פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 3)

באמת. הפעם לא בצחוק.

כמי שלא היתה כל כך דתיה פעם, וכל כך לא היתה דתיה פעם (ליתר דיוק) -

מבקשת מכם להעיר לי (אבל יפה נקדימון! לא לאמר לי שאני מזהמת

את הפורום, זה נורא מעליב. באמת. אנא, בקש סליחה)  -

אם אני עוברת את גבול הטעם הטוב. אבקש דווקא מהפלג

המחמיר יותר בפורום הזה, אבל לא עד כדי כך מחמיר כמו נטורי קרטא,

כי קשה לי להיות (עדיין?) ברמה הזו.

אין לי כל כך את הרגישות הרוחנית יהודית כמו שיש לאלה

שגדלו עם זה מגיל אפס.

אז, להעיר בהחלט. לא רוצה להחטיא אף אחד.

הרמוניה ותמימה'לה ועוד - אתן יכולות לעשות זאת

בפרטי. בסדר?

תודה. זכו למצוות!

עִם סִיגַרְיָה חֲצִי גְּמוּרָה

וְטִיטוּל מָלֵא

אֲנִי מְטַפֵּס בַּמַּדְרֵגוֹת

וְחוֹשֵׁב עָלַיִךְ

אז השבוע יום ירושלים אז אולי ננסה להציע לכתוב משהו בנושא, שיר או סיפור קצת שקשור איכשהו בירושלים...?

כי כולנו אוהבים לכתוב אבל לפעמים טוב למקד קצת, לתת משימת כתיבה ולראות לאן זה יוביל....

