איך מלחינים שירים?

יש פה מישהו שיודע את הטכניקה?

תמיד חלמתי להלחין, אבל קשה להמציא מנגינה שנשמעת באמת יפה ושנגמרת יפה ויש בה "בשר" 

אשמח מאוד לטיפים או לרעיונות איך להתחיל או עקרונות מנחים וכן הלאה..

תודה רבה! 

נולדת עם כנפיים קצת שבורות 

חתכים בזווית 

ובלי אומץ לנסות

או בכלל להיות

ואת פוחדת לגלות

מאחורי כל הקירות

את עדיין קיימת

 

כי נולדת לחייך אל העולם 

ושהכל יהיה מושלם

החיים יהיו יפים

וחלומות מתגשמים

נולדת כדי לדעת תאמת

וקוות ולתת

מכל הלב

אז למה כל יום נהיה כואב?

 

החיים שלך מלאים  שריטות

ושברים של נסיונות

נמאס לך מהחלומות

שישרפו כל התקוות 

הכל נראה לך כמו שטיות 

את בונה סביבך קירות

מאש הם בוערות

ויותר אין שאלות 

את לא מסוגלת  לגלות 

אמת צרופה באהבות

משתיקה תתהיות

מה להיות ? איך לחיות?

אנשים אוהבים?

אנשים שקרנים?

החיים מלאים ברוע מדהים?

או בטוב?

את לא יודעת מה לחשוב?

 

 

כי נולדת לחייך אל העולם 

ושהכל יהיה מושלם

החיים יהיו יפים

וחלומות מתגשמים

נולדת כדי לדעת תאמת

וקוות ולתת

מכל הלב

ואת יודעת שבסוף יעלם כל הכאב...

 

צינית זה כמו השם שלך

צינית זה מלווה אותך 

את לא צוחקת 

אולי את כועסת 

אבל תמיד את נשארת

בשתיקות 

לחלום,לנשום ,לראות

את השקיעות

לחלום ולכסות

אף פעם לא לנסות

את פוחדת מהכשלונות 

ואיך קשה  לך בלילות 

כשאת קמה לימים 

לעולם של אנשים קרים

קפואים כמעט כמוך

ואיך שיש לך רגעים

כמו קרח מתנפצת לרסיסים

ומפשירה ושוב בוכה של החיים

אבל

בסוף כל מה שאנשים רואים

 נציב של קרח מלא בים סדקים

שמתעלם מעצמו, שמתעלם מאחרים

ואת קוברת את עצמך עם  הפחדים 

בתוך ארון של קרח

ויצאת אל החיים

את מנסה שיהיו לך חברים

מתי  תביני שדווקא השברים

הם אלו שבנו בך בן אדם מדהים?

 

 

 

במציאות

כפי שהיא

בלי עבר

בלי עתיד

רק אני והרגע הזה

לעזוב את החלומות

לעזוב את הרצונות

 

תמיד אמרו לנו לרצות ולרצות

לעזוב את זה לרגע

ולהסתכל על מה שיש 

על מה שקיים

גם זה לא יהיה לעולם

לאהוב את זה

לראות בטוב באמת

לא כקלישאה, באמת להרגיש בכל העצמות

כמה שטוב, שטוב שטוב, 

ולזכור שגם כשלא מושלם - זה ממש ממש טוב..... 

אִם מָצָאתִי חֵן...
אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים. מְחַפְּשִׂים בְּמָה לְהָשִׁיב אֶת נַפְשֵׁנוּ, לִמְצֹא לָהּ מְנוּחָה. כִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי", שֶׁתִּנָּתֵן לָנוּ נַפְשֵׁנוּ. בֵּין מִדַּעַת וּבֵין שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים זֹאת בְּאֹפֶן עָמֹק בְּכָל הִתְהַלְּכוּתֵנוּ בָּעוֹלָם.

מִשְׁאֶלֶת לֵב סְמוּיָה, עֲמֻקָּה וַאֲמִתִּית.

הִנְנוּ פּוֹעֲלִים, יוֹצְרִים, מְלֵאֵי עֲשִׂיָּה כָּל חַיֵּינוּ. מְקַדְּמִים אֶת עוֹלָמֵנוּ, עוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה. כַּמָּה בְּרָכָה וְשִׂמְחָה יֵשׁ בִּיצִירַת הַחַיִּים, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". לַהֲפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְגַן מָלֵא עֵדֶן.

וְזֶהוּ רֹבֶד מְסֻיָּם שֶׁל יְחָסֵינוּ עִם הָעוֹלָם וְעִם הַקָּבָּ"ה.
עֲדַיִן מֵעֵין עֲנָפִים.

וְיֶשְׁנוֹ שֹׁרֶשׁ נִסְתָּר לְכָל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ.

פְּעָמִים שֶׁאָדָם מוֹצֵא שֶׁשְּׁעָתוֹ – שְׁעַת הַשֶּׁקֶט, הוּא לְבַדּוֹ בְּעַצְמוֹ, חָפְשִׁי מֵרְדִיפָה. חֵרֵשׁ מְעַט לַהֲמֻלַּת הָעוֹלָם וּלְקוֹלוֹת הַחַיִּים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. מִתְכַּנֵּס הוּא אֶל תּוֹכוֹ, בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, וּמַבִּיט פְּנִימָה אֶל אֱלֹקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, מִסְתַּכֵּל בְּעֵינָיו שֶׁל אֱלֹקָיו, מֵישִׁיר מַבָּט, וּמָה הוּא מוֹצֵא שָׁם?..

יַחֲסוֹ שֶׁל הָאָדָם אֶל אֱלֹקָיו שֶׁבְּתוֹכוֹ פְּנִימָה הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חַיָּיו, כֵּיצַד אֱלֹקִים מִצְטַיֵּר בְּלִבּוֹ? אֵיזוֹ דְּמוּת עוֹלָה שָׁם? אֵילוּ מַחְשָׁבוֹת? רְגָשׁוֹת?...
נַסּוּ לְהִתְבּוֹנֵן, לְהַקְשִׁיב – מָה עוֹלֶה בָּכֶם כְּשֶׁאַתֶּם מִסְתַּכְּלִים בְּעֵינָיו שֶׁל אֱלֹקִים הַיּוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי הַחֲדָרִים שֶׁלָּכֶם. בְּלִי שִׁפּוּטִיּוּת... אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
אָדָם חָשׂוּף וַאֲמִתִּי מוּל אֱלֹקָיו שֶׁלּוֹ.

לִתְפִיסָתוֹ שֶׁל הָאָדָם אֶת אֱלֹקִים יֵשׁ הַשְׁפָּעוֹת יְשִׁירוֹת, עֲמֻקּוֹת וְלֹא מוּדָעוֹת עַל כָּל חַיָּיו. יַחֲסוֹ עִם עַצְמוֹ, נַפְשׁוֹ, רִגְשׁוֹתָיו, יַחֲסוֹ לַחֲבֵרָיו, לַטֶּבַע, לְתוֹפָעוֹת, לָעַמִּים, לַקֹּדֶשׁ וְלַחֹל. אֵין דָּבָר בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵא חוּץ מֵהַהַשְׁפָּעָה הַכּוֹלֶלֶת וְהָעֲמֻקָּה שֶׁל תְּפִיסָתֵנוּ אֶת ה' בְּנַפְשֵׁנוּ פְּנִימָה.
כָּל הַחַיִּים מְהַוִּים מֵעֵין תַּשְׁקִיף שֶׁל יַחֲסוֹ שֶׁל הָאָדָם אֶל אֱלֹקָיו, בְּחַדְרֵי הַחֲדָרִים הַכְּמוּסִים שֶׁלּוֹ.

מָה טוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁבְּעֵינָיו שֶׁל ה' הוּא מוֹצֵא חֵן. מִלָּה מְתוּקָה כָּל כָּךְ. כְּשֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל עָמֹק עָמֹק בְּעֵינָיו שֶׁל אֱלֹקָיו, הוּא מוֹצֵא חֵן. נְהָרוֹת מִשְׁתַּפְּכִים וְהַשְׁפָּעוֹת עֲדִינוֹת וְיָפוֹת שׁוֹרִים עַל חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם שֶׁכָּךְ הוּא חוֹוֶה אֶת הַקָּבָּ"ה, שֶׁזּוֹהִי תְּפִיסָתוֹ הַפְּנִימִית אֶת אֱלֹקָיו.

נוֹגֵעַ, מְטַלְטֵל וּמְרַגֵּשׁ. חַיָּיו מִתְמַלְּאִים בְּרָכָה, שִׂמְחָה, עֲדִינוּת וְשָׁלוֹם. שָׁלוֹם – כִּי יֵשׁ פָּחוֹת סְתִירוֹת בַּחַיִּים, סְתִירוֹת פְּנִימִיּוֹת בְּנַפְשׁוֹ פְּנִימָה, וּסְתִירוֹת חִיצוֹנִיּוֹת בִּיחָסָיו עִם הָעוֹלָם וּבָעוֹלָם בִּכְלָל.

חִנּוֹ שֶׁל ה' הוּא חִנּוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְיֵשׁ יֹפִי וְיֵשׁ אוֹר, יֵשׁ הַרְמוֹנְיָה, יֵשׁ שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי, יֵשׁ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

וּבָא שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי, וּבָא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאָה מְנוּחָה. וְתִנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ.
"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ... תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי".

הַלֵּב הַזֶּה חֶדֶר רֵיק
מְפַחֵד לְהִתְמַלֵּא
לְהִתְבַּדּוֹת הוּא לֹא רוֹצֶה

הַלֵּב הַזֶּה מִתְפָּרֵק
אֵין רוּחַ שֶׁתְּחַבֵּר
פאזל שֶׁאִישׁ לֹא פּוֹתֵר

בַּלֵּב הַזֶּה אֵין כְּלוּם
רַק יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה חֹם
שֶׁהָעוֹלָם יִרְצֶה שָׁלוֹם

הַלֵּב הַזֶּה אָטוּם
אֲפִלּוּ יַיִן לֹא פּוֹתֵחַ
אֲפִלּוּ יֶלֶד שֶׁצּוֹרֵחַ

הַלֵּב הַזֶּה רָדוּם
עַד שֶׁמְּעִירָה אַהֲבָה
מִסְתַּבֵּר הִיא אֲסוּרָה

הָאֵמוּן בְּשִׁקּוּם
אֲפִלּוּ הַמִּכְתָּב שֶׁלָּךְ לֹא מְרַפֵּא
רַק צָרְחָה לֶאֱלֹהִים 'אַיֵּה'

נְשָׁמָה בְּשֶׁקֶט
הָפַךְ מַסָּע שֶׁל בַּקָּשָׁה
לְמִלְחֶמֶת הִשָּׂרְדוּת אַחֲרוֹנָה

לֵב וּנְשָׁמָה,
עוֹד נִתְמַלֵּא אַהֲבָה,
עוֹד תַּגִּיעַ אֱמוּנָה,
עוֹד יָבוֹא יוֹם שֶׁל בְּשׂוֹרָה!

בס"ד

לאבי מלך כוש היקר לי מאוד שלום רב

אני זוכרת את היום שבו הכניסו אותה לבית הנשים . היא לבשה שמלה פשוטה מאוד מלאה בקרעים ופניה היו מוכות ומלאות חתכים. וכל איבר ואיבר בגופה העיד על סלידה עזה

היא לא רצתה להיות שם.

כולנו ראינו את זה, ראינו , אבל לא הבנו למה.

אולי אם הייתה מאותם אנשים מוזרים שכונו יהודים ההיתי מבינה , הם לא הסכימו לחתן את בנותיהם עם אנשים שאינם בני עמם . לא משנה כמה כסף או כבוד יקבלו על כך...

אבל היא, מפונקת, אפילו לא הסכימה לגלות מאיפה היא, מי היא , אפילו לא איך קוראים לה.

אסתר, עלק, כאילו יש בכלל שם כזה

כאילו שזה נותן לה משו.

המלך אולי שיכור תמיד אבל הוא בהחלט לא טיפש הוא לא יקח נערה שהוא אינו יודע עליה דבר

אני זוכרת איך צחקנו עליה אני ואנער , הנסיכה ההודית המהממת, שכולנו ההינו בטוחות שתהפוך למלכה. היא הייתה דומה כל כך לוושתי .טוב אולי טיפה פחות יפה , כאילו שמשהו יכול בכלל להגיע לרמה של וושתי..

כולנו צחקנו , כי פחדנו .

פחדנו כי ידענו  שאנחנו אולי יפות ומיוחסות ממנה, כולנו ההינו יפיפיות תבל ,בנות של מלכים ושרים חשובים . אבל לאסתר היה משהו אחר , היא לא היתה צריכה שמלה יפה או שבע חודשים בשמן המור , פשוט ככה , כמו שהיא עם עורה הירקרק ובלי שום חיוך מזויף ומילים יפות.

אסתר היתה מלכה.

 בכל נים ונים בנפשה  הגאה. ולידה כולנו ההינו נראות כמו נסיכות טיפשיות ומצחקקות. אפילו התך ידע את זאת, הוא נתן לה את כל מבוקשה. פעמים רבות בקשנו ממנה שתביא לנו משהו שיידענו שלא נקבל. היא תמיד שמחה לעזור. בעיינה החומות מעולם לא היה שמץ של רוע, והאמת שעכשיו כשאני חוזרת הביתה אני מתחילה לחבב אותה .

אתמול המלך הכריז על המלכה החדשה. איך לא זאת היתה אסתר.

כנראה למד משו מהחיים לצד וושתי ...

מה  שבטוח,היאתהיה מלכה טובה ,אחת המלכות הכי טובות שהיו לפרס אי פעם.

ואני חוזרת הביתה .

האמת התגעגעתי.

אוהבת בתך אשגר

רוצה לעזור בכל מאודך,
לחבר הנמצא במצוקה.
מרגיש שאתה יכול לתרום לו,
מניסיון הסיפור שאתה נמצא בו.
תובנות ומחשבות שרכשת,
מאותם הקשיים אותם חווית.

אך משהו עוצר בעדך,
מלגשת אליו בצורה כנה.
הקול שאומר,
מי אתה שתוכל לתרום?
הרי לעצמך לא הצלחת לעזור?!

(:

אני מתה על זה שרואים מפה כוכבים בלילה, פעם לא היה אפשר לראות אפילו כוכב אחד קטן.

כדי לראות משהו היית צריך ללכת הרבה, אולי לים, איפה שממש חשוך. כאן הכוכבים חוגגים וזה פשוט טירוף. אני אוהבת לפתוח את כל החלונות בבית ולבהות בהם.

להרתיח מים לקפה ולא לעשות כלום.

לא להיות כלום. 

להיות ריקה. להשיל מעלי את היום הזה ואת החיים כולם

בשבוע האחרון העיניים כבדות עלי. אני קמה ומרגישה שלא. לא הגיע הזמן לקום. העיניים רוצות להשאר בתוך עצמם. לא לראות ולא לדעת

אני לא נותנת להן. 

היום פתחתי אותן חזק והבטחתי לעצמי שהכל עובר.

יש לי שלט קטן מעל המכונה. בבית שלי. שכתוב בו: דברים קורים בדרכם; ובצד השני כתוב, הכל על הONE והכל מדויק;

אני מנסה להגיד את זה לאני הריקה, הבוהה בכוכבים. 

מנסה להיות כלי לאור, מנסה להיות כלי בכללי. 

לפעמים אנחנו מתהלכים בעולם הזה והכל מגיע עד אלינו ולא נכנס. יש גשם, יש אוויר, יש שוקולד במקרר. יש קפה חזק ומר וטוב. יש אבוקדו בשל, יש ילדים צוחקים ומים חמים במקלחת. אבל השמחה קשה לה להיות. אין כלי.

אני רוצה להיות כלי שמכיל את כל הטוב הזה.

אני מרשה להיות כלי שמקבל גם כאב ועצב ובכי. אני פותחת את העיניים חזק. אני שולחת אהבה, 

לעצמי, לו, לסיר מרק שהעמדתי, למילים שמתנגנות בתוכי הלוך וחזור.

כשעולה כעס או חוסר סבלנות אני נושמת ומזכירה לעצמי את האמת

האמת היא:

אנחנו טובים

המקום שלנו נכון

הכל מדויק לנו.

השמחה תמיד נמצאת. לפעמים אפילו רק באחוז אחד וזה גם ממש בסדר.

כל העולם כולו גשר צר מאד ואני מבקשת מעצמי לעבור רק את הגשר הנוכחי שנמצא מולי ולא לנסות לעבור את כל הגשרים העתידיים הדימיוניים שמחרידים ומבלבלים וחוסכים ממני אחוזי שמחה.

מבקשת מקודשא כח, לעשות רצונו כרצוני, לעשות רצוני כרצונו. לאהוב.

להאמין במהות הקשר.

להאמין בכלים

להיות כלי

להיות נושאת טוב ושפע ושמחה.

 

בובה של קרח.
רק עיניה זזות. כשנוגעים בה היא חלולה
יש בה אבק. אבק קסמים
כשמסתכלים עליה היא נראית קיר אטום.
וכשנושמים אותה,
היא קרה.


קרח. בובה של קרח.

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
לְהִתְמוֹדֵד עִם הַפְּחָדִים
אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
עִם רְסִיסֵי חַיִּים

אַל תְּפוֹצְצוּ לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה
וְתַשְׁאִירוּ רַק זִכְרוֹנוֹת
מִקּוֹלוֹת הַפְּצוּעִים, הַצְּעָקוֹת,
וְהַמֵּתִים בַּתְּעָלוֹת

אַל תַּחְזִירוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם
לָמוּת שׁוּב בְּיַחַד אִתָּם
תִּהְיוּ חֲכָמִים וְתַקְשִׁיבוּ גַּם לָנוּ
הַפְּצוּעִים שֶׁקּוֹלָם נָדַם

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שָׁם
בְּסֻגְ'עִיָּה אוֹ לְבָנוֹן
וְנִשְׁמָתֵנוּ לָעַד תְּדַמֵּם
אֶת מַשְׁבְּרֵי הַשִּׁגָּעוֹן

אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ הַכֹּל
שֶׁתּוּכְלוּ לִחְיוֹת כָּאן בְּשַׁלְוָה
אָז לָמָּה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ
לִצְרֹחַ אֶל הַדְּמָמָה

בְּבַקָּשָׁה תִּהְיוּ רְגִישִׁים
בְּבַקָּשָׁה תַּרְגִּישׁוּ גַּם אוֹתָנוּ
שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ מֵתִים
נוֹשְׂאִים אֶת שְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

אַל תַּהַרְסוּ לָנוּ אֶת שִׂמְחַת הַחַג
אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַצַּלָּקוֹת וְהַפְּצָעִים
תְּנוּ לוֹ לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט
לְלֹא רַעֲמֵי הַנַּפָּצִים

"רכרוכי.. מגעיל שכמותך, איך יכולת לתת לנהג אוטובוס הזה להשפיל אותך ככה, הא? הא?!" נזף קובי על בבואתו במראה, שחיקתה כל תנועה שלו בצייתנות, מביעה במיומנות מרשימה את זעמו. הוא הניח את ידיו על שיש חדר המקלחת משני צידי הכיור והביט בחור הניקוז בדיכאון, "כל כך שונא את עצמי, איזה לוזר… איזה מפסידן… למה אני לא יכול פשוט להישאב פנימה." הוא הרים את מבטו, צפה בפניו בבוז. "גם לוזר.. וגם מכוער. איזה פתטי.."
קובי התקרב למראה עד שהבל פיו טשטש את אזור פיו של תאומו, "יודע מה? לא נועדת לחיות," בבואתו הביטה בו בייאוש. "היית צריך למות בתאונת לידה, כנראה זה היה חוסך לאמא ואבא המון טרחה."
"היי!"
קובי נרתע לאחור.
"זה מספיק!" מחתה בבואתו מן המראה, "הגיע הזמן שתתאפס על עצמך בנאדם! איזה מן מחשבות עוברות לך בראש?! אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי! אתה מטיח בי האשמות כל הזמן כאילו אני אשם בכל!"
"מה הולך כאן?!"
"אני אגיד לך מה הולך כאן! פעמיים בשבוע אני צריך לסבול את המחשבות הדיכאוניות שלך אחי! פעמיים בשבוע! זה נשמע לך הגיוני?! אם יש לך כבר מראה תשתמש בה כדי לומר על עצמך דברים טובים!"
"כמו מה?!" התרעם קובי, "מה יש לי כבר לומר על עצמי חוץ מזה שאני אפס?!"
"לא יודע!" אמרה בבואתו, "אבל אני פורש! נמאס לי!"
"לא! אתה לא תצא ככה מהדלת אתה שומע אותי?! אתה לא תאמר את המילה האחרונה – " – הדלת נפתחה – "אוי באמת, מאוד בוגר מצדך!" הדלת נטרקה. "ככה אתה פותר את הבעיות שלך?! ככה?! מה אתה ילד?!"
שקט.
אין תשובה מהעבר האחר של המראה.
שנותרה ריקה מאדם.


(סתם התחלתי לאחרונה לעיין בסיפורים מפעם כאילו היו תמונות ישנות, לעורר קצת רגשות נוסטלגיים ולהזכר כזה במי שהייתי פעם. את הקטע הזה כתבתי כשהייתי בן 17, ממש חמוד בעיני, מרגיש קצת כאילו אני משתף כאן סיפור של אחי הקטן והביישן ללא ידיעתו. מקווה שנהינתם כפי שנהנתי גם אני)

לפני כמה חודשים פרסמתי פה קטע ובקשתי ביקורות והבטחתי שאני אעבור עליו ואלטש אותו. הבטחות צריך לקיים ולכן הנה הוא לפניכם:

 

הוא הביט סביבו, הם נצנצו להם שם על הרצפה בקשת של צבעים. מה הוא בסך הכל עשה?! הוא לא רצה לעשות נזק, זה פשוט קרה לו לבד.

הכל התחיל כי היה לו משעמם. אז הוא חיפש משהו מעניין לעשות, והכדור הזה היה מונח שם, בשקט, בפינה, אז הוא שיחק איתו. ועכשיו - בטח עכשיו הכל אבוד.

השקט שהשתרר בחדר לאחר ההתנפצות טמן בחובו את הצליל שהדהד בתוך נימי נשמתו, צליל שהותיר צלקת עדינה על הלב שלו.

החריקה של הדלת הקפיצה אותי, "בטח עכשיו אבא יכעס עליי, אוף! איך אני כל הזמן מאכזב אותו?"

ואז אבא נכנס.

אבא ראה אותי יושב שם על הרצפה, מוקף בשברים, רחוק כמלא הנימה מהתפרצות בבכי. אז אבא התכופף אליי ולחש לי "אל תדאג, אני כאן עכשיו, אני איתך." ואז אבא הראה לי איך לאסוף את השברים בלי להחתך. הוא הדגים לי איך אפשר ליצור מהם מחדש משהו יפהפה.

ואני למדתי, אני למדתי שלפעמים חלומות מתנפצים כדי שאני אוכל ליצור מהם מחדש יצירת אומנות.

 

לקטע המקורי קראתי "חלומות", אני חושב שהשם הנוכחי יותר הולם אותו.

חלומות - פרוזה וכתיבה חופשית

תודה ל @רחל יהודיה בדם, על הביקורת הבונה.

 

"נו, אז איך היה היום שלך?" הוא שאל אותה, חצי נוכח חצי מהורהר אל מול הפקק שנתהווה לנגד עיניו. 'אוהו עוד כמה זמן שאני עומד להיות פה'.

 

"בסדר, די רגיל ברוך ה'" נשמע קולה השקט מהעבר השני, לפעמים מפתיע אך תמיד קצת שונה מאיך שזכר אותו מהפגישות, כנראה בגלל מערכת התדרים הפלאפונית שקשרה ביניהם ואפשרה את השיחה הזו. "ואיך היה לך?"

 

וואו, איך הוא חיכה לשאלה הזו. הוא לא רצה לפרוק את זה עליה, אולי להכביד או להעמיס עליה דברים שלא כל כך לה, אבל כשהשאלה הגיעה – הוא נשטף.

 

"זוכרת שספרתי לך על התפילה המיוחדת בכותל? שאנחנו עושים כל שנה?" שאל, כמו בוחן אותה. "כן. אה, נו זה עכשיו, לקראת ראש חודש אדר, לא?" 'ללא ספק זוכרת' חשב לעצמו, מחייך. "אתה בדרך לשם עכשיו?"

 

"לא לא, אני כבר אחרי, מנסה לחזור לישיבה", המילה 'מנסה' הותזה מבין שיניו ברוגז מסוים, קצת מרתיעה את הצד השני. הוא קלט את זה במהירות ודאג להסביר את עצמו "פשוט הדרך הלוך היתה כל כך עמוסה וגם עכשיו נראה שאני הולך להתעכב הרבה בדרך חזור. סליחה". מיהר להוסיף.

 

"זה בסדר", ענתה בנחת, כהרגלה, "איך היתה התפילה?"

 

"וואו", הוא לקח את הרגע לחשוב, "מצד אחד עוצמתית ומצד שני – טרגדיה", התנסח בדרמטיות. "וזאת למה?" השיבה לו, משועשעת. "תתארי לעצמך, יום שני, שעה שתים-עשרה וחצי, כחום היום, עשרות מתפללים עומדים ביראה ובזיע אל מול הכותל המערבי, אל מול בית ה' החרב, מתחננים על נפשם ועל כל נפשות "עַמְךָ" בית ישראל. ואז שליח הציבור, מזקני העדה, אדם בעל הדרת פנים פותח בתפילת "אל מלך יושב על כסא רחמים" בקול צרוד, מתחנן, ובשניה שהוא מסיים בזעקה 'ויעבור ה' על פניו ויקרא!' – פוצחת קריאת "קולולו" במקהלה מהעבר השני של הרחבה". הוא לקח רגע הפוגה.

 

"הרי ביום שני בשחרית מוציאים ספר תורה. זה הזמן בו נערי ישראל מכל קצוות הארץ מתקבצים למשפחותיהם אל הכותל להנחת תפילין לקראת הבר-מצווה. מסתבר שיש אנשים שלגיטימי מצדם להתפלל שחרית בשעה שתים-עשרה וחצי בצהריים, אחרי חצות יום, עם כל הטררם שהדבר הזה גורר איתו". שוב נימה של רוגז נכנסה לקולו, הפעם חריפה יותר.

 

דממה מהצד השני. דממה ולאחריה צחוק. וצחוק כזה שסוחף אותך איתו, שמשאיר את הכל רחוק מאחור וצובע אותו בכחול של שמחה.

 

לאט לאט הוא חלחל אליו, פינה אצלו מקום, החזיר לו את הנשימה.

 

"כן, באמת יש צד שזה מצחיק" הוא השיב לצחוק הזה, שקצת דעך, משועשע בעצמו, "אבל תדעי לך שבאותו הרגע זה היה ממש ממש מרגיז!"

 

"ממש לפני י"ג מידות?" היא שאלה מבודחת, כאילו לא מאמינה, "באמת?"

 

"כן באמת!"

 

"וואו", היא נרגעה, רגע של שקט. "אתה יודע מה זה מזכיר לי?" שאלה בחולמניות מסוימת. "מה?"

 

"את השיר הזה, שלפני ברכת המזון..." ענתה, מנסה להזכר. "מה, 'צור משלו אכלנו'?" התפלא. "לא לא, נו, האחד שמנגנים בחתונות..." הביישנות מלאה את קולה.

 

"מה, 'שיר למעלות'?" תמה, "מה הקשר?"

 

"איך הולכת ההתחלה?" שאלה, עדיין נבוכה.

 

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה", זמזם עם אותה המנגינה, של החתונות, עד שקטעה אותו – "זהו, עד כאן!"

 

"מה? מה העניין?" לא הבין.

 

"כל התהליך של הגאולה, כל התקופה הזו שאנחנו עוברים, כל הפילוגים ביננו... זה מרגיז והכל, אבל כשנהיה אחרי, כשנביט מתוך הגאולה אחורה, נבין שבעצם זה די משעשע, כמו חלום שיכול להפחיד ברגע שחולמים אותו, אבל כשחושבים עליו רגע בבוקר, בעצם זה לא נראה הגיוני והכל מקבל צבע אחר".

 

'בהחלט צבע אחר', חשב לעצמו, 'צבע אחר. כחול של שמחה'.

 

התעוררתי עכשיו אך עדיין עייף

רוצה לחזור לישון ולכייף

חמשה חודשים של שינה לא מתוקה

איך חלף לו החורף בלי ששמתי לב לדקה

ולא עשיתי בו כלום כך בלי להתייפייף

 

אדר הגיע ואתו המסכות

אשתי והילדות אלי מחייכות

אבל אני עצוב שבא לי לבכות

כמה ישנתי הוי אולי מסוכות

דמויות בראשי צוחקות ובוכות

 

כן קצת עבדתי ולמדתי והשקעתי במשפחה

לא הייתי כל הזמן במיטה במנוחה

אבל הרגשתי כישן כשליבי ער

ישן כמו דב ומשהו בי מתערער

ועכשיו די לי שבת בעמק ההפכה

 

יאלה אז קצת מאוחר ישנתי חמש חדשים

זה לא סוף העולם, די, תרגיעו, אנשים

אקום מהקרשים אחזור אל שפיותי

אקפוץ ממיטתי, אשוב אל שמחתי

החודש הזה הוא לי ראש חדשים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לתת, את הנשמה ואת הלב. כשאתה נותן אתה בעצם מקבל. פרוטה ועוד פרוטה מצטרפות לחשבון גדול.

שירים, סטטוסים, דברי חז"ל - בחברה הישראלית הכללית היום עניין הנתינה מאוד נוכח. נכון, זה פחות בטלוויזיה, יותר ברחובות, אולי גם יותר בעולם הדתי-לאומי, אבל לא חסר.

 

קחו משפט משיר, סטטוס או מימרה של חז"ל בעניין נתינה ובעקבותיה כתבו שיר, קטע או סיפור קצר (אפשר מסכים ואפשר מתנגד).

 

בונוס - שיהיה דו משמעי, לא רק לעניין נתינה של אדם לחברו אלא גם בנתינה של אדם למקום. 

כשהייתי ילד,
הייתי בא לאמא שלי ומבקש,
״בוא נלך לציון של אבא״.
״זה לא ציון, זה קבר… כשתגדל תבין את ההבדל״.
ולא הבנתי.
ציון, קבר,
הכל היה נראה אותו דבר.
ואז אמא נפטרה.
וכבר לא הלכנו יד ביד לאבא,
היא עברה לידו,
ואני הייתי בא ומבקר את שניהם.
בקבר.
ואז הייתי חוזר לרחובות,
מסתובב,
או שורף לילות שלמים שם בהר המנוחות.
ושומע בתוכי את הקריאה של רבינו,
״אומן, אומן, אומןןןן״
אבל לא נכנעתי,
אני לא אלך לקבר אחד ואשאיר מאחורי שניים.
והמשכתי להסתובב,
ולבוא לקברים שלהם,
לפחות פעם ביום.
ופעם בלילה.
ואז הגיע איזה צדיק,
ונתן לי כרטיס.
סתם ככה, בלי לשאול.
כל הלילה בהיתי בכרטיס,
אומן? פעם הייתי טס,
כשהייתי ילד,
אבל עכשיו יש לי קברים אחרים לדאוג להם.
חיפשתי אותו בשביל להחזיר לו.
מצאתי אותו מרקד על אחת הסאוונות בתחנה מרכזית.
החזרתי לו את הכרטיס.
הוא הסתכל עליי בתמיהה,
ושאל מה קרה,
הסברתי.
והוא אמר,
״ציון זה לא קבר, כשתהיה שם תבין״.
נכנעתי,
רק בשביל להבין את ההבדל.
מגיע לאומן,
משהו מושך אותי לתוך הציון,
ככה, עם התיק.
שם את הראש על הפרוכת,
ומבין.
מרגיש.
מגלה מה היה חסר לי כל כך הרבה זמן.

ותשאלו אותי מה זה, מה ההבדל?
אין לי מה לענות לכם,
רק את מה שענו לי.
״כשתהיו שם, תבינו״.

איש בודד עומד בקצה הצוק. מאחוריו ניצב לו, מתנשא ומתפורר, קיר דומם, קיר שעוטף אותו – חונק. מלפניו פרוסה לה תהום, נמתחת מעבר לגבולות שהדמיון שלו מסוגל להכיל, מעליה מתנוסס כמו דגל ערפל סמיך.

האיש הזה עמד שם בקצה הצוק אולי בגופו, אבל מחשבותיו נעו ונדו בכל מרחבי העולם. הוא רץ בערבות הקרח של צפון אמריקה עם ביזונים וביחד עם שיירת גמלים הוא חוצה את המדבר הצחיח, הוא יושב באוניברסיטאות באולמות עמוסי סטודנטים מול טובי המרצים, הוא עושה סנפלינג על פסגות הרים מושלגות.

 

אבל מולו, מולו אותה תהום עמוקה פרוסה. הוא רוצה לקחת את הצעד קדימה, אבל יש שם תהום!

 

בנתיים הוא ממשיך במסעותיו, נוסע בכדור פורח מעל ערבות מונגוליה, שט בגונדולה בתעלות ונציה, חוצה נהר בג'ונגל של האמזונס.

 

אבל מאחוריו, מאחוריו הקיר הדומם. הוא רוצה לברוח משם, אבל הקיר חוסם אותו!

 

ומה עלה בגורלו של אותו האיש? הוא עמד שם וחיכה, הוא חיכה הרבה זמן. בשלב מסויים נשאו אותו מחשבותיו על כנפי הרוח, הוא התגלגל אל מקום מסויים. הוא ראה שם אדם בודד עומד בלב שדה פורח, מוקף פרחים, אבל אותו אדם בכלל לא היה בשדה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ, אותו האדם עמד שם שקוע במחשבות כאילו הוא לא שם לב בכלל למה שקורה סביבו.

 

ואז הוא פתח את העיניים.

 

הוא הסתכל סביבו, חיוך ענק נפרש על שפתיו.

 

והוא צעד קדימה.

טָרוֹף טוֹרַף

אֶת אַחַי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ,
הַגִּידָה נָא לִי אֵיפֹה הֵם רוֹעִים.
אֶת אַחַי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ,
הַגִּידָה נָא לִי מַדּוּעַ הֵם רוֹעִים בִּשְׂדוֹת זָרִים.
וַיֹּאמֶר לִי אִישׁ כִּי הֵם נָסְעוּ מִזֶּה,
וַאֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם.
וַיִרְאוּ אוֹתִי מֵרָחוֹק,
וְטֶרֶם אֶקְרַב אֲלֵיהֶם יִתְנַכְּלוּ אוֹתִי לְהַמִיתִי.
וַאֲנִי אַךְ בָּאתִי לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אַחַי,
כְּמִצְוַת אָבִי.
וְהִנֵּה אֲנִי,
בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת,
מֻשְׁלָךְ אֵל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר.
לְלֹא מַיִם.