פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 3)

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

תמיד כשנעלמים

אז מעריכים

ומבינים כמה טובים

היו כל הסובבים...

כי בשעת מעשה

אי אפשר לדעת

כמה יחסר לי האדם

כשכבר לא יהיה איתי...

ובזמן שאחרי

כבר אין בי כל דעת

והדמעות נוזלות כמו הדם

בורידים שלי...

אז למה אי אפשר להעריך

לפני שהכל יחשיך..?!

למה אי אפשר הכל לומר

לפני שנפרוק רק אל הנייר...?!

ולמה אי אפשר שנדבר

עוד לפני שהכל ייגמר...?!

ואולי כן אפשר,

לא לדבר רק לנייר,

לא לשים מאחור,

לשתף גם בשחור...

להתעודד יחד,

להתיידד בלי פחד,

להתחבר לעצמנו,

לפני שנאבד אותנו.....

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.

בְּכֹל עֶרֶב

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ

מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,

בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר

הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.

בְּכָל עֶרֶב

תַּבִּיט מַטָּה

צוֹפָה עַל הָרְחוֹב

לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.

בְּגַב יָשָׁר

בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,

בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ

שׁוֹתֶקֶת כָּכָה

אֲנִי מַאֲמִין

שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד

שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.

לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.

לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.

לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.

לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.

וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.

יְרוּשָׁלַיִם בֵּין עַרְבַּיִם

דְּמָמָה חֲרִישִׁית מְכַסָּה הַכֹּל כִּשְׂמִיכָה חֲמִימָה

וַאֲנִי פּוֹסֵעַ חֶרֶשׁ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ הָעֲטוּפִים צְלָלִים

דּוֹק שֶׁל קְדֻשָּׁה מְכַסֶּה הַכֹּל עַד לִמְלוֹא הָעֵינַיִם

וְהַנְּשָׁמָה לֹא שָׂבְעָה מִלִּרְאוֹת

מִלִּנְשֹׁם אֲוִיר צָלוּל

אֲוִיר שֶׁמָּהוּל כָּל כֻּלּוֹ בִּמְתִיקוּת שֶׁחוֹדֶרֶת אֶת כָּל חַדְרֵי הַלֵּב, שׁוֹבֶרֶת אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת

וּמַגִּיעָה יָשָׁר לַנְּשָׁמָה.

וְהַגּוּף מִתְמַלֵּא,

רָוֶה אֲבָל שׁוֹאֵף לְעוֹד

וְהָרוּחַ הַזֹּאת

שֶׁלּוֹחֶשֶׁת בְּרַכּוּת

שֶׁמַּזְכִּירָה נִשְׁכָּחוֹת

מְהַפְּנֶטֶת,

מְסַחְרֶרֶת,

מְלַהֶטֶת,

וְנוֹשֵׂאת הַכֹּל.

​אֲנִי נוֹשֵׁם אֶת כֻּלָּהּ,

מְנַסֶּה לֶאֱחֹז וְלוּ לְרֶגַע

בְּמִסְתּוֹרֵי הֲוָיָתָהּ

בַּשֶּׁקֶר הַיְּפֵיפֶה הַזֶּה

שֶׁמְּכַסֶּה עַל חֻרְבָּן לְלֹא תַּכְלִית

עַל דְּמֵי אַחַי שֶׁזּוֹעֲקִים מִן הָאָרֶץ

עַל בִּכְיוֹת אִמָּהוֹת עֵת בִּשְּׁלוּ עוֹלְלֵיהֶן.

כָּאן דָּרַךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ

וּשְׁלֹמֹה כּוֹנֵן מַלְכוּתוֹ

כָּאן נֻתְּצוּ אֱלִילִים

בְּשִׁכְרוֹן חֶדְוַת עֻזּוֹ

לְכָאן נְשָׂאוּנוּ כִּסּוּפֵינוּ

בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת נְדוּדִים

רַק לִרְצוֹן הָאָרֶץ הָאַחַת

הָיוּ עֵינֵינוּ חוֹזִים.

​וּבְעֵת סִלְסוּלֵי הַמּוּאַזִּין

הִתְאַחֲדוּ עִם קוֹל סְלִיחוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי הַמִּזְרָח

וּבְעֵת דַּם אֲהוּבִים

הִתְעָרֵב עִם דַּם נָבָל

נָשְׂאוּ רַגְלַי

אֶל עֵבֶר בֵּית קָדְשֵׁנוּ

אֶל עֲבָרֵנוּ

עֲתִידֵנוּ

וְעֹמֶק מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

​עַל הַהֶעְדֵּר

אֲשֶׁר מֵאַיִן

אֵין קוֹל

וְאֵין דְּמָמָה

וְעַל אֲשֶׁר אָבַד בְּלִי דַּעַת

בְּעֵת הִכְעַסְנוּנוּ

בַּחֲרוֹן אַף וְזַעֲמָהּ.

