פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 42)

אבא , אני הבת שלך

ואני כל כך שונה

מתי תבין אותי?

אבא אתה אברך בישיבה

אני טיפה דפוקה

ואתה לא מכיר אותי

אבא תפסיק לשפוט אותי על כל החטאים

שאני חוטאת

אבא תפסיק לקחת לי את החיים

בבקשה אולי אתה יכול לתת

לי לרוץ אל מעבר לאופק

והאיר את הזריחות

אבא אני מרגישה קצת כבולה

אני כל כך מופרעת לידך

אבא אתה רק אומר לי מה אסור ולא מסביר

אבא כבר חיפשתי את עצמי בכל העיר

אני מוצאת תצמי עם אנשים כמוני

אבא אמרת שזה רע וזה אידיוטי

שאני כופרת ואין לי חלק בכלום

אבא אתה מפיל אותי כשאני מנסה לקום

אני אחרת מתי כבר תקבל את זה

יש לי חיים שאתה לא מכיר

ויום אחד היום יעיר

אותך למציאות אחרת

רק תן לי להיות מאושרת

תן לי בשביל שנינו

שאתה קודח וחופר
לעצמך בראש
מנסה לפתור את כל הבעיות
מנסה למצוא תשובות לכל השאלות (הקשות)

לפעמים פשוט..
לעצור
לשתוק
לקבל את המציאות
ולדעת ולהבין
שהכל עובר בסוף
רק עד 120
זה איכשהוא נסבל
כי זה זמני

חוף

פותח דלת עובר את המשקוף

מסתכל, מהרהר על הסוף

חושב על מותר האדם מן הקוף

חוף

 

יושב 

על המשמעות אני חושב

לגלים אני בקשב

יושב

וחושב

 

סיבה

תוהה בכלל לְמָה

מרגיש את האדמה 

סיבה

 

חוף

 

 

 

אולי יש אויר
משב של רוח
בין אדי היאוש המהביל
בין אדוות הים המזוהמות

אולי יש אור
קרן שמש חודרת
בחשיכה המאובקת
בין סורגי ילדותי

יש יופי חדש שמאיר פתאום את חיי
זווית אחרת לכל הגלגול המחורבן הזה
נבט יפה עולה מתוך הקליפות
מהאדמה המרקיבה

אני סטודנט של החיים
לא חייב כלום לאיש
משוחרר מכל ציפיה
מכל ביקורת
מעין טובה
מעין רעה

אני לומד מכל דבר
במסלול שלי בלבד
שלי בלבד

אדם צועק את שחסר לו, לא חסר, לא צועק

איך בכלל סמכתם עלי
להתחתן
לגדל ילדים
לא קבלתי שום רשיון לכך
ולא עברתי אף מבחן הסמכה לשם כך

ובכלל בחיים האמיתיים,
זה לא הולך לפי כתות - א', ב' ג' ,ד',
אין סדר ואין כללים
יש מישהו מכתה א' פתאום קופץ לכתה ה',
ויש אחד שנשאר בכתה א' כמה שנים טובות,
או אפילו כל החיים

ואיך היתי רוצה שפתאום תהיה אסיפת הורים שכזו
ושוב אימי תחזור נרגשת, ותחזור על דברי המורה בהתלהבות-
'את מגדלת ילדים לתפארה,
ואת אמא נהדרת,
מסורה ואוהבת,
ילדייך מאושרים,

וכולנו גאים בך, ההורים והמורים'

תצמיד לי נשיקה על הלחי,
תביא לי חפיסת שוקולד
תגיד לי שהיא עייפה ו...שהיה משהו מיוחד
שהיא רווה ממני רוב נחת
ושרק אמשיך להיות כזו חמודה ומוצלחת



ולא,
אותי הותירו פה לבד,
להתמודד עם הילדים ולתת בטחון,
העניקו לי את השרביט -
מהיום את זו שצריכה (לילדייך) להחמיא ולפרגן
לעודד , לשמח להפתיע באירועים ובמתנות,טיולים ולגוון

להחליט החלטות
קלות וגם קשות
להכריע הכרעות
גדולות כקטנות


אוי הוריי,
אנא רחמו עליי
הן אני רק ילדה קטנה
שזה הרגע יצאה ממעי אימה....

