פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 3)

שירת התשובה בוקעת ועולה, והיא מתחילה בשאלות. מהיכן מוציאים פתרון? שכל? רגש? הארה אלקית?

אולי בוחרים להבין הכל אחרת. אולי לחיות מחדש. לכרות ברית.

אתה כתבת?

בהתחלה חשבתי שזה פסקה מתוך ספר שרב כתב...

אחלה מילים ואנלוגיות.

דעתי האישית היא שהתקווה היא שקר.

בדיוק כמו שהייאוש הוא שקר.

אין באמת הבדל כשמדובר בגישה סובייקטיבית.

אבל בסופו של דבר אדם צריך להאמין בסובייקטיביות שלו. לא מתוך הבנה אמיתית של המציאות או אפילו של עצמו.

מתוך הבנה של הרצון לחיים עצמו.

כי זה הדבר היחיד שיש לנו.

בכנות. פנימי, יפה וטהור.

ללפעמים-

הזכיר לי את השיר הזה אולי תתחבר:

מזדהה מאוד עם ההרגשה הזו. יש כאן עומק רוחני גדול.

וואו.... שוב מדהים. 

מעריך מאוד שהגבת🙏

אני רואה שהמנקד גם שינה מילים

אבל הקריאה חולפת יותר מן השירה

עושה רושם שמתקשים כאן עם אהבה.

בְּלֵיל שֶׁהַשְּׁקִיטָה מִתְמָזֶגֶת בָּנוּ,
כְּמוֹ קַדִּישׁ שֶׁנִּשְׁקָף מִתּוֹךְ
מַטָּה מִקְדָּשׁ,
נוֹדֶדֶת בְּחוֹשֶׁךְ כְּמוֹ נְבִיאָה עִוֶּרֶת.

בְּלִי מוֹרָא,
כָּל תְּנוּעָה — קָדוֹשׁ עַל סַף תִּשְׁלֵיל.
כְּמוֹ תֵּבַת בְּרִית סוֹעֶרֶת,
פְּסוּקִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּתַּלְמוּד.

הַאַהֲבָה הַזּוֹ — שִׁכְרוֹן שֶׁל תְּהוֹם וְרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ אֲנִי צוֹלֵל כְּמוֹ בבֵּית מִקְדָּשׁ.
בְּקוֹל רַךְ שֶׁל תְּהִלִּים,
וַאֲנִי מֵעֵז לְהַגִּיעַ לְשָׁמַיִם כקָרְבָּן.
 

והאמונה שהאירה דרכנו עודנה נושבת,

ועד עולם תמשיך גם אם נרגיש

שהנה היא עוד רגע נעלמת,  

והיא תוסיף להשיב נפשנו אל גן העדן,

ולחדש אותנו באמת,

כקדם. 

(גרסא משופרת)

קל יותר לנהום כמטורף

ומכובד יותר להתיז ריר על הסנטר

היות שפוף, לגהור על אדמה מתולעת

לדרוך בכוח עד קצות על אצבעות

להלך סהרורי תחת ירח לועג של אמצע חודש

שאגה שלי היא בגד שרד

לכבד בו יושבי כרכים טובי מזג

משפט ישר מלב עשוק

לא חביב על אוזניים ערלות

דבר עברית, לא קוראים לזה מניפסט אלא "מִצְהָר".

ועדיין אינני מסכים כלל וכלל.

בוא לשטו"ל

אבל כאן זה סתם תגובות מבאסות על שיר שאני מזוהה איתו

אני פשוט שיכור מכדי להסביר למה. אולי ביום ראשון או בהמשך השבוע.

לפיל בחנות חרסינה

אסור להתחבא תחת השולחן

והויברציות גם הן רק שריד אבולוציוני.

יש להתאפק,

כשגם מגרש הזבובים הוא אוטומטי

המשביר לצרחה

מטאפורות נפלאות. תודה על זה.

מעניין מה קורה פה

אני רוצה ומעדיף שעיקר התגובה שלי תעסוק בטקסט עצמו, כלומר בסגנוניות של הכתיבה מחד ובהולכה הרגשית מאידך. בסוף, בתור סגיר, אוסיף את ההסתייגות התאולוגית שאני חש כשאני קורא את השיר.

הכותרת: "לאל נושע בעמו" היא פרפרזה אירונית לפסוק "ישראל נושע בה' ". כאן, כמו בכל השיר ע"פ התמה ששוזרת אותו - ה' הוא אל שחושב שהוא בעמדה של שררה מצד עצמו, ולמעשה כל תוקף המשמעות שלו היא היותו שייך לעם ישראל. הניתוק והעזיבה את עם ישראל לגורלם תוך רצון לשלוט בהם מלמעלה היא מגלמת את כתב המחאה בשיר כנגד האל המנותק. מזכיר לי במידה מסוימת את המדרש על משה בשעת חטא העגל: "רד כי שיחת עמך", וכמובא ברש"י שם: "(ברכות לב) רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה"

הביטוי "רם על עולם" הוא נראה לי שילוב של "רם על כל גויים" מבחינה הקשרית, אבל בהקבלה ל"בן אדם (מה לך נרדם)". במשמעות הצינית-כעוסה של השיר, "רם על עולם" נשמעת הטחת אשמה על בריונות, כמו מתנשא... הוא ממשיך לחלוטין את הקו הקודם, מתאר אולי גם מידה של ניתוק (שמסבירה את הקריאה להתעוררות - רם על עולם בצורה מרוחקת של "עזב אלוהים את הארץ" שלא בזכות, ודרישה להשיב את שכינתו ומיד!)

הֵדֵי שְׁרִיקוֹת דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ נִשָּׂאִים עַל גַּבֵּי מַרְבָד שֶׁל תִּקְווֹת קְלוּשׁוֹת בָּרוּחַ. - המשפט הזה מאוד מסורבל מבחינה של מבנה. אני מבין למה בחרת להתחיל מהדי השריקות, אבל אני חושב שהמשפט הזה מסורבל וארוך מדי. בעבר בכספ הייתי נהנה להציע אפשרות מחודשת לניסוח כדי להציג לכותב אפשריות של ניסוח נוח וזורם יותר אבל כאן אניח לזה. מתלבט האם צריך לחתוך את המשפט לשנים או לסדר את איבריו מחדש. 

