פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 439)

הפעם הגעתי למצודת לׂוטֵל בלי בָּרְחִים, למרות שכישורי הבריחה של חיים דווקא יכולים לעזור, אם אני אצליח להיכנס למצודה. לא שאני באמת חושב שאני אצליח בניסיון המי יודע כמה, אבל כל אחד שגר באזור רוצה להיכנס למצודת לׂוטֵל, ואני רוצה להיות הראשון!

 

אבא סיפר לי, שהמצודה נמצאת בעמק כבר מהזמן שסבא שלו הגיע לאזור עם קבוצת המתיישבים הראשונה, ושכבר להם היה מוזר לראות את המבנה והמיקום המוזר של המצודה. 
להבדיל מכל מצודה אחרת, מצודת לׂוטֵל נבנתה מאבנים שחורות במקום הכי נמוך בעמק ככה שכל אחד יכול לראות אותה. לא שזה משנה משהו, ממילא התקרה (שגם היא מוזרה כלפי עצמה) והחומות שיוצרות מבנה של קובייה, לא מאפשרות לראות מה יש בפנים.
שאלתי פעם את אבא איך יודעים שיש שם משהו, שזו לא סתם קובייה גדולה, הוא ענה לי שפעם כל הגברים מהכפר ניסו לפרוץ את המצודה, הם ניסו וניסו אבל לא הצליחו, החומות עמדו בכל מכה, אבל הם כן שמעו שיש חלל בפנים. אחרי זה כבר לא ניסו יותר לפרוץ את המצודה, תמיד היה משהו יותר חשוב לעשות בכפר. אבל מדי פעם יש כאלה, שמאמינים לאגדה שאומרת שאפשר להיכנס למצודה, אם רק ימצאו את המקום המתאים, ולכן יש עוד כאלה שממשיכים לחפש את המקום.  בָּרְחִים ואני נשארנו בערך לבד מכל "אנשי לׂוטֵל", כמו שאוהבים לקרוא לזה, וכל פעם שאנחנו יכולים אנחנו באים למצודה.
היום בָּרְחִים לא יכל להגיע אז באתי לבד. אני חושב שאני סתם אתבונן במצודה, כי לא כיף להתאכזב לבד מחפירת בורות ודחיפה של אבנים כדי למצוא אולי פתח נסתר למצודה.
הלכתי למקום האהוב עלי במצודה, איפה שאפשר לקרוא את הכתובת שחקוקה על החומה המזרחית, ושנתנה למצודה את שמה.

 

מצודה,
ראיתי בעייני רוחי

 

אבנים,
הלכתי להביא

 

חומות,
בניתי בכל כוחי

 

לׂוטֵל,
קראתי למצודה על שמי

 

קראתי את הכתובת שאני יודע בעל פה כמה פעמים,והתיישבתי לידה בצל החומה. הסתכלתי על העמק הירוק, על היער הצפוני משמאלי, על העשן שעולה מהכפר, הקשבתי לרוח שחולפת בעשב ועצמתי את העיניים כדי לנסות לשמוע קולות מהיער, נשענתי על החומה וקיוויתי שאני אצליח להירדם בתחושת הרוגע והשלווה שיש פה.
לפחות ניסיתי לעשות את זה, עד שהגיע זבוב קטן ומעצבן שזמזם לי באוזן.
מחצתי אתו על החומה.
קצת התבאסתי כי זה לכלך את החומה, ודווקא בין האבנים, איפה שהכי רואים. לא הצלחתי לנקות עם היד אז גרדתי עם מקל, זה עבד, וגם הפיל כמה גרגרים של...

רגע!
האבן התנדנדה?!

 

 

 

אם מישהו רוצה לקרוא את זה ממבט יותר עמוק שיבקש באישי

לסחוט את טיפת החלב האחרונה מן הכד

לגנוב קצה של פס שמרים,

לנשום את הקינמון הזה וקפה שחור וסילון עשן דחוס.

 

יש פס אחד וורוד בקצה שמים

אולי שקיעה, אולי זריחה

אולי בעיר הזאת השמים מתקשטים לעת צהריים

לעת קיבוץ ילדים סביב שולחן וסירים.

 

אבא שוב מעשן.

 

דרך אותה מחילה סודית, פיה צרה

מחלחל הוא אליי

עשן אפו, עשן ליבו

מתפזרים דרכי אל עולם.

 

אבא שוב מעשן, ואני לו מקטרת,

או מראה, אולי.

 

כוס שוקו רותחת ביד ובכל זאת לבעוט

באיזו רגל מזדמנת

אולי כיסא, אולי שולחן, אולי מיטה

אולי אפילו

אחות

 

אדמה איתנה ובכל זאת ליפול

אחורה בעיניים עצומות

ועל אותו הקיר המנפץ ראשי

להיתמך עד עמידה יציבה.

