פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 411)

בית.
משכנות לאביר יעקב.

מה טובו אהליך
יעקב

הקמת בית וחיפוש....
שיוביל לטוב


ואני
מה אני?

ברב חסדך
אראה את רב רחמיך


ונודה לך

נתפלל

שהבית הגדול
ייבנה מהרה

נלך אליו
ונגיל
באמרנו
בתוף ובחליל

וכל הבתים הקטנים 
כדנדון שמחת פעמונים

יקומו וגם ייתייצבו
יודו
יברכו
ובשמחה ישבחו.



עד שמצאה.


ובסוף
הוציאהּ.
 

קפיצה
שקשוק
רעידה
הקשבה


הרגשה




בום
בום
טק טק בום





חזקו ויאמץ לבבכם
כל המייחלים להשם.




לב נשבר
נשכר
נזכר. נפקד.

אלוקים פקד.




תשבי צורי לבבי
אליהו הנביא- רושם זכויות ישראל

צור ישועתנו משגב. שגיב.

ללב שפה משלו

ודרך משלו להגיד
לבקש
ללחש


זכרו כצוף ומן


מתיקה
שתיקה רכה


צורי סלח וחובי


סליחה
של בריחה
בחזרה
אל המקור
לדרור

אל יאריך זמן


תקתוק שעון מבשר
את הזמן מקצר
ולתפילה מעורר
אבות חברון הישנים



את פני ה מחלים
ואליו מייחלים

שבניו השואלים
ישבחו כגאולים


בשמחה.
בברכה.



הלב


מלחש
רוחש
כמנחה.




קולו לא נשמע
אבל מסוף העולם עד סופו
הוא נשמע.










..... .... .



.... ... .



יסד בסודו בורא
לבניין.


ברוך הוא שאמר
ויהי

ציווה-
ועמד.


רבונו של העולם
טוב. מלך אל חי וקיים.

אָנָא פָּנַי
הָאֵר בְּאוֹר אֵל

מַעֲשֵׂי יְמִינִי 
יִזְעְקוּ "מִי כְּאֵל?"

תִּתְאַזֵּר שְׂמֹאלִי
בִּגְבוּרתוֹ שֶׁל הָאֵל

וּפִצְעִי כֶּשָׁלַי
יְרַפֵּא נָא הָאֵל

רואה? נפלתי על הפסים
והרכבת של חיי
חולפת בקול שאון
מתגלגלת מעליי
ללא נהג
עם אלפי נוסעים
היא טסה
ואני
כאן, עדיין כאן
סימנים כחולים
מעט דם
מספר שברים
לא קטן

מייחלת
שואלת בציפייה
האם אתה רואה
שנדרסתי,
האם אתה מבין
שהרכבת עברה
ואני כאן
במותי ובחיי
מחכה?
אני רוצה רק
לדעת
לצעוק לשמיים
מעליי
לאבני החצץ
מתחתיי
שאתה בא
כי ראית
שהרכבת של חיי
עברה

אני רוצה רק
להסביר
שאני אישה
עסוקה
והרכבת שלך
תעבור עוד מעט
ותיקח אותי,
היא תיקח אותי?
אתה בכלל ראית
ששלי עברה
או שאין לך זמן
לראות?
בוא כבר
עם קרונות או בלי
העיקר שתראה
מה הקרבתי
בשבילך
ולא בשביל
עצמי.

ואם יום אחד גיליתי שהכל שוב התנפץ

ואם יום אחד שמעתי על איש נואש ששוב ניתץ

מה שנשאר

ובלילה שהשחיר כבר לא ראיתי את האור

ושילמתי עוד מחיר על מה שפה נצבע אפור

ולא נגמר

 

עם פנים לכוכבים ולב שורף מכוונה

תגיד לי מה אוכל לשאול

כדי שתיתן לי הכוונה

לרצות לחלום, ולבקש שמישהו רק יעזור

ושהנוף שלמולי ממש כמותי

ימשיך לבעור

 

 

וגל סוער ששוב נשבר על חוף מותש

ישטוף הכל

יונתן המבורגן,
במשרד מול השולחן,
הוא שוטט לו בפייס,
חברי ילדות חיפש.

אוי ואבוי לו לשובב,
פצחן דייג חשבונותיו,
מן הפייס התנשל,
ועונשו קיבל.

יונתן כבר לא קטן,
בזהירות הוא לא ניחן,
מן העבר גם לא למד,
וכך הוא שוב מעד.

ה

נשמה

קדוש אחד שם בשמיים
ברוך הוא, כך נקרא.
משפיע עלינו, טובות רבות,
הביא לנו את התורה.

ואנו בדבקות בה לומדים,
מתמלאים ומתמלאים.
ומכוח הלימוד יוצאים החוצה
והלאה את הכול מעבירים.