בהצלחה לנו😀

ערב ישנוני הזדחל בין הרחובות, תחבתי את כפות ידיי אל הכיסים, שומר את מחשבותיי לעצמי. אי אלו אנשים עוד התגודדו בקרן זווית, מלחששים את סודותיהם זה לזה. יונים דאו במעגלים סביב הגגות, מכבדות את החשיכה הקריבה ושבות להסתופף בקיניהן. מבטי שטף את הרחוב, צולל לעומקן של סמטאות, מקפץ מעל ראשי אנשים. תחושה מוזרה, מדגדגת אבל גם מעקצצת ריחפה על נקודה מסוימת בגבי, מישהו צופה בי. בלי להאט את קצב ההליכה, הסבתי את ראשי לאחור והרצתי את אישוניי כה וכה, הרחוב הריק בהה בי בחזרה בדממה. אף אחד, חשבתי לעצמי, וכמעט יישרתי את ראשי בחזרה – אך תנועה חפוזה בצד הרחוב משכה את תשומת ליבי, עצרתי מיד והסתובבתי לאחור. אכן, שם בקצה, אחרי עיקול נסתר מן העין, רץ איש בפְרָאק שחור ששוליו מתנופפים ברוח. מיהרתי להסב את פניי ופתחתי בדהירה, שועט בין תמרורים ומעברי חצייה. אין ספק, הוא בא כדי לתפוס אותי, אבל לחוסר מזלו, אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. ברגע שאכנס אל הסמטאות אהיה כמו עכבר בביוב. פניתי בחטף אל תוך סמטה אפלולית, מדלג מעל שקיות אשפה עזובות, מזגזג בין כלי רכב דו גלגליים ומבהיל מספר חתולים כהוגן. פניתי שמאלה וימינה ואז שוב ימינה ולבסוף שמאלה, הנה הוא! שיח גדול על יד גרם מדרגות, מספיק גדול כדי להסתיר אותי. הסתתרתי במהירות מאחוריי ענפיו הצפופים והסדרתי את נשימתי הקצרה, שום רחש לא נשמע, לא, בעצם כן, הנה זה מתגבר, בכל רגע הוא יהיה כאן, מה עליי לעשות? תנטרל אותו – קפצה מחשבה במוחי –  תוודא שהוא לא מסוגל להמשיך לרדוף אחרייך עוד. זה מסוכן, אבל אולי נבון, הדהדוד ריצתו כבר נשמע מעליי – הנה הפראק השחור מציץ מבין לענפים – הוא פנה לכיוון שלי! עכשיו! קפצתי לעברו בפראות ודחפתי אותו בכל הכוח, מופתע מכך שנתפס לא יציב בעת ריצה – הבחור עף הצידה בשיא הכוח, והתרסק על האדמה. התנשאתי מעליו כמנצח והבטתי מטה לעברו, אך עד מהרה השתנה מבטי, הבחור הביט בי בעיניים פעורות מהפתעה, ורק שאל בפחד – למה? – אוי לא, טעות שלי – מלמלתי אליו בהכנעה. איך יכולתי להניח סתם כך שהבחור הזה רודף אחריי? איך יכולתי לטמון לו מארב ולתקוף אותו סתם כך – בכל הכוח? הושטתי לו את ידי ומלמלתי התנצלות מעומק הלב, הוא תפס את ידי בפנים מוקירות תודה. חייכתי, אבל גם החיוך תכף השתנה, ושפתיי התעוותו בחוסר אמון – למרות שניסיתי למשוך אותו מעלה שוב ושוב, הבחור התעקש לא להתרומם מהקרקע, הבעת פניו המטופשת גם לא השתנתה כלל, רקיעות רגליים החלו להדהד ברחבי הסמטה. המנוול הזה! הוא רק מנסה לעקב אותי! לעקב אותי עד שחבריו יגיעו ויתפסו אותי. קפצתי את ידי השנייה ושילחתי אותה אל עבר אפו, ניצוצות של כאב ניתזו מעיניו, והצלחתי לנתק ממנו את ידי באחת. מגיע לך! צעקתי לעברו בעודי דוהר במורד הסמטה, הם חושבים שהמשחק הזה גמור, שאני כבר בידיהם, שאני כבר ציפור בכלוב, אבל הם לא יודעים עד כמה הבית שלי קרוב! ובביתי מנעול פלדה, כזה גדול, שלא משנה כמה הם ידפקו וינענעו הדלת לא תמוש ממקומה! רצתי ישר, פניתי ימינה ושמאלה, קפצתי מעל גדר פח מכופפת, השתחלתי בין שני רכבים מסחריים ונמלטתי מנביחות כלב, הנה הרחוב שלי, מוכר ורוגע. הנה הוא! נשמעה קריאה משמאלי, שלושה בחורים בפראקים שחורים רצו לעברי, מבטם לא מש ממני על אף מרוצתם, השמיים כבר הכחילו לגמרי. ניעורתי מהחולמנות בהרגשת בהילות דחופה, הבית לא רחוק, רק תגיע אליו בזמן, רצתי בכל כוחי, קולות צעדיהם התחזקו, הם מתקרבים אליי, אבל גם אני מתקרב אל הדלת, רק עוד קצת, הנה היא, נפתחת במהירות על ידי כף ידי המנוסה, והנה המנעול, מורכב בזריזות מתחת לידית, וננעל במיומנות ביד אומן. הבחורים הגיעו כמה שניות מאוחר יותר אל דלת ביתי, והחלו מיד לדפוק עליה כמשוגעים, בכל הכוח, בלי לומר מילה. שתקתי והבטתי בדלת, משתיק אפילו את נשימתי, על אף שכבר ידעתי שאני בטוח, כי אי אפשר להיות זהיר מדי במקרים כאלה. לאחר זמן מה נמאס להם לדפוק – הבטתי בשעון שלי, אחרי שלוש דקות – רק לאחר שחדלתי לשמוע את קול צעדיהם נשפתי בהקלה, גם הערב ניצלתי.

"תטעם מהקפה," אמר האדם המבוגר בקול רך, "הכנתי לך."

"כבר שתיתי," ענה קול באס צעיר ביובש.

"נס או שחור? זה קפה מיוחד, הבאתי מהטוחן."

"היה חור בכילה שהבאת לנו ועקצו אותנו יתושים כל הלילה. גיל אמרה שאסור לקחת ממך דברים. אח שלה עשיר."

"חשבתי שהבאת לך את הכילה התקינה, אני אחפש ואביא לכם בפעם הבאה. זאת כילה ממותג איטלקי, משתמשים בה במחנאות באמזונס."

"טוב. נחפש קודם אצל אח של גיל במחסן."

"זה קפה ממש טוב, כדאי לך; היום הבאתי אותו מהטוחן." אמר המבוגר וקולו התרכך עוד.

"יש לי צרבת." השיב בחצי קול.

"תבואו לבקר בקרוב, תביאו את הילדים, קניתי להם סוכריות, שישמחו."

"גיל עובדת עד מאוחר ולילדים יש חוגים."

