יצאת למלחמה,
לא ידעת באיזה נשק להתחזק.
כמה חוסן נפשי זה ידרוש.
אבל יצאת. המבול אחרייך.
ואת הולכת ממקום למקום, פוגשת אנשים- טובים יותר, טובים פחות.
ממשיכה ללכת. עוד סלע לתיק.
עוד סיפור.
החברות אומרות שאת אוהבת לאסוף סיפורים.
ואת בעצמך באיזשהו שלב הופכת להיות סיפור,
שאנשים בשקיקה מייחלים לשמוע. ואיזה מדהימה! הם אומרים..
ואת עדיין בלי נשק,
רק שריון חזק עוטף אותך, מנסה להגן.
את בקרב,
מול דעות. השקפות.
מלחמה, יש פצועים.
עבודת המידות, בניית חוסן, תעריכי את עצמך הם אומרים.
נכנסת לשדה קרב- הכל בתוכו פרחים,
איזה יופי!! את רוצה להיות חלק מזה!! מגיע לך!
אז את מטיילת בין פתחי הבתים,
שלום! אפשר להיכנס? אפשר ללמוד?
וכולם מסתכלים עלייך מוזר,
למה היא מסתובבת פה? מוזרה.
אז את ממשיכה לבית אחר ושם אף אחד לא עונה.
וגם בבית שאחריו.
ואת הולכת ודופקת. ופתאום השדה פרחים הצבעוני, כבר לא כל כך מאיר. השאירו לך את פאות השדה.
מה קרה להם? במה היא שונה?
אז את מעדיפה ללכת לשדה אחר.. וגם שם, אותו סיפור, אותו מעשה.
והאם יש מישהו שיכניס אותך תחת כנפיו?
שירצה להיות חלק מהסיפור המיוחד?
הרי כולם רצו לשמוע בשקיקה!
ואת ממשיכה ללכת.
צריכה להמשיך ללכת.
לא לפחד לשמוע לא. לא לפחד לשמוע כן.
לא לפחד מהשתיקה. לא לפחד להיות חלק.
יש משהו מיוחד בלבחור את הדרך שלך.
לך-לך. לכי. לעצמך.
לכי, אל תעצרי עד שתגיעי.
אל תפחדי.
לכי לך.
כי עיקר כלי זינו של משיח, הוא תפילה.
תודה רבה