החיים לא כאלה רציניים
מעפר באנו
ולעפר נשוב

ולא כל מה שלמדנו בבית ספר-
נכון, או אולי קיצוני מדי

ובחיים האלה מה צריך?
קצת חיוך
קצת קשר
קצת אהבה
קצת געגוע
קצת חיבוק
קצת תקווה
קצת אוכל טוב
קצת שינה להטעין ת'סוללה
קצת רוגע
קצת שלווה
קצת להרגיש טוב עם עצמך ועם דרכך
קצת שייכות
וקצת חוסר שייכות
קצת תלות
וקצת עצמאות
קצת שמחה
קצת עצב
קצת להרגיש כלום
וקצת להרגיש תותח
קצת שמש
קצת ציפורים
וזהו.....
בסוף כולנו מסיימים.....
אל תקחו מדי רציני מטרות ויעדים
בסוף את הכל פה משאירים..

לפעמים זה לא תלוי בך
אז אל תתבאס,אתה אדם טוב
ותמשיך לחייך..

המים זורמים ואני בתוכם, נשטף עם הזרם,
זרם החיים, כי הרי התורה נקראת חיים, ונמשלה למים. לא מתנגד, לא נאבק, נותן למה שבא לפגוש אותי. נוגע בו, חוטף אולי מכה, מקבל אותו כחלק משטף החיים, שטף המים, והמים נושאים אותי, משם אל המפגש הבא שלי איתם. מנסים להקשיב לליבי, ובד בבד, מקיימים רצון בוראם. לפעמים רדודים וראשי נמצא מעליהם, לפעמים הם עמוקים ואני צולל בתוכם. אבל אף פעם, אף פעם לא אטבע בהם. משום שהם זרם החיים, וזרם החיים אינו הורג. הוא עלול להכאיב, אך בסוף הוא מיטיב ומחייה. מטהר ומנקה בדרך לקבוצת מים הבאה, שתיקח אותי ותעלני עוד אל עבר האין סוף ברוך הוא.

יש נשים
שלידן
אני מרגישה קצת
שקופה
סתומה
לא מענינת
או לא מספיק יפה וחכמה
לא מספיק מהירה או ענין-מבינה
לא רלוונטית
או לא מספיק פרקטית

ויש....
ויש כאלו
יש נשים
נשים ישנן
לא רבות בכמות
אבל כן באיכות -
שלידן את מרגישה....
זרקור ענק של
אור
פצצה ..מתקתקת
הפלפל הכי חריף
העפרון הכי חד בקלמר
הכי מצחיקה
הכי משמחת
הכי מובנת
והכי מבדחת
כל קושי שאציג הוא הכי אנושי ולגיטימי
בכל שטות שתאמרי, אותן הכי תרשימי
הכל זורם
הכל שמח
הכל רץ
וגם קולח
מדברות באותה שפה
משובחת ויפה...

לסוג השני אהובותיי,
לכן רציתי להקדיש,
שיר זה באהבה
עם המון המון געגוע וקירבה

הדשא שלי
הוא רק שלי


(רעיון עמוק בכמה מילים)

