פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 411)

פַּרְפַּר בְּלִי כְּנָפַיִם
כָּלוּא.
מְנַסֶּה לַשָּׁוְא 
לִהְיוֹת הוּא.

 

וְהָאֵיךְ אֶפְשָׁר לַפַּרְפַּר בְּלִי הַכְּנָפַיִם?

אי של שפיות;

בתוך האי שפיות הזאת,

זה מה שצריך

פשוט.

 

אי מוקף בהרבה ים

ואיזה דקל

אם אפשר.

 

ונשוט לשם

רק שנינו.

לבד;

אבל ביחד.

 

ואולי

בעצם,

היא

השפיות.

הַכֹּל מֻתָּר;
פָּרוּץ
נָפְלָה הַגָּדֵר.

 

הַכֹּל מֻתָּר;
פָּרוּם
אֵין תֶּפֶר שֶׁמְּחַבֵּר.

 

וְאֵיפֹה הַמַּחַט?
וְאַיֵּה הַשּׁוֹמֵר?

כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ

מָט לִנְפֹּל

וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ

לַנְּשָׁמָה,

מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ

שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ

עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.

כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ

הָדוּר נָאֶה

וּבְצַמַּרְתוֹ צִפּוֹר

אֲחוּזַת קֶסֶם.

(זלדה)

השיר הזה.
ממש ממש מזמן, למדנו אותו בשיעור ספרות בתיכון. לא מזמן נתקלתי בו והיה נראה לי שהמורה שלמדה אותנו די טעתה בהבנה של השיר. אני לא זוכרת מה בדיוק היא אמרה, אבל היא ייחסה את הסופיות בשיר לשחיקה של השיגרה. ואז שהנשמה מחיה את האדם.


יש הבדל פשוט ומעניין בין חומר לרוח. ההתכלות של החומר מול ההתעצמות של הרוח. אם נסתכל שניה על שני ''תפקידים''- דוגמן, שזה לגמרי ייצוג חומרי.
ורב, שהתפקיד שלו לגמרי רוחני.
פה ההבדל ממש בולט- התפקיד של הדוגמן נחלש ודועך עם הזמן, המשמעות שלו נאבדת והוא נשאר בלי כלום (מצד התפקיד, כן?)
התפקיד של הרב מתעצם. הוא מחכים, לומד, מעמיק, נהיה לו זקן לבן😜...
עכשיו עזבו את הרב והדוגמן. תראו איזה הבדל יש בין אדם שהמיקוד שלו בעולם הרוח מול אדם שהמיקוד שלו בעולם החומר. וגם באותו אדם- איך העושר הרוחני הוא קצת ביחס הפוך להיחלשות הגשמית.

מה אתם אומרים, השיר הזה מדבר על אדם עם עולם רוחני עשיר שהגוף שלו נחלש ומתכלה?
...

והשאלה הכי חשובה- מי זאת הציפור?
המשוררת?
אולי איזה שיא של רוחניות? (מעל העץ- עלים ירוקים. ומעליהם- ציפור..)
אחר?

אחרי מרתון עקבי וקבוע של יונתן בלומנפלד

אני עמוק עמוק נטוע והאמת קצת מפחד

כמו אחרי  הרבה זמן של חרוזים

שבפנים משהו מזיזים

עכשיו בלי משקל

בשביל כל הפוחזים

אני תוהה לעצמי קצת על משקל

נכון אני פספסתי את הסדנא של אלון

ונכון שזה טבעי שאני סתם כישלון

במשקל.

ועדיין

גם חריזה ומשקל  זה נשמע ממש לא קל

וכשרוצים שפה  קולחת אז לפעמים

לפעמים מדלגים על חריזות ומפנימים

שצורה של שיר זה דבר נורא קשה

ולחיות בתוכה בלי להרגיש  מנושה

זה דבר לא קל.

משקל.

 

ואז אני מבין שגם אם שרים טוב קשה להאמין

שמי ששר שר את האמת שלו בפנים

כי קשה לשמור על חריזות ומשקלים וניגונים.

