פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 40)

הנפש שלי היא משהו כל כך עלום. כל כך לא ברור.

פעם אתה נמצא במקום בטוח כל כך, שלם כל כך. שליו.

ופעם אחרת - העולם כולו נחרב, הכל נמצא בהתעלמות מוחלטת, אתה לבד בעולם.

איך מוצאים מקום מנוחה נורמלי בחיים? משהו אחיד, רגיל, קצת סדר בחיים האלה?

או שמא נגזרתי להישאר כל החיים כך נע ונד, בלי דעה אחת, בלי אמונה אחת. 

אבל מה כבר אפשר לבנות ככה?

כלום. 

אין חידוש בלי מגבלות, ואין קומה חדשה שלא חוסמת את הפנטהאוז שהיה עד עכשיו.

אבל את המגבלות אינני רוצה, אינני יכול לחיות איתן.

ולפעמים מסתכלים במבט רפלקטיבי לאחור, שנתיים, שלש, ארבע, אחורה, והבניין שבניתי כולו נהפך לאוויר.

לשם מה הכל? הכל מתרוקן, נהיה שקוף ונעלם. 

באמת אי אפשר לחיות כך.

מצד שני; זהו הקסם של חיי. האם ארצה להחליף אותו?

להחליף ודאי שלא. אבל אולי קצת להוריד את המינון. 

מישהו?

להאמין.

גם אם לפעמים זה מרגיש כמו שקר,גם כשחושבים שזה חולשה.

כי להאמין זה לחיות.

לחיות את היום ואת היופי המאיר בפניך הרכות.

כי אולי לא אוכל להשכיל אי פעם,

את זה שאני טוב. 

שאני רוצה באמת לאהוב.

אבל אני מחליט להתקדם עם הספק.

לעשות דברים קצת שגויים זה מושלם.

כי זהו דרכו של אדם.

יש אור בעולם!

גם כשזה נדמה לשקר.

כי אנחנו לא סגורים בתוך מסגרת.

מעבר למילים מסתתר צליל פשוט.

צליל ההוויה.

נא לדחוף קוביית קרח לאיזה גב של מישהוא!

כי למה לא?

אני לא נרדמת

יש בי עניינים לא פתורים שמתחבאים ומחכים ויוצאים בתנופה

עננים זזים בקצב איטי

מטפטפים מעט בכל פעם עד שהופכים לסופה

ואין בי דבר

אין כאן דבר

דבר להישאר בו

דבר להישאר בשבילו

מחסה.

והשעון זז

במראה אפשר לצפות בזמן רוקד סולו

משאיר צלקות ועיגולים שחורים

מתחת לעיניים.

כמו אובייקטים זזים בחלל

בלי כיוון בלי אוויר בלי מטרה

מחכים למטאור הבא שיפגע בנו רק כדי לזוז למקום אחר.

אולי נחזור,

אולי ננדוד מכאן,

אולי כבר נבנה לנו בית

רוּחַ חֵירוּת הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת

בְּסוֹף יוֹם אָרוֹךְ שֶׁל חַמְסִין עֲבָדִים,

וּנְאוֹתוּ עֵינַיִים לִרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ

וּלְרֶגַע הָיוּ כְּמוֹרְדִים.

צוֹמֶת נָוכְרִית עָמְדָה מִמֶּרְחָק,

בְּרִיאָה רִאשׁוֹנָה, תַּחְמָנִית,

עִיקּוּל בִּשְׂפָתֶיהָ לוֹעֵג, מְאַתְגֵּר;

"אוּלַי אֲנִי כָּאן רַק זְמַנִּית".

נִיעֵר לוֹ רֹאשׁוֹ מֵחֶזְיוֹן תַּעְתּוּעַ,

אָוזְנַיִים נָפְלוּ עֲלוּבוֹת,

אַךְ שׁוּב לֹא אָדִישׁ זֶה הַלֵּב שֶׁהִרְגִּישׁ

רוּחוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ נוֹשְׁבוֹת.

לִפְעָמִים שׁוֹטֵף אוֹתִי גַּל שָׁקֵט, בָּטוּחַ

שֶׁל אֱמוּנַת בְּרֵאשִׁית מְנֻגֶּנֶת

מְמַלֵּאת אֶת רָאשֵׁי הָאֵבָרִים, עַד הַלְּשַׁד

עוֹבֶרֶת בְּכָל גִּיד וְנִים

מְשַׁחְרֶרֶת, מַרְפָּה, מְחַמֶּמֶת

כְּמוֹ סַם.