בכל מקרה, יש כאן כמה אלמנטים מיוחדים מבחינת אווירה. בכתיבה שאיננה פרוזאית, כל מילה מגלמת צבע בטקסט. אני מקבל וייבים מאוד חזקים של מדבר כשאני קורא את המילים "נשאים על גבי מרבד" ו"קלושות ברוח" (כנראה פשוט אלאדין). אבל גם תחילת וסוף המשפט מתכתבים - "הדי שריקות" עם "ברוח", ו"דמינו בנפשנו" עם "תקוות קלושות". יש כאן תיאור מאוד כבד והירואי במשמעות האקזיסטנציאליסטית של המילה (כלומר שהאדם מתאמץ חרף כל הסיכויים ומול שתיקתו האכזרית של העולם) של עם ישראל להמשיך לאחוז בתקווה, והידיעה שהיתה בגידה תאולוגית שמימית בעם ישראל ושאלוקיהם נרדם זו תחושת בגידה. לכן ההרגשה של המדבר היא שיא ההירואיות, שיא הכאב האנושי והתקווה.

מהמשך השיר, אני מניח ש"הדי שריקות" הם חישובי קיצים בתוך חשכת הגלות ומוכנות לעקוב אחרי תקוות קלושות ולעלות לארץ

פֶּרֶץ גַּעְגּוּעִים שָׁטַף וְגָאָה עַל לִבֵּנוּ הָרָדוּם
הֲיֵשׁ אֵל בְּקִרְבֵּנוּ? - כאן קורה משהו מעניין להרגשתי. פרץ הגעגועים לכאורה אמור היה להוביל לאהבת האל, או לחיפוש האל שתמיד היה קיים ותמיד דפק ("קול דודי דופק פתחי לי"), אבל כאן מורגשת כבר הבגידה... השאלה שאמורה היתה להישאל בחדוות היזכרות ב"אל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו" נשאלת בתחושת בגידה, חשדנות, הצצה לתוך היכל שנשמר שנים ונמצא ריק. 

אֶת רַגְלֵנוּ עָקַרְנוּ מִשּׁוֹאַת הַגָּלוּת לֹא בְּנִסָּיוֹן לִשְׂרֹד, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דְּבַר הַשֵּׁם מֵהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. - אהבתי את הצירוף "שואת הגלות", זה צירוף מילים שמבליט משני צדדיו את השואה מחד ואת עוצם נוראיות הגלות מאידך. ובנוסף, מתוארת כאן אותה נימה הירואית, של אנשים עדינים, תמימים, כוספים, שמבקשים את דבר ה' בטהרה...
עַל אַדְמָתוֹ נָחַתְנוּ צְעָדִים זְהִירִים וּמְבֻיָּשִׁים פָּסַעְנוּ לַצְּדָדִים הִבַּטְנוּ כְּהַבָּעַת חֲסַר-גַּג הַמִּתְגַּנֵּב בְּחֶשְׁכַת לֵיל לִצְרִיף נָטוּשׁ. - אני יודע שכתבת במהירות וזרקת לנקדן (אין בזה בעיה) אבל כאן נראה שזה בא לטובתך. משהו כאן בהיעדר הפיסוק עובד בצורה חיננית להרגשתי, ומוסיף נדבך של חוסר ביטחון, של פסיפס בלתי מהודק של רגשות ורצונות...
נָטִינוּ אֶת אֲזֵנֵנוּ בְּקֶשֶׁב רַב לַדּוּמִיָּה הַשּׂוֹרֶרֶת, וְשׁוּב דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ אִוְשָׁה, אַשְׁלָיָה הָעוֹלֶה עַל לֵב שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַהֲבָה מֻכֶּרֶת. - ("עורי עורי דברי שיר"); 

אַךְ לֹא בָּרַעַשׁ הַשֵּׁם, וְאַף לֹא בַּדְּמָמָה. - נפלא!!! כמובן שזה הרפרנס: "לֹ֥א בָר֖וּחַ ה' וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ ה'׃ וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ ה' וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה" - וכאן יש איזה מהלך שאני עוד צריך לחשוב עליו כי אני מרגיש שהוא נוגע בלב ההסתייגות שלי מהשיר (הגם שאני פתוח ומתמסר לסגנון ולרגש בקלות) - אבל כאן שוב יש ערעור על האשראי שניתן לה' להתחבא מאחורי תירוצים מיסטיים ומעורפלים. ואני מרגיש שהתוקף והמומנטום של צדקת הדרך של השיר נובעת מכך שזו מערכת יחסים ידועה בין הדוד והרעייה, שהרעייה אכן באה אליו בתלונות קשות מול שתיקתו ועזיבתו. כמו בפיוט של ר' ישראל נג'ארה: 

גם כאן כמו בשיר שלך הרעייה לא מתרצה בקלות להבטחות הדוד, היא מטיחה בו האשמות "ואיך תאמר דוד אהבתני", וגם כשהוא מבטיח לה הבטחות היא מזרזת אותו לקיים אותן בפועל ולא רק כהסברים עמוקים ורעיוניים.

אֶל חֶמְדַּת מְקוֹם תִּפְאַרְתּוֹ עָלֵינוּ (כנראה עָלִינוּ), צִיּוּנִים הִצַּבְנוּ, עוֹטְרִים אֶת רֹאשֵׁנוּ וּמְקַעַקְעִים בְּתִקְוָה אֶת חַיֵּינוּ בְּזִכָּרוֹן רָחוֹק מִימֵי אָבוֹת. - הציבי לך ציונים (ציויינים), והפער בין הציונים ובין "זיכרון רחוק מימי אבות" נפלא! לא הבנתי בכלל את המילים "עוטרים את ראשינו ומקעקעים בתקווה את חיינו" - מקעקעים - כמו כתובת קעקע? ולכן בתרגום חופשי - עשינו קעקוע של התקוות של חיינו כדי שהם תמיד יהיו צרובות עלינו? או ש"לקעקע" מלשון ערעור היסודות? 
עַל דַּלְתוֹתָיו הִתְדַּפַּקְנוּ אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ קָרָאנוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לֵב, צִפִּינוּ שֶׁתְּקַבְּלֶנּוּ בְּשִׂמְחָה וּבְעֹז. 
אַךְ מִלְּבַד זִכְרוֹנוֹת עֲמוּמִים וְכֵהִים מִקֶּדֶם, דָּבָר לֹא קִדֵּם אֶת פָּנֵינוּ מִשִּׁיבָתֵנוּ אַרְצָה עָדֶיךָ. - אחת השורות הכי נחרצות בשיר מבחינת עמדת המחאה הטוטלית.

