פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 439)

אני האחת שלך. שכל הזמן רק חיכתה לך, זו שניסתה להטביע את הצער בדברים לא דברים כי לא היית שם.
זאת שדמעות של ציפייה נספגו בכרית. ומילים יפות נשמעו רק באוויר.
אני האחת שאוהבת אותך.

אתה האחד.
האחד שחיכיתי לו. שיוכל לאהוב אותי הכי בעולם, ואני אותו.
שכל חיינו יהיו צרופי אושר.
ודמעות עצב יהפכו דמעות אושר, ואם יהיו דמעות עצב כבר לא אבכה אותן לבד, אלא איתך.

אז עכשיו אני כאן, עומדת בשביל הומה.
יש רוח חזקה, היא מאיימת להפיל אותי.
אתה שומע אותה? ויורדות הדמעות, אתה מרגיש אותן? אתה מרגיש איזשהו דגדוג בלחי? עצב בלב?
או אולי יש רוח שמאיימת להפיל אותך, והדמעות יורדות לך ולכן אני מרגישה את העצב בלב?
אז אתה רואה? אני מרגישה! אתה מרגיש?
בבקשה תן סימן חיים, תראה לי שאתה פה...

אז עכשיו אני כאן. כשבשביל עוברים רק זוגות שהודפים אותי מהאזור. ואני מסתכלת סביב ומחפשת אותך. אבודה. איפה אתה?
אני כאן. מחפשת. מרגישה.
אתה פה? אתה יכול לבוא?

נפגשנו,
פיסה מנשמתי
תודה לאל, נפגשנו
מי יאמין
כמה זה אמיתי

הבטת,
עמוק לנבכי נפשי
גם אני הבטתי
תאמין
ראיתי שם את עצמי

אספתי אותה איתי
טיפה אחת קטנה
למים זורמים
העירה חיים
איחדה נהרות
מביאה את השקט
הציפה על מיי מנוחות

אשמח מאוד להערות והארות וביקורות.
אני עוד לא שלמה עם זה... ולא יודעת מה מפריע לי.
אז תגידו מה הפריע לכם..


אנשים מוקפים אנשים.
חברים, ידידים, מכרים.
אנשים אהובים,
אמיצים,
אנשים שמחים.
נטולי תסבוכות- רמאים.
אנשים בהירים וחדורים
מטרה וכיוון, ורצון.
אנשים נינוחים,
מאמינים.
אנשים פשוטים.
אנשים
ישרים.

כַּאֲשֶׁר שׁוֹקְטִים אֶת הַמִּקְרִים
אֶת צְהִיבוּת הָכִּמָּשׁוֹן,
כַּאֲשֶׁר שׁוֹכְחִים אוֹתָם אֵל דְּפָנוֹת
כְּמִשְׁאֶלֶת הֵעָלְמוּת -

 

הַתְסִיסָה, בָּצֵק-הַכַּעַס
הוֹ כַּמָּה תּוֹפֵחַ,
וְכֹל שְׁמוּרַת הֲבְּסֵדֶר מַחְמִיצָה פְּנִים;

 

אֵין, עֲדַיִן 
חֹק הִתְפּוֹגְגוּת עַל דְּבָרִים מֻדְחָקִים.

 

 

 

 

אשמח להערות, במיוחד על הסוף.. מרגיש לי תוקפני מדי.

(כלומר מטיח מדי את המסר. )

בעולם מקביל
לא הייתי שמה לב אלייך בכלל.
ממשיכה בחיים שלי,
בלי להתנגש בך, בעוצמה ומהירות כזו.
בעולם מקביל
לא היינו נכנסות אחת בשניה
במהירות אוטוסטרדה,
ישר לתוך הלב.
בעולם מקביל
החיים שלי היו שלי,
ושלך שלך.
היינו עוברות אחת על פני השניה
מבלי לנופף אפילו לשלום.
בעולם מקביל
הייתה נמנעת
תאונה חזיתית
של שבריר שניה.

לא לא זה לא כדאי 

לרדוף אחרי

תרבות הגויים

אחרי בני פרס ומדי

 

די די דייי

לא לא זה לא כדאי

להציק, לקטר 

לבלבל, לשקר

יום כיפור קרוב מידיי!