אֲנִי מִתְעַקֵּשׁ לְהֵאָחֵז בִּתְמוּנוֹת יְשָׁנוֹת דְּהוּיוֹת

מְחַפְּשׂוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ יָד מֵת שֶׁנִּשְׁלַחַת לְהֵאָחֵז

בִּזְרוֹעַ הַקַּבְרָן

אֲבָל הוּא כְּבָר שָׁלַח אֶת יָדוֹ לְכַסּוֹת אֶת הַבּוֹר

וְכִמְתַעְתֵּעַ, הַיָּד נִשְׁאֶרֶת תְּלוּיָה בָּאֲוִיר.

כְּמוֹ אִישׁ שֶׁנּוֹפֵל מִמִּגְדָּל, וּבִפְרָאוּת

שׂוֹרֵט אֶת הַקִּיר הַמְּאֻנָּךְ

וְאוּלַי תֶּכֶף יִצְנַח עַל רַגְלַיִם בּוֹטְחוֹת

אֲבָל בֵּינְתַיִם הוּא אֵינֶנּוּ

וְרַק צְעָקָה אֲרֻכָּה יוֹצֵאת מִבִּטְנוֹ

אֵינָהּ נִשְׁמַעַת.

כְּמוֹ אוֹהֵב אוֹבְּסֵסִיבִי שֶׁשְּׁטָפוֹ גַּל הֶתְקֵף

וְעֵינָיו חוֹרְשׁוֹת אֶת תְּמוּנוֹת הָאַלְבּוֹם

בְּחַפְּשׂוֹ אַחַר דְּמוּת גַּעֲגוּעָיו

שֶׁעָזְבָה לַאֲנָחוֹת

וְאֵין זֵכֶר

רַק עָנָן שֶׁל אָבָק מֵאַלְבּוֹם מְאֻבָּק

הַנֶּחְבָּט בִּטְרִיקָה.

כְּמוֹ גֶּבֶר צְהֹב-שָׂפָם, גְּמוּל נִיקוֹטִין

שֶׁכְּבָר נִגְעַל מִטַּבָּק וּבְכָל-זֹאת מְחַזֵּר:

'אָחִי, יֶשְׁ'ךָ סִיגַרְיָה?'

וְאֵין.

וּבְכָל זֹאת כֻּלָּם מַמְשִׁיכִים לְדַלֵּג

עַל שְׁנֵי סְעִיפֵי

הַמִּבְחָן בְּמָתֵמָטִיקָה

שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּיוֹדְעִים-וּבְלֹא-יוֹדְעִים

וְלֹא נִגָּשִׁים אֶל אֶחָד

כִּי רִפְרוּף יֵשׁ, וְיִרְאַת מְחֻיָּבוּת יֵשׁ,

וּקְרִיצַת דֶּשֶׁא שֶׁל שָׁכֵן.

מָתַי מַפְסִיקִים לִרְקֹד.

בסביבות אחר הצהריים הלכתי ליער לנקות את הראש.

לחשוב קצת על החיים ועל החור השחור.

אותו חור שלא מתמלא לעולם.

השאלה היא אם מתייחסים אליו או לא אבל הוא תמיד שם.

מאז שהוא התגלה לי לפני כמה זמן, ועד היום, אני מנסה לסתום אותו.

לדחוף לבפנים דברים שאולי יספקו אותו.

אבל שום דבר לא עוזר.

ולאחרונה מתחיל להיגמר לי האפשרויות.

ניסיתי כבר מספיק דברים.חלקם טובים חלקם פחות אבל החור עודנו שם..

ובעודי מהלך מהורהר ביער שמעתי לפתע מנגינה.

מנגינת כינור ערבה.

מנגינה שקטה אבל חודרת לנשמה.

אז הלכתי אליה. ספק מודע ספק מהופנט. כדי לגלות.

ולהפתעתי אני רואה ילדה קטנה בת 8 מנגנת.

"אתה מנגנת ממש יפה! מאיפה למדת לעשות זאת?" שאלתי מעט בחשש 

וללא דיבור היא החוותה בביטחון לכינור שבידה.