אַבָּא. חָזַרְנוּ. הִנְנוּ. כֻּלָּנוּ. הַיּוֹם. - נקודה מעניינת היא שהשם החדש של ה' (חה!), כלומר "אבא" - מופיע כאן לראשונה בשיר. יש לי שלושה כיוונים שאני לוקח את זה אליהם: 1) סוג של תחינה פרסונלית לראשונה אחרי שימוש בשם המרוחק יותר "אל" לאורך רוב השיר. 2) קשור אולי לשורה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" שיש בה את "אבינו" ו"כולנו". 3) קצת רדיקלי מצדי וכנראה לא הכיוון שכיוונת אליו, אבל נראה לי שהשם "אבא" מתאר כבר את ההוויה הישראלית הפוסט-ציונית. בתקופת הרב קוק החלק הארי של העם לא פנה אל ה' בתור אבא. השם "אבא" מבטא את האמונה הפרטית, הרגשית, הפוסט לאומית, שכבר לא זוכרת את עצמה ואת תעודתה. משהו כזה.. מעניין
ל א   ר ו א י ם   א ת  ה ק ו ל ו ת - כאן אני לא בטוח שאני מבין למה זו שורה כל כך חזקה ומודגשת בשיר הזה. "והעם רואים את הקולות" נאמר בהר סיני כזכור, והיטיבו הפרשנים לתאר מהי איכותה של ראייה ומהי איכותה של שמיעה, אבל אני לא מצליח להבין למה כאן התביעה לראות את הקולות דווקא מתכתבת עם המהלך של השיר. הכותב לא רוצה "לראות את הקולות", אלא רוצה לראות את התגשמות ההבטחות. האם זו הכוונה?
אַיֶּכָּה?! - ממתי זה נהיה טרנד לשאול את אלוהים את שאלת איכה שנשאל אדם הראשון בגן עדן? 

ושֶׁמָּא כַּפָּרָתְךָ הִיא בּוּשָׁתְךָ.
בּוֹשׁ וְנִכְלָם אַתָּה לְהִתְגַּלּוֹת בְּפָנֵינוּ שׁוּב אַחֲרֵי כָּל מָה שֶׁעוֹלַלְתָּ לָנוּ.

אַתָּה. הַסִּבּוֹת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית.
אַתָּה הַרְעוֹתָהּ לָעָם הַזֶּה.
חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם אָמַר ה'

וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
קודם כל - חזק ונועז, ואתה מקבל מדליה ברם אני לא מתרגש מכפירה לשם הכפירה ולכן מנסה לחשוב מה דעתי על המהלך שכתוב כאן מתוך מתן כבוד למחשבותיך ולמהלך.

כל הבית האחרון הזה הוא קליימטי מאוד, ומבטא בשיא הכוח את הצידוד המוחלט בעם ישראל, עד כדי הסתייגות מה' בתור פושע. ההסתמכות על הפסוקים של משה ואליהו חזקות (וגם ציטוטים מהארכיון בישעיה נ"ב [טאטע, איזה מזל שיש את כל התורה בויקיטקסט, אחרת הייתי מרגיש בור]) ומגלמות תוספת כוח לכתב ההרשעה וההעמדה לדין.

שתי השורות האחרונות חזקות במיוחד ואני מרגיש בהן אפילו איזה מימד של טהרת כוונות (שלא הרגשתי מספיק בשיר הפרובוקטיבי הנ"ל).

בכל מקרה:

יש תמיד בכל נושא שכזה פער בין המימד של ההזדהות הרגשית ובין המחלוקת התיאולוגית, נקרא לזה ככה. אני מרגיש שבשיר הזה אני עומד בתווך, כי התיאולוגי והרגשי קשור זה בזה.

בתור דוגמה - אני במשך כמה שנים טובות מחיי הזדהיתי בצורה רומנטית עם הרעיון של מגדל בבל - מגדל מחאה נגד האלוהים העריץ, טיפוס עד לשמיים, מחאה חסרת פואנטה ושחר נגד אל עריץ, ולהטיח כלפי שמייא שהעולם הזה לא רצוי עבורנו וכו'. כאן האלמנט הרגשי כל כך חזק, אבל תיאולוגית הוא כולו מושתת על דמיונות כוזבים של מושג האלוהות ושל צביון האדם. בתור דוגמה נוספת - הנסיונות שניסה דור המדבר את ה': "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" - ועל כך אפילו ר' עקיבא אוהבן של ישראל אמר - דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יִתַּמּוּ ושם ימותו" (במדבר יד לה). יִתַּמּו – בעולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא. ואמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" (תהלים צה יא), דברי רבי עקיבא כלומר העמדה שמזדהה עם המרידה והצבת הגבולות לה' היא טריקית. מצד שני - יש סיפור חסידי חריף על מספר צדיקים בתקופת השואה שהחליטו שהם שופטים את אלוהים, ובמשפט הוא יצא חייב. לאחר מכן הם המשיכו להתפלל לאט מתוך ציניות וותרנות דתית של הרגל אלא שהם לא ראו בכך סתירה במובן עמוק. בנוסף - במאמר נחמת ישראל הרב רואה צורך ממשי לנחם את ישראל, להסביר להם שצרות הגלות הארוכה לא היו לחינם... לכן! אני מכריע שהשיר שלך יותר כשר מאשר לא כשר.

ברם: אני מרגיש שחסרה כאן קומה מאוד משמעותית בהבנת הצידוד בעם ישראל. בשיר שלך עם ישראל מוצג בתור קורבן לשקר תיאולוגי בעיקר. הוא מוצג מהעבר השני של הפסוקים היפים, בשלל פרפרזות ציניות כדוגמת: "גם אנחנו זכרנו לך את כל חסדי הנעורים שבזבזנו עבורך בהליכה בארץ לא זרועה"; ובעצם משבר אמון, הליכה בעקבות הבטחות שווא ושקט ושתיקה. בשיר שלך יש שתי קומות - אכזבה מחד (התקוות לא התגשמו) והאשמות מאידך: "אתה הרעותה לעם הזה". ה' לא מוצג רק בתור שתקן אלא בתור שקרן. 

והבעיה שאני מרגיש שזה גורם היא שהערך של ישראל נהיה מעורפל. יש כאן אלמנט אקזיסטנציאליסטי By the book, שבו ברגע שבו עוזבים את האלוהים - מחייבים את ערך האדם בלי סיבה עצמית. (המשפט האקזיסטנציאליסטי האנטי אידיאליסטי: הקיום קודם למהות, כי תמיד היכן שהאמינו במהויות (אידיאלים, אלים) - רמסו את הקיום. מרגע שבו הכרענו שהמהויות הן בקושי אמיתיות, נצודד תמיד בקיום). אבל אני חושב להציע שזה מוריד את מעלתם של ישראל, שכעת מוצגים רק בתור שה תמים וקורבן של שקר תיאולוגי ולא בתור העם הגדול בעולם, העם השואף בעולם, העם החי בעולם, העם שגם כשהוא מורד באלוהים באופן נגלה הוא מהלל אותו באופן נסתר (עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו)... 