וסבא שלי שאני מעריץ הוא פרופסור לפיוט
והאמינו לי זה לא דבר פשוט

ומשקל וחריזה אצלו זה עבודה

אצלו זה חלק מחייו ואני קצת מאוהב

אבל משקל מסובך בערבית של האלחריזי

גם נאי מתעניין בפיוט

ואותי מפתיע כל  פעם מחדש איך זה נראה

ואיך המרגש

לראות דברי ה' בחריזות קצובות

שמעבירים מסר מתורת אבות

על משקל שלא מרפה בעת תורה

שבעל פה.

ולכן היום לא כל כך מאמינים

ששיר טוב יצא אמיתי מבפנים

יש צליל של חוסר כנות ואין חוסר צליל של כנות

ולכן בצורה קצת אינפנטילית מפגרת

אוהבים דוקא שירה מדוברת

משהו קולח בלי גבולות מיותרים

אבל נשאר נחמד באוזן קצת כמו שאר השירים

ומשחקי המילים ממש אוהבים

כמו מילים שממפצלות או ביטויים דומים

והאמת לא נעים אבל ההומור של "הפתעה"

בא במין דרך מוזרה

במין, דרך מוזרה...

 

וסתם שוב מעצבנת אותי  תרבות המערב

איך אוהבים שמדברים על היחס לשרברב

אבל דברים גבוהים על חורבן ועל מקדש-

עזוב אותנו זה לא דבר חדש

 

אז צריך איזה מישהו שיכניס בתוך התנאים החדשים

דברים אמיתיים נוגעים ללב דברים מרגשים

 

אחרי מרתון עקבי וקבוע של יונתן בלומנפלד

אני מרגיש קצת שיש את זה...

אבל עדיין חסר לי שירים עמוקים

היום רק צליל של שקט צלילים די מתוקים 

יושבים בדד וזה נחמד שתרבות השירה המדוברת

היא תרבות שבה שותקים

כי רוב העולם היום רק מדברים וצוחקים

בווצאפ ובשאר ויראציות שונות

 

ונשמה שהיא רוח ממלא לא נשמעת

סתם לשון מדברת גדולות

שימו לב אל הנשמה

וקטפו בידכם מלילות

שימו לב אל הנשמה

 

אז אולי עדיף בינתיים להנהן בראש בשקט וללחוש

עוד תגיע עת בה נשיר

אבל בינתיים

נשתוק לרגע אחד מתוק

ונזמר את הדממה

 

שימו לב אל

 

כשהסתכלת בעיניי דומם

והסטתי את מבטי ממך

איך הסתכלת בי אז?

 

כשהורמת בשתי ידיי

ושמחתי שאת חלק ממני

ושיש לי אותך

שמחת גם את?

 

כשהבטתי בך ארוכות

בלי הפסק למשך שעות

הבטת בי בחזרה?

 

וכשחזרתי אחרי ההפסקה

ששנינו קבענו כדי לחשוב על הקשר

גם את חייכת כשנפגשנו שוב?

 

כשכל יום מחדש הסתכלתי וברחתי

וחזרתי ואמרתי

מהיום לעד. מהיום לעד.

האמנת לי?

 

אני מרגיש שאני  לא יודע

והלואי שאוכל לצעוק לך שוב

וכשארים אותך פעם הבאה

אדע שאת איתי

 

ואדע תמיד שאת תמיד

מביטה בחזרה.

ואדע שלא תבכי שאני מנצל אותך

 

אבל עכשיו-

עכשיו אני לא יודע.

את אבל יודעת.

 

ולכן כשנחזור.

בעזרת ה'

אומר בפה מלא מול כולם

הדרן עלך. הדרן עלך.

 

ואני בטוח שאת תעני לי

ואהיה לך לפה לומר

הדרך עלן.

 

 

 

 

 

אחרי שבקשתי מעצמי. פשוט כי אין מי שיבקש במקומי.

בקשתי לכתוב ולהביע

בקשתי לדבר ולהשמיע

לדבר שוטף וסוד גם להבליע

וחותם אחד של צורי להטמיע

 

כמובן ששוב ועוד פעם נזכרתי. שיש כל כך הרבה שירים שעדיין עוד לא שרתי.