"צריך רק לתת ללב לדבר עם הכינור" אמרה בילדותיות

"טוב, בהצלחה." הפטרתי בחיוך וחזרתי לכיוון הישיבה.

אני לא יודע מה זה היה אבל היה רגע בו חשתי השלמה.

החור השחור עדיין היה שם והוא עדיין היה ריק, אבל..

הוא היה גם מלא.

אז שלום לכם,

האם אתם:

- אוהבים לקרוא\לכתוב?

- עם רעיונות יצירתיים?

- אוהבים יהדות?

- אוהבים ספרות נקייה?

אם כל אלה נכונים לגביכם (או אחד מ1-2 ואחד מ3-4; גם עובד), אז מקומכם איתנו

טוב, לך דווקא "מקומכם". אתם יכולים להמשיך לגור איפה שאתם גרים כרגע אבל הפרויקט שלנו עשוי לעניין אתכם!

מדובר בפרויקט כתיבה, שמטרתו ליצור מסה של ספרים דתיים/נקיים. אז אם גם אתם רוצים שיהיה מבחר ספרים נקיים שניתן לקרוא בהם בלב שקט, או מבחר של ספרים שעוסקים ביהדות, או סתם אם משעמם לכם ובא לכם פרויקט נחמד מהצד - מוזמנים להצטרף!

מוזמנים להיכנס לקישור: https://drive.google.com/drive/folders/1kfShLqzv1Fvf0gYINXbb3d5nyQC0Ejvz?usp=sharing.

לפעמים,

רק אחרי שאתה מתאבד,

מישהו שם לב שהיית קיים.

לפעמים,

רק אחרי שאתה מת,

מישהו שם לב כמה היית חשוב.

לפעמים,

רק אחרי שאתה חולה,

מישהו מתחיל לדאוג לך.

ולפעמים,

אתה פשוט חי,

שקוף,

רק מתפלל שתצא לך הנשמה מהגוף.

אתם משתמשים בעזר כלשהו בכתיבה?

אני לפעמים מעיף מבט באפליקציית חרוזים

הוא קופץ ושר, שמח ורוקד על הבמה,

אבל אצלו בלב שוכנת רק דממה.

תראו אותו ברחוב תאמרו "שלום!" ו"מה נשמע?"

הוא יענה לכם עם חיוך ולחיצה חמה,

אבל מאחורי המסיכה כואבת לו הנשמה.

ואם תשימו לב לחוט קשור מאחורי הראש,

תנו לו חיבוק, שלא יישאר בודד במחבוש.

א

הלכתי באותו היום לבית מדרש ושוב פעם הרגשתי את אותה התחושה. הכבדות בהליכה כאילו מונחות  לי משקולות על הרגליים, העייפות הפנימית לכל דבר בערך. "וואלה החיים שוחקים"  אמר לי פעם מישהוא , אבל עכדש זה הרגיש שונה.זה כבר תקופה שאני ככה. מבחוץ הכל נראה טוב, עושה מה שצריך, חי בזמנים מסודרים וסך הכל בסדר. אבל מבפנים הכול הפוך. אז אחרי הארוחת צהריים ניגשתי לרב.

"סליחה הרב? אני אשמח לשאול את הרב שאלה.. "

"בשמחה!"

"זה כבר תקופה הרב שאני לא מבין את עצמי ואת איפה שאני נמצא.. אני לא מרגיש מחובר לישיבה ולסדרים ואני לא רואה איך אני עושה משהוא עם כל לימוד התורה.."

"תשמע" אמר בקול ממתיק סוד.

"כולנו עוברים משברים וקשיים.. וצריך לדעת לעבור אותם."

 "למה אתה לא מרגיש מחובר?"

"האמת? שפשוט חינכו אותי ככה. הכתיבו לי דרך. למה שאני ארגיש מחובר אליה? יש דברים אחרים יותר מעניינים.."

"איזה דברים יותר מעניינים אותך?"

היססתי מעט אבל בסוף זרמתי..

"תשמע הרב, יש דברים שאני יותר נמשך אליהם מאשר לימוד.. זה יכול להיות.. לא יודע.. סדרות?"

"אממ.. אתה מתכוון לסרטים כן? וזה הכל או שיש עוד דברים?"