והלב גועש, מרוב רצון.
אך הגוף, לא תמיד רוצה.
ומאבק יש עם היצר,
עוד תנצח, אם רק תרצה.

והנשמה, הטהורה שבי,
יורדת בכל יום,
היא חוזרת אל הגוף שלי,
למרות שהיא רוצה עוד חום.

ועל החום היא נאבקת,
חום תורה, השתוקקות.
הנשמה, ממש זועקת,
מלאו אותי בעוד דבקות.

ובמאה עשרים,נחזור שוב לשמיים
ושם אותנו ישאלו.
על התורה שאז ניתנה לנו,
מהקדוש ברוך הוא

היי, שרשור ראשון שלי.

אשמח לשמוע מה דעתכם על הכתיבה הקצרה.

 

אז היא לוקחת עט ומתחילה לכתוב, אבל היא לא מוכנה לכתוב בגוף ראשון.

היא תכתוב בגוף שלישי, נוח לה ככה, ככה היא תוכל להכניס דרמה, להפוך את הדמויות לקיצוניות יותר ולשמור את עצמה מזה. הרי אם היא תכתוב על עצמה היא תמיד תמצא איך לסתור את זה, היא לא תצליח לאהוב את זה, ולהתחבר לזה? אולי ברגעים מסוימים.. וברגעים אחרים אפילו לא תוכל לקרוא את זה.

והיא רוצה! היא רוצה לכתוב כי ככה היא יוצרת ומי לא רוצה ליצור?..

והיא יודעת שרק הלבד מביא איתו כתיבה.

אז היא יושבת עם עצמה, מתרגמת רגשות למחשבות וההפך ולא מצליחה להתחיל משפט בלי ו' שמראה על המשכיות מסוימת.

לרצות , לרצות ואז לשהות ,
לשהות ברצון עד שהוא חודר לכל תא ונים ,
לכל מחשבה ומחזה ,
עד שהוא נובע מכל דיבור ורעיון ,
מתפרץ מתוך כל רגש.

לרצות , לצפות , לקוות
ואז לתהות ,
אולי אני הוזה ?
אולי אני הזוי?
אולי הכל חלום?!

ולצעוק בקול שהכל חלום ,
חלום גדול , חלום יפיפה ואמיתי.

לרצות ולראות ,
לראות איך החלום קורם עור וגידים , איך הרצון חי וקיים!

לרצות ולהזיל דמעה מאושרת על לחי מחייכת ,
לרצות ולדעת שבחיי אני רוצה.

אמן כן יהיה רצון!


ממש אשמח להערות על הכתיבה , מה צריך לשפר וכו'.

זכוכיות התנפצו מעל ראשי

נפלו עלי, פצעו אותי.

דם שוטט, רוטט, נוזל.

משקה את האדמה הצמאה, הסדוקה,יבשה.

ותעבור שנה והנה,

עץ פרי נותן פרי,

שונה מכולם,

עצים נותני פרי.

אנא אלי,
מבקש את קרבתך,
לדבוק בך,
לעבדך באמת.

נפשי יוצאת,
משתוקקת לקבל אורך,
גלה אותו במהרה,
בעולם המחשיך לעיננו.

כתבית ברחמיך בניך,
בטוטפות בין עיניך,
מי כעמך ישראל,
בנים אהובים.

יהבית לן אורייתא,
רזא יקירא,
להורות דרכנו אליך,
להגות בתורתך.

מארמונות פאר וגבירה מולכת

נותרה ערימה בוכה של אבנים

ובין חורבות הארמון בוניו עוד שוכנים

החורבן הוקדש, מסרבים ללכת.

ובמרחק, תולה לעת ערב, בסתיו

הבנאי שהלך את כינורותיו

על חוט דקיק שצמח עם השלכת

הוא פשוט היה שם. פשוט.
גם כשהלך הוא עמד וגם כשעמד הוא ישב.
הוא הרבה להציץ במפרק ידו החיוור, כאילו היה שם שעון.
"מה אתה עושה?", שאלתי. הוא הרים את עיניו והביט בי.
הוא רצה לענות, אך לא יצא מפיו קול, כי אם קולות,
סערות, רוחות, המולות, עדויות לבליל של מחשבות.
"מה אתה עושה כאן?", שוב שאלתי,
"מחכה", הוא ענה, "אני מחכה".
"ולמה אתה מחכה?" עוד שאלתי,
הוא נעמד לאיטו וראיתי, "איני יודע" אמר,
הוא היה לבוש בעצבות.
"איך ייתכן שאינך יודע, הרי יש בך חיים!?",
"אמנם", הוא ענה, "אך נרדמו המילים".
ושוב ראיתי את הגלים בעיניו,
את הסופה, את העננים,
וגם ילד לכוד, דומה היה שהלך לאיבוד.
"ובכן, אני אחכה לך" אמרתי לו,
"אתה אכן תחכה" הוא השיב,
הפניתי את גבי למראה, והלכתי.