שוב את מסובבת מבטים

של אנשים שסתם עוברים

וכל מה שהם רואים

זה את היופי המדהים שלך

שוב הם מעירים

 הערןת מחפיצות

 שמארות כבר  שנים

שאת מין בובה על חוטים

שכולם אוהבים

אבל אף אחד לא אוהב אתוך

הילדה התמימה, הילדה הקשוחה

הסיוט הגדול, הילדה הטבה

הילדה שצוחקת,   הילדה שבוכה

את פשוט המלכה 

מלכת  הבמה

ליפעמים את תוהה 

מה  ההית מרגישה

אם לא ההית כלואה

בתוך סטיגמת הסטומה

של  הבלונדינת  היפה

ואת כבר לא  מקשיבה  ללב  שלך

שיקרו לך שהוא בוגד בך

בוגד במציאות

יום אחד  את תביני שזו שטות

יום  אחד  תגמר ההצגה

יום אחד את תרדי מהבמה

ואז סוף סוף את תרגישי חופשיה

אז  את תהי יפה 

באמת יפה

כי כולם יראו גם את היופי הפנימי

 נמאס  לך מעולם שטחי

 

 

 

סוף אף פעם לא נגמר
הוא נשאר, ממשיך ביחד הלאה
אתה בנוי מפיסות של עבר
בוחר איך לחיות אותו קדימה

לפעמים אתה עייף, זה בסדר
רק אל תשכח שיש לך תפקיד
רצים מפה לשם משם לפה, כמו עדר
אבל מותר גם לעצור, ולהקשיב

העולם הזה הוא מלחמה ביצר
מלחמה שתישאר איתך תמיד
אך אלוקים ברא אותך עם כוח
שתמיד תוכל לגרום לו להפסיד


כשהגשם בוכה מול עיניך
תן לו לשטוף את ליבך
דע שאור בחלונך מחר יפציע
פנה מקום ללב וזמן למנוחה




------------
אשמח לקבל ביקורת בונה

זמן

מרחף

טס בחלל

כל יכולת שליטה בו אתה משולל

אף עם הרבה עבודה ועמל

והוא ימשיך לתקתק, לא יוותר או ימחל

קבוע על כולם מקשיש עד עולל

לעומתו כולם גרגיר זעיר, בחלל

סיפור

שקט בלתי ניתן לערעור

לפעמים לפי בחירה

לפעמים על  פי הפור

ערך המילים לעולם בלתי ספור

עולם חדש,

מטושטש ולא ברור

אור וחשך שלג ואוּר

החשיבות נקלטת לא אחת באיחור

שיר שלם, אך ורק על סיפור;)

עִנְיָין

גַּלִּים מִתְנַפְּצִים בַּיָּם.

שֶׁקֶט, טִפְטוּף מָפַּלוֹן.

מַיִם בַּמַּעְיָן.

הַכֹּל כְּבָר הָיָה מִזְּמָן.

וְאָסוּר לִהְיוֹת חַקְיָין.

כָּל צָעַד חַיָּיב לִהְיוֹת מְתֻזְמָן.

אֵצֶל כֻּולָּם אַתָּה מְאֻפְיָין.

תָּמִיד אַתָּה תִּהְיֶה חַקְיָין.

 

 

 

אֲבָל בֶּאֱמֶת אַתָּה משֻׁרְיָין.

כָּל חַיֶּיךָ מְלֵאִים בְּעִנְיָין.

עֲזוֹב אוֹתְךָ מִכָּל דַּיָּן.

בְּקַלּוּת תּוּכַל לְבָנוֹת בִּנְיָין.

לִהְיוֹת לוּלְיָין, עֲבַרְיָין אוֹ קַרְיָין.

לִהְיוֹת נֶחְמָד לְאַחְיָין.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲמָלֵךְ מְעֻנְיַין.

 

הַבְּחִירָה אֶצְלְךָ מָה אֱמֶת וּמָה מְדֻמְיָין.

אין דבר שלם
מלב שבור

אין אמת יותר גדולה מזה בעולם
הצחוקים והחיוכים מזויפים המה לעיתים
אבל הבכי והזעקה- אמיתיים וכנים עד דמעות
שלמים ונכונים
אין בדל של זיוף בם

אז להיות אמיתי אמיתי , ומדוכא?
או להיות זייפן אבל שמח?
שאלת החיים..

לא פשוט,
לעתים עדיף כך
ולעתים עדיף כך..

