל מאידך למשפט "שוב בוראת עולמות" ובהדגשה על המילה "שוב" - יש רפרור למשפט "בורא עולמות *ומחריבן*" שבאופן אוטומטי אסוציאטיבי מעורר את התחושה הקשה והמיתולוגית הזו. בגלל זה המשפט הזה דומיננטי ומיוחד להרגשתי, ובכל מקרה עומד בניגוד משלים למשפט הקודם, שמגלם עדינות מתיקות ורכות.

המשפט "ושקט מתגנב בין המילים הדחויות" משלים ומתכתב עם הצד האפל שהרגשתי בשורה הקודמת, אבל לא מספיק מובן לי. המילה "מתגנב" מעוררת תחושה של דריכות, כאילו משהו רע הולך לקרות בחשאי. להרגשתי בשלושת המשפטים הללו יש מעבר מאוד מיוחד באווירה בין צליל מתוק ועדין לבין איזו שקיעה (שתוביל למשפט המיוחד הבא). בכל מקרה "המילים *הדחויות*" זה ניסוח מטרגר באיזשהו אופן, כי הוא מאניש את המילים שנבררו ונפסלו בשיר, וגורם לנו להזדהות איתן. דחייה היא אחד הרגשות הקשים לאדם. השקט המתגנב אל המילים הדחויות נותן הרגשה מעליבה, שאולי הייתי קורא לה "פוסט-אופוריה".

"חיוך שמרפא רמש" - איזה משפט מפתיע, מוזר ומעורר! רמש תמיד יהיה משוייך אסוציאטיבית לדבר מתועב, משוקץ, נמוך, טמא. חיוך שמרפא רמש זו שורה מאוד מיוחדת, שמרגישה לי קשורה למשפט "מי שמציץ אל התהום - התהום מציצה אליו בחזרה" (ניטשה). "חיוך מרפא" זה צמד מילים מאוד טהור ונקי. אבל האלמנט של הרמש בשורה כל כך חזק, שהגם שספציפית השורה מכבירה ומתארת שהרמש נרפא (שאגב - ממה הוא נרפא??? כלומר להתייחס להיותו רמש כמחלה זה מאוד יפה!) אבל אני חושב שלא מצליחה לשמור על הטהרה, ויוצרת מופע קצת מתועב על החיוך המרפא עצמו. המימד הסוריאליסטי הזה מפקיע את האלמנט של הטהרה והופך אותו לאבסורדי. (תחפש את השיר של הבילויים "שוש אלמוזנינו" ואולי תבין למה אני מתכוון, שרגש יפה שנוגע בנושא מתועב הופך להיות אבסורדי וסוריאליסטי). בכל מקרה - מפתיע מגרה מעניין ומיוחד!

השורות הבאות ממשיכות לכאורה את מה שהרגיש לי כמו סוג של אסקלציה. השורה הראשונה בשיר תיארה משהו בראשיתי, בתולי, שיר שעוד לא נכתב, וההרגשה העדינה הורחבה בשורה השנייה. בשורה השלישית נכנס מימד מעט יותר מיתולוגי אפי, וברביעי התגנב ארס כואב (אולי על הציר של הנפילה מגן עדן?) בשורה החמישית הגיע השיא הסוריאליסטי, ונראה לי שהוא ממשיך כאן באופן מסויים:

"צוחקת, הזמן עומד דום" - אולי זה רק העולם האסוציאטיבי שלי, אבל יש כאן מימד מסויים של פסיכוזה. הצחוק הזה לכאורה ממשיך את החיוך המתוק שמרפא את הרמש, אבל גם כאן הצחוק הזה מגיע בתחושה מעט חורקת, וגם עוצר את העולם. קראתי לא מזמן קצת את הספר "הצחוק" של הפילוסוף אנרי ברגסון, ושם בין היתר הוא מתאר שצחוק הוא חוויה של פער בין האנושי לאוטומטי. המסקנה שהתבקשה משם היא שכל דבר שגורם לנו לצחוק *קשור לדברים אנושיים*. כשקראתי את זה חשבתי שאנשים מטורפים צוחקים בלי סיבה כי אצלם גם הדומם והלבד מגלם את האנושי. לכן חיוך שמרפא רמש עלול להמשיך לצחוק שאין בו חדווה שעוצר את העולם, ומנציח את ההתנתקות

