פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 413)

הולכת

מתרחקת

בשביל להרגיש קצת קרוב

שונאת

רק כדי טיפונת לאהוב

לגעת

לא לגעת

לרקוד בין הטיפות

לתת לעצמי לתעות

לרחף בלי קול

לא לפחד ליפול

....

האדם הוא בגד, טלאים טלאים הוא עשוי
בגד עוני.
פעמים שהטלאים מכוסים, פעמים שהם מגולים. פעמים שהם נגלים
קרעי מחשבות, זרמי רגשות
סברה מפה, הגיג משם
שמחה ועצב, התהוות וחידלון
חוויות אין ספור ומחשבות לאין תִּכְלָה

וביניהם, עומד האדם
ומשתומם.
מתפעל הוא מן היופי, מן העושר
אך---

האם לאחד את כולם יוכל?
לעטוף בחיבוקו החם את כל השברים
לִקְווֹתָם אל מקום אחד
ותֵרָאה היבשה.



(עותק - נסיופ)

עלה לי וחשבתי להוסיף - "אדם מוֹעֵד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן", אבל לא מצאתי לו מקום מתאים.

בא ילד, בא נשליך אותך לגן הפירות האסורים
נשלח אותך לבד לבד, גם בלי רצועה
נפזר מבוכים, ונפזר עלטה,
ותרוץ ותברח ותנוס על נפשך
והחושך יסמא והשבילים יתפתלו,
ואז,,כשיכשלו רגליך תחבט אל דפנות הצמחיה הקוצנית
ותפצע, ותכאב, והפרי יהיה מתוק ומנחם
ותשלח יד ותבהל ותנוס ותברח ויתפתל ויחשיך ותתעיף והאשמה גם מבפנים תשלח קוציה
והפרי יהיה אמיתי ותאוה ואי של שפיות ואור נקי
ותרים עינייך ותשלח שוב יד ותקטוף ותאכל
וטעמו יהיה ריק וקמחי ועלוב וחשוך...
ותרוץ ותרוץ ותתחרט עד מוות
ותהיה אשם, ושרוט וכושל ורעב...
אה ואתה יכול להתבייש אם נותר לך רגש
- איך לא אתה מבין שזה טוב גמורbr />

תחת רגלי מדבר

מעלי שמים

אלֹהים כאן, ממש

כאן.

להשיל נעליים, לרוץ

ברגליים חשופות

אדמה תחתי

שמים מעלי, והוא קורא:

בואי, ילדה,

רוצי, רחפי, הנה לך רוח;

 

אבנים ברגליים שלי ואני רצה,

חכה לי

עוד רגע, חכה לי- -

 

 

 

(אפשר עזרה בלשפץ אותו? משהו לא מסתדר לי כל כך בסדר של השורות, בפיסוק, אולי תוכלו לעזור @נפתלי הדג @L ענק @פיתה פיתה ושאר המשוררים שכאן. תודה)

בס"ד

עוד חמש סיגר בעוד מוצ"ש קר

ישבנו כל החברי'ה היה נרגילה..

מחפשים כולם את אותו כלום את אותה גשמיות..

ריקנות ..

סירחון ועוד ריחות וסרטנים עפים באוויר

ואתה מרגיש שכולם את אותה מחשבה חושבים..

זה בריחה?! זרקתי בטעות לאוויר וכולם משתיקים...

אבל על מה אני מתלונן אם גם אני באותו בור שבו כולם קבורים..

אני לפחות צועק! לא שותק!

אבא יקר תשמע צעקה כי אתה כל יכול.. והרבה יותר מזה

תן לכולנו את הצעד הראשון ונבחר בין טוב לטוב..

בעולם של סערות תהיה דממה.
בעולם של קוצים תהיה אדמה.
בעולם של חול תהיה ים.
בעולם של משוגעים תשתגע גם.

הדרך היחידה להגיע לאור
היא לרוץ בלי לעצור.

לפעמים
החלום נהפך לשקר
והאהבה לשנאה.
לפעמים יודעים הכל
חוץ מאותה התשובה.
שהיתה או איננה
כבר לא מבינה,
אולי לעולם לא
אדע.

התעובריני מחדש, כבתחילה

אל תוך רחמך החם, בקבלה

להכילני על כל מורכבותי,

לחולמני מחדש

לצפות לנצורות ממני

לאהבני?

 

התעובריני מחדש,

להקשבה לצלילי העולם ולראיית אורותיו 

לקבל בשקט ושלום,

להיות מוארת בפשטות?