"אני אוכל לנסוע אליכם, לביקור קצר, רק להגיד שלום ולחבק אותם ואסע."

"נראה."

"רן רן, טוב!.. מה אני יגיד, מה יש להגיד. טוב רן רן, טוב. מה אני יגיד". קולו הרך התנדנד בשקט.

"אסתכל בWaze כמה זמן תארך הנסיעה," ענה בקול חנוק הצעיר, כחכח בגרונו וגירד במופגנות במרפקו.

"לא תרצה את הקפה, אפילו לא להריח?"

"אמרתי שלא, תודה."

הם קמו זה אחר זה. כמעט הישירו מבט.

הצעיר אמר בטון נמוך ונקי: "טוב, נדבר. גבי באה לאסוף אותך?"

"כן. אולי תחכה איתי שהיא תבוא, תגיד לה גם שלום?"

"רוצה להספיק לצאת לפני הפקקים."

"היתה השבת פרשת הבר מצווה שלך, זוכר?" הוא לחש וקולו מלא אוושה ובעיניו לחלוחית כזו שבעיניהם של מבוגרים. הוא נשען על דלת הרכב הפתוחה והביט על בנו פנימה.

"אני חוזר אליך עוד כמה דקות אביב, אני בשיחה פה עם מישהו, תודה אחי, ביי, ביי", הוא ניתק, ופנה לאביו: "מה בר מצווה?"

"תגיד לילדים שאני אוהב אותם, טוב?"

"טוב."

"תמסור להם שסבא אוהב אותם, תגיד להם טוב?

"בסדר, א-"

"תבטיח, תגיד להם, תבטיח טוב?"

"טוב, אני זז, נדבר".

האבנים המתפצחות תחת הגלגלים הנעים הפיקו קולות נתז, ורוח נעימה שרקה בעשבי הקיץ. ציפורים רדפו זו את זו במחול קופצני ומהיר, מפרפרות בין גבעולים ומיד טסות הלאה והלאה. בין שיחים גבוהים נשמע לפתע רחש מהיר; חיה מסתורית חלפה ונעלמה.

השמש העריבה לשקוע ומיהרה להיפרד מהעולם, נחפזת למחבואה המבודד מעבר להרים. הציפורים חדלו מלצייץ והרוח החלה שוככת.

צבעים נעימים ונוגים צובעים את העולם.

ושקט.

שערות ראשך חלקות

או שהן ממש מתולתלות

עינייך החומות נוצצות

או שהן בכלל כחולות

גובהה את או נמוכה את

צנומה או חסונה את

מעולם לא ראיתיךְ

וכלל איני יודע מי את.

אבל מחבב אני אותך מעכשיו

ומקווה שנתראה

ותספרי לי מה את אוהבת

ואיזו גלידה את מעדיפה (יש לי זיכרון גרוע)

ולמה את קמה בבוקר

וזה בסדר גם להשאיר כמה סודות

ויהיה לנו בסדר, בלי זיקוקים ושוֹאוּ

רק שיהיה בסדר, יקירה.

///

טיוטה אקראית שמצאתי באמתחת הכתבים.

מתחיל להיות קשה פתאום.

מה שיפה בנפש האדם, אתה בטוח שהגעת לקצה, מעולם לא שקעת כך.

ושבוע אחרי זה יראה משחק ילדים ליד החולי שלך.

אני מתחיל לפחד משיגעון. לראשונה, אמנם. אני מפחד לפחד משיגעון.

אין לאן לברוח וכל השירים תפלים.

האוזניות מלוכלכות והטלפון מזוהם. רוצה להיעלם לישון עוד טיפה.

הטלפון מגחך לעומתך. מסרב להיות לך למקלט.

אני לבד עכשיו. אין לי תיאבון ואין לי שום רצון.

אני פוחד. אלוהים כל כך פוחד.

זה רק אני עם המוח החולני הזה. אני חסר שליטה לחלוטין. תן לו לרוץ הם אומרים. תעצור אותו הם דורשים. הוא קורע אותי לחתיכות בכזאת קלות. כזאת שלווה.

אני רוצה לברוח אלוהים קח אותי מכאן בבקשה

אין לאן ואין למי החברים לא פה והמשפחה מזמן לא בפנים

זה רק אתה והקולות המחורבנים.

אל תקשיב להם. תשקע בהם. אל תיתן להם. תיכנע.