ושלא לדבר על צורה ומשקל

ושלא לדבר על שלהבין יהיה קל

ושלא לדבר על חריזה מתאימה

ושלא לדבר על שורתי המדהימה

שלא לדבר על אפשרות אחרת

שעוד חשבתי לעצמי על שירה מדוברת

 

נכון זה טרנד שסוחף את העולם

זה זה עוד משהו שמדברים עליו כולם. פואטרי סלאם.

 

ונכון שיש לי עשרים שניות ולברוח

אבל אני אולי עוד אספיק קצת לצרוח

 

זוכרים את הצעקה שלא נגמר לי מה לשיר

הצעקה עכשיו היא שלא התחלתי להפשיר

פעם בכמה זמן מתפשט כעץ נשיר

ופעם בכמה זמן אומר משהו לא כשיר

 

ועדיין אני סך הכל בן אדם מאוד נחמד

מתפלא לעצמו איך מחזיק עוד מעמד

מראה כאילו לאמת הוא רק נצמד

זה שקר שהולך הוא לאט ילמד

 

ונכון שהשיר הזה עדיין לא הולחן

ונכון שמנגינה שלי לא תעבור את המבחן

ונכון שתחיה ושמשה שבכשרון ניחן

אולי לא הבינו את הרצון להיות מעל השולחן

 

או יותר שומר עליי לא להיות משוגע כתרנגול

כמו שאמר זמר יקר בשיר המעלות

אותו זמר שידע קצת לשיר על החולות

איך להיות פתוח ולשמור על הגבולות

לא קופצים בעירום מתחת לשולחן מבהלות

 

אבל אני חפרתי על דבר אחד ויש עוד המון מה לומר

אז אני לא זן נכחד אבל לצעוק וללחוש בלי טעם מר

 

זה מותר? זה אפשר?

 

 

אחרי שבקשתי ודרשתי קצת יותר מעצמי . כי אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומי.

את מבכי הפשי בשעות הלילה הקטנות אולי לא אגיד בקול רם

אבל לשתוק שתיקות מתונות לדבר על צליל שקצת צרם

 

זה מותר? זה אפשר?

 

אני עוד לוחש.

אני

 

עוד

 

 

 

שר.

לפעמים אדם מרגיש כמו רבקה בשעתה.
שני אנשים שחיים בתוכך- אחד נושם ובועט קודש, והשני מכף רגל ועד ראש, חול.

לפחות הדס הרגישה ככה. היא הולכת עם התחושה הזאת הרבה זמן.
זה כואב. צובט. בועט. כבד, והיד עוד נטויה.
וביננו? מה שהכי ביאס אותה שזה לא מסתכם בתשעה חודשים.

סוכות זה החג שלה. תמיד הטריד אותה השילוב של ארבעת המינים. היא בעצמה שילוב כזה, עם ריח ובלי טעם.
אבל בזמן האחרון, גם הריח כבר לא מה שהיה פעם.
היא לא יודעת להצביע על נקודה מסוימת, משהו אחרי האורות של האולפנא.

אתמול היה לה ממש קשה להרדם.
היא ניסתה לעשות קצת סדר בראש. מה היא? מה המטרות שלה? השאיפות. ועוד כל מיני שאלות שהדס שאלה את עצמה בשישית, אבל עכשיו היא צריכה לענות עליהם לעצמה שוב, ממקום יותר בוגר.

היא נזכרה בחצי חיוך במשפט 'אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות', שואלת בקול את מחשבותיה איפה אתן נמצאות? נדמה לה שאפילו הן התבלבלו מהשאלה.

אחר כך, בנסיעה הביתה היא הייתה ממש מהורהרת, כדרכן של נסיעות ארוכות. היא הסתכלה על הנוף המתחלף בחלון ושקעה שוב במחשבות.

בבית, היא ישבה עם אמא לכוס קפה. הם קשקשו ביחד על הילדים וכמה שהללי גדלה.
ואז אמא שאלה- 'הדסי מה קרה?'
והדס אמרה שהיא מרגישה בזמן האחרון שהמצפן שלה לא מכוון.

'קצת הטשטשו לי הגבולות, נצבעו באדום בהיר יותר.
דברים שהיו פעם דגל שחור- היום הם כבר האזור שחייה שלי.
ואני בכלל חשבתי שזה נגמר בגיל ההתבגרות, ושהדרך חיים שלי ברורה פחות או יותר.'