זו בעיה חמורה וקבועה! הבעיה בעמדת הקורבן והמאשים היא לא רק הנצחת מצב חוסר האונים, אלא גם שלילת המעלות העצמיות של הקורבן והצגתו כמי שכל גורלו עוצב מכורח נסיבות גדולות וחזקות ממנו. וזה לא נכון! עם ישראל חי לא רק בתור קורבן יפהפה ומעורר הזדהות שאני גאה להיות שייך אליו כי הוא קבוצת ההשתייכות שלי, אלא כי עם ישראל הוא "גוי אחד בארץ" שבאופן דומה במובן מסוים לשיר שלך גם במדרש הזה הקב"ה מניח תפילין שעליהן כתוב פסוק זה כנגד "שמע ישראל" של מטה.

-

יש עוד אספקט שאני לא לגמרי מסכים לגביו, וגם בו אני חושב שהוא כרוך בשימוש המאוס בשם "אבא" ביחס לה', שמצפה להשראת שכינה מיידית בלא אתערותא דלתתא. אני יודע שבשיר הצגת את הכיסופים ואת העלייה הקשה אל הארץ בתור ההתעוררות והכנת הכלי למטה להשראת שכינה, אבל השמטת לחלוטין את נושא התודעה. עם ישראל עם מטורף, אבל התודעה שלנו ברצפה, המחשבות שלנו קטנות, החלומות שלנו מודחקים, הפרשנות שלנו את המציאות קטנונית... כל אלו הן הן הבעיות שבגינן אנחנו לא זוכים להשראת שכינה. מניח שאני לא מחדש לך יותר מדי, אבל אני מנסה להבליט את הקשר בין השימוש במילה "אבא" ביחס לה', בתור דרישה בלתי מתפשרת ממנו לעמוד בהבטחות שלו, ובין חוסר הבנת מידת האחריות שיש לנו בעצמנו על "הכלי" שבו תשרה שכינה. וזה מה שהתכוונתי כשאמרתי שאני מרגיש הסתייגות תאולוגית - כל הSetting בשיר בסופו של דבר מנציח להרגשתי מערכת יחסים בשפה בלתי מפותחת יחסית למה שראוי לדור דעה לחשוב ולהרגיש מול ריבונו של עולם. וכאן נכנס הרגש - הרגש בבירור יזדהה (במידה שהוא לא שמרני, מה שלי ולך אין בעיה בו אבל לרוב גולשי 7 מן הסתם יש), ויזדהה עם הSetting כי הוא מעורר הזדהות בצורה מיידית. אבל! לדעתי זה לופ שלם שכולו לא טוב.

זה משטיח בראש ובראשונה את עם ישראל, וגורם לרגש הלאומי להיות סתמי / שרירותי. זה משטיח את הקשר העמוק שבין הדוד והרעייה; וזה משטיח את האמיתיות של הופעת הנשמה הישראלית בפועל בעם ישראל. ההפרדה הזו והצגת עם ישראל בתור אומה טובה מתוקה ונאמנה במנותק מה' זה בעיניי בסופו של דבר מסגור לא טוב, שיונק בעיקר מרגש ומתעלם מההבנות העמוקות בדעת אלוקים שיש בדור שלנו.

נ.ב

יש בשיר של גבריאל בלחסן היקר, "כדורי הרגעה בדבש", בית שמתכתב עם השיר שלך: "ירדתי למטה // פה לפנות בוקר // לקנות שוקולד וסיגריות // ראיתי מתפללים הולכים לסליחות // להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו // על כל הימים הנוראיים שברא לנו // על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש"

תודה לך איש יקר

אני דור

הרגל של שנים. הייתי מגיב ככה בפורום כתיבה של Fxp עד שהוא מת. כל עוד יש לי הנאה מהחקירה וההקשבה לטקסט זה לרוב win win situation

אני משתדל שזה תמיד יהיה מתוך סקרנות והנאה ולא מתוך תחושת חובה, ולכן לא תמיד מגיב באריכות. כאן בפורום הTraffic נמוך אז אפשר להעמיק בכל השירים

יחלנו לך.

ואתה יודע כמה אני ביישנון ממך כנראה זה קשור

ארצה להדגיש כמה דברים שכיוונתי אליהם

אעפ שזה לא ראוי שהכותב יסביר את הגיגיו, אבל כאן בפלטפורמה הנל מרגיש לי שזה מתבקש מאחר שזה טקסט דיי מרדני כביכול ופרובקטיבי וזו לא הייתה בהכרח כוונת המשורר

ראשית הכותרת.

אך נתייחס אליה אחכ(:

הדי השריקות הן בהשראת הפסוק בזכריה שהשם שורק אלינו ומקבצנו מהגולה, הכותב מבקש לומר שהמלך הוא עירום. לא שמענו שריקות וזה מתחבר ל"לא רואים את הקולות"

בהיעדר אלוהות או לפחות בזמן השגחה מוסתרת מאד. עם ישראל כביכול מושך במושכות בהיותו הופעה אלוקית ובכך מושיע את אלוהיו ומכאן הכותרת.

העלתי לי חיוך בהערה עם הנקדן אכן אמת לאמיתה היא זו. וברמיזה על דברי פרץ צחוק השתחרר מגרוני

שנון ביותר ואף אכזרי(;

באשר לקעקוע האפשרות הראשונה שהעלת היא הנכונה

ובקשר לאבא השערה השלישית הרידקלית היא היא המדויקת. הכותב לא מבטא את עצמו אלא את כל עם ישראל ולכן אם פתאום מתפלק לו אבא זה מתבקש.

מסכים מאד לגבי מה שכתבת בסיפא. הקונטציה של קורבן בהחלט עולה כאן אך הכוונה היא שונה, עם ישראל כבר הצליח להבין את הרמז של ה' בהסתרתו ממנו ומהעולם. הבנו שזה אנחנו שצריכים לעשות את הצעד ואנו עושים זאת ללא סעד. כמו ישיש עקשן שפשוט קם במרץ. ספק הוזה ספק בטוח.

יש לי עוד המון מלהשיב אך..

וגם אני נהנה מהריבים שלך עם כקדם ידידינו

אבל ברור לך שהוא מכוון "לשם שמיים" ולא סתם מתבכיין. הטענות בשיר הן מוסריות ולא קטנוניות, אפילו שמנוסחות בחוצפה רבה

בכל מקרה אני חושב שכך אני שמור אצלו בווצאפ

חייכתי בהזדהות במהלך הקריאה.(כבר לא כ"כ במקום הזה אבל הייתי בו הרבה זמן)

בהצלחה!