כל כך הרבה כיוונים וצללים מכל מקום ומכל כיוון וזמן, העבר והעתיד משנים צורה ואינם עוד

אני טובע אני נאבק במערבולת. אני יוצר את המערבולת

אני מביט על עצמי מהצד, אני צוחק בטירוף חושים מעוות

אני מרים את הראש אני בוכה

איך יוצאים מכאן אלוהים

אלוהים. המילה הזאת שוב מתגלגלת לי על הלשון. בוא נדבר שוב

לעזאזל עפ הכל בוא נדבר שוב אני צריך אותך

הכל אוכל אותי, א י אוכל את עצמי בבקשה ממך אם אי פעם אהבת אותי

אתה לא באמת קיים אתה לא באמת מקשיב

אני מגוחך ךחלוטין זה ואני ורק אני

שנאה עצמית קשיים הפרעות אכילה מה

אני מפחד אלןהים כל כך מפחד

בראשית היו מים

ואדם

וחווה

ועץ

וגן

וחורבות נבנות

מוקפים מים

הממתינים בסבלנות

לשטוף בגל יחיד את ארמנות החול

לעולם בו

היו מים

בראשית.

עולמי קטן תחום פסי שחור־לבן

במגבלות ברורות בקווים חדים

בעט בעיפרון בדיו ובתיל

בלבן מכאיב כמו שמש ארקטית

בשחור מרדים כריח ליל דהוי כמו תמונה

אין אלף שרבוטים דומים למילה של אהבה 

הניפי מכחולך צבעֵי מים הושיטי את ידֵך

רחצי את עולמי ביֵין שקיעה ירוק גבעה כחול שמיים ונחל מפכפך

ציירי את ניירי מילים פרחים בְּרוך מברשתךְ משכיני אחרייך

תפשיני חבקיני אל אוזנִי קרבי שפתֵךְ לחשי לי ציורייך.

///

טוב @אני הנני כאינני הדליק אותי בנושא מגבלות הכתיבה כך שהייתי פשוט חייב לכתוב משהו רומנטי

"צבע ומילה" זאת קבוצה כיפית מהאשפוז

פרפר צבעוני,

המטייל בין הפרחים.

מתיישב על הפרח הצהוב וגם על הורוד ושאר הגוונים. שדה שלם.

והוא רק פרפר אחד. בשדה שלם.

כל האנשים מסביב צועקים "היי! הנה פרפר! שלום פרפר נחמד!"
 

והמסכן הקטן, תוהה לעצמו-

מה מיוחד בו? שרק בן יומו וזאת תהילתו?

בחיים חיותו..

חושש הוא שינסו להורגו, כי טוב ליבם של האנשים המזמינים אותי בשיר..

"בוא אליי פרפר נחמד שב אצלי על כף היד"-

ססגוני ויפה לקהל מעריצים שכזה,

אך הוא. שעדיין לא הבין על מה המהומה. שרק היה הוא עצמו, בפשטות רבה.

בפחד וחשש רב,

התיישב לנוח בכף היד.

"שב תנוח, אל תפחד".
 

ועל מה הוא פוחד הפרפר הקטן?

להיות כמו האדם? החרגול? החסידה?

רק רוצה להיות הוא. פרפר. נחמד. שיושב על כף היד.

-

יש משהו מיוחד בלהיות אתה.

פשוט להיות. להיות פשוט.

רצון כזה של ייחודיות.

פנים מאירות, אנשים שהם אור.

לא לפחד. פשוט להיות פשוט.

פשוט להיות פרפר פשוט.

בשבילי נברא העולם.

זה יכאב קצט, (רק אומר)

  כמו דקירה של יתוש

אממ יתוש קצט גדול, (רק חושב)

  אווץ'.. התורם שלנו ממהר

בחרת ביד השמאלית

  בינתיים מביט בדמי הנכנס לטרופית

זה משנה?  (רק שואל)

  האמיצים בוחרים בימנית

תודה, מעדיף לא מסתכל

שתיקה סטרילית 

  הכוללת את שואב הטרופיות בלבד

לפתע מופרת כשהתורם, 

  (רק מסתכל) על התיק הממולא בצד

מאיפה אתה חוזר? (רק שואל)

  אוקיי.. תשאל מאיפה מגיע ושיחת החיזוק כבר תתגלגל

עם תיק מאט קל יותר

  עוזב הסטריליות ויוצא מהחדר

בהצלחה (רק טופח גב) 

  שם לי תחבושת קטנה של צמר

עוד נצטרך לחזור

  מוריד ומביט בשיער ההאדמוני התלוש

וזה יכאב קצט כמו דקירה של יתוש.. 

