פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 440)

רק שידעו שלא תמו רעיוניי

רק שידעו שלא קצו מחשבותיי

רק שידעו שלא כילו רנניי

רק שידעו שלא פסו מילותיי

 

רק שידעו שלא אסיים כל כך מהר

רק שידעו לאן אני מביט

רק שידעו שלעתיד אני נוהר

עוד בכיות שאי אפשר כלל להשבית

 

רק שידעו שאין זה שיר אחרון

רק שידעו שלא נשאר רק עוד מזמור

רק שידעו עוד אשיר וארון

שעוד זמן יעבור עד שאגמור

 

אולי הם כבר הבינו

וכבר לא צריך לומר
אך עוד יש בשירנו
עוד ניגון שלא נגמר

 

ולכן אצעק אצווח ואמלל
לכן עוד לא די להניח הגרון

כי עוד אנאם ואכריז ואיילל

עוד לא תם השיר האחרון!

הדברים הטובים באמת

מאת : גיל שבת

 

יותר קשה לנצח את עצמך

מאשר לנצח כל אחד אחר

בימים ארוכים אתה נלחם

ואני כרקיע מעלייך מתבהר

אתה יודע להתפורר

כשצריך להתחבר,

כמו מגנט להמשך

ולבסוף להתמכר

לדברים הטובים

באמת

הבאים כגלים

ושוטפים את ליבך

לדברים הטובים

באמת

הנושאים פירות

רק לעיתים בהצלחה

יותר קשה לגעת בחלומך

מאשר להגשים אותו לאחר

בלילות הקרים אתה נרדם

ואני כנר לרגלייך מסתבר

אתה יודע להסתגר

כשצריך להסתער,

כמו חייל בקרב

ולבסוף להתמכר

לדברים הטובים באמת.........

ומה נותר לך מהם רק ניצוצות,

כמה פירורים ואינספור רצונות

להתמכר

לדברים הטובים באמת.........

 

מעולם לא שאלתי למה

לא עלה במחשבתי איך וכמה

לא עשיתי השוואות עם כל העולם

ולא חישבתי חשבונות על הנעלם

 

למה קיבלתי ילד מיוחד

למה עדיין לא בא עוד אחד

מתי ילמד ללכת, וכיצד ידבר

האם יכנס לתלם או תמיד יהיה אחר

 

ככה.

כי הוא הבורא והוא הקובע

הוא המבין כל לב והוא היודע

הוא זה שנתן בהתאמה מלאה

והוא נושא אותנו על כפיו כל יום וכל שעה

 

 

היא קוראת לי

 

ארוכה ומפותלת

יפה כזריחה,

כניצן רענן מתוך שלג,

כולה מרוצפת

בקרנים שבירות של שמש

ויופיים לעת ערב

גורם לי לדמוע,

לפסוע בדרכה.

 

כי בשעות הקרות של הלילה

אובדות הדרכים הסלולות

ונשארת רק היא לבדה,

מבזיקה באור כוכבים,

מפלט מהשדה החשוך.

 

קוראת לי לצעוד בדרכה,

ודרכה כתב חידה -

זוהי דרכה, 

דרכה של הרוח.

נופל.
קם.
נופל.
קם.

כמה עוד אפשר?
נופל.
קם.

רק לא להפסיק,
רק לא לעצור.

נופל.
קם.

שבע ייפול צדיק,
וקם.

עשר-עשרים.
חולפים ביעף.

מסיים בתחושה,
ששיפרתי מאתמול.

שכיבות סמיכה.

 

לבי הומה בזוכרי,עת התייחדי עם אהובי.

ומביטה שוב לעברי,איך הבן אמר "אבי".

ואיך שוב מעכרי מזכיר הריגת כהן ונביא....
 

והקינות, מלב נשבר יוצאות

ממגינות מתפרצות

ובניי והבנות יבכיון עדי חצות

האם שכחו את יגוני, ואיך תמו הבכיות
איך העולם עוד  הגיוני, איך אפשר להמשיך לחיות
ואם תמו ימי עני, למה כל הבעיות....
 

ותפילות מתי ישוב
הבעיניו אין זה חשוב?!
ותהילות עת נספר האם אף  לזאת יהיה קשוב.....
 