 

בבית שלי הקירות עשויים מבטון, 

בטוח.

שבימים הללו כל כולי הייתי- אוי!
רוצה ללכת לישון ומחר לקום אתמול
כי היום היה איום ומחר הוא  המשך מזה כי היום הוא אתמולו  של מחר
אבל שלשומו של מחר,הוא אתמולו של היום,- הוא לפני היום כי היום הוא מחרת אתמול.....
אבל בעצם- כל יום ישנה את צפיית המחר, איננו בימים ומחרות כתיקונם- אז היום עדיין מלא בצפיית המחר...

אז אם אתמולו של היום היה יומו של אתמול הרי שצפיית המחר של אתמול- היא צפיית היום. אז היום לא הצליח כמחרתו של אתמול. אבל בע"ה ודאי יצליח  היום כאתמולו של מחר כי מחר -
מחר יהיה זה היום שיצליח כמחרת אתמולו!
מחר יהיה היום היום היום היום.
היום אם בקולו תשמעו...

מועדים לשמחה..

שוב אתה מכה בלב,
מתעתע בלי מלים,
שוב אראה אותך בדרך לא דרך,
ואהנהן בראש ואומר שלום.

ושוב אצחק פנימה-
מבלי להבין למה.
ושוב לא אפחד מפסגת הגג
גם לא מחשכת הליל וכליון הנפש.

ושוב אבהה בעיניים יוקדות
ואקפוץ את פי בחיוך של דמע.
אז למה,אהובי, ברחתי שוב ושוב?
רואה את החיים כמו ציור עמוק.

נסו לכתוב שיר באקרוסטיכון של השם שלכם.

כמובן שיר הגיוני ולא משפטים חסרי קשר,

ואם תוכלו לקשר אותו לעצמכם זה יהיה ממש אדיר!

בהצלחה וחג שמח

 

*בעלי שמות קצרים: מומלץ לחזור על הר"ת כמה פעמים...

מן משל שכתבתי, מעניין אם תצליחו להבין למה התכוונתי.


ב"ה
זה כמה שנים שאני יושב בודד כלוא בין קירות, חלון אחד הוא כל תקוותי, כל עולמי. אוהב אני להסתכל בו ולראות נופים ממקומות רחוקים, אנשים מכל קצוות תבל.
אתם מבינים? אני כלוא אבל לפחות יש לי חלון ובשבילי הוא החלון לעולם כולו, איני זוכר מתי כלאו אותי שוביי בחדר הקטן, אך טובה קטנה עשו עימי שפערו בחדרי את החלון.
דרכו אני אוהב, מתרגש, צוחק, כל דבר שארצה לחוש מתאפשר לי רק בזכות החלון, בלעדיו הייתי סתם נעול בין קירות- מתנוון לאיטי.
אך בלילה כשאור החלון כבה, אני מהרהר לי בליבי שמא החלון הוא זה ששבה אותי והקירות נבנו סביבו ולא הוא זה שנפער בהם, ומראה לי החלון עולם ומלואו רק שלא אצא מחדרו. אך עודני כלוא בשבי החלון המרצד, את הכל הוא ייתן לי, שלא ארגיש באמת, שלא אחווה, אצפה מהצד כי איני יכול באמת להיות ולהגשים- אני כלוא.
ורק אז בסתר ליבי אני יודע שאני יכול לחוות, לחיות, להיות ולהגשים את מי שאני, שעולם שלם מחכה רק לי, וגם אם לא יהיה נוצץ וזוהר כמו שהראה לי החלון, חיי אלה יהיו שלי ורק שלי- אני רק צריך לצאת ולהשתחרר משבי החלון.

אני נושם אותך
אלי
את כולך
את העומק
הפשטות
את היופי
הטמון
הנסתר
היפיפה

אני סופח
אל גופי
את הנגיעות שלך
בליבי
כל שיר
כל מכתב
שמרטיט
שנוגע
שזוהר
ופוצע

ואת לבנה
בתולה חרישית
כמעט בהישג יד
אך כה רחוקה
ואני כוסף
אליך
אהובה

ואת ניצוץ
של כוכבים
ואת בוהק
של ערפילים
ואת האור
ואת החושך
שזועק אלי
בלילה
שנסתר
באופק

ואת דמיון
ומלאכים
ואת ציוץ
של ציפורים
ואת שקיעה
ואת זריחה
ואת מפל
של צליל פריחה

ואת אני
ואני את
ואת עדי
דמיון אכזב
ואת חלום
ולא מושגת
ואת בכיות
בשלכת.