תודה רבה

תותח הינך באמת תותח

את קול פגזי מילותיך החוצבות

שומע אף אני במרחק פרסאות רבות

את המצב שהינך מתאר מרגיש גם אני כמו הטל הרטוב.(למה אמרתי טל רטוב? כי זה חרוז)

סוג של ניתוק

של להסתכל מהצד על החיים של עצמך

שום דבר לא אמיתי

לא אני לא הגוף שלי לא המחשבות שלי.

ומה נשאר?

רק זכרונות מתוקים מזמנים רחוקים.

שגם בהם היו דברים קשים רבים.

אבל לצורך הנוסטלגיה אנחנו זוכרים דווקא את הטוב.

בעגה ה"מקצועית"( מקצוע? חח) קוראים לתופעה דפרסונליזציה. מצב שנוצר מדיכאון/חרדה.

אני חי את זה הרבה.

הדרך שלי  להתמודד עם הכאב זה או להסיח את הדעת ממנו או לעמוד מולו. אבל בהרגשה זה נראה שכולם לא עוזר.

לפעמים, זה גם נובע מבעיה גופנית. מסתבר שיש לי חוסר בברזל וזה גורם לי להרגיש יותר עייף וחלוש ופחות שמח.

מה שאני גיליתי בעצמי זה שאין לי ממש ברירה.

אסור לי לוותר.

אסור לי להיכנס לחרדה ודיכאון ולאבד את עשתונותיי.

כי החלטתי לחיות.

ויש זמנים בהם צריך לשים את הרצון מעל לשכל.

בדרך כלל כשאדם עובר תהליך כזה (לפחות ככה סדנא דארעא אומרים) הוא נהיה חזק יותר.

או שהוא פשוט נשבר למען הריאליות.

אין שום דרך להתמודד עם הקושי מעבר לזה שנהיים פשוט חזקים יותר.

אני גיליתי שמאוד עוזר לי לדבר על הקשיים שלי עם אנשים אחרים. למרות שקשה לי לעשות את זה.

ולסיכום הנה קטע שכתבתי בעבר שמתקשר לנושא.

הדיכאון שלי לא נובע מכלום

זהו לא חיסרון של הורמונים במוח

אלו לא סתם מחשבות שליליות הנאחזות בשכלי

הדיכאון שלי הוא חלק שורשי ממי שאני

הוא דרישה

לחיים אחרים

חיים ללא מוות ויגון

חיים ללא מלחמות

חיים של חכמה ושגשוג

חיים של נצח

חיים של אהבה

אבל היכן הם אני שואל?

למה איש אינו עונה.

למה הכול שרוי בדממה מצמיתה.

הציפורים מצייצות

הרוח נושבת

אבל אלו רק ריאקציות טבעיות לגמרי

ללא גורם עלום

אמנם יש חיבור

אך אין חיבור מהותי במציאות

---

האם זה יוכל אי פעם להשתנות?

הרי אני לא הראשון ששואל.

אני לא היחיד שתוהה..

יש בי רצון לחיים אחרים.

אך האם עליי להכחיד את הרצון?

מכיוון שהמציאות אינה מראה לי את פניה

או שהיא מראה את פניה אך אני בוחר להתעלם ממנה

כך או כך בוקעת ממני תפילה

ללא סיבה

למרות שאין שום סיכוי

כנראה שלזה קוראים תקווה.

בכל מקרה מסתבר שהתופעה הזו לא ממש נדירה.

הפרעת דה-פרסונליזציה – ויקיפדיה

והתגעתי

ברוך תהיה

זה מצב מסוכן, ואני חווה את התוצאות על בשרי. 

מקווה בשבילך שתקום מהר

|מהורהר|

שלום לך ידידי! התגובה שלי לא היתה בהכרח סוגה בשושנים אבל נכתבה באהבה והערכה:

1. קשה לראות ביצור השחור הזה משהו שאיננו חתול, זאת בשל הניק הבולט והניבים הננעצים. אם זה אכן חתול - אז איכשהו הטולרנטיות שלי למיקס בין תרבות הוויבז לבין הדברים הכי קדושים ויקרים כהתנגשות יקומים שמולידה אלמנטים ספרותיים חדשים לא כל כך אהודה עלי. לכן אם זה אכן חתול - אינני מזדהה עם שבירת האווירה. אם זה לא חתול - קשה להימנע מהאסוציאציה החזקה, על אף היות הניק זמני.

- ברם, אני כן יכול להבין שהחתול הוא ייצוג טוב בכתיבה שלך דווקא בשל מה שהוא מגלם. תיארת רבות וארוכות את האהבה שלך לפרסונה החתולית, ולכן אפשר לראות בחתול המוצג כאן בשיר מין זהות שבאה מפורשות בהתנגשות עם מהות סותרת אותה. בפורים השקעתי בתחפושת, וכתבתי בטוש פיילוט על החולצה: "*השילוב לא עובד*" רציתי לזעוק (על תופעה מאמללת שמעטים החברים השותפים לה) שהפיצול והמרחק בין הצד הקדוש, הנקי, האידיאלי בשיא טהרתו הבית-מדרשית, המגלמת חיים ישראליים נקיים, לבין המחשבות האינטרנטיות שהשפה שלהן זקה מאוד - זה שילוב *אסור*. איכשהו אני יכול לראות משהו מעין הקונפליקט הזה כאן במידה ואני מפרש את אלמנט החתול כך.

- - אני בכל זאת רוצה לתת גם אפשרות לכך שזה לא חתול אלא יצור שחור חסר צורה ואחר, הגם שלא נראה לי שזה כיוון נכון. כך הוא מגלם כוח שחור, עויין, שמכוון את התקפתו אל שורשי ותשתיות החיים, ובעצם מגלם תמונה של ערפד סיטרא-אחרא כלשהו. אם זה אכן כיוון ישר, אז השורות הבאות מגלמות את הבושה של הגיבור על ההשפעה הרעה של בחירותיו האישיות. יש כאן מימד של אלוהות דואליסטית (יודע ומכיר שאתה מחבב את המודל הגנוסטי / זורואוסתרי), והמעמד של הגיבור כמי שמסייע לכוחות הרע בהחלטותיו הרעות - מיוחד! בבירור יש כאן כניסה לאווירת אלול, חשבון נפש נוקב. אבל נפלא להתחיל את חשבון הנפש מתוך היחס אל הנזק האובייקטיבי במימדיו האפוקליפטיים...