כל דמעותיי בעת גלות- לחזרתו של אדוני
הלכל זה אין חלות אחר חרפתי ועוני
ואיך נהייתה האבלות לא מחל לחטאני.

ולא גילה חסדיו
השכח עבדיו
 וסתם ברז סודיו

וזנח כתרו גילה מראשו
וניהיה לצוררו  שלגזע עם דורשו
ומתי יראה צוהרו יקח ולא יישוב לגרשו

האם שכחו, אהובי ובניי
זליגת בכיות מעיניי
והנה פתחו דבריו אל פניי

והנה קול צינור, הנה פתח לי אהובי
באורו נראה אור, היביאני ארץ תאניי וענבי
קול דודי הנה דבור, ואך עתה זמן קשבי

אהובתי חמדתי, יונתי תמתי
השכחת אף זה ביתי
כי זנחת אף את אותי

תמו ימי אבלייך, הנה את כבר אינך גולה
והנה כפיר רש, וערלייך אמול במילה
הנה עתה אשיב בתולייך למזל בתולה

הנה שכחי אבלך ושכחי רודה
כבר אינני דל והלך, כי הנה אני הודך
פצחי בכינו ונבלך,  ולזאת כל חי יודה
כי כעת למולך.

המלך                בשדה.

 

 

(לא מוצא מנגינה למשקל המשתנה (בי כך בית כך, בזוגות)

 

לַעֲצֹם אֶת עַפְעַף הַדֶּלֶת הַפָּעוּר אֶל מַשׂקוׂפוׂ

לְטַפֵּס.

יָדַיִם לַצְּדָדִים

כָּף רֶגֶל שְׂמֹאל מִתְהַדֶקֶת אֶל בֶּרֶךְ יְמִין

קְצֵה בּׂהֶן יְמִין מִזְדַקֶפֶת אֶל לֵב המִּזְרָן הָרַךְ

צַוָּאר מָשׁוּךְ אָחוֹר

גּוּפִי הוּא מוֹט.

מוֹט גְרַפִיט הַמְּשַׂרְטֵט עֲקֵבוֹת גַּמְלוֹנִיּוֹת.

 

לְהִתְדַיֵיק.

 

אֲנִי שׁוֹקַעַת אֶל תּוֹכִי וְנִמְחֶקֶת

אֶלֶף פֵּרוּרִים שֶׁלִּי קוֹרְסִים מַטָּה.

אָמְנָם רִשּׁוּמִי עַתָּה גָּס כָּל כָּךְ, אֲנִי לוׂאֶטֶת

אַךְ יוֹם אֶחָד עוֹד אֶהְיֶה

סֶרֶט הַמִּדָּה הוּא לִי מַחְדֵּד

אֶהְיֶה

פַּיילוׂט

אֶפֶס נְקֻדָּה שְׁתַּיִם.

מְשַחֲקִים פּה; רוׂלֶטָה.

 

(רולטה:

1. סרט מידה. (נקרא לפעמים גם מטר, מגלול או רולטקה.)

2. כותרת למשחקי הימורים רבים, ביניהם הרולטה הרוסית, בה מהמר השחקן על חייו שלו עצמו.)

הי
את שם
אפשר רגע לדבר איתך?
למה ליבך כבוי
ילדה יפה אומרים עליך
סבים סבתות שכנים ושכנות מכרים ומכרות
את כן את מה את אומרת על עצמך?
למה את מתחבאת ?
ממי את מתביישת
עם מבט עצוב וחצי חיוך
הכי טהור שראיתי בעולם

היי מי צועק עליך למה זה מזעזע
אותך הוריך לא סיפרו לך שיש אנשים שונים?

קולות צופרים מרעידים אותך
איך ירדת לעולם ככה העולם צפוף העולם עמוס..

אוי גם אני שמתי לב כן הוא מסתכל עליך
כאילו את פחות שווה אל תדאגי כבר גדולים ממנו אמרו מה גודל הנשמה שלך

ישלי רק בקשה אחת אליך תנסי להיות משוחררת לא להיות כבולה במבט האחר..
תנסי להראות להם שאת השולטת

הניסיון צלח
לפעמים ..
תחייכי
אבל אני מכירה אותך יודעת שמבפנים ליבך קפוא
מאוכזב מסתיר צלקות שלא עברו
...