(((((יכול להיות ואף הגיוני שזה בכלל לא הכיוון שאליו התכוון המשורר, ומבחינתך הצחוק הזה הוא צחוק רגיל של חדווה שגורם לתחושת חופש נעימה ושחרור. אני נוטה לחשוב שלא))).

"הלב נמס כמו שלג ביום חום" - שורה מפתיעה. לרוב "לב נמס" זה ביטוי חיובי, של חדווה והתרככות הלב, כלומר ההפך מקשיחות ואטימות לב. אבל כאן ממשיך להסתדר לי הקו של הדיסוננס, שתוהה מה הקשר בכלל בין שלג ליום חום. אין שלג ביום חום... שלג נמס בימי אביב נעימים, לא בימי חום (רק לדמיין שלג בתופת של הימים האחרונים)... מצד שני, אני רואה מהשורות הבאות שבבירור משהו החל מהשורה החמישית דווקא נשאר בטוב, ובעצם תחושת האסקלציה שהרגשתי בשיר לא מדוייקת. יכול להיות באמת שמההתחלה ועד הסוף השיר שעוד לא נכתב עם הצליל המתוק והעדין נשאר בליבה של הגיבורה, ונתן לה את החופש והכוח לברוא עולמות ולרפא רמשים, לצחוק ולהשתחרר מעול הזמן ולהתחדש ולהמיס את לב הקרח. לא יודע...

"לא צריכה מילים כדי לסחוף" - שורה מיוחדת! לסחוף - ככה"נ - אחרים. כלומר להוביל. אבל אני יודע להעיד על עצמי שכשאני בהשראה אני באמת מפיק איכות, ואנשים קולטים אותה ועולים על התדר שלי. כך סוחפים מתוך האיכות הזו ולא ע"י מילים. וזה מסתדר עם תחושת השחרור שבשלוש השורות הקודמות.

"לומר מספיק" - כלומר: שהגיבורה לא צריכה לצוות על אחרים "מספיק!" כי היא מביעה איכות מבפנים? או ש"לומר מספיק" = לומר רק את המיעוט שיספיק ולא יותר מזה? מעניין!

"מאז הספר עתיק" - כאן בבירור אני מקבל את התחושה של שחרור מדוגמה חיצונית, וממילא הספר, כלומר ספר ההוראות וההנחיות, מתייתר כי האינטואיציה מבקיעה ועולה. מזכיר חי את הפסקה של הרב קוק:

"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי".

שתי השורות האחרונות מאששות לי שהשיר כולו נשמר באווירה טהורה וחזקה ושהכיוון המעט אפל שעליתי עליו פחות נכון. החיוך שמרפא רמש אכן מרפא אותו, והצחוק הוא צחוק של חדווה ולא של שיגעון.

היציבות מגיעה מהחזרה אל הקול הפנימי, אל הדרך המיוחדה, אל המצפן שכשקרובים אליו צריך לדבר מעט. כמו שמופיע בספר הטאו:

"כמו מפוח המוציא רוח - כך גם זה אשר מרבה במילים יתעייף לשוא, וטוב יעשה אם ינוח. הרבה מילים, מעט משקל; מוטב לשמור חלק מהמילים בתוך הלב"

כאן מעט המילים הוא "לומר מספיק" ותו לא...

"אהיה לבית, גם אם סביב סופה נושבה" - קודם כל שורה יפה מאוד! שמעתי פעם פסיכולוג מדמה שלושה מצבי נפש לבית: אדם "מאוזן" הוא אדם שגר בתוך בית עם גג. אדם "נוירוטי" הוא אדם שגר בבית בלי גג. אדם "פסיכוטי" הוא אדם בלי גג ובלי קירות. הבית הפנימי, כלומר יציבות גבולות האגו, שומר על הקול והמצפן הפנימי...