טעויות, אשמות ולא אשמות - שלושה מופעים של חשבון נפש:

*טעות* - שהיא הצער המתוק ביותר, ההבעה המיידית של הרצון הכן לתיקון הרושם: "זה בכלל לא מה שהתכוונתי".

*אשמה* - יש משהו יפה במסכת יומא כשמסבירים את המכניזם של הפיכת X לY, שתשובה מיראה הופכת זדון לשגגה (ותשובה מאהבה הופכת זדון לזכות) הכיוון שהצענו כשלמדנו אז היה שתשובה מיראה היא החזרת חוויית הגודל לחיים. אדם קטן הולך בשרירות ליבו ומקדם את ערכיו כפי השקפתו. ברגע שבו הוא רואה את התמונה מחדש, הוא חש אשמה על הקטנות של הלך נפשו, ועל ההזדהות המוחלטת שלו עם המהלכים הקטנים (אני לא אומר סיסמאות אלא מדבר בקודים שאני מקווה שמובנים)... לכן המשפט שאומרים בתשובה מיראה: "איזה אידיוט אני, אם הייתי זוכר שיש גודל בחיים לא הייתי עושה את זה"

*לא אשמה פרטית* - צער השכינה, על האבסורדים הקיימים בחיי האדם המושתתים בהוויה. הצמצום, נפילת העולם, חטא הארץ והלבנה. במנגינה של אורות התשובה ד' א': "כנסת ישראל כלביאה נוראה צועקת בחבליה אל התיקון הגמור..."

נפלא!

2. מעניין ההדהוד הין הבית הראשון לשני. בבית הראשון האדם מביט על מערכת המאקרו המיתולוגית וכואב את תרומתו (שבמבט סובייקטיבי השלכותיה נוראיות, כפי שראוי לאדם להרגיש) לחיזוק הרוע נגד הטוב.

הבית השני בונה מגרש אחר לגמרי. חטאות הזולת כלפי הגיבור מכאיבות, ולא נלחמות מלחמה חזקה נגד הfoundations of the world אלא נגד האדם הפרטי, האינדיבידואל, בחולשתו.

יתרה מכך - מובלטת תמונת מראה נוספת בין הבית הראשון לשני: בבית הראשון, לפחות ךפי הקו שאני עליתי עליו והבלטתי בפירושי, הובלט נושא החרטה והתשובה על הנזק שחטא המיקרו אל המאקרו. בבית השני המיקרו הוא זה שחטאו לו, ובניגוד לבית הראשון בו לא למדנו איך הגיב המאקרו לתחושת הבושה האשמה ועזיבת החטא - בבית השני מורגש מעבר לפרגוד ההתמודדות עם הaftermath של בקשת הסליחה. המשפטים הרעים (עלבונות מן הסתם, ולא משפטי התורה, למרות שזה גם כיוון) לא נרפאו אחרי בקשת הסליחה. או כמו שמופיע בספר הטאו:

וזה הומני מאוד מהזווית של הכותב לתאר אחרי ההכרה בפגיעה הגדולה במלכות השמיים את הצד האחר, האנטי מיתולוגי, האקזיסטנציאליסטי הפשוט, שכל אדם יקר וכל כאב מכאיב וכל צלקת נשארת...

שיבצת בבית השני ארבע מילים שבורות: "שברירי" "מתפרק" "נשבר" "נגרר", ושלל קונוטציות של תגובה חסרת אונים של ילד כלפי מבוגר: "כשכועסים עליהן", "כמו בובה"...

המפגש בין שני הבתים השונים זה מזה באופיים, מבליטים זה את זה בעזרת ניגודיהם - זה יפה. השורות בבית השני מעוררות חמלה מתוקה מאוד. המון אני חושב על אלבר קאמי ב"הדבר" ו"הזר" שבחר לשבץ הרבה דמויות של אנשים מרוסקים בספר שלו, ולצודד בהן, להבליט את הטוב בהן מבלי להסתיר את הכיעור. כמה אנחנו קטנים ורוצים אהבה, וכמה הכאב מזיק לנו. מול העמדה המצ'ואיסטית שנחלה בעולם, חז"ל לא הפסיקו להבליט עד כמה כבוד האדם מולנו יקר. עדיף להשליך עצמו לכבשן האש ולא להעליב...

ובמנגינה היפהפייה של ספר הטאו (מאותה עמודה) :

טאו של השמים

אינו מגוון במשפט

תמיד הוא

לצד הטוב

חזק! תודה לך ידידי על השיתוף וההזמנה האישית. וגאה בעצמי שלא ויתרתי על הקטע כשעלתה בי החשדנות בהתחלה. אתה אדם יקר וזה קטע יפה.

אגב, תראה איזו תגובה ישרה לסרטון מהסוג הרדוד והמכוער והשנוא ביותר:

לא, אין זה חתול, אלא אכן יצור שחור חסר צורה. אולי חיית טרף אבסטרקטית כלשהי, בעלת מימדים עצומים, כמו עץ החיים, אותו אני מדמיין כענקי ביותר. התמונה שעמדה לעיני הייתה משהו כמו פנריר וייגדרסיל מהמיתולוגיה הנורדית, מבלי להיות נאמן כל־כך לסיפור המקורי. הרעיון היה התנגשות קוסמית עצומה בין כח החיים לבין כח אחר שלא רק מאיים להשמיד אותם, אלא עושה זאת, לאו דווקא דרך התקפה חזיתית, אלא דרך הרעדת היסודות (כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל), וגם לאו דווקא מתוך אג'נדה, אלא פשוט מתוך כח חייתי מופשט לחלוטין, חסר יומרות. פשוט יצור שמחליט לנשוך משהו.

התהליך מתואר כ"in motion", לא משהו שהגיבור כבר יכול לעצור, ונראה שהוא גם לא לוקח המון אחריות. יש אמנם הכרה באשמה אבל זאת חצי־הכרה, כי בסוף האמירה היא שבין כך ובין כך האדם הוא חוטא (אם בטעות, ואם גם שלא באשמתו בכלל, מעבר לנקודת הבחירה), ובעיקר חסר אונים מול זרמי הרוע – שגם אם מתוקנים – לכאורה ("כבר סלחתי עליהם" – לאחרים, או גם לעצמי)  – זה לא משנה דבר.