היי נשמה יפה אל תדאגי אני פה שלך רק שלך מה שאין לאפחד

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.

אני חושך
שנינו משחקים
מחבואים.

את בוקר
אני אושר
שנינו מתערבלים
כמו זוג יונים.

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר
שכחתי.

ואת זוכרת
גם לתהות
על החיים
עלי
ועל אתי

ואת
נהרות ושצף אש
ואת מילים צלילים ונס
ואת תהום
ואת צללים
ואת יללת הרוח
בין ההרים.

ואת קוסמת
שמכשפת אותי
אליך
ואת נושמת
אבק דרכים
שמחול מדבר
בעקבותייך.

ואת פוסעת
שאור הכוכבים נוגע
בכפותייך
את נפתחת
פורשת זרעותייך
וצונחת
אל התהום.

לו יוכל למולל
צחוק עולל
דאגות, רגשות וימים
לו יכולתי
לבטח שאת
שלהבות בוערות
בדמים.

לו היה כחול שמים
ניבט מבעד לחלונך
לו יכלו אף המים
להוות את צללי
נשמתך

לו ידעתי
מגע
וחיבוק של אוהבים
לו נצרתי
בדממה
דמעה
חיוך
ומבטים

לו ידעתי
רק להאין
לשבת
על ברכיו
של החזון

לו הייתי
רק כואבת
לו הייתי
שיר מזמור

אני הולך לי בדד ביערות מוריקים
בדד בלי אחד בלי אחת לצידי
מחשבות אז רצות מערפלות לי חושים

ולעיתים אז תוהה על מהות הקיום
האם כדאי לחיות
האם זה חיים?

אבל אני נזכר בטוב שבחיים
בחברים בידידים ברעים נחמדים
כאלו שמחזירים את החשק

לחיים

בבדידות אני חושב על עתיד שיהיה
משער השערות ובונה מגדלים
מגדלים של תקווה עם חלונות וורדים
על עתיד שליבי חפץ ונפשי לו כוספת

האמנם זה היום לא חיכינו
להיות ולא לגעת
לראות הזבול שבני עוולה מהרסים
האם כאלפיים שנה בגלות אז חיכינו
לעת כזאת האם הגענו למלכות?

עת בה זרים מתהלכים על אדמה עם קדשה
מהלכים מחריבים
מערים בה טומאה

מדוע למשיח אנו עוד מחכים
לזבול מקדשנו שהיה לנוכרים?
האם לא סבלנו, הורגנו מספיק
הובלנו כצאן לטבח על ידי מרצחים

אבא האומנם לא שתינו מכוס התערלה מספיק
ככה אני חושב לי
ומהרהר בחיים

ב"ה יום רביעי כ' באב התשע"ו

כף רגלי היחפה
נחלצה מהגרב שבנעל
היא הונחה על הכביש הרותח
וספגה את החום עד כוויה

היא עזבה את השחור
וריחפה באוויר
עת נחרכה
כף רגלי השנייה

חזרה אל הכביש
ללא חשש מהצער
עת החייתה את נפש
תאומתה

כך פסעו שתי רגלי
אך לא עד בלי די
כך לחש לבבי
אל עיניי

מעלה מעלה,

פנימה.

הבט לתוכך,

לשקט שבך,

וחוש את העוצמה

המוצקה שבשלווה.

 

מעל פסגת העולם,

אל מול

נתיבי החיים כולם,

האזן ליופי

שבקול הדממה הדקה.

ודע -

 

כי מתוך הדממה,

רק צליל אחד

עולה נוקב,

מתוך התהום

עמוק מיני ים

זהו צליל בלתי נשמע

הצליל שמעל הנגינה.

 

והוא חורז את חייך,

סוף תכלית ותחילה,

ממעיינות תהום

לגשם הדמעות,

סיבת השירים,

שורש נשמתך,

נשימתך הראשונה.