נדמה שהנוסחא היא -
אבלו בליבו וצהלתו על פניו

כי כשאתה מחייך למרות הכל,
אתה מראה שאתה מבין את מורכבות החיים-
שאתה בריא בנפשך
ומבין את מציאות העולם ההיעלם שאתה נתון בו-
שאין לנו ברירה אלא לשמוח
שאין דרך אחרת!

יֵשׁ וְהַלֵּב אָטוּם.
אֵין הוּא מַרְגִּישׁ, אֵינוֹ יוֹדֵעַ, כְּמִין כִּסּוּי שֶׁנִּתְעַטֵּף בּוֹ, אֵינוֹ מוּכָן לְהִתְגַּלּוֹת.
מְנַסִּים לְהַקְשִׁיב... וְהוּא מְכֻנָּס בִּשְׁתִיקָתוֹ. כְּאִלּוּ אֵינוֹ. תְּחוּשָׁה שֶׁאֵין תְּחוּשָׁה.
רֵיק כָּזֶה.
אֵין אֱלֹקִים בִּלְבָבוֹ, וְזוֹהִי לוֹ הַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה.
וּמֵאַיִן לוֹקְחִים לֵב? מָה יַעֲשֶׂה הָאָדָם וְתַחְזֹר אֵלָיו זְרִימַת חַיָּיו, רִגְשׁוֹתָיו, שִׂמְחָתוֹ?
כֵּיצַד מְלַבְּבִים אֶת הַלֵּב?

פָּשׁוּט יַרְפֶּה.
יְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמוֹ מֵהַצֹּרֶךְ לִהְיוֹת בְּמֵיטָבוֹ, בְּשִׂמְחָתוֹ, בִּשְׁלֵמוּתוֹ.
יִשְׁהֶה מְעַט בַּשָּׁמַיִם עוֹטֵי הָעֲרָפֶל שֶׁבְּתוֹכוֹ.
יִתְבּוֹנֵן בַּצְּבָעִים, יַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת, יָחוּשׁ אֶת הַמַּגָּע.
יִפָּגֵשׁ מְעַט בַּצַּעַר וּבַכְּאֵב וּבָעַצְבוּת וּבַחֹסֶר שֶׁנִּדְחֲקוּ לְמַעֲמַקִּים בְּצוּקֵי הָעִתִּים. יְאַפְשֵׁר לָהֶם לִהְיוֹת. לְהִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכוֹ.
לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ, בְּעַצְמוֹ.
וְיִמְצָא אֶת עַצְמוֹ, בְּעַצְמוֹ.
וְיִתְרַפֵּק עַל לִבּוֹ, וְיִבְכּוּ אִישׁ עַל צַוָּארָיו... כְּמִין גַּעְגּוּעַ שֶׁמִּתְרַפֵּא.
וּמִמַּעֲמַקִּים יִשָּׂא תְּפִלָּה.
וְיָחוּשׁ: אָכֵן יֵשׁ אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי.
וְיָשׁוּב לִבּוֹ.
לִמְנוּחָתוֹ, לִזְרִימָתוֹ, לְשִׂמְחָתוֹ.
וְלֶאֱלֹקָיו.

רוצה לטבוע בתוך המים 

לקפוץ מהשמיים

לרקוד אל תוך האש

נמאס לך לבקש 

מהאמת להיות יפה ולא כואבת

הלוואי שההית אוהבת

לפחות את עצמך... 