"ושם יהיה יציב בזה ובבה" - שורה מוזרה ומפתיעה. כמובן שהדבר שהכי בלבל אותי זה המילה "בבה" שהדרך היחידה שלי להבין אותה לא כשגיאת כתיב זה מלשון "בָּבָה, שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה - אִישׁוֹן," אבל מניח שהתכוונת ל"בבא" כלומר יציבות נצחית לכל הימים. להרגשתי יש כאן ירידה במשלב... בכל מקרה "שם" = יכול להיות משהו כמו עולם הבא, עולם ההשראה (עולם הולך ובא).

אין לי מספיק ריכוז לעשות סיכום וכבר ככה כתבתי הרבה יותר מדי.

תודה! אכן נעים

דור

איזה שיר נעים וקצר. מרגיש שיש כמה כיוונים שונים שאני נוטה ללכת אליהם. לאט לאט
 

התוכן בהתחלה הרגיש לי כמו שיר מעט פשוט. לוקח לי זמן להקשיב לשיר ולמצוא את הנקודות היפה.

קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו

הנקודה שתפסה אותי כאן היא מה שפתאום התגלה לי כ-לא קשור בהכרח - מה הקשר בין קו החוף והזריחה? האם "הזריחה" היא בעצם "שעת הזריחה" שבה הגיבורה התחילה לפגוש את ריקוד הגלים? או שאולי הזריחה היא זריחת השמש עצמה, תוך כדי שקו החוף מתרחק ממנו? אם כן - זה מיוחד! כי כידוע הזריחה איטית יותר מתנועת הגלים. אבל אולי קומה אחת פנימה - יש כאן שני מקצבים מולם עומדת הגיבורה - הזריחה כאירוע "מקרו", כמו ההתעוררות לחיים, כמו איזו נקודת ראשית... הקצב של הזריחה שהוא ארוך וקבוע, והקצב המשתנה של הגלים. קו החוף עצמו הוא נקודה מיוחדת, קווי מתאר שזזים באופן קבוע. אדם אומר שהוא הולך על קו החוף, אבל קו החוף לידו לעולם לא נשאר באותו המקום. זה כאילו שקו החוף הוא אשלייה שלמעשה לא קיימת [הפילוסופים הסתבכו עם המושג "תנועה" # #]. לפי הכיוון הזה יכול להיות שמתואר משהו מעט טראגי או מבהיל - כלומר לקרוא את השיר משהו כמו "דווקא בשעת הזריחה, קו החוף מתרחק לאיטו". ואולי כיוון נוסף הוא שהחוויה היא שקו החוף המתרחק לאיטו דומה בתנועת ההתרחקות לזריחה שמתרחקת מקו האופק אל מעלה השמים. 

ובלי שאשים לב

אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו

השורות כאן מהפנטות. "בלי שאשים לב" - יש כאן תדהמה מול השינויים שבחיים. אני נוטה לחשוב שבין כל הכיוונים שהצעתי למעלה קלעתי בערך לאווירה (זה לא משנה מאוד אם לא כיוונתי), ובתוך ה"אופוריה" של הזריחה, של הקרבה הנוחה אל קו החוף (שבעצם גם מגלם את הקרבה אל המים או אל החיים אם נרצה, או סתם אל הטוב, או אפילו פשוט אל קו החוף שנותן אשלייה כאילו הוא קיים ונוכח ויציב וקבוע אבל למעשה פתאום הוא נעלם, ו"בלי שנשים לב" אנחנו צריכים לרוץ כדי לגעת בשפתו.