היא תלתה באמה מבט מתוסכל, והיא- הנהנה בראשה וחיכתה שהדס תמשיך.

'פתאום.. הקודש הוא לא כל כך המרכז בחיים שלי, כאילו כל האידאלים, והאש בעיניים, נשארו אי שם בשישית.
פתאום אני יכולה למצוא את עצמי בהתלבטויות שקצת מפתיעות אותי'
היא הפסיקה קצת. נותנת לדמעות ללטף את לחייה בחופשיות.

'זה הולך איתי כל היום המחשבות האלה. זה קם איתי בבוקר. ומטפס בגרון בארוחת בוקר.
ונותן לי יד כשאני חוצה את הכביש. וקודח בראש כשאני מנסה לישון. זה לא עוזב אותי'

אמא הביטה בה באהבה, לוגמת את השלוק האחרון של הקפה, שהספיק להתקרר בינתיים.

'ככה זה הדסי. זה פשוט ככה. אין לי איזה מילת קסם שתפתור לך הכל.
זה עוד שלב בחיים שאנחנו עוברים. זה שלב הכרחי. זה הבקיעה מהביצה. זה המעבר בין העולם המוגן והבטוח לבין ההוא שבחוץ. ככה זה כשגדלים.'

הדס חייכה קצת מבעד לדמעות.
ככה זה כשגדלים.

ב"ה
אם ירצה ה' השנה לא נצום את תשעה באב וחשבתי על זה קצת
השיח שלנו מלא יותר מדי בהפנמה והכלה של הרעיון שהשנה אנחנו נצום

זה מעיד לעניות דעתי על אמונה ולא על ציפייה בגאולה
אז עלה לי רעיון שרשור שהוא ההפך הגמור לאתגר האחרון שהיה אתגר שבועי על י"ז בתמוז ושלושת השבועות - פרוזה וכתיבה חופשית

אני רוצה שננסה לחשוב על הגאולה ולהביע פה שכן אם רק נמשיך לקוות שכל רגע נגאל נהיה זכאים לכך
 "אמרו בילקוט תהילים רמז תשלו: אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי".
יש כל כך הרבה מדרשים על מה שהיה ועל מה שיהיה ואפשר פשוט סתם כך לחלום על העתיד או להתרפק על העבר בלי להסתמך ולשאוב השראה מן מדרשים וסיפורים
בברכת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אני

ניצוץ אחד של אש זרה כאילו כיבה רשפי אש

וכאילו נסתמה דרך טהרה, וכאילו לא ניתן להתקדש.

איה ניצוץ בית יוסף? נר איש וביתו, וכי אש תשרף?

ואילו בחוסר עת לסתור, עת לבנות אכולת אש, באש תזקף

ואיך אני אעיז לפצות פה בבכיות דמע מכבות במרה

ולהתחנן לאבי, ומדרוש בל ארפה- "שלם ישלם המבעיר את הבערה"

 

(פִסקתי)

כמה מכם מכירים את השיר הנסיך הקטן?
את הרקע שמאחוריו? את החריזה המופלאה?
את הסיבה לכתיבתו? את המקור ממנו הושאלו הדימויים?
אותי הוא מרגש וממש מעורר השתאות וגם השראה.
אז רציתי להפגיש אתכם עם השיר..
את שאר הפרטים תיאלצו לבדוק בגוגל.

----------

(כתב יהונתן גפן, אבא של אביב גפן)


פגשתי אותו בלב המדבר,
יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר,
והוא הבטיח לי שישוב.

הנסיך הקטן מפלוגה ב',
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח,
וכל שושניו הן קוצים כעת,
וליבו הקטן קפא כקרח.

ואם אי פעם תגיעו לכאן,
תדעו שכאן הוא חרש צנח,
וקול הנפילה מעולם לא נשמע,
בגלל החול הרך.

והיה אם יופיע שם ילד אחד,
שפניו שוחקות ושיער לו זהב,
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד,
ולטפו את אבק המדבר מעיניו.

ואז תעשו עימי חסד קטן,
כיתבו נא מהר לכל אימותינו,
שירווח להן קצת ויפוג צערן,
הנסיך הקטן חזר אלינו.