זה כבר מתחבר לבית השני, בו הגוף הוא שברירי, בעיקר מורכב מעצמות יבשות (ללא דם) שנגררות – כנראה על־ידי אותו יצור שחור שמכלה את הכל. "עצמות מתפרקות בקול קשקוש" כנראה מתארות את הקלות שבה מתפרקת הפסאדה והמסכה. ההתפרקות היא גם "ללא תחושה", משהו בין מיתה של צורת חיים מאוד קלושה, לבין התרחשות פוסט־מורטם; אין איזשהו רגש מאחורי העלבון, רק התפרקות מכנית חסרת־אונים בעייפות מוחלטת.

בחזרה לפסקה הראשונה, "נגררות כמו בובה" מתחבר גם לאיזשהו מימד משחקי של אותו יצור – כמו כלב או זאב שנושך בובה ומטלטל אותה, לאו דווקא מתוך רוע, אלא כחלק מהמשחק (מתפרקות בקול קשקוש, כמו לגו) – יש בזה מן האבסורד והשרירותיות, המאבק אינו בין הרע לטוב, אלא בין החיים לבין הכלום.

הערת אגב: מניין שמסכת ביצה קודמת לחגיגה? "בינה הגיגי" (רק כשאתה בלי משקפיים)

איזה יופי. וכמה אינטימיות.

אני אוהבת את השטף, אני אוהבת שלא הבנתי הכל ונותרו לי

כמה משפטים סתומים שרוצים שאקרא אותם שוב.

אני לא יודעת אם היית רוצה לשמוע מחשבות שלי כקוראת,

ואם עוד נהוג כאן בפורום להציע עין ביקורתית(:

לכן כעת אציע רק את התפעלותי!

תודה

מהרהר בקול:

קודם כל מעניין שכתבת את השיר בלשון נקבה אבל בכרטיסך אתה מזדהה כזכר. אני אניח שאתה אכן זכר ואתייחס לשיר הזה כהתנסות בכתיבה מpov נשי. זו התנסות טובה ובעצמי כמה וכמה וכמה פעמים התנסיתי בה בעצמי, ואני עוד לא מספיק מבין למה אבל יש לה איכויות שאין לכתיבה מpov גברי. אבל הידיעה שהשיר הנשי הזה נכתב ע"י גבר מוסיפה רובד מעניין נוסף לשיר.

בכל מקרה מטעמי נימוס, כשאנתח את השיר לא אתייחס אל השורות כאל: "את/ה אומר בשורה הזו ש..." אלא: "הגיבורה אומרת שם ש..." - זה נותן לי יותר חופשלהביע את דעתי במנותק ממך, ולתת שיקוף על השיר עצמו.

נקודה ראשונה, מעניין האם הכותרת היא חלק מהשיר (אני עשיתי את זה כאן: תראו הכל נופל | ערוץ 7 או בנפרד. אם זה בנפרד - זה אומר שכל השיר בסופו של דבר די מגובש בעיניך, והוא בעצם מגלם נקודה / תהליך אחוד שרצית להעלות בבת אחת על הכתב. וזה מפתיע כי כרגע השיר נראה לא מלוכד אלא יותר זורם ואסוציאטיבי (זה אחלה). אבל אם הכותרת היא חלק מהשיר, זה מעניין יותר! אנסה להחזיק את שתי האפשרויות בראש...

שתי השורות הראשונות לחלוטין מתכתבות עם הכותרת. ש"יר שלא נכתב עדיין" הוא תופעה מיוחדת. אני עצמי מכיר היטב מחשבה שכבר נזרעה ושנים עוד דוגרת באדמה ומחכה להיכתב. לפעמים אפילו יש איזושהי תבנית או מבנה מוכן מראש או משפט מחץ שמהדהד איפדהו במהלך השיר, ויחד עם זאת השיר עוד אמורפי, נטול ממשות, פגיע לשינויים בעריכה בן רגע, טרום-טיוטה... זה יכול להיות רק מחשבה שאדם חשב הרגע, הברקה שאולי תתממש. "צליל מתוק ועדין" - שורה שבעיקר נותנת צבע להרגשתי, כלומר מנסה לתאר את המרקם העדין של השיר שעוד לא נכתב, את העדינות והחמקמקות וה-לא מגושמות שלו.

שתי השורות הבאות מיוחדות. המשפט "בכל מבט שוב בוראת עולמות" נותן צבע מאוד עמוק וניגודי: מחד, הוא מתאר שפע של השראה, שכל מבט באותו מצב מלא השראה שוב בורא עולמות, כלומר כל תמונה, כל אדם, כל מבט, כל מפגש - כשאנחנו מלאי השראה כל חזיון במציאות מגרה את הדמיון להביע ולבטא... אבל מאידך למשפט "שוב בוראת עולמות" ובהדגשה על המילה "שוב" - יש רפרור למשפט "בורא עולמות *ומחריבן*" שבאופן אוטומטי אסוציאטיבי מעורר את התחושה הקשה והמיתולוגית הזו. בגלל זה המשפט הזה דומיננטי ומיוחד להרגשתי, ובכל מקרה עומד בניגוד משלים למשפט הקודם, שמגלם עדינות מתיקות ורכות.

המשפט "ושקט מתגנב בין המילים הדחויות" משלים ומתכתב עם הצד האפל שהרגשתי בשורה הקודמת, אבל לא מספיק מובן לי. המילה "מתגנב" מעוררת תחושה של דריכות, כאילו משהו רע הולך לקרות בחשאי. להרגשתי בשלושת המשפטים הללו יש מעבר מאוד מיוחד באווירה בין צליל מתוק ועדין לבין איזו שקיעה (שתוביל למשפט המיוחד הבא). בכל מקרה "המילים *הדחויות*" זה ניסוח מטרגר באיזשהו אופן, כי הוא מאניש את המילים שנבררו ונפסלו בשיר, וגורם לנו להזדהות איתן. דחייה היא אחד הרגשות הקשים לאדם. השקט המתגנב אל המילים הדחויות נותן הרגשה מעליבה, שאולי הייתי קורא לה "פוסט-אופוריה".

"חיוך שמרפא רמש" - איזה משפט מפתיע, מוזר ומעורר! רמש תמיד יהיה משוייך אסוציאטיבית לדבר מתועב, משוקץ, נמוך, טמא. חיוך שמרפא רמש זו שורה מאוד מיוחדת, שמרגישה לי קשורה למשפט "מי שמציץ אל התהום - התהום מציצה אליו בחזרה" (ניטשה). "חיוך מרפא" זה צמד מילים מאוד טהור ונקי. אבל האלמנט של הרמש בשורה כל כך חזק, שהגם שספציפית השורה מכבירה ומתארת שהרמש נרפא (שאגב - ממה הוא נרפא??? כלומר להתייחס להיותו רמש כמחלה זה מאוד יפה!) אבל אני חושב שלא מצליחה לשמור על הטהרה, ויוצרת מופע קצת מתועב על החיוך המרפא עצמו. המימד הסוריאליסטי הזה מפקיע את האלמנט של הטהרה והופך אותו לאבסורדי. (תחפש את השיר של הבילויים "שוש אלמוזנינו" ואולי תבין למה אני מתכוון, שרגש יפה שנוגע בנושא מתועב הופך להיות אבסורדי וסוריאליסטי). בכל מקרה - מפתיע מגרה מעניין ומיוחד!