אווץ'.. 

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)

אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)

לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.

ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.

...

אני מלקק את שפתיי בחוסר שביעות רצון, הארוחה הייתה פחות ממספקת. קערת אורז יבש ולצידה כוס מים בעלי טעם מתכתי. אפילו לא נגעתי בתפוח, אני שונא פירות. טוב, לפחות הבטן לא מקרקרת, והשמיים כחולים במיוחד היום, לפחות כך הם נראים מבעד לחלון הקטן. האמת, אין על מה להתלונן, הרצפה די נוחה, ויש בקרירות שלה משהו מרגיע, רק ריח השתן מסיח את דעתי מיופי היום, אנשים לא יכולים לשלוט בעצמם? והקיר הזה - אני חושב בזמן שאני מעביר עליו את אצבעותיי - כל כך עתיק, בטח ראה דברים רבים, אנשים רבים כל כך, הנה, חריצים באבן הקרה, כאילו מישהו שרט בכל כוחו את הקירות האילמים, ומה יצא לו מזה? כל כך מגוחך, כל כך חייתי, ובכל זאת, הנה הן כאן, השריטות הגחמניות הללו. 

צעקה בוקעת מאי שם, בחיי, אי אפשר לקבל קצת שקט? בכל זאת, אנשים מנסים להתרכז. כן, אין ספק שזה לא המקום בשבילי, הייתי מעדיף עכשיו, נגיד, לשוטט בשדה פתוח, לא הייתי מתנגד לרוח קלה, כזאת שפורעת את שיערך ובגדייך בשובבות נערית, הו! מה נעים יהיה להלך לשם ולכאן, להביט מדי פעם מעלה ומטה, אה! תראו! ממש שם, חיפושית צהובה וקטנה! הביטו בה, איך היא מניעה את מחושיה אנה ואנה, לשם מה היא עושה זאת? היי! איך התחבאת מפניי עד כה? איזה פרח נאה, אבל כל כך קטן! כמעט יכולתי לדרוך עלייך בחוסר תשומת לב! אההה כן... ללכת כך בשופי ובנחת, רק אתה והשמש מביטים זה בזו, האם יש דבר נהדר מכך בכל הכוכב הכחול? 

דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי משרעפיי, היא נפתחת בתנופה ואיש גבוה, לבוש שחורים, מסמן לי לקום ולהתלוות אליו. אני מתרומם בעדינות מהרצפה - שידע שעומד לפניו אדם אינטליגנט ורך נפש - ובחפץ לב אני יוצא איתו מהחדר. 

צעדינו מהדהדים על רצפת האבן, אני צועד על ידו, והוא מציץ בי מדי פעם, מנסה ללכוד את הלך ליבי, אני עושה כל מאמץ לשמור על פנים חתומות, מחשבותיי הן עדיין (ותמיד היו) נכסיי הפרטיים ביותר, ולא אחשוף אותן בפני אדם שאיני מכיר. הוא הסיט ממני את עיניו באכזבה, הרשתי לחיוך דקיק לרחף על שפתיי בניצחון.

המסדרון הארוך נגמר, עצרנו אל מול דלת עץ גדולה ומאיימת, האיש הגבוה לחץ בכף ידו הגרומה את ידית הברזל הכבדה ופתח את הדלת בפניי, מחווה לי בכף ידו הפתוחה הלאה, פנימה. אני נכנס אל החדר לבדי, משאיר את האיש הגבוה מאחור. החדר אפלולי וריק למדי, רק באמצעו עומד איש נמוך בברדס שחור, ולידו, אה! הנה הוא, סוף סוף! חבל התלייה.

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

מקווה שתהנו

הג'ינגית שפגשתי אתמול בהחלט דיברה הרבה.

טליה אולי?

דיברה כמעט בשטף, בקושי נשמה. אלוהים כמה היה לה להגיד. כמה היתה חייבת לפרוק את המשא מנשמתה.  