להתגעגע לאדם

שאתה אוהב

להתגעגע לאדם

שכבר לא כואב

להרגיש את עצמך

נקרע מבפנים

לגעת בדמעות

שזולגות על הפנים

לרוץ מהר, רחוק,

ולהישאר במקום

לשנוא את השמיים

אבל לא לרצות לנקום

לחבק את האוויר

ולגעת בדמיון

לרצות להישרף

ולקפוא מהיגיון

לשאוף אל הלמעלה

כשאתה טמון בחול

לנדוד אל המחר

בלחיות את האתמול

לצרוח שקשה 

ולבכות כל כך חזק

כשאף אחד לא שומע

וגם מי שכן, שתק 

וקולך גם הוא נשחק

אם רק תיתן לי דלת,

אל עולם שכבר נסגר

ואברח אל תוך הרווח

ואתחיל את שנגמר

אם רק תחזיר אדם

שעדיף לו שתשאיר

כדי אף פעם לא לשכוח

את כל מה שלי מזכיר

ולהיפרד לנצח

מאדם שלא מכיר

 

 

 

אפרכסת נגנית לאה
חסרת תכלית , חסרת תקוה
רק צליל אחד נגן ידעה
צליל חיוג , ארוך וחד.

בטלפון על משמרתה
ללא לאות הומה הומה

אדם הולך,

לא יודעת מאין הוא בא אך ממשיך ללכת

לפעמים הוא נופל,

יש כאלה שקמים אחרי הנפילות

אך יש כאלה שיישארו במעמקי הבור ויישבו שם עד שיבוא מישהו שיגאל אותם

לא תמיד יש מישהו שגואל כל אחד

ולכן צריך לדעת לקום, לפעול בעצמך!!

אחרת נישאר בתחתית הבור

שניזכה

 

בס"ד

 

הנערה שמולי לא חייכה אלי הבוקר כשברכתי אותה בברכת בוקר טוב.

'מה קרה הבוקר?' מלמלתי בחטף.

'אל תעשי עצמך כלא מבינה', היא השיבה לעומתי.

טוב, עכשיו גם אני הרצנתי.

'את יכולה להסביר לי מה קרה?'

'את יודעת טוב מאוד מה קרה' סיננה מבין שפתיה.

אוקיי. נאנחתי. כנראה שאני לא אוכל להתחמק מזה.

'אז נשב היום בערב נדבר?'

'די לברוח שירה. על מי את עובדת?

'בעיקר על עצמי..' ניסיתי להפיג את המתח במעט הומור.

'את יודעת שלא נח לי עם המצב הזה, דיברנו על זה הרבה'

'ומה את עושה כדי לצאת משם? החזירה לי זאת.

'אממ..' מלמלתי.

'מבינה מה אני מתכוונת? היא זרקה לי אחרי כמה שניות של שתיקה.

'אני חושבת' עניתי בפה רפה.

'לחשוב זה כבר טוב' היא חייכה אלי מהמראה.

'אז עשינו עסק?'

זרקתי מבט אחרון למראה, ויצאתי מהבית.

הוא הולך בשקט

מחכה לראות מה אומרים

הם לא אומרים

הם תמיד לא אומרים

לא מתייחסים

אבל הוא תמיד לא ימשיך ללכת

אני יודעת. אסור לשקר.
אני שומעת את עצמי מפחדת. מעצמי.
אני רואה את הכל בזווית שונה מכולם.
ועכשיו אביב, ועוד שנייה הקיץ
מתלבטת אם לשטוף הכל
בעיניים בוערות באש שלי
או לתת למים שבי לזרום.
לא יודעת להבין גבולות,
לא מוצאת הבדל בין חלום למציאות.
ורק רואה את הכל במין מבט כזה,
שמשכנע את כולם שאני בטוחה בצעדים
שלי(?)

כל המילים
השמחות?

פרצו [לא, לא שוב!] 
כהורה 
מסחררת


טיפסנו
נפלנו
עם כל הרוחות

אל פסגת השאיפות
הזוהרת?
המזהירה?
אזהרות. לשבועות.

נשבענו.
השבענו. 
עד שתחפץ.

עם שחר הלילה נמלט.
עד שינוסו הצללים.

טובע העמק באור

שמש צדקה. מאירה.
פרחים עצים
כחול וירוק של שמיים וצמחים

דמשק בחושך נבלעת.

היצר הרע מתחבא
גלבוע נושק לתבור

עד שלא שקעה שמשו של זה
זרחה שמשו של זה.