 

אל מול הר המוריה

אל מול המחללים חורבותיה

ניצנים של אור נראים

את האזור מטהרים

ניצנים של קדושה

ניצנים של אהבה

עם מסירות נפש עילאית

ועם טהרה אמיתית

 

מוקדש לכל  היהודים הצדיקים שגרים במזרח ירושלים

 

בפסגה שבורה

בודדה בים עננים,

 בעמקי הים,

בין הלהבות,

 שאגות דם ליבי –

 

היא נמצאת שם,

מכווצת בבדידותה

בעמידה איתנה,

גבורה אגדית,

נקודת אור קטנה,

נבלעת בסופה אדירה של צללים.

 

וכל נהרות לא ישטפוה,

כל דמעות לא יכבוה,

וישטמוה בעלי חיצים

וימררוה.  

 

כי מתהומות נשמעת זעקתה –

תפילה לא- לוקיה

שממרום ישלח ידו,

יסר כל תעיותיה.

ואם נגיד את האמת
בעולם אחר
אולי היה סיכוי
לפרוח

ואם נגיד
את האמת
כבר לא נותר
ממנה דבר

ואם נגיד
ואם נשתוק
ואם נזמר
עוד שיר
אחרון

ואם נדע
להאמין
שאולי
יגיע יום אחר

ואם נגיד
את האמת
שאין כבר
שום אמת
רק בור ריק
של אסונות

ומציאות
של הזיות
הופכות
חוזרות
ומתהפכות
בעיר אחת
של אסונות

ואם נגיד
את האמת
פשוט עייפתי
מכל המשחקים
מהשקרים
שבחיי
ממשחקי
המבוכים

ואם נגיד
שאמרתי די
ואם שוועתי
לפרח דל
למיטה חמה
לשמיכה קרה

ואם נגיד
או פשוט נשתוק
ואם נידום
או סתם נימוג
ואם נביט
ואם נסבול
ואם ניקח
ואם ניפול

ואם נגיד
אולי
והלוואי
ואם נזכה
לאורו של אכזר
ואם נביט
ואם ניפול
לתוך השווא
אל החלום.

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרנות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרנות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

לא כל יום מוצאים אהבה
במיוחד לא כזאת אמיתית ועמוקה
פרפרים בבטן מתרוצצים בתוך ליבך
אתה יודע שמי שנמצא לידך הוא תמיד יהיה שם בשבילך


געגוע תמידי
מישהו שיגרום לך לאושר אמיתי
חיוך מעודד
ואישיות שלעולם לא תשאיר אותך בודד


תמיד לצידך בטוב וברע
ויקבל אותך תמיד כמו שאתה
דאגה אכפתיות והמון נתינה
אין מה לומר זאת מתנה!

אם היית יכול
לחדול
להפסיק הכל
ברגע
לא להתקיים עוד

לעזוב את אותם
האנשים
המלאים-מלאים
עד תום
באהבה ללא חיים

האם היית בוחר
לחיות
במקום אחר
האם היית נשאר
לבנות
עולם טוב יותר?

אם היית יכול
לחדול
היית זורק עליי
הכל
בלי לרצות עוד

כאילו אני חלק
מההם
המאמינים-מאמינים
עד תום
באגדות וסיפורי ילדים

האם היית בוחר
לרצות
אלוהים אחר
ולוקח אותי אליו
לבנות
עולם טוב יותר?

--

שמור על זכות השתיקה
שלך
גם אם תבחר נכון
אין לך לאן
לברוח.

העיזים פזורות בוואדי,
לועסות בהנאה את העשב הרך.
חליל רועים בעל קול בהיר קורע את הבוקר הזך.
אחרי ניגון עליז במיוחד, הוא מתיישב,
מוציא מתיקו הפשוט לחם כפרי שחום ונתח גבינה.
כל כך טבעי, כל כך תמים.

איני יכולה להתיק את עיניי.
הפשטות הזו, בלי למהר לשום מקום.
עיזים. דשא. חליל. גבינה.
צל של עץ בעל ענפים רחבים.
איזה חיים חסרי יומרות.

זכרונו של הרועה והעדר לא מש ממני;
ולפעמים,
כשאני נשטפת בלהט היומיום
קנאתי מתעוררת
מחדש.