פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 412)

אין מטוסים. יש רק מגדל בקרה.
עצור,
פנה
צמצם,
זהירות
מימין,
זהירות!
תוריד פרופיל
אחורה פנה.
הותקלת.
התקלת.
פגעת
האט
דומם
תנחת... תנחת.

רצוני הפשוט.

כנראה שלא כך.

בנין רעוע.

אוסף חומרים חסרי עיצוב.

 

יד הושטה

הוחזק חזק

אבל הוא בשלו

כנוע למציאות

עמוק בחומר

שאיפות עתידיות

שכחון בהווה

 

תינוק שנשבה.

חפץ בהתבגרות.

אפשר לסגור ואפשר לפתוח,
אבל אם?
עדיין אשאר

יש לכולם שתי עיניים או שני
אבל לא לתפקוד
רק
בחוץ

סיפור עם מסר חזק. צריך לקרוא עד הסוף כדי לקלוט עד כמה זה מציאותי אצלנו...

 

השהיד משער שכם

ב"ה אור ליום שני י"א בניסן התשע"ז

שלום לך ארץ
ארץ ישראל
הלכתי היום לפגוש אותך
לחוות אותך.
ראיתי מרחבים של שדות
וגפנים שננטעו בך לא מזמן
את יודעת
עם קרטוני החלב
והחומר הלבן הזה
נו, את יודעת
ששמים כדי שלא יגדלו מדי
ויוכלו להשריש
בך שורשים.
נסעתי
עם האופניים
כדי לגמוע ממך
כמה שיותר
להזיע מהחום
והאהבה שלך
ולהתרענן בצל עצייך
היו אלה עצי אקליפטוס
קצת חדשים לך נכון?
אבל כמו כל דבר
שנמצא בך
הוא הופך לחלק ממך
ונשאר לעד.
רכבתי ליד הכבישים
שסללו בך
כדי שכולם יוכלו
לראות כל חלק בך
גם פגשתי כמה מבניך
על יד מעיין
שנבע ממך
היה אפשר לראות את האהבה
שיש להם אלייך
העיניים הראו הכל.
ראיתי את היבולים שלך
בשלבים שונים,
שדות חרושים,
נבטי תירס
שזה עתה בקעו מהקרקע,
שדות ירוקים
עם נקודות זהובות
חמניות שרק חשפו גרעיניהן,
כותנה בגובה של תינוק
שכבר למד לזחול,
מטע זיתים
ירוק לעד,
שדה חיטה
קצור
וכמובן צמחי הבר
שמראיהם
מוסיף לך צבע
על כל הר.
נפגשתי גם
עם כמה חיות,
מרחוק ראיתי שועל
אך כשהבחין בי
הרים את רגליו
וברח,
דבורים בכוורות,
ובאוויר
כמדומני אנפות,
בברווזים
בהיתי באגמים,
ותן ברח ממני
בכרמים.

תודה לך ארץ
על היום שהיה
תודה לך ארץ
ארץ אהובה.

אז תכלס, מה ההבדל בין התקשורת שלנו לשלהם?
הטכניקות אותם טכניקות,
הרדידות אותה רדידות,
המניפולציות, גם. גם.
דם, אסון, טרגדיה, רוע,
רוע. רוע. רוע.

שחזור הרע, מחשבות על הרע.
הפחדה.
חטטנות.
נבירה בזבל.
חיצוניות.
רייטינגגג
עוד רייטינג.
בידור.
לשון הרע.
סכסוך.
ודבר תורה.

אדון.
שליט.
עריץ.
אבל לעולם לא מלך.
תמיד שולטים על המחשבות שלי,על העתיד שלי,על הגוף, על הנשמה.
מותר להסתכל רק דרך חור המנעול.אסור לפתוח את הדלת.
ככה הכול בנוי. מאסור וממותר. ככה לימדו אותי. בדרך האמת החלקית.
זה לא באמת נכון.לא באמת.
יש פה הרבה מעבר,הרבה מעל כל השגה ותכלית. יש פה סולם והוא מתחיל בדבר אחד.
הכרת טובה.
ברגע שניתנה לך האפשרות להכיר טובה- נעשת בן חורין.
אתה לא חייב, לא זכאי,לא נענש ולא מתוגמל. אתה פשוט...
חופשי?
אני לא חושב שזו המילה הנכונה. אדם חופשי משועבד לחופש שלו. זה מתחיל שם ו...
כאשר נתנה לך האפשרות להכיר לו ולהכיר אותו- נעשת...
אדם.