"זה בעיקרון סתם דוגמה.. "

"תשמע" אמר, ושהה בדרמטיות כשיעור 'שלום עליך רבי'

"התורה היא הדבר הכי מתוק שיש והיא כוללת את כל הטובות שבעולם. הטבע הישראלי שלנו משתוקק אליה" אמר ברוך.

"לפעמים הבעיה היא בנו שאנחנו לא מסוגלים להכיל את הטוב הזה. כי יכול להיות שפגמנו בעצמנו ולכן אנחנו לא מרגישים את האור."

"אני ממליץ לך" וכאן הביט בי עם עיניי אב מרחמות

"תעזוב את מה שאתה רואה, ובעזרת ה' הכול יהיה טוב"

"טוב, תודה רבה הרב" שידרתי אהדה מעושה והלכתי באכזבה

זה הרבה מעבר לסדרות. בחייאת. איך אני אאמין בכלל שיש בי "טבע ישראלי " או איך שלא קוראים לזה..

למה אי אפשר להתייחס לשאלות שלי ברצינות?

------

בַּאֲזִקֵּי בַּרְזֶל

מְשַׁתְּקֵי הַנֶּפֶשׁ

אֶת דְּרִישַׁת הָאֵל

הַנִּקָּיוֹן מֵהָרֶפֶשׁ

יֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹאֵל 

מִתַּחַת הַמַּסֵּכוֹת, חֶרֶשׁ

מְצַפֶּה לַגּוֹאֵל

שֶׁיָּאִיר לַחֲשֵׁכָה כְּשֶׁמֶשׁ

בַּכֶּלֶא הַזֶּה, יֶלֶד סוֹבֵל

מִשָּׁעוֹת- רַק רְגָעִים קוֹשֵׁשׁ

זֶרֶם מִשְׁתַּלֵּט עַל הַגּוּף

הָאֶתְגָּר מַגִּיעַ 

יוֹתֵר מִדַּי שָׁקוּף

הַלֵּב הַזֶּה פָּגִיעַ

אֲנִי מְחַפֵּשׂ, אֲבָל לֹא חָצוּף

דּוֹרֵשׁ סֵם שֶׁיַּרְגִּיעַ

הַפַּחַד

מְטַיֵּל בַּוְּרִידִים

לְבַד

בְּמִלְחָמָה מוּל עֲנָנִים

וְיֵשׁ אֶחָד

קוֹרְאִים לוֹ אֱלֹהִים

מַבְטִיחַ שֶׁיִּדְאַג

בִּלְעָדֶיךָ, וְהָיִיתִי לִרְסִיסִים

הַבַּיִת מִתְפָּרֵק

רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן נִקְרַעַת

הָעוֹלָם בָּמָה, אַלּוּף בִּלְשַׂחֵק

וְשֶׁלֶט: 'בַּמַּהוּת אֵין לָגַעַת'

הַחִבּוּק מִתְרַחֵק

בִּקַּשְׁתִּי רַק לָדַעַת

כָּבוּל בְּשֶׁטַח צָפוּף

מִי לֹא יוֹדֵעַ

אֲוִיר מַכְנִיס בִּי טֵרוּף

רֶגַע מִלְּהִשְׁתַּגֵּעַ

וְהַכֹּחַ בִּפְנִים רוֹצֶה לָצוּף

רַעַד, וַאֲנִי לֹא פּוֹסֵעַ

בִּפְלַשְׁבְּקִי עָבַר הַמֹּחַ שָׁטוּף

וְאֵיךְ לְהֹדּוּ נוֹסֵעַ

מִדִּמְיוֹנוֹת לְנַקּוֹת הַלֵּב דָּחוּף

הָלוֹ, מִישׁוּ שׁוֹמֵעַ??