 

לנו בני עם ישראל

יש אמונה מיוחדת

אפשר לעשות

כל מה שרוצים

מתנצלים

עבירה נעלמת

 

לנו בני עם ישראל

יש כמה שחיים בסרט

תתנהגו יפה כל השנה ורק אז

תהיה סליחתנו מושלמת

 

זהו שיר על שלום

 

אני באה לפורום לומר לאנשים שלום

והם רק עושים שטויות כל היום

 

מתבכיינים על מר גורלם

כעסים ועצבים או סתם דיכאון

 

לא אשמתי שזה העולם

שיסבלו בשקט ויפסיקו לחפור

 

לא באמת יש לי בעיה עם זה,

פשוט זה מוריד לי שרשורים

 

ואני צריכה להקפיץ דברים חשובים

כי מישהי רשמה שחרדים הם קרירים (?)

 

באמת אנשים

אני מבינה שצריך לפרוק

 

אבל כמהההההה

צריך לקבוע איזה חוק

 

רק עד 3 שרשורי דיכאון בשבוע

או שתחסם באופן קבוע

 

עכשיו יגידו שאני מעליבה

אני פשוט באמת לא מבינה

 

איך כולכם סובלים כל כך

ועדיין בחיים

כל הכבוד

 

סליחה למי שזה עצבן אותו

פשוט כמה אנשים חפרו ממש

 

לא אשמתכם ותמשיכו לבלות

בטוב ובנעימים כמו מגש

 

נצח אחד

מאת : גיל שבת

 

 

תאמיני לי

או שאל תאמיני לאף אחד

בכל מקרה יש רק נצח אחד

קחי ת' זמן, תבחרי ת' אופציה

להמשיך או לקפוא במקום?

לחתוך הכול או לזרום?

בשלווה ובנחת איתי

תאמיני לי

או שאל תאמיני לאף אחד

בכל מקרה יש רק נצח אחד

תרצי או לא

אני שם, אני גם פה לרשותך תמיד

זה לא סוד, זה גם עבר וגם עתיד

אם תסכימי הוא של שנינו,

אם תאמיני  הוא יישאר בנינו

לנצח, רק לנצח אחד

הולכת לאיבוד

בפנים.

 

במצרים השתמשו

תינוקות במקום לבנים:

אני משתמשת בעצמי -

גוף מאובן, מלובן.

דם מתקשה למלט.

הנה מילה:

נדבך.

 

מילה שלי,

מילה שלו:

ברית עולמים -

עיר נצורה.

בוקר צלול מעלה בי
זיכרון ישן.
של געגוע, וקור,
ובדידות.
חששות מהעתיד
ומההווה.
ניצני חברות בוסריים
מדשדשים על הספסל.
מבטים נבוכים,
לא מוכרים.
לא מזוהים.

לו רק הייתי יודעת
אז
את היום.

לרגשות שלי אני אמצא מחק
את הכישרונות שלי אני אחסום בפקק
עומד באמצע,אולי זו פינה?
אף אחד לא מודע..

מנסה להבין
למצוא תשובה
מי או למה
מה בכלל השאלה?

אנשים קטנים
אוצרות של זהב
פתחו לי פתח כפתחו של מחט
אני כבר אמצע פה אולם.