המילה "שפתו" עוררה אותי, כי היא פותחת לכמה כיוונים: קודם כל - שפת הים, מילה מקבילה לקו החוף. אבל יש שני כיוונים יפים אחרים בשפת הים. אחד מרמז לנשיקה - כמו שפתיים, ולכן מעורר רגש של געגוע ורצון למילוי החוסר. כשאני מדמיין מגע בשפתיים אני מדמיין מגע רך ומאוד מאוד עדין, שמעיד על קשר קרוב. הגעגוע הזה מתוק. כיוון נוסף, עמוק ומיוחד יותר בעיני - הוא שפה כמו השפה האנגלית או עברית וכו'. יש צימאון עמוק מאוד לדבר בשפה שאליה אנחנו שייכים. "שפת הים" לפי זה היא ביטוי מיוחד, ומגע עם שפת הים הוא מגע עם תדר כזה, שכשמתרחקים ממנו מרגישים טבועים רק בחול (משחק מילים), והצימאון לשפה שלנו גובר ואנחנו רצים. זה יפה... ישבמילים "בלי שאשים לב אצטרך לרוץ" משהו מכושף ומאוד נשי, נפעלות כזו שלא כובשת ולא בוחרת אלא רצה אחריו (הביאני המלך חדריו)...

בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי

איזו שורה יפה. יש כאן תיאור יפהפה של רוויה. זה נעים.

ואז, בלי אזהרה,

נחזור שוב לנקודת ההתחלה.

שאולי נקודת ההתחלה הזו היא הזריחה, כפי שניסיתי להציע, שוב הבראשית הזה, שוב הגירוש מגן עדן, שוב ההתחברות והרוויה, ושוב ה"בלי לשים לב" המתעתע והמבהיל. עכשיו אחרי שעברתי בתוך השיר אני שומע הרבה יותר את הצד הרוחני שלו, את הגעגוע לה', את ההתמלאות בקרבת אלוקים ואת הבהלה כש"שפת לא ידעתי אשמע" גורמת לרוץ כדי לחזור לתדר הפנימי. הרוויה ההדרגתית, ממלאת הנפש נותנת תחושה מרגיעה, אולי של "ואני אמרתי בשלווי - בל אמוט לעולם", ומיד משם - שוב לנקודת ההתחלה. הסיום מרגיש בוגר הרבה יותר, אולי הפקת לקחים מסויימת, אמנם בלי אזהרה אבל כן עם הבנה מפותחת לגבי החוקים של הרוח. הרוח היא עצמאית, אי אפשר לקשור קולר לצווארה, וברגעים של "היסח הדעת" באה פתאום הפתעה כשזה בורח. כך נראים חיים רוחניים והתיאור הזה של הגלים בשעת זריחה נוגע בזה בצורה יפה.

-

הצורה נעימה. אני כל החיים מסתבך איך לכתוב. אני לא מדבר בשפה פלצנית של טכניקה וכו', אלא יותר בהרגשה - שיר של שלוש שורות הוא שיר מעולה או רק טיוטה שלא מוצתה? לפעמים יש לי חוסר ביטחון שגורם לי לכתוב הרבה כשאולי מוטב היה לכתוב מעט, וכן להפך - שירים שאני מרגיש שהם טיוטה וחבל שלא פותחו.

כשאני קורא את הטקסט שלך אני מרגיש שהשאלות האלו נהדפות הצידה. השפה כל כך רכה ונעימה, וגם התיאורים של הבהלה הם מתונים, זה כאילו שיר בלי פינות חדות. יחד עם זאת זה גם לא שיר רך ומרתפק, אלא שיר מאוד מאוד צנוע בהגשה שלו. כמעט מסתפק בתיאורים בלבד. בתוך מצע כל כך נעים של תיאורים עדינים - השורה "ישוב וימלא את נפשי" לא מתעמעמת בתוך רעש של צלילים וצבעים אלא נותנת כמו מן תבלין נעים על השיר ומוסיפה מימד עומק לאסתטיקה של הקריאה.

-

קראת לפרופיל שלך "בשבילי". אשמח לשמוע מה השיר שלך בשבילך, האם כתבת בשביל לכתוב או שכתבת מתוך רגש חזק שגרם לך לכתוב, האם השיר הזה ילך איתך או שהוא עוד אבן בפסיפס...