הַפַּחַד

מְטַיֵּל בַּוְּרִידִים

לְבַד

בְּמִלְחָמָה מוּל עֲנָנִים

וְיֵשׁ אֶחָד

קוֹרְאִים לוֹ אֱלֹהִים

מַבְטִיחַ שֶׁיִּדְאַג

בִּלְעָדֶיךָ, וְהָיִיתִי לִרְסִיסִים

הַתַּחְפֹּשֶׂת הַזּוֹ הָרְגָה

לוּ קְצָת יוֹתֵר אֱמֶת

זֶה לֹא שֶׁאֵין אַחַת יָפָה

אֲבָל הִיא מְעֻרְעֶרֶת

לָרוּץ בְּפַרְדֵּס הָאַהֲבָה

פַּחַד לִמְקוֹמוֹ יַחֲזֹר

אֱמוּנָה בַּחֵרוּת זוֹ הַבְטָחָה

הַלָּבָן שֶׁגַּם בְּשָׁחֹור

הַפֵּרוּד הוּא אַשְׁלָיָה

לוּ תִּתֵּן לִי אוֹר

מה אתה רואה כשאתה בי קצת בוהה

זה החיוך בקצה עינך הערכה או מבוכה

אם אתה שם מאחור

אולי אזוז מעט לאור

אשנה את הזוית 

שאוכל קצת להביט

בבוקר החדש אחשוב כבר מה אלבש

אומרים שהצבעים משפיעים על אנשים.

כמה מילים זו התחלה 

כבר לא בורח בריצה

אותי דחפת אל האור

עכשיו כבר אי אפשר לחזור.

אולי הם לא בוהים

אולי מתעניינים

אם אותי סוף סוף רואים

אוכל לראות גם אחרים.

הביטו בצללים 

אמרו כמה מילים

 לא משנה מה רואים

כולם קצת אור רוצים. 

נֶאֶסְפָה 
אַט אַט,
בַּקֶּצֶב מִשֶּׁלָּה.
הַחִיּוּךְ חוֹזֵר, 
כְּאִלּוּ לֹא הָלַךְ.
הָאֲוִיר נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּקֶצֶב קָבוּעַ.
שַׁלְוָה.
הִיא מַנִּיחָה אוֹתִי בְּשֶׁקֶט. 
אֲנִי בַּעֲרֵמָה כְּבָר הַרְבֵּה פָּחוֹת מְבֻלְגֶּנֶת.
הַצְּבָעִים בִּמְקוֹמָם, 
כְּמוֹ רְצוֹנוֹתֶיהָ.
אוֹסֶפֶת אֶל חֵיקָהּ
וּמַגְשִׁימָה כָּל אֶחָד בַּקֶּצֶב שֶׁלּוֹ. 
"אַל תִּדְאֲגִי" לָחַשְׁתִּי, 
אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי הֵם יִקְרוּ.
הִיא רַק צְרִיכָה לְהַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין.

האם יש לי מקום בעולם?

לא מרגיש שייך לפה.

ליבי עדיין חלול.

עם געגוע למשהו שאולי לא קיים.

וכמו נר.

האם עוד אפשר לתקן?

כמו בלון.

האם גם סופי להתפוצץ?

ניצב על שפת תהום.

מצד אחד אפתיות מצד שני שיגעון.

שתיין. סהרורי. ומנותק.

לא רוצה כלום לא רוצה לחשוב.

אין שום חיוך

ואין גם דמעות

חי בתוך כלום מהלך.

ואנשים מסביבי אומרים:

"אחי זרוק ת'שכל"

מבין אותם.

מפחדים להתמודד עם הכאב.

רוצים פשוט לחיות.

אבל זה לא פשוט.

מי ימשה אותי מהביצה?

אני?

מי יחדור את לב הפלדה?

התחלתי במסע
במסע שבו השם מרים אותי על הידיים שלו.
ואני אחוזת תזזית מהידיים שנפרדו ומחפשת את האחיזה.

במסע שבו השם מוליך אותי אל הנקודה האמיתית שלי אל התכלית שלי 
אבל אני נמצאת בלחפש מהו הטישטוש הזה שלא מרפה.

במסע שבו השם רוצה למלא את חפצי,
"שכל רצוני יהיה לעשות רצונך ולאהוב אותך"
אבל אני מחפשת איפה טעיתי בדרך, הרי העוונות אוטמים את הלב.

במסע שבו השם מלמד אותי להרפות ולאחוז רק בו,
אבל אני עסוקה בלחפש קרקע שלא נישמטה עדיין.

בערב שבו כולם נהנים בהופעות ,
ואחרי סיבוב קצר של להשקיף מהצד אני חוזרת, כי "לא הייתי שם".
ואז קולטת שאבא בעצם נותן לי להיות במקום שבו יאה לבת שלו להיות.