בס''ד

ולא יודע אם זה מתאים למקום הזה אבל רוצה לשתף שיר ראפ שכתבתי על אהבה נכזבית(חבר ביקש ממני לכתוב את זה בשבילו,והוא סיפר לי מה הרקע שלו איתה אז הלכתי על זה)
בית א:
מה קורה אתי ואיפה אני נמצא?
הפכת אותי עיוור,ללא דרך מוצא
אני עדיין לא מעכל שזה נגמר בינינו
שנחזיק ידיים ברחוב וכולם ידברו עלינו
כותב דף ועוד דף ומחברת זה לא עוזר
מעדיף אותך על 1000 ביטים ברמה של דוקטור דרה
כל מה שהיה בינינו ואפילו לא בכית
האגו השתלט עלייך את כבר לא מי שהיית
לא מצליח להירדם בלילה,התמונה שלך בראש
מתעורר כל שעתיים ובוכה כמו ילד בן שלוש
נכשלתי שוב ושוב ואני ממשיך להיכשל
לעזאזל,את לא יוצאת לי מהראש יעל!
בית ב:
רק אתמול נפרדנו,איך זה לא כואב לך?!
עצב,כעס ודמעות,מה אני מוצא בך?!
רצחת לי את הנפש,רצחת לי ת'נשמה
לא לבכות 24-7 נהיה כבר מטרה
בשביל שתהיי שמחה עשיתי בשבילך הכל
ואת שברת לי את הלב וגרמת לי שוב ליפול
שלחת לי הודעה בכדי לפגוע בי שוב
אם זה לא ממך אז זה אף פעם לא חשוב
לא אכפת לך ממני,אבל ממנו כן?
כפוית טובה,חסרת בושה,אכזרית, זה לא הוגן!
זה לא השיר שמתנגן,זאת השנאה שלך כלפיי
''אתה חמוד,מאד נחמד,מצטערת יאללה ביי
יום אחד את תסבלי,מבטיח זה יקרה
טוען את האקדח,מכוון לראש ובלי לחשוש יורה

הרגע שאחרי

הנורא מכל.

 

השקט הרובץ על השדה

שמיכת גומי שחורה

 

כאילו גם עלי השלכת מתו.

 

מי ייתן לי את רגעי המלחמה הקודמים,

לפחות עוד ידעתי שיש

פה

חיים.

מה קרה?
שפתאום כאב .
שפתאום רטט.
למה האדישות,
משתלטת.
לא נותנת מקום.
לרגישות
לשיתוף
אוכלת מבתוך.
את בתוך מסכה,
סגורה.
__
מסכה אחת-
חיצונית .
שמיה
עליזה
רוקדת
עוזרת
מחייכת
__
מסכה שניה-
עצובה
בודדה
כואבת
קשה
אדישה
טובעת
מנסה לחיות..
___
יכול להיות שאני פוגעת?
למה האדישות הזאת?!
היא נותנת לו הרגשה
שההחלטה לא נכונה?!
שהבחירה שבחרנו לא טובה?!
אנא ה׳
תעזור לי
לנו
תכוון אותי
ואותנו
למצוא את הדרך הנכונה
והישרה

(בהשראת השיר "חוזה, לך ברח!" של ביאליק)

 

שוב אתה נשמע

לצו אלוקי:

חוזה, לך ברח!

שוב מקעקע אות

קין: מוקע

מוקיע

נע ונד.

 

עוד לא מאוחר:

עמוד.

אל נא תברח!

 

---לא אברח.

אך הנה מוטל גופי, דומם

מעוות, מתוח בכבוד,

ועיני חוזות

אך מוות.

ואיה רוח אפיים

שנישבה בעורקי

נדודים?

כל יום הוא מבקש

להגיע

ונעלם.

כל יום הוא מבקש

להופיע

ונאלם.

 

גם היום הוא ביקש

את הבמה

והתחמק.

גם היום הוא ביקש

הנשמה

והתרחק.

השיר.

הָרֶגַע הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם

לֹא מִלְחָמָה
וְלֹא דָּם
לֹא סִיּוּט
לֹא רצַח
לֹא מַכּוֹת
לֹא טְבִיעָה
וְלֹא הִתְעַלְּלֻיּוֹת.
הָרֶגַע הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם:
הַדְּמָמָה
דמְמַת הַמָּוֶת
קוֹל כל כָּךְ חָזָק
שֶׁלֹּא נִשְׁמָע
בְּאֹזֶן
רַק בַּלֵּב
שֶׁנִּשְׁבָּר לָרְסִיסִים מִכְּאֵב
עֵינַיִם מתנפצות מִבֶּכִי
דְּמָעוֹת הוֹפְכוֹת אֶת הַלֶּחִי
לְמֵעֵין מַגְלֵשָׁה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
כל דמְעָה מְבִיאָה אִתָּהּ עוֹד וָעוֹד תְּמוּנוֹת
וְהָאַף
הוֹפֵךְ לַצִּנּוֹר לַלֵּב
מְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּרֵיחוֹת טוֹבִים
זִכְרוֹן חוּשִׁים
כלכך טוֹב
עַד כְּאֵב
הָרֶגַע הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָם
הוּא הַדְּמָמָה
דמְמַת הַמָּוֶת

שוב מגירות עיני

התכלת

טיפות של יורה,

כמו מטח כדורי

עופרת, פולח לבבות.