יום טוב

דור

ברטט של גיצים בתעלות האף

על ההיגיון הבהיר שלך

כל מילה מרוצפת כלוח שח-מט

בנפץ בנחרה בחרחור

חופר באצבעות בתוך כיסי המכנסיים

עוד כיס עוד כיס

כיסים כל הדרך למטה

מפרפר בעווית מול האמפתיה המסודרת שלך

בגדים מגוהצים בערימות מתוחות

הייתי פורם להם את הכפתורים

ופותח את כל הרוכסנים

כמה קשה עלי שיחתך

כמה קשה הרצאת הדברים

אבנים וקריסטלים חורצים קנה וושט

חול זולף ממחוגי הנחיריים

כמה מעלות למקום עלינו

שן חותכת שן טוחנת שן

קשה אותך לשמוע

מיתר או תוף או אור נקרע פוקע

כשאתה מבאר ומחייך

והכל מורד שירה

והלוואי שהצדק יעשה.

אבל אני לא כזה מקצועי..

אני במהלכו של שירות צבאי אבל אוכל להשתדל

לא אומר שאני מקצועי אבל אני הרבה זמן בעסק

אני לא מתיימר להיות מבין גדול.

אבל אני כן מתיימר להיות מבין קטן.

אם זה מספיק ... חחח

איך אתה מנקד את השירים שלך?

סליחה מראש אם לא רצית שיגיבו לך,

אני מרגישה שאפשר למצוא מעשים נסתרים של עצמי מעצם התבוננות על עמ"י (:

המסר יפה! מחזקת ♥️

ובעז"ה נצליח גם בתקופות של קושי להיות בעמדה עוצמתית ומלאות.

"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח) הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱלקִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן תְּעַטְּרֵהוּ בְּמחִין חֲדָשִׁים".

[ליקוטי מוהר"ן פ"ט]

אולי אתה מרגיש את החסרון הרוחני ואז הכל נראה בצער גדול ועצבות.

ובאמת קשה להגיע מתוך כך לשמחה גדולה..

אבל השמחה הגדולה יכולה להיות בנישואים, התפתחות אישית בכדי שהשמחה האמיתית תהיה בבית המקדש.

חשבתי על כיוון נועז, מה דעתך-

אנחנו שואפים להיות טובים, ולכן ההסתכלות על עצמנו מטבעה מדגישה את החסר וחוסר השלמות.

אולי הפתרון הוא לא לשנות את ההסתכלות על עצמנו, אלא להבין שאנחנו לא העיקר ופחות להסתכל על עצמנו!!

להבין שיש לנו בסיס טוב, ואנחנו לא מצפים שיהיה מושלם.

ואז, מתוך הכרה בטוב (הלא מושלם) שלנו, להתרכז בלתת, להשקיע באחרים, להיות בהסתכלות עצמית שלא שואלת "מה חסר לי בעצמי", אלא "למי חסר משהו שאני יכול לתת לו". 

ולהשקיע את עצמנו בנתינה הזאת.

ואז ממילא בעקיפין זה ידגיש לנו כמה יש לנו.

וגם יתן לנו פרופורציות ויזכיר לנו שאנחנו לא העיקר, אם המעשים והשאיפות הם העיסוק שלנו, ואנחנו לא המטרה - אנחנו לא התעסק בלהיות כמה שיותר מוצלחים, אלא נרצה לפעול הכי טוב שאנחנו מצליחים בתוך הדמות הזאת שהקב"ה נתן לנו לשחק, מתוך תחושת שליחות לבצע את התפקיד שלה, לא בשביל עצמנו, בשבילו, בשביל התפקיד, בשביל השליחות.

יפהיפה תודה

מסכים

כנראה שזה מסובך מאד

תתמודדי

השרשור הזה קפץ לי עכשיו, ו - וואו.

איזה חזק, איזה כישרון. 🤍