אין לי מושג מה זה, זה פרסומת שהיתה לי. אבל למקרה שלא פגשתם בפרסומת, מוזמנים לעיין ולראות אם מתאים לכם:
סדנת כתיבה מבית כנרת זמורה ביתן - המגירה סדנאות כתיבה

אני מסתכלת החוצה-

על הדשא של אחרים.

 

בחוץ,

רק לא בפנים.

 

המזג אוויר בחוץ קייצי ונעים.

ויש שם פריחות, ואביבים

וחיוכים.

 

ובפנים קצת.. מחניק.

חשוך.

מביך.

פזור.

 

אז אני מביטה החוצה,

מתבוננת מהחלון של עצמי-

על אחרים.

ושוכחת;

שגם הם מסתכלים על הבחוץ שלי,

ולא על הבפנים.

תמשיכו, לקרוא ולכתוב יחד זה בונה ומלמד מאוד. (אולי כדאי לשים לב שאין יותר מדי אתגרים רצים בו זמנית, כדי למנוע מצב של המון אתגרים עם מעט תגובות).

בעז''ה בקרוב יעלה אתגר המשך למפגש + הסבר למי שמשלם מה לא נכח בו

בראשית היה ילד ואביו.
ברית כרותה
סוכה במדבר,
ארץ ברוכה
ספיר בהר,
מקדש זהב
אהבה בתענוגים. דמתה לתמר.



ותהיות וטעויות,
הקרקע זעה,
ותהיות ומבוכות,
ונסירה.
בעיטה עזה. מאחור.
וחושך.

הילד התעורר נטוש וכואב
אסף את הרסיסים
זעם ירק השפריץ זרק.
(זעק?)
כבר לא האמין בה, באהבה
אחוזי גירושין
הרגלי הבגידה
קידוש התאווה
בנות מדיין
פורקן.
אל תאמר לי ואל תגיד לי
ואנלא חייב'ך כלום
ולא לה,
ולא להם,
ולא צריך אפחד
אפחד.
רק אני פה,

מתגעגע
חולה אהבה
רוצה יותר מזה
עוד ועוד ועוד
אבל כבר שכחתי את אבא
חשבתי שהשועלים המחבלים זה הכל והעיקר.
אל נא רפא

לאהוב;

זה לעשות זום

הכי קרוב שאפשר.

לראות את הפצעים בגודל האמיתי.

או קצת יותר.

 

להרגיש;

את הפעימות

מתמזגות.

מדברות

בשפה של הלב,

בקצב שלו

ושלך

ושלכם.

 

לאהוב;

זה להכיר את החסרונות

לדקלם בעל פה.

ועדיין,

לאהוב

את מה שיש.

 

לאהוב;

לגעת באינסוף

ולהישאר

שם.

מועקה-

היא משגעת אותי,
נמצאת עמוק בתוכי.
ואני, אינני יודעת איך נכנסה.

לפני זמן רב גליתי אותה,
ומאז אינה מרפה,
מעלה בי ספקות,
חובטת בי בשאלות.

אני יודעת שהיא רעה,
ואני יודעת -
אסור לי לשמוע לה,
אך היא חזקה ממני.

היא נמצאת בפנים,
ואיני יודעת
איך להוציאה משם.

כאשר לדעת יש הסחות,
אנחנו בעל כרחנו,
מולבשים מסיכות.

פתאום נשטפים,
ופתאום נדחפים,
אך מתחת לכל,
עדיין נרדפים.

האור מסנוור,
הרעש גובר,
אך מתחת לכל,
העור שם חיוור.

וכמו נחטף מאיתנו,
לעולם האכזר,
ה׳אני׳ הקטן,
שהולך עוד לגן.

וצעקתי,
אך הדממה הבליגה,
וזעקתי,
אך השממה הפנימה.

ובסוף נרדמתי.

כי בזמן של הסחות,
אנחנו בעל כרחנו,
מולבשים מסיכות.


----------

פחות אהבתי, אבל זה יותר משמש כפריקה.
תגיבו בחופשיות.

@כולם..

@פיתה פיתה (
@@נפתלי הדג
ויש לי אתגר ברוח הימים...