כמו תמיד. אני? אני שתקתי בעיקר.  סוף סוף, אחריות השיחה עברה לעלמה הנחמדה. ואני? אני אשקע במחשבות. אבהה בה, בשפתיה הזזות במהירות . אני אחשוב על אמא בינתיים.

נראה לי שאני אחשוב על אמא עד אז.

הבחורה עם התלתלים האדומים, נועה אני חושב?

לרגע קטעה משטף דיבורה, אולי חששה שמדברת לעצמה, מפזרת לשווא מחשבות. בצדק, אמנם.

על מה אתה חושב? פנתה בחיוך.

פנתה אלי, התנערתי פתאום, מבוהל משהו. אפשר לא דיברה ישר אלי כל השיחה, אני מגחך.

על אמא. אני אומר בהחלטה של רגע. שיהיה.

מבטה השתהה עלי לרגע. והנערה שלא ידעה מחסום לפיה שתקה.

אני די בטוח שיסמין קראו לה.

השתיקה התמשכה. כמה שאני שונא שתיקות אלוהים. אז אמרתי.

אמא שלי. אמא היפה שלי.

היא הביטה בי בתימהון, חיוך שובב ישן עלה בי לפתע. והמשכתי.

אהבה אותנו אמא. מיוחדת, את יודעת? לא אמא רגילה.

היה לה קשה, המשכתי בשקט. לי היה יותר קשה, אני חושב.

בלעתי רוק והשפלתי מבט. לא רוצה בכלל להישיר מבט פתאום.

אמא היפה שלי, אמרתי שוב.

מה קרה לה? היא שאלה. בעצם רויטל, כן.

הרמתי את ראשי בהחלטיות וחייכתי. שום דבר. אמרתי.

הבחורה עזת המבט הביטה בי שוב בבילבול. וזה הסימן שלי ללכת.

קמתי לאט, שילמתי על הקפה ויצאתי בלי לומר שלום לסתיו. הו כן סתיו.

יצאת למלחמה,

לא ידעת באיזה נשק להתחזק.

כמה חוסן נפשי זה ידרוש.

אבל יצאת. המבול אחרייך.

ואת הולכת ממקום למקום, פוגשת אנשים- טובים יותר, טובים פחות.

ממשיכה ללכת. עוד סלע לתיק.

עוד סיפור.

החברות אומרות שאת אוהבת לאסוף סיפורים.

ואת בעצמך באיזשהו שלב הופכת להיות סיפור,

שאנשים בשקיקה מייחלים לשמוע. ואיזה מדהימה! הם אומרים..

ואת עדיין בלי נשק,

רק שריון חזק עוטף אותך, מנסה להגן.

את בקרב,

מול דעות. השקפות.

מלחמה, יש פצועים.

עבודת המידות, בניית חוסן, תעריכי את עצמך הם אומרים.

נכנסת לשדה קרב- הכל בתוכו פרחים,

איזה יופי!! את רוצה להיות חלק מזה!! מגיע לך!

אז את מטיילת בין פתחי הבתים,

שלום! אפשר להיכנס? אפשר ללמוד?

וכולם מסתכלים עלייך מוזר,

למה היא מסתובבת פה? מוזרה.

אז את ממשיכה לבית אחר ושם אף אחד לא עונה.

וגם בבית שאחריו.

ואת הולכת ודופקת. ופתאום השדה פרחים הצבעוני, כבר לא כל כך מאיר. השאירו לך את פאות השדה.

מה קרה להם? במה היא שונה?

אז את מעדיפה ללכת לשדה אחר.. וגם שם, אותו סיפור, אותו מעשה.

והאם יש מישהו שיכניס אותך תחת כנפיו?

שירצה להיות חלק מהסיפור המיוחד?

הרי כולם רצו לשמוע בשקיקה!

ואת ממשיכה ללכת.

צריכה להמשיך ללכת.

לא לפחד לשמוע לא. לא לפחד לשמוע כן.

לא לפחד מהשתיקה. לא לפחד להיות חלק.

יש משהו מיוחד בלבחור את הדרך שלך.

לך-לך. לכי. לעצמך.

לכי, אל תעצרי עד שתגיעי.

אל תפחדי.

לכי לך.

כי עיקר כלי זינו של משיח, הוא תפילה.

לפעמים תוהים אם זה בכלל קרה-

או שהכל רק חלום היה...

ולפעמים מרגישים כזו קרבה-

לא מבינים איך הכל השתנה...