מילים נעתקו מגרוני

ופס מבטא שפתי

כי אשוב לומר אני

לדודי ודודי לי בתשובותי

שובו אלי יקרא יוצרי

השיבנו אליך נקרא לעומת

והוא יענה לי בשובי מסורי

על אשר פשעי שמט

ולא אכביר במילי

כי לא הביאני לזאת

ולא אציג תפלותי

שוא להחזות

כי מה אעשה וכבר בא

חֶלף אב הגיע אבי

והנה סובב בסיבה
שאני קולי אביא

בייחולים אייחל
בזכות אבותי ואמותי

שרה רבקה לאה ורחל

אברהם יצחק ויעקב מגני זכויותי

כי יום דיני ומשפטי קרב

אך לעמוד לפניו ליראו

מדת רחמים דודי ערב

ובנו לחדריו יביאו

ואשתאה כולי ואאלם

מירח רחמים ותשובה

ואך בתוך ההעלם

אספיק זאת לומר בכתיבה

כי הלא רגשי יראה ופחד

יביאוני לרחמיו

עת כלה ורעה יחד

זאת על מלך גילו חכמיו

ולא אוכל לתאר

לא להרחיב בשירי

את גודל  מעלת יקרת פאר

קרבתי אל צורי

כי ימול לבבי ולבב זרעי

בסימן חודש זה אשר גילה

יבואה אלי ואל חדריו יביאני רעי

ועוד ישיבני כקדם במזל בתולה

וגדול בקרבך קדוש ישראל

אזי יושבת בציון, רני וצהלי

הנה בא עת יבשרי כי בא גואל

אני לדודי ודודי לי

בלב שלי יש

פתקים פתקים פתקים

געגוע כזה, משוגע

מחולק למילים

 

זה מזמן כבר לא דמעות.

זה עשוי מדפים.

בס"ד

 

איפה אתה מקדש שלי

אי של וודאות בתוך ים בלבולים

אני שטה אליך בספינה של חיים

מנווטת אליך בחכמה, רועדת ברגש

בסופות קרות עד מוות

עצמי

תמיד יודעת שכל אלו לא יצליחו להביא אותי

באמת אליך. עד

שאכנס אל תיבתי בנוחות מדומה, קצת מוכרת

ואתבונן בנו מבפנים.

הסופות שבחוץ ישקטו בי ברוך

והגלים יתנו בי גיל

לא לאות של נוודת, לא גאות של הלב

לא שפל של עמל בלי מטרה.

תצמח בי ראיה אחרת

עמוקה מהים שהיטבתי להכיר

והיא תמצא לי מקום

גם בזמן חשכה בלב ים

לא אפחד.

וכשנתיידד,

אז כשנתיידד הוא ואני

נצטרך להיפרד על חוף מבטחים

וכשארד, אנשק את האדמה היציבה

ואקריב לך בירושלים

מנחה חדשה,

את קורבן מנוחתי.

ווואו! איזו צורה יפה!

וואוו! אילו מילים גבוהות!
וואוו! איזו קליחות בשפה

אבל למה עדיין מחשבותיי תוהות?
 

לאן זה מווביל כל הדיבור היפה

הפיסוק התחביר המילים
ומדוע עומק תוכן רפה
הלכו מילים נשארו צל(י)לים....

ומשקל אם נותר
ואם נשארו תנועות

הלא משקל מן הבהמה אין מותר
ותנועות אנה פוסעות...

 

הרי למולל
שירי מתהלל
לזאת יבולל
הרע ביופי

ואויר מילים נושם
אך אין הוא אשם
לשכון באהלי שם
יפת  בשפי

 

כי שירי קדשי
רק זכר ברגשי
ותמאס נפשי
מדברות זרות


אז אבוא בשערים
לומר לחברים
לחזק מזמורים

הרי הערות

 

ואך לחזק

בלא לנזק

מותניים לאזק

ולא בגערות

 

ההיה זה חשוב
לכל איש קשוב
מסרות טעם לשוב
תוכן ואז צורות

ואבקש מחילה

על איזו מילה
רק  לחזק עלילה
בכי ושירות

אנא הפנימו......

לו יכולתי למרק את חיי
להציגם כראי
שיראוני ערום ועריה
שיפענחו צפונות ליבי

לו הייתי
דג ששט בים
לו יכולתי לדאות
לו הייתי נעלם

לו היו שפתיי מפיקות
זמירות לאל עליון
לו היה שולחני ערוך
ולא נתוץ לאבדון

לו ידעתי לשורר
ולו מעט משיריי
לו הייתה בי דעת
לו הייתי שה איתן

לו היו כנפי נפתחות
ובוראות עולם של משתנים
לו היה קיים קצת שקר
בתוך ים של רחמים

אם הייתי
כבר יודע
מה כוחה של אהבה
אז לבטח
הייתי שומע
את צלילי הד נשמתה.

זה היה בלילה חמים ודביק
בין בניינים
שיכונים ,רהיטים
ריחות של טיגון נישאו באוויר
מרפסות היו פתוחות
וקולות דיבורים.