כלואים בתוך קירות
כשזכוכיות על הרצפה
מסוכן לדרוך, לראות
דברים שנכונים טיפה

לא על שלט ולא על עץ
גם בלי אבן בכיסים
גוף מתאושש ומתרוצץ
ומאבד את החושים
הרגשות,מידות טובות לאמיתה
אותן תחושות של נשימה בתאוצה
וכבר מתחיל בעוד ריצה-לחופש.
הכוזב,הוא רק רצה שאתאכזב
שאתמכר אל המילים
בהם ניסה בי לכזב
ושוב ברח לנופש-בלעדי
גם בשבילו לא היה כדאי
לספר אותו הבדאי
שיתגלה בסוף ימי
אותו השקר הקר,המנוכר
שהייתי לצידך מוכר וקצת מוזר
אבל בעצם...בעצם הייתי שקוע בעצמי.

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם,

דָּמֵנוּ, דִּמְיוֹנֵנוּ

כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ

וְהַדִּמְיוֹן הוּא צִפּוֹר כְּחַלְחַלָּה בְּהִירָה שֶׁבָּרוּחַ,

עם מָקוֹר עָדִין שָׁחֹר.

אַל תִּכְלְאִי בָּנוּ דֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ

רְגִילוֹת שֶׁל שֶׁטֶף

אֲנִי-אָת בְּצַלְמוֹ,

אַל תִתְבָצְרִי לִי בְּכָל הָמּוֹסְכָּמוֹת

לא שירה

@L ענק
@נפתלי הדג
@עוד אנשים שאולי מכירים

אתה יכול להכות אותי
אבל אני אעטוף אותך
ואשאר עליך
עד שאני אהיה באוויר

אתה יכול לפזר אותי על הרצפה
אבל אתה תמיד תצטרך אותי
כדי לחיות
ולהתקרר

אתה יכול לנסות להכאיב לי
אבל ככל שתנסה
זה רק יכאב יותר
לך

אתה תרצה לשקוע בתוכי
להרגיש משוחרר
אבל אני מזהיר אותך
אתה עלול לטבוע

אי אפשר להזיז אותי
ואם אני נסוג
זה רק כדי לחזור
ולתקוף

אם תחמם אותי
אני אעלם
אם תגביל אותי
אני יכול להתפוצץ

אתה לא תראה דרכי ברור
אתה תבוא אלי
אבל כשאני אבוא אליך
אתה תברח

אני סכנה
אני ברכה
אני בכל מקום
אני מים

אז זהו? כן.. זהו.. אני לעצמי
ככה מעכשיו
לשכוח, להדחיק
יודעת את נחת הברזל הלוהט
והסימן שמשאיר
אז למה שוב,
ואיך מחדש
אני מחפשת את זה?

פעם זה פעם
לשנות זה כבר לא
אופציה

להסתכל בתוך מחשבות
של עולם מצומצם
ולהביע התנגדות להכל

אני מבולבלת.

להגיד בסוף הגעתי.
לעצור רגע.
להסתכל.
ותמיד;
אסור לפחד.
מותר לאבד.
לחכות.
ובסוף צריך למצוא.
לדלג בין החופש.
להאמין בכל הלב
שכל הציפורים מצייצות רק בשבילי.
ובסוף. התמונה הזו של ההר הירוק והשביל הארוך הכל יהיה חלק ממני.

הפיזיקה של החיים

עולם תחום, גבולי, אך בעיניים אנושיות נראה אינסופי, אם אפשר להגיד כך, הרי הכל יחסי. אנשים טוענים שנק' ההתחלה X0 שלהם נקבעה מראש, בלי יכולת של שינוי, אך למעשה בלי להיות מודעים (או אולי זו הכחשה) הם קובעים אותה לעצמם, כדי להרגיש שהם מתקדמים במהירות. הם מזניחים את מסתם, את הכוח לפעול, כאילו אין באפשרותם לעשות דבר. נגמרה להם האנרגיה שנטענה בנשמה שירדה לעולם. מעגל חשמלי ללא צרכן. הכל הולך לריק. זה פונקציה של כישרונות, סביבה, משפחה. אני לא בנוי לזה.
את זווית הגבול שלהם הם כבר קבעו מזמן. בכל המישורים. מזניחים.
המתח מתפרץ ללא שליטה. האור כבה. לא גודל ולא כיוון. העיקר שזה נורמלי.

"אז מה סיימנו? זהו?"
"אני מניחה.."
אני מחניק לעצמי שאלה, תשובה, את הצעקה הגדולה.
"את הרי לא רוצה לצאת עכשיו, בגילך. וברור. זה לא רלוונטי. נכון.
את יודעת...
בעולם מקביל היה יכול להיות ממש, ממש כיף כאילו.. וזה"
היא מצודדת לי מבט חסר אונים, אוהבת.
דרך הווצאפ אני מרגיש הכל, אני רנטגן.
זה לא יכול להיות. זה נשבר באמצע, בהתחלה, עם כל הפתחים הקטנים, כל הדלתות לאינסוף,
כל השיחות שלא ראו סיבה להסתיים...
"זה כמו ביס על פתח הגרון שפתאום צריך לפלוט שניה לפני שכבר היה בפנים... זה לעצור את הנשימה באמצע... זה לא הגיוני" אני לואט. נחנק.
"מאמי...- היא לוחשת- בא נגמור כמו גדולים"
כן?
כן.
"תגיד שלום יפה"
שלום רפה.
הפלאפון נכנס לכיס. הגרון שלי יבש.
למה? אני נושא עיניים.
לשם מה?
עולם אחר. עונה לי השקט.
עולם אחר, אחד.
שלם,
רצוף אהבות נכזבות, שמתממשות.
משלים את כל החסרונות הקטנים,
מלא חיבורים בלתי אפשריים,
מלא הפכים משלימים.
מלא אחדות.
אתה אומר?
אני משפיל מבט.
נשימה ארוכה. חיוך. דילוג קטן שאיש לא ראה. בעיטה לאויר. ריקוד. ריקון
-לא, אתה משוגע לגמרי!...
-ברור צדיק!
זה צו השעה.

ואיש לא ידע
ואיש לא יידע
על האבדן
הגדול. הגדול?
על החלל שנפער
במקום שאף פעם לא הרגשת
אך תמיד היה;
וברור לך שתמיד היה

לשבת על הרצפה
לאסוף את הרגליים, כמה שיותר קרוב
כמו רוצה להשאיר את עצמך לעצמך
לחבק את מה שנשאר
מבית ומחוץ,
שלא יחמוק,
באסופת מילים קרה וחטופה;
שלא תצטרכי לשלם עוד
את מחיר הרצון הפשוט

שמעתי שיש סדנת כתיבה לגברים ולנשים ביד בנימין

ללא עלות ביום חמישי שאחרי חג שבועות

אמרו לי שמי שמעוניין מעל 18+ יכול

צריך להירשם בטלפון הזה 

0508684028

אז אנחנו הבטחנו משהו בתמורה למקום המעולה הזה,

ואנחנו צריכים את עזרתכם..
והאמת, אתם מש ממש יכולים להקפיץ את עצמכם קדימה עם ה'עזרה שלכם'.
ההגרלה עד מוצ"ש

 

אז בית אצ"ג ביקשו בזמנו משהו בתמורה, והאמת שגם אתם ממש יכולים להרוויח משהו מזה.

קוראים, כותבים ואנשי המילה הכתובה באשר הם.
בית אורי צבי גאה להשיק את "המכתבה"!
'המכתבה' היא פרויקט ספרותי ייחודי, המשלב את היתרונות של קבוצות מונחות על ידי יוצרים ומנחים מקצועיים, עם הגמישות והנוחיות של פלטפורמה מקוונת. 
 זו הזדמנות להצטרף לקבוצות קריאה וכתיבה, לרכוש ניסיון תיאורטי ומעשי ולשלוח ידכם בכתיבה יצירתיות וביקורתית. 
"כל שיר אמיתי – הוא נס: הוא פתיחת השער והפשלת הוילון" כותב אורי צבי בשירו "שיר נס השיר".
אנו מזמינים אתכם לחפש את הדרך שלכם לניסים בדמות שירים, מקטעים, סיפורים ועוד.
 הקבוצות הראשונות יקומו עוד במהלך הקיץ הקרוב, ועל מנת להתאים את אופי הקבוצות לצרכים ולרצונות שלכם,
נשמח אם תעזרו לנו על ידי משוב על השאלון הקצר הזה: /\/bit.ly\/2r5kNYX", "\/si\/ajax\/l\/render_linkshim_log\/?u=http\u00253A\u00252F\u00252Fbit.ly\u00252F2r5kNYX&h=ATOAplgazI9zb87bJD4tCV7pNVgXC-np5K2BlymS7W20VpVUIKiOeMtgU_t2nkNSyqvmJ8wy-prw3MM5IBL1-ZLXBvvBXPEQjku_if50hBN0tpMyNfKmM0_mbEX6xcbvskDoBP3F3SJuv_KYmVJWEWIq&enc=AZPKTLuVKTZgj-hX65dYvBuHgmcoWIO9g0bwIyTYTxdGLQw8__8KgacDPE-9m9GO6RBDNjcsECL8t9rfCDIvzNCMXwcUPmAcYdExSy6bif3MnDJuQYvIRi-3hWNGxBvDqYZyYyd4kPNW7abP4ap9sDktOjBpE63P3UuRK_gVc2O3w-45M8ZOd4oYbF_D6f_dAHE&d");" onmouseover="LinkshimAsyncLink.swap(this, "http/\/bit.ly\/2r5kNYX");" rel="nofollow noopener" target="_blank">https://l.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fbit.ly%2F2r5kNYX&h=ATOAplgazI9zb87bJD4tCV7pNVgXC-np5K2BlymS7W20VpVUIKiOeMtgU_t2nkNSyqvmJ8wy-prw3MM5IBL1-ZLXBvvBXPEQjku_if50hBN0tpMyNfKmM0_mbEX6xcbvskDoBP3F3SJuv_KYmVJWEWIq&enc=AZPKTLuVKTZgj-hX65dYvBuHgmcoWIO9g0bwIyTYTxdGLQw8__8KgacDPE-9m9GO6RBDNjcsECL8t9rfCDIvzNCMXwcUPmAcYdExSy6bif3MnDJuQYvIRi-3hWNGxBvDqYZyYyd4kPNW7abP4ap9sDktOjBpE63P3UuRK_gVc2O3w-45M8ZOd4oYbF_D6f_dAHE&s=1
 בין העונים יוגרלו שלושה חודשי מינוי מתנה לקבוצות שייפתחו!

בתודה מראש,
 בית אורי צבי

*האמור למעלה כתוב בלשון זכר, אך פונה לכל המגדרים באשר הם.

והפרח שב לקמול,

ואבקניו התכופפו כמבויישים.

והפרח שב לקמול,

ועלי כותרתו גוננו על האבקנים.

 

והפרח שב לקמול,

והבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה.

והפרח שב לקמול,

ופרח מעצם הקמילה.

 

 

מתלבטת אם להוסיף באמצע את הקטע הזה:

והפרח שב לקמול,

למרות שהגבעול זקוף היה.

והפרח שב לקמול על אף הציפיה.

 

מה אומרים?

 

היה היה כסא לבן-

לא גדול ולא קטן.

לכסא היתה משענת רחבה,

המעניקה יציבות וקרבה.

אנשים רבים על המשענת נשענו,

מביטחון המשענת נהנו.

גם המשענת נהנתה- להעניק,

היא נתנה ונתנה מבלי להפסיק.

אך שאלה תמידית נקרה במוחה של המשענת-

על מי היא עצמה נשענת?

השאלה אכלה בה בכל פה, לא נתנה לה מנוח.

והמשענת לא רצתה מתחושתה לברוח!

לכן החליטה המשענת חלשה להיות,

את שהיא זקוקה למשענת-להראות.

חלף יום, חלפו אף שני ימי הפסקה,

והמשענת הרגישה רע, היא רצתה לחזור אל ההענקה!

אמנם כעת היתה חופשיה, משוחררת,

אבל הרגשתה היתה שונה, אחרת.

היא אינה נצרכת, אינה מוערכת,

ובד בבד- עדיין, לא מצאה משענת.

התלבטה המשענת האם להמשיך להשען,

או שמא מכוח הנתינה להטען?

הו, מה קשה היתה ההתלבטות!

הלא מחד- אף היא זקוקה לתחושת היציבות,

אך מאידך, בלא נתינה והענקה-

הרגישה המשענת מועקה.

ומלבד זאת, הרי להיות משענת זהו תפקידה,

ועד היום קיבלה אותו בתודה!

ואם תווותר על זה התפקיד,

היא אך ורק תפסיד.

כי זהו אורה וכוחה המיוחד-

לתת הרגשת יציבות לכל אחד.

כעת הגיעה המשענת למסקנה -מוטעית-

שבכדי להיות מוערכת אסור לה להפסיק לתת.

ומאז ועד היום היא רק נותנת,

לא מרשה לעצמה להיות נשענת.

אסור לה להיות חלשה, נזקקת,

היא צריכה להיות מתחת למסיכה החונקת.

מסיכת החזק, היציב.

 

אני פוסעת בין מתווי חיי,

קווים קווים

שרטוט מדוד, אין דופי.

נאלמת אל מולם

כולם,

אלכסוני ימי וצילובם.

 

פתיתי מחק פזורים על דף,

ניסיונות מחיקותי שלי,

וקו ברור תחתן-

כישלון מחיקתי.

 

טרוטת עיניים, פזורת דעה,

אצבע עוקבת אחר

פיתול דיו עקשני.

עפרון ניטל ביד גרומה,

ידי,

מיטלטל בגסות,

מפזר עופרת ליבי.

 

מבוהלת, עד אימה.

לכלוך עופרת דהויה,

פיזורי ידי הגאה

על סבך קווי שרטוט.

 

 

 

אני מונחת במתווה חיי,

אלומות אלומות אור

שרטוט מדוד, אין דופי.

נאלמת אל מולם

כולם,

קישוטי ידי.