לפעמים הכל ברור ויש הבנה-

הפעולה הייתה נכונה!

אך לפעמים יש כמעט שנאה-

איך הרשינו לנו ליפול כך עמוק באדמה?!

לפעמים כך ולפעמים כך,

ואמן שתמיד איתי אקח,

את ההבנה הטובה, ההכלה והקירבה,

ואזכר אחר כך-

שהכל לטובה...

אָבִי הַמֵּת –

עוֹדֶנּוּ חַי

גּוֹסֵס בֵּין כְּאֵב

לְשִׁגָּעוֹן.

אָבִי הַמֵּת –

עוֹדֶנּוּ חַי

אַךְ אָנוּ כְּמוֹ נִכְבֵּינוּ

הַיּוֹם.

כִּי אָמְנָם הַגּוּף חַי

אַךְ מוֹחוֹ אָבַד מִזְּמָן

נֶעֱלַם אֵי שָׁם, בַּחָלָל נִסְתָּר

אָבוּד, שָׁבוּר וּמְיֻתָּר.

אֵיךְ אָדָם גָּדוֹל

לְשֶׁבֶר כְּלִי מְחֻפָּשׂ

אֵין צֶדֶק וְאֵין רוֹן

כָּךְ דּוֹעֵךְ כּוֹכָב.

וּבְאֵלֶם צְלִיל

תְּשַׂגְשֵׂג עֲלָטָה

וּבְאֵין שִׁיר

תִּתְנוֹצֵץ חֲשֵׁכָה.

כִּי לִפֹּל זֶה קַל

וּלְהַמְשִׁיךְ קָשֶׁה

אָז מוּטָב כִּי נִדּוֹם

בְּעֵמֶק הַשָּׁוֶה.

וְאֵין מִלִּים וְאֵין שִׁיר

רַק קִשְׁקוּשׁ מְלֻטָּשׁ

וְרַק חֶרֶב שֶׁדּוֹקֶרֶת

עַל עוֹד יֶלֶד שֶׁנִּנְטַשׁ.

וּמְצִיאוּת חַיִּים רוֹדֶפֶת

וְנַחֲלֵי דְּמָעוֹת צַחוֹת

וּנְהִי וְקוֹל אוֹפַנִּים

זְעָקוֹת צָפוֹת וְעוֹלוֹת.

מְשֻׁגָּע

זוֹאת לֹא מִלָּה גַּסָּה יוֹתֵר

זאת מְצִיאוּת

וְגַם אִם תִּרְצֶה

וְגַם אִם לָאו

הִיא עוֹד שָׁם, בְּעַקְשָׁנוּת.

אָז תַּמְשִׁיךְ

תַּחְתֹּר בְּעֹז

לֹא רַק

כִּי אֵין בְּרֵירָה

תְּנַסֶּה

לָחוּשׁ, לָגַעַת

בְּתוֹלְדוֹת

הָאֵין כְּנִיסָה.

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק

חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב

אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

אֲנִי אֶהְיֶה קוֹלֵךְ

הַנִּשָּׂא עַל כַּנְפַיִם שְׁחֹרוֹת

אֲנִי אֶהְיֶה לְחִישׁוֹתַיִךְ

הָרַכּוֹת, הַקְּטוּעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ עֵינַיִם

שֶׁעָצַמְתְּ – רַק לֹא לִרְאוֹת,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָזְנַיִם –

שֶׁעוֹדָן שׁוֹמְעוֹת צְרָחוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ יָד

שֶׁתִּכְתֹּב אֶת כָּל הַצַּלָּקוֹת,

אֶת הַבְּכִיּוֹת בַּלַּיְלָה לַכָּרִית,

הַכְּאֵבִים וְהַדְּמָעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ מָזוֹן

שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי עוֹד, לְעוֹלָם,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָב רַחוּם

בְּעוֹלָם שָׁחֹר מִדָּם.

וּדְמָעוֹת

וּזְעָקוֹת

וְצַלָּקוֹת

וַאֲנָקוֹת,

חֲרִישׁוֹת, חֲרֵדוֹת, כּוֹאֲבוֹת

מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת דָּמִים.

אִלְּמוֹת

נוֹכְחוֹת

צוֹפוֹת

פְּנֵי שְׁתִיקָה –

לְעוֹלָמִים.

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך