עבר עריכה על ידי L ענק בתאריך י"ב בשבט תשע"ז 15:27
אתם, אנחנו כותבים משהו.
אנחנו מפרסמים אותו,
אנחנו רוצים שאנשים אחרים יקראו את מה שכתבנו.
לפעמים יותר מסתם קריאה.
לפעמים אנחנו שותלים רמזים או מחביאים הפתעות ומשחקי מילים בתוך הקטע.
רציתי לשאול:
מה הופך את מה שאנחנו כותבים לשיר או לקטע פרוזאי? ומה, למרות שהוא מורכב ממילים, אינו כזה.
במפגש האחרון ציטטנו את אריאל הירשפלד שאמר
"שיר
זה מילים שאומרות על עצמם - אנחנו חשובות"
וככה הם מוגשות,
עם יותר מקום. עם כבוד. עם ניקוד שלא תפספס חלילה אף מילה - כי כאן בשיר, כאן הכל חשוב.
כל מה שנאמר מהכותב, הוא התכוון אליו.
לפעמים יש דו-משמעיות או שלוש משמעויות בביטוי אחד.
וקורה, שאנחנו כותבים לפעמים מילים לא חשובות.
עדיין אנחנו יכולים להציג אותם ככאלה.
לפסק, לפסח.
אז אני שואל,
מה הופך את המילים שלנו לחשובות?
*
אתמול הייתי במפגש עם בכל סרלואי, משוררת שהיא ממש נר לרגלי.
והיא אמרה שם שכתיבה צריכה להיות 'מעבר למיידי', לרגע הזה.
אם מישהו יכתוב "כואבת לי הבטן".
זאת תהיה האמת הכי אמיתית שלו והכי פנימית, וההכי כואבת. ועדיין, זו לא תהיה אומנות.
כי אין כאן רבדים, אין כאן משחקים
ובעצם אין כאן עומק של כתיבה, של צורה מעבר לנאמר הפשוט.
ולכן זה גם לא ישרוד עיניים שקצת מורגלות בקריאה אומנותית. זה יגרום לי לדלג עליהם.
ולכן גם
זה לא שיר. או לא פרוזה.
כי את כל הבסיס הראשוני לאמון שמבקש מאיתנו הקורא - לא תהיה לו הצדקה.
אנחנו נבוא עם אמון, שבקטע שלך אנחנו הולכים למצוא יותר מאשר את עצמך - אנחנו בתור קוראים רוצים בלילה שלמה, אנחנו רוצים כמה כפיות רבדים, כוס של משחקי מילים, מעט הומור - ואנחנו לא נמצא מה שאנחנו מחפשים.
ואנחנו מחפשים אותך
ורוצים לשמוע אותך
אבל שתדבר איתנו
יפה, ומקורי. ומפתיע ומחדש ומרענן -
שתתפוס אותנו בלב או בנשימה או בעיניים
ותראה לנו נניח את כל שביל האבנים שאיתו טיילת בין הרים וממנו
נפלת שוב ושוב עד שלא מצאת יותר
מילים
לשרטט מהם דרך. ו
תראה לנו אותך,
רק תעשה או תעשי לנו טובה.
שיהיה לנו כיף לקרוא אותך.
זה מהמם!!!