השורות הבאות ממשיכות לכאורה את מה שהרגיש לי כמו סוג של אסקלציה. השורה הראשונה בשיר תיארה משהו בראשיתי, בתולי, שיר שעוד לא נכתב, וההרגשה העדינה הורחבה בשורה השנייה. בשורה השלישית נכנס מימד מעט יותר מיתולוגי אפי, וברביעי התגנב ארס כואב (אולי על הציר של הנפילה מגן עדן?) בשורה החמישית הגיע השיא הסוריאליסטי, ונראה לי שהוא ממשיך כאן באופן מסויים:

"צוחקת, הזמן עומד דום" - אולי זה רק העולם האסוציאטיבי שלי, אבל יש כאן מימד מסויים של פסיכוזה. הצחוק הזה לכאורה ממשיך את החיוך המתוק שמרפא את הרמש, אבל גם כאן הצחוק הזה מגיע בתחושה מעט חורקת, וגם עוצר את העולם. קראתי לא מזמן קצת את הספר "הצחוק" של הפילוסוף אנרי ברגסון, ושם בין היתר הוא מתאר שצחוק הוא חוויה של פער בין האנושי לאוטומטי. המסקנה שהתבקשה משם היא שכל דבר שגורם לנו לצחוק *קשור לדברים אנושיים*. כשקראתי את זה חשבתי שאנשים מטורפים צוחקים בלי סיבה כי אצלם גם הדומם והלבד מגלם את האנושי. לכן חיוך שמרפא רמש עלול להמשיך לצחוק שאין בו חדווה שעוצר את העולם, ומנציח את ההתנתקות

(((((יכול להיות ואף הגיוני שזה בכלל לא הכיוון שאליו התכוון המשורר, ומבחינתך הצחוק הזה הוא צחוק רגיל של חדווה שגורם לתחושת חופש נעימה ושחרור. אני נוטה לחשוב שלא))).

"הלב נמס כמו שלג ביום חום" - שורה מפתיעה. לרוב "לב נמס" זה ביטוי חיובי, של חדווה והתרככות הלב, כלומר ההפך מקשיחות ואטימות לב. אבל כאן ממשיך להסתדר לי הקו של הדיסוננס, שתוהה מה הקשר בכלל בין שלג ליום חום. אין שלג ביום חום... שלג נמס בימי אביב נעימים, לא בימי חום (רק לדמיין שלג בתופת של הימים האחרונים)... מצד שני, אני רואה מהשורות הבאות שבבירור משהו החל מהשורה החמישית דווקא נשאר בטוב, ובעצם תחושת האסקלציה שהרגשתי בשיר לא מדוייקת. יכול להיות באמת שמההתחלה ועד הסוף השיר שעוד לא נכתב עם הצליל המתוק והעדין נשאר בליבה של הגיבורה, ונתן לה את החופש והכוח לברוא עולמות ולרפא רמשים, לצחוק ולהשתחרר מעול הזמן ולהתחדש ולהמיס את לב הקרח. לא יודע...

"לא צריכה מילים כדי לסחוף" - שורה מיוחדת! לסחוף - ככה"נ - אחרים. כלומר להוביל. אבל אני יודע להעיד על עצמי שכשאני בהשראה אני באמת מפיק איכות, ואנשים קולטים אותה ועולים על התדר שלי. כך סוחפים מתוך האיכות הזו ולא ע"י מילים. וזה מסתדר עם תחושת השחרור שבשלוש השורות הקודמות.

"לומר מספיק" - כלומר: שהגיבורה לא צריכה לצוות על אחרים "מספיק!" כי היא מביעה איכות מבפנים? או ש"לומר מספיק" = לומר רק את המיעוט שיספיק ולא יותר מזה? מעניין!

"מאז הספר עתיק" - כאן בבירור אני מקבל את התחושה של שחרור מדוגמה חיצונית, וממילא הספר, כלומר ספר ההוראות וההנחיות, מתייתר כי האינטואיציה מבקיעה ועולה. מזכיר חי את הפסקה של הרב קוק:

"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי".

שתי השורות האחרונות מאששות לי שהשיר כולו נשמר באווירה טהורה וחזקה ושהכיוון המעט אפל שעליתי עליו פחות נכון. החיוך שמרפא רמש אכן מרפא אותו, והצחוק הוא צחוק של חדווה ולא של שיגעון.

היציבות מגיעה מהחזרה אל הקול הפנימי, אל הדרך המיוחדה, אל המצפן שכשקרובים אליו צריך לדבר מעט. כמו שמופיע בספר הטאו:

"כמו מפוח המוציא רוח - כך גם זה אשר מרבה במילים יתעייף לשוא, וטוב יעשה אם ינוח. הרבה מילים, מעט משקל; מוטב לשמור חלק מהמילים בתוך הלב"

כאן מעט המילים הוא "לומר מספיק" ותו לא...

"אהיה לבית, גם אם סביב סופה נושבה" - קודם כל שורה יפה מאוד! שמעתי פעם פסיכולוג מדמה שלושה מצבי נפש לבית: אדם "מאוזן" הוא אדם שגר בתוך בית עם גג. אדם "נוירוטי" הוא אדם שגר בבית בלי גג. אדם "פסיכוטי" הוא אדם בלי גג ובלי קירות. הבית הפנימי, כלומר יציבות גבולות האגו, שומר על הקול והמצפן הפנימי...

"ושם יהיה יציב בזה ובבה" - שורה מוזרה ומפתיעה. כמובן שהדבר שהכי בלבל אותי זה המילה "בבה" שהדרך היחידה שלי להבין אותה לא כשגיאת כתיב זה מלשון "בָּבָה, שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה - אִישׁוֹן," אבל מניח שהתכוונת ל"בבא" כלומר יציבות נצחית לכל הימים. להרגשתי יש כאן ירידה במשלב... בכל מקרה "שם" = יכול להיות משהו כמו עולם הבא, עולם ההשראה (עולם הולך ובא).

אין לי מספיק ריכוז לעשות סיכום וכבר ככה כתבתי הרבה יותר מדי.

תודה! אכן נעים

דור