 

רגשות מתדפקים

על כנפות המעיל(ה)

ואני מבריחה את הכפתורים, מסרבת

לפתוח:

בחוץ אורבת

מחלת האהבה.

 

(@חלילית אלט זה קצת ישן, אבל העליתי ביוחד בשבילך)

וכל מה שנשאר אצלנו במוח, ולא מתבטא במציאות.

כוונה

מילים, מן הפה ולחוץ
מטיילות בשביל החלום
מעשים, משנים מציאות
מביאים את המחר אל היום

וכוונות?
הן רק תפאורה
במת רפאים נטולת הופעה
כוונות
הן הדפים המקומטים
בסל האשפה
במשרדי התודעה

ירושלים בין ערבים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.

על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.

ב"ה אור ליום ראשון ז' בתשרי התשע"ז

מה אני רוצה?
מה אני יודע?
אנה אפנה?
מה לבחור בבוא הרגע?

ירדתי מהדרך
עצרתי בתהיה
לבדוק אם דרכי היא כשל מלך
האם היא נכונה

אולי עלי לפנות?
אולי לדהור ישר?
אולי רק קצת לסטות?
אולי פניית פרסה?

אולי אני צריך לעצור?
להפסיק להתקדם
לפני שלא יהיה אור
שאותי יחמם

זה בכלל נכון לי?
זה בכלל צודק?
זה בכלל כדאי לי?
אולי אני מצתדק?

מה אני חושב שזה?
עזרה? רצון לתת?
אבל אולי זה לא זה
אולי זה עוד לשאת

למה עוד לשאת?
למה שאכאב?
בשביל נפש מדוכדכת?
לאחריות משקל זהב?

לעזור אני יכול?
מה אני מבין?
אין לי שום מכחול
שמצייר את הבאים

זה כבד לי על הנפש
קשה בנשמה
לא רוצה שחרש חרש
אבלע באדמה

מה אני מרגיש?
להמשיך ישר ישר
אבל אינני כלל מכחיש
שרגש זה אינו מוכר

ואז הנה נגלה ה"יופי"
התרוץ שבא מהר
תגלה כך את האופי
תמלא את החסר

לא זאת בלבד יגיד ה"יופי"
זה יגרום להיפתח
עודף רגש עוד יגרום לי
שהשער יפתח

אני רוצה את זה
אך האם זו דרך נכונה?
האם כך אגרום לרטט
שיפתח את הנשמה

אבל אולי בכלל הדרך
היא טעות מיסודה
שימוש בה נוגד ערך
בעקרונות ישנה פגיעה

איך העתיד מכך יושפע?
אולי עכשיו בכלל נקבע?
ואם לא האם יפריע
להתחבר למטרה?

אין לי ידיעה
אך אני עדיין מאמין
שההוא ששם, למעלה
יעזור לי וייכוין

(בפרט מי שכבר מביע, @חלילית אלט.)

משהו שכתבתי פעם..

 

חרש חרש אני פוסעת על אדמה מתפוררת,

קרקע מוטלת בין שמיים לשום דבר

הלם הלם אני בולעת פחד וכאב עצום

כדי להמשיך לחיות בכלום

כלכך כואב למתוך חיוך

זה הורס אותי מבפנים

עולם של אמת מתנגש עם עולם של שקרים

ושוב נקודת המפגש הופכת אש של ממש

ושורפת

ולא מרחמת

בכל יום שאתה לא מקרב אותי אתה נותן לי להתרחק

תן לי להשאר קרוב אליך..

בס"ד

גופי הוא שופר

לא לקולי כי אם לקולך

שופר פשוט כמו הצעקה

הנפלטת עת ראיתי אותך

פתאום בשדה

בבגדיי הריקים

לידי, קרוב כל כך.

 

גופי הוא שופר חלול

וודאי מצאת כי לא תמצא

בי דבר מלבד רצונך.

 

ובמה אכבד אותך?

ובמה אתלה תקוותי לשנה המתקרבת?

מלבד רצונך הבוקע דרך

מיצריי

צרות עיני ופשעי

קטנות אמונתי ונשיפתי הדלה

אולי תנשוף גם אתה מן העבר השני

ותפיח בי רוח חדשה

תמלא חללים חללים שבי

באמונה ותקווה לטוב.