להכיל?

 

התעובריני? 

 

 

הדים עולים ממעמקים.
רסיסי קולות פורחים.
מקצתם נאחזים,
מצטיירים בזכרונות עבר.
עומדים כפופים,
קרועי מלבושים,
מסובבים בכאב פראי,                   (ו"ו בשורוק)
ומבקשים את פתרונם.
מופיעים ונעלמים,
רצים ושבים,
מרחפים בחלל ליבי,
שורטים את קירות הבית.
ועיניי בוכיות,
מביטות אל השמיים,
אולי יחוס על עני ואביון,
אולי ירחם.

לצחוק,
כי אין דרך אחרת לצעוד.
לבכות,
כי אין דרך אחרת להילחם.
ואסור לשכוח, ומותר לברוח. לא מעצמך.

היא רצתה להיות מושלמת

ללא טעויות

ללא תהיות

להיות פשוט כמו שצריך

 

לאט לאט היא הבינה

בדרך הקשה

שאין דבר כזה לא ליפול

 

עם המעברים של חייה 

היא נהייתה יותר היא 

ופחות מעושה

 

זה שקר אחד גדול-

להיות הכל יכול

כי מי שהוא באמת אמיתי

מרוויח את עצמו 

 

ועכשיו כשהיא מגלה חולשה או שתיים,

היא סולחת לעצמה 

 

היא כבר הבינה שלא תבין הכל

וזה בסדר,

היא קיבלה את העובדה שהיא אנושית ויש בה חסר

 

היא טעתה ועוד תטעה בעתיד

והיא תקנא ותפחד ותיפול כנראה

 

אבל זה אומר שהיא חיה

שהיא נושמת 

שהיא פה

שהיא לא סתם עובר אורח,

בובה בחלון ראווה 

 

היא ניסתה ונפלה

והצליחה גם והתקדמה

וגילתה את כל הטוב שבה 

דווקא מתוך הנפילה

 

וזה בדיוק מה שהפך אותה למי שהיא

עם הפגמים, הקשיים והיופי שלה 

היא קיבלה את עצמה

 

 

*די ישן

הראשון שאני מעלה

הצילו(;

אל תגלי לי כשאת הולכת לירושלים של מעלה.
אני כבר אדע, מסלים של על כתפייך:
סלי מחניודה, אינסופיים כויה דלורוזה, כמוהם, ממלאים בתוכם
את כל הטעמים והסיפורים לאורך הדרך.

התפוחים של סבתא, בעיר העתיקה של מטה
תמיד היו קשים מדי,
והיא תמיד כמו-מנסה לאהוב,
אך סבתא של מעלה לא נותנת לה מנוח;
אלו אינם תפוחים של משיח.

כשעינייך כעיני סבתי, אני יודע
שכל חדר יהיה מתבן, וכל שערה תהיה לקש.
אני רוצה רק לטוות אותו. להוריד
לכאן את בן האלהים
או לקשור למצחך ירושלים של זהב.
אך על ראשך כרוכה כבר העיר
של מעלה, של נשים צדקניות האוספות
את טביעות רגליו של המשיח הבלתי נראה.

הנה הוא מתפתל לי במעלה הגרון
מושך אחריו את כל האכזבות
כל השחור של אחרי החגיגה
כל הכשלונות שבין מנה למנה
כל טמטום שבין ריקוד לנגינה
כל השקרים האלה שספרו שם בגינה

שפעם ב- פוצחים בשמחה
עם סיבה מאובזרת ודבר תורה למריחה

ומתפללים ורוקדים ואוהבים ושרים
וזה הלוז ובתפריט בשרים

ומי שליבו סורר, ולא נענה
יכול ללכת לצוד, יונים בגינה


כן ובכן, מי היה מאמין, כל הדורות, האחרון שיכבה, גאולת העולם,
הרב גורן והרמבם
והרב זצל ממעל כולם
ואני ...
חיבוק קטן

איך אדע, מה באמת צריך

ומה לא?

אי אבחין מה רציתי אני

ומה היא?

כשהכל מתערבב,

עם כאב של אחרים

והקשבה עם הזדהות

או בלעדיה.

ומה שאצלי קצת נשכח.

אולי זה טוב,

אולי זה רע?

וכשהוא פתאום מורגש,

בכאב גדול,

חסרה הדרך להתמודד אתו.

