מללמוד..
--
היא נתקלה בו כמעט במקרה. כדרכם של הדברים החשובים בחיינו, תמיד הם מפציעים לפתע פתאום, בלי להודיע קודם.
הוא שכב על המדרכה ליד המכולת, זאת שהיא עוברת לידה כל יום בדרכה לעבודה.
ואפשר שהיה שם גם קודם והיא זאת שלא הבחינה בו.
כך או כך היא שמעה נביחות חלושות, והבחינה בגור כלבים קטן ושחור שרץ לעברה.
רוני לא יכלה להתעלם ממנו, כי היא בנאדם כזה שלא יכול לתת לדברים לעבור לידה ככה סתם, במיוחד שמדובר בגורים.
היא נעצרה לידו רגע אחד, תוהה לעצמה אם להביא אותו איתה למשרד או לחזור ישירות הביתה, בינתיים הכלבלב איבד סבלנות והחל לנבוח שוב. והיא בהבזק של שניה- נזכרה שאולי הוא לא אכל כמה ימים, ונכנסה לקנות לו אוכל במכולת.
'אמא' ילדה קטנה אחת שאלה לידה, 'איך קוראים לכלב הזה?' והזכירה לרוני שבכלל לא חשבה על כך , 'קוראים לו נוש' היא השיבה לילדה בחיוך, והפתיעה את עצמה בטבעיות שהשם שלו זרם ממנה.
אחר כך, היא התקשרה ליוסי והודיעה שלא תבוא היום.
'נוש, הולכים לטייל' היא הכריזה בחגיגיות, ונוש כמו הרגיש בכך ונבח נביחות של שמחה.
הם התיישבו על ספסל בכניסה לפארק, כמו שרוני תמיד חלמה לעשות, רק שלא כל כך היה לה עם מי.
'אתה יודע נוש?' היא לחשה לו.
'לפעמים אני חושבת שהאויב הכי גדול של האדם, זה הוא עצמו.'
נוש התרפק עליה בנינוחות וליקק את כף ידה.
היא ליטפה את אוזנו והמשיכה לספר לו את מחשבותיה.
'כל בנאדם אחר, לא משנה איך הוא יתייחס אליך, אפילו אם זה יהיה הכי כואב שיכול להיות'
אמרה רוני ונשכה את השפתיים שלה כמו שהיא תמיד עושה כשהיא לחוצה, 'בסוף הוא ילך ימשיך את חייו הרגילים וישכח מזה לגמרי.' היא לקחה נשימה עמוקה והצמידה את נוש חזק אליה.
'ורק אתה עוד תמשיך להזכיר את זה לעצמך, ולפתוח את הפצע שוב ושוב גם אחרי שהוא מגליד.'
'מבין נוש?'
והוא החזיר לה בשתיקה, כמו שכלבלבים שחורים וקטנים יודעים לעשות.
אבל האמת? היא לא הייתה צריכה יותר מזה.