עוצרת לרגע מוצאת את עצמי אומרת 
"סבתא לאט את רצה"
בום
סבתא כבר רצה ואני עוד שם מתפללת שתצליח לעמוד.

מתחילה לעבור אחד אחד 
פיספסתי משהו
אלי תן בי הכוח❤️

 

משו בי נשבר

ומאוחר מלתקן

ותאמת זה מיותר 

כי עם הסטיגמות אזדקן

משו בי נגמר

משו יפה, מאושר

שהיה ,לא נשאר

ואם אומר את האמת

הלב שלי כבר מת

והגוף הוא מתמוטט

מהסטירה

בין הרצון לבחירה

ביני לבין הילדה

שעומדת מולך 

ושותקת

כי שום דבר כבר לא מרגש

כיביתי בעצמי תאש

שבערה בי , אש של נעורים

אני זקנה 

בגוף של נערה

רק בעייני תוכלו לראות 

שכבות שכבות של עייפות

שכבות של חידלון 

שכבות של ידע

שכבות של רצון

לתת לכל מי ששומע

גם כשאין מי שיקשיב

הלוואי וזה לא היה מכאיב

כשצוחקים שאני בוגרת מידי

אולי מבוגרת ודי

אדישה 

כי אני קשה

כמו המציאות

ובכל זאת משו בי צעיר מכדי למות

משו בי זוכר את האש שבערה

משו בי עוד מחפש פחמים להדלקה

יום יבוא .

אני אמצא

תודה על ההשראה לרחל יהודיה בדם ולקב"ה

יש זמן מיוחד שבו אתם יותר יצירתיים?

כמה שירים כתבתם?

סגנונות?

כו'?

כיוון שאנחנו בתוך הזמן אז אני פחות נמצא פה ונמנע ממני הכושר לארגן את הדברים. אבל אני משתדל לעשות את ההשתדלות. 

כרגע התכנון הוא לעשות שני מפגשים נפרדים, באותה שעה בשתי מקומות בגן סאקר (מוזמנים להציע מקומות שיותר נראים לכם), מפגש נפרד לבנים ומפגש נפרד לבנות. יתכן שתהיה אפשרות אח"כ למי שירצו להפגש באמצע. 

עוד לא סגור תאריך (והפק"ל קפה לא עלי בישיבה), אבל כדאי שזה יהיה בתקופה הקרובה, כשעוד נעים בחוץ ביום ובלילה (אני אישית חושב יותר על כיוון אחרי ל"ג בעומר).

בע"ה יפתחו קבוצות בש"א לבנים ולבנות (ומי שיקח/תקח יוזמה להרים את זה לוואטסאפ - מוזמן/ת). את המפגש של הבנות תנחה @אני זמנית כאן בע"ה. התכנים כנראה יהיו זהים.

השריקה בקולה  עלתה

במקום הרעש נהיתה דממה

המחסנית כמעט וריקה

והוא פשוט שתה את כוס התרעלה

זה לא שלמה אפשטיין

לא נתן אלבז

וגם לא רועי קליין

ועדיין

הם לא אכלו בשר ולא שתו יין

בקורות חייהם אף לא עיין

מסרו את עצמותם למען עם ישראל

מתוך משפחתו הוא אוד מוצל מאש

ממותו אף אחד לא התרגש

הוא לא התייאש

מילותיו האחרונות הם: "עוד נפגש"

לפני כמעט שמונים שנים

האדמה בלעה דם קדושים

נצר אחרון מכל ההורים והאחים

אבל בקברם קבורים אלמונים

את משפחתם הרג פושע

יעמוד לו שטן ומרשיע

הם קיוו לנו להצמיח ישע

אלמונים מאה עשרים ותשעה

אימתי הופקרנו

"נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט י"ג)

ביד הצורר

הם במוות לחמו

העתיד השחור

"ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיהו י"ז ו')

דרגש ומרק

שייגמר בקרוב

עבודה בכפייה

"כמו חללים שוכבי קבר" (תהילים פ"ח ו')

בקור ורעב

ורק לא להישבר

בתאי הגזים

"המה מידך נגזרו" (תהילים פ"ח ו')

בלי אחים או אב

את תורתך שמענו

כעבור  שנים שמונים

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו ד')

 יש נכדים ונינים

בדרך לגאולת עולמים

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.