והכל נשאר תמיד,

נסתר או נגלה,

ברמז או בסוד,

יושב בגוש

על הלב.

האם יש מי

שימלא את מקומי,

כשצריכה אותו

אני?

 

 

'זה מאד שקר לכבות את הלב במים חמים קצת אבקה וחלב'.
הנער הזה, עם העינים. אני יודעת שבכוס קפה לא יפתרו בעיותי. בסדר?
תפסיק להביט בי חמודי, תפסיק להגיד לי משפטים שאני אבכה עליהם אחר כך, נער, לך לישון. לך.
אבל הוא ממשיך להביט בי עם עינים כאלה שאתה משפיל ראש מיד.
'זה שקר' הוא לא לוחש, לא אומר, לא צועק.
'זה אולי עצוב או כואב, לא שקר' מרגישה צורך להתגונן.
והוא רק מביט בי בעיניו מבט אחרון והולך.
לאן?
אתה נראה זרוק כזה, מהסוג שאני אוהבת.
'חכה ילד!'
והוא עוצר לרגע, נותן עוד מבט חטוף עם העינים שלו וממשיך.
'לאן?'
'אני חוזר' הוא חצי לוחש חצי שואל.
ואני?
ואולי.... אנחנו?
'אני חוזרת' חצי לוחשת חצי שואלת.
'לאן?' הוא מאט את צעדיו.
ואני שותקת.
'לאן אנחנו חוזרים?'

נוקש
דופק
הולם

חושש
חונק
חולם

והכל בו
ואין בו דבר.

וכאבו שלו
תולה בעבר.

והוא אז צורח
ודמו הרותח
מבעבע
ומתאדה
דומע
ומדדה

      הלאה..

הסקרנות המטורפת הזאת

מפעפעת בי

 

העוצומות שלה מדי גבוהות

שורפת בי

 

מרגישה דפוקה ורשעה בלי טיפת שליטה

 

אני פותחת את העיניים שלי

 

ובולעת את כל מה שאני רואה

במקום להכנס לקיבה

הכל נכנס ללב

 

מאיפה זה בא לי?

המחשבות האלו, ההתנהגות והדיבור

משהו מוזר עובר עלי

 

שיונוי מטורף, לא ברור לאן הוא הולך

זה תלוי בגורמים שסביבי ובי 

 

אם זה ילך לטוב או רע

 

זה מפחיד שאני קצת חסרת שליטה

רוצה שזה יבוא רק למקום טוב

 

אבל מה אני עושה בשביל זה? מה?

 

 

 

סוגרת ת'עיניים  , לפחות לדקה

 

 

ואין לי מוזה בכלל, זה לא אומר שאסור לי לכתוב

 

 

שיר שפשוט יצא לי אתמול. אני לאמאוהבת ולא לא אוהבת ולא יודעת איך להתייחס אליו אז אשמח להערות


כשאני רואה אותה, זה תמיד מהצד
וכמו בין אצבעות פתוחות;
נסיון לחבר את הלבד

אני מתבוננת מגובה מבטם של ילדים
ואם רק יכולתי לברוח;
שברים שברים של נוצות וכדים

לפעמים היא ממהרת ואז הכל מטושטש
ורק נשאר לסגור את העיניים;
מבין התריסים יותא עוד יום מותש

ולפעמים היא משלבת את ידיה, כמו חסומה
וגם אם נפקח עיניים הכל חשוך;
נשימה אחרונה של אבא היוצא למלחמה

דם ועוד דם, ואגם של דמעות
חיבוק אחד של אמא אוהבת;
הנה הוא נחטף אל בין האצבעות הקרות

הנה שם קבצן יושב, מנגן בחצוצרה
ואני מנסה לשלוח זרמים שתבין;
נחמה הנזרקת ומצטלצלת מן היד הצחורה

אך לעיתים, אפילו כשהיא יושבת בצד
נופלת עלי דממה טהורה של שניים
סתם עוד גומיה על היד
וירושלים


(לא הרגיש לי קשור לאתגר לכן כתבתי בנפרד)

בס"ד

אבדה האדמה
ואני לי קרקע לא פוריה.
איכה יצמחו פרותי,
והיכן אכה שורשי.
בהעידר אחיזה, צעקתי לך:
מוכשני, אחריך ארוצה
ולא רצת ולא משכת
צחקת, שאננות וזמן
זמן, שלי אין.
אזי שינסתי מותני
ומשכתי, אחר עצמי לרוץ.