והנה לכדה את עיני דמות שפופה
עייפה
נושאת ומטלטלת
נועצת וממסמרת
תוקעת יתד
שנופל ונשבר
בינות הקוצים
הכסאות, החתולים.
ניסתה והפכה את אותה שמשייה
שנפלה ונטתה על צידה בהתרסה.
לפתע הניחה אותה איך שהיא
והתיישבה
כשכל גופה הכבד אומר ורוצה מנוחה.

מאוד התפלאתי 'מה יש לך לסדר כעת שמשייה?'
אך כשהתיישבת והנחת לגבך מנוחה
והשענת את ראשך העייף בכבדות לאחור
פנס הרחוב האיר את פנייך.
או אז הבנתי מדוע התעקשת.

כשעל ראשך הכהה עטוייה מטפחת בקשירת כובסת
עיניים עצומות על פנים יגעות
או אז הבנתי שרצית קצת שקט.

וכך ישבת עייפה מהיום ומהחום
כשלפנייך שמשייה שסידרת בדמי כוחך
ועל פנייך מסיכה של אור
את אוליי כבר לא הסתנוורת כי כבר ישנת
אבל המראה שלך בלבי נחקק.

כמה קשה לתאר את המראה
הרבה יותר קל להסריט
אבל כל שנותר לי היה רק לרשום
כדי לחקוק את החוויה
שבלי לדעת
לי הענקת.

שברי משפטים
מתערבלים.
דוקרים.
מנסים לשרוט.
עד זוב הרגש
המסרב לפעפע בתוכי.

מחפשים אחרי
אותה תחושה
מסתורית
מוכרת - לא מוכרת.

ליבי פועם,
אך מהותו איננה.
תמצית נשמתי
מהבהבת
עת גופי נשלח
לאבדון.

לילה.
כוכבים מנצנצים
מספרים על רצונות טובים
על חיוכים קטנים
על שיחות צבעוניות
שמחממות את הלב
וצובעות את האפור - האפור הזה
באהבה גדולה ועוטפת.
חפשי אותי.
אני פה. תמיד. גם בלילה.
מתגלה אלייך כל פעם דרך
כוכב אחר מפתיע
מתוק. קטן.
ומאיר

אומנם כבר פירסמתי זה החיבור בפורומים אחרים

אך ראיתי לנכון להוציאו תחת ידי גם כאן

וכך היה המעשה

 

באותו יום קיץ בהיר וחמים 
יצוא יצאתי לדוג דגים (כגון גבעון)
יצאתי אל הים ושלחתי את לחמי על פני המים
(שבאופן מקרי בעליל היה מחובר לחכה תמימה)
והנה לאחר כרגע או שנים החל הלחם לקפץ לו בשובבות
מיד עלה בליבי שמא שמא דבר מה מציק לו ומשיתי אותו מן המים לבדוק שמא נירטב
והנה כאשר יצא לנגד עיני ראיתיהו שכל כולו מסופג במים ואף דג זהב נושכו באכזריות
מיד התקוממתי ואמרתי לדג בוא אני שוחט אותך לפני שתעשה לי פה דג מחיר יא דג
(בכל זאת לחם ודגים זה מתכון טוב לגרפיטי...)
ענה לי הדגיגון עזוב אותך בוא נעשה שלום נחיה בנחת
ראיתי הדברים כהגונים בעיני והסכמתי להצעתו
לאחר רגע או שנים אמר לי הדג
וואלה אחרי שעשינו ביננו שלום אני מבקש בקשה בין ידידים שחרר 'תי חנוק לי פה תן לחזור לים השקט והנוח
כיוון שכבר נתידדנו אמרתי בליבי אמלה בקשתו אמרתי וכך עשיתי
והנה כאשר באו המים אל חיכו של הדגיג באתי להפרד ממנו לשלום (ולטרנספר)
באתי ואמרתי לו שלום ולהתראות וחשתי חזרה אל ביתי
לפתע שמעתי את הדג צועק לעברי רגע חכה היות שאני כאמור דג זהב אזי נפרד במשאלה 

עניתי לו יא דג קבלת עסקת שחרור ולך יש משאלות?!