א
הלכתי באותו היום לבית מדרש ושוב פעם הרגשתי את אותה התחושה. הכבדות בהליכה כאילו מונחות לי משקולות על הרגליים, העייפות הפנימית לכל דבר בערך. "וואלה החיים שוחקים" אמר לי פעם מישהוא , אבל עכדש זה הרגיש שונה.זה כבר תקופה שאני ככה. מבחוץ הכל נראה טוב, עושה מה שצריך, חי בזמנים מסודרים וסך הכל בסדר. אבל מבפנים הכול הפוך. אז אחרי הארוחת צהריים ניגשתי לרב.
"סליחה הרב? אני אשמח לשאול את הרב שאלה.. "
"בשמחה!"
"זה כבר תקופה הרב שאני לא מבין את עצמי ואת איפה שאני נמצא.. אני לא מרגיש מחובר לישיבה ולסדרים ואני לא רואה איך אני עושה משהוא עם כל לימוד התורה.."
"תשמע" אמר בקול ממתיק סוד.
"כולנו עוברים משברים וקשיים.. וצריך לדעת לעבור אותם."
"למה אתה לא מרגיש מחובר?"
"האמת? שפשוט חינכו אותי ככה. הכתיבו לי דרך. למה שאני ארגיש מחובר אליה? יש דברים אחרים יותר מעניינים.."
"איזה דברים יותר מעניינים אותך?"
היססתי מעט אבל בסוף זרמתי..
"תשמע הרב, יש דברים שאני יותר נמשך אליהם מאשר לימוד.. זה יכול להיות.. לא יודע.. סדרות?"
"אממ.. אתה מתכוון לסרטים כן? וזה הכל או שיש עוד דברים?"
"זה בעיקרון סתם דוגמה.. "
"תשמע" אמר, ושהה בדרמטיות כשיעור 'שלום עליך רבי'
"התורה היא הדבר הכי מתוק שיש והיא כוללת את כל הטובות שבעולם. הטבע הישראלי שלנו משתוקק אליה" אמר ברוך.
"לפעמים הבעיה היא בנו שאנחנו לא מסוגלים להכיל את הטוב הזה. כי יכול להיות שפגמנו בעצמנו ולכן אנחנו לא מרגישים את האור."
"אני ממליץ לך" וכאן הביט בי עם עיניי אב מרחמות
"תעזוב את מה שאתה רואה, ובעזרת ה' הכול יהיה טוב"
"טוב, תודה רבה הרב" שידרתי אהדה מעושה והלכתי באכזבה
זה הרבה מעבר לסדרות. בחייאת. איך אני אאמין בכלל שיש בי "טבע ישראלי " או איך שלא קוראים לזה..
למה אי אפשר להתייחס לשאלות שלי ברצינות?
------