​נִגַּבְתִּי אֶת דִּמְעוֹת הַכֹּתֶל

הִתְרַפַּקְתִּי עַל אֲבָנָיו

וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיְּגַלֶּה לִי

סִתְרֵי לִבּוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו

עַל רַוָּקָה בַּת שְׁלוֹשִׁים

עִם אַלְפֵי נַחֲלֵי דִּמְעָה

וְעַל שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא נִנְעֲלוּ

אֲפִילוּ בְּשַׁעַת הַנְּעִילָה

​דָּמַעְתִּי,

יִחַלְתִּי,

לָגַעַת

וְלוּ רַק קְצָת

בְּפִתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד הַהֲוָיָה

בַּהֶעְלֵם,

בַּנִּסְתָּר

שֶׁנִּפְרַשׂ מִבַּעַד לָאֲפֵלָה

​יְרוּשָׁלַיִם,

לִבִּי - אֲהוּבָתִי

משׂוֹשׂ חַיַּי

וְזִיו הוֹדִי

אֶת כָּל שִׁירֵי הָאַהֲבָה

אֲשׁוֹרֵר לָךְ עַד בְּלִי דַּי

כִּי אַתְּ אֲהוּבָתִי - תַּמָּתִי

אַתְּ לִי פֶּרַח

בַּמִּדְבָּר.

פְּרָחִים רוֹקְדִים בָּרוּחַ

וּפַּרְפָּרִים בְּדוּמִיָּה,

וְהִנֵּה זְכוּכִית, וְהִנֵּה זְחוּחִית,

וְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה.

אדמה יבשה.

מעבירה יד, ממוללת פירורים חוּמים.

כל כך אני אוהבת ירוק.

והחוּם עצוב.

האדמה מתבוננת בי, חוּמה, כמו תמיד.

לוחשת לי ש-ככה זה, שהכל חוּם. והחוּם עצוב. אבל לא נורא, גם עצוב זה בסדר.

אני שוכבת עליה, נועצת מבט בגרגיריה, אולי אם אסתכל חזק יותר הם יהפכו פתאום לירוק.

אני לא רוצה חוּם.

אבל הכל חוּם.
 

ויום אחד אני מחליטה להרטיב את החוּם הזה.

פעם מישהו אמר שאם מערבבים אדמה חוּמה ומים שקופים, יצא ירוק.

אז מרטיבה. ושוב נשכבת, מניחה ידיים מתחת לסנטר, ונועצת מבט, מחכה לירוק.

אבל לא.

החוּם הפך לחוּם כהה. סמיך. כבד.

וכל כך אני רוצה ירוק.

וכל כך חוּם פה. חוּם עצוב.

ועוד יום אחד אני מנסה שוב. הפעם גם מצרפת גרגר קטן, זרע קוראים לו- גם הוא חוּם. ומים.

והחוּם נשאר כהה. עצוב.

אבל מישהו אמר שאם לא היום, אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.

וכל כך אני רוצה ירוק.

אז גם מחר ננסה. גם מחר נרטיב את האדמה. גם מחר נשכב על האדמה, ונתבונן ונחכה לירוק.

ואולי מחר, אולי מחרתיים. 

יום אחד יבוא הירוק.

כל כך אני אוהבת ירוק.

נִשְׁמַת אָדָם פּוֹרַחַת

וְגוּף שֶׁנִּתְגַּבֵּל לְמַעֲנִי;

מָזְגוּ רִאשׁוֹן לְתוֹךְ שֵׁנִי

וְהִנֵּה קַמְתִּי לִי אֲנִי.

עוד הולך הניגון ומתנגן

ניגון ישן נושן

לתוך הויתי

האם אדע לכוון

בלי זיופים

לצליל נשמתי

בלבבי משכן אבנה

שואף כל ימי

לעשות משכן

בתוכי

להשרות קדוש

בתוך מעיי

להעלות

נר תמיד

בכל יום

תמיד

אש תוקד בו

לא תכבה

לריח ניחוח

אשה לה'

מילה כגרעין

מילה כגרעין 

מאמין וזורע 

חודר כחץ 

ומבקיע 

פורס שורשיו 

ומפציע 

מרים גבהו 

ומוציא פרחיו 

מתוקה המילה 

ומתוקים פרותיו 

שלח לי מלאך

שידליק לי נר

על ראשי

שיאיר לי בחושך

שאדע

שאני בדרך

שלח לי מלאך

שימסור לי

כל יום

שלום מהשמים

שיגיד לי

רבה אמונתך

מקשיב אל הדממה

ים שמים אדמה

אל עצמי

מתוך ניגון נשמתי

הרחק מכל

מהומה

סערה

אל תוך הוייתי

שם אמצא

מרגוע לרגעי

שם אמצא

מנוח לנפשי

שם אתמלא

מהאור האלוקי