מדמיין את עצמי בטבע, פונה מהשביל לכיוון הואדי, אל מקום המים, אל המעיין.
העצים הצפופים מתקרבים אט אט. תופסים מקום מרווח יותר בטווח הראייה שלי. מתקדם ומתכופף בין סבך העצים ומגיע לקרחת עצים.
מעיין, ספסל עץ, ועצים סוככים מלמעלה.
מתקדם, פושט בגדיי על גבי הספסל.
מהסס מעט וקופץ למים. מרגיש את הטבע. את הבריאה. את האלוהות. כמה טהור העולם. כמה פשוט. כמה רגוע. הנפש מתנקית ממחשבותיה. נותנת מקום למחשבות עליונות. מחשבות פשוטות, מחשבות רגועות ושלוות שמביאות לשמחה.
יוצא מהמים. מתיישב רטוב על הספסל רואה את קרני השמש החודרות מבין החלקים המרווחים שבכנפי העצים. הן מאירות חלקיקים קטנים באוויר. חושפות את הנסתר מהעין. מגלות אותו.
מוציא את חליל העץ מהתיק הקטן שהבאתי עמי. אצבעותיי חולשות על החורים, גופי מוציא אוויר, נוצר צליל שמתמזג עם צלילי הטבע. הצליל נהפך אט אט למנגינה. מנגינה המוציאה לעולם את הצעקה הפנימית שהייתה עצורה בתוכי, חבויה עמוק, מוסתרת מאחורי קירות ענק. וככל שהמנגינה נמשכת, הצעקה נמשכת גם היא, עד יציאתה כולה. מותירה אותי נאמן לעצמי. חופשי, חירותי, שמח, ופנוי להוסיף אור וצמיחה לעצמי, לעולם.

תמיד אמרו

שכדי להצליח צריך - 

להתאמץ 

להתייגע

להציב מטרות

לכתוב צעדים בדרך לשם

לעמול ולטרוח

 

אך לעתים,

דווקא לשכוח

דווקא להרפות

דווקא "לזנוח"

דווקא ליזום הפסקה

דווקא לנוח

 

הוא שמשיג את המטרה

 

באנו לעולם לא רק כדי לעמול ולעבוד,

גם כדי לנוח

 

ולכך נועדה השבת ,יום שלם של הרפיה ומנוחה

ושנזכה למצוא את האיזון המדויק בין שניהם - המאמץ והמנוחה, איזון שקשה למצוא בדיוק..

לאחר שנרגע הים

ויצאת מהסערה הגדולה

ואתה מפוחד מתי תגיע הסערה הגדולה שוב...

מכין עצמך לבאות...

 

והיא לא - 

היא לא מגיעה ב"ה

הסערה פסקה לחלוטין,

לא שבה יותר,

ואתה שוב מפוחד מביט אל האופק ומצפה לסערה שתגיע - 

אולי כל רגע תגיע?

צריך להתכונן , להכין דרכים להתגונן מפניה

 

ולא, הסבל תם, הסערה לא מגיעה,

לא מגיעה

ולא 

ולא 

ולא

 

יש שקט, רוגע , שלווה וטוב

 

אבל אתה עדיין תוסס מבפנים ומצפה לה שתגיע ומפוחד לבוא לא מוכן........

 

אבל לא , בתי יקירתי,

סבלת מספיק, 

הסערה פסקה לחלוטין,

אל לך לחשוש מפניה,

צאי בריקוד ובמחול, 

אין לך מה להתכונן לשום סערה

רק ליהנות מהשמש החמימה

מהציפורים המצייצות,

מחמימות החול,

מהמים הרגועים והעדינים שמלטפים את רגלייך.....בחמלה וב-רוך.....

סבלת מספיק, היית גיבורה - ולא עוד! לא עוד! 

עכשיו הכל רגוע וטוב

את יכולה להתרווח , 

לנמנם באמונה,

שאין ממה לחשוש ,

הכל הכל הכל הכל.......

ממש ממש טוב ,ב"ה 

אין כבר מילים והרגשות.

וכולם כבר אדישים.

 

עוד שתי נשמות עולות.

לקראתם מיליוני נרצחים.

 

הצעקה עולה גועה.

מזעזעת עולמות.

מה עוד צריך לקרות.

למה עלינו לחכות?

 

לא זה מה שאמור להיות.

עוד כמה שכולות.

 

ומתחת לשמיכה.

שוכב כותב לאפילה.

 

אכן כולנו אדישים.

וברחובות הם נופלים.

 

מה לא עברנו די?

אנא אבא, עד מתי?