המלך הוא
יוצא לשדה,
ישן בשטח:
גם לו הרסו את הבית לפני
יותר מדי זמן.
גם הוא רוצה לנוח אחרי
מלחמות ההתשה האלה -
מסתתר תחת עץ
משמש מעשה ידיו,
עוצם עיניים כבדות
כמוני
נרדם בשמירה:
נותן הזדמנות להתגנב
קרוב קרוב
אולי
למראית אין.
לחישת ילדים תעירנו:
הביטו, המלך בשדה---
אלוליות. לא בדיוק התחושה הראשונה שהיתה עולה לי בהקשר לשיר הזה.
(בהתחלה הוא היה משימת כתיבה - על הקשר בין אב לאלול)
תודה, בכ"מ.
חו"ח לומר שיש תכלית לו!
חו"מ- יפייפה!
וואו, כמה זמן לא הייתי פה, כיף לחזור 
אז בעקבות התחושות מראש השנה יצא לי הקטע הבא.
שער נסגר
עם זכרונות העבר
שרק לפני רגע
היו כאן ועכשיו
שער נסגר
עם חיוך וצחוק
עם אושר ושמחה
עם התרגשות ואהבה
שער נסגר
עם בכי ודמעות
עם עצבות וקשיים
עם צעקה ללא מילים
שער נסגר
עם צמיחה וגדילה
עם עליות ומורדות
עם הצלחות וכשלונות
שער נסגר
נגמר פרק בחיי,
ושער חדש נפתח...
שנה טובה
כמה כוח יש למילים, לשורות, לשירים!
הם פשוט נוגעים בך הכי עמוק שאפשר
מקומות שאתה לא מעיז לגעת
או לא מוצא להם מילים בחיי היומיום.
מקומות שאתה מדחיק
דברים שיושבים שם אצלך בלב הרבה זמן ולא מקבלים את היחס הנכון.
ואז באות המילים,
ומטיחות בך
שמות לך מראה
נוגעות בך
לפעמים דוקרות
והלב מפרפר
וזז
ומבין את הכח העצום הזה
שנקרא שיר,
שנקרא סיפור,
שנקרא מילים.
אתה מחייך אלי
על גג העולם
על שפת התהום
פושט את ידך
לתפוס בידי
החומקת
בתוך אצבעותיך
וחם ולח
וחונק
פתאום
כשמשב הרוח
השברירי
לא מצליח לחפות
על הטיפות הכבדות
המדרדרות
במצולות הבאר הצחיח
מתאדות
לפני שהיכו באדמה הצורבת
המבקשת-
לכלותן.
וואו, תודה
וואו
רוש לילה.והתיאורים..
פשוט יפה..
כשרון מיוחד
יד מלאה בכלום
מאת : גיל שבת
יד מלאה בכלום השארת בי
כאילו לא זכרת שהיום יום מיוחד,
ובכל זאת אהבתי הרבה, שנאתי מעט
אותך, את כל מה שקשור לעולמך
עם יד מלאה בכלום המשכתי לי
בין שבילי האופניים רק עם עצמי,
על קצה הנחל המפותל
לא ליפול מצד אחד ולעוף מצד שני
עם רעל בעיניים
וחיוך על השפתיים
למרות הצער שבדבר,
למרות אתמול, למרות מחר
יד מלאה בכלום שמרת לי
אז קח אותה בחזרה
כי תמיד זאת האהבה,
הממשיכה לה הלאה
גם אם היא לא קיימת באמת
גם אם אתה חי, גם אם אתה מת
על סף תהום,
חלמתי חלום
הבחנתי בך קופץ
מתחת לכוכב אחד נוצץ
יד מלאה בכלום השארת לי
וליבי, ליבי התפוצץ
אליפלא1.החורף הגיע
הם עפו קדימה,
רק אני נשארתי מאחור
בודד בגשם ובקור.
2.לרדוף אחרי פרפרים
בין סלעים גאיות והרים
לראות אותם עולים
חופשיים בטוחים יכולים...
להרים יד ועוד אחת,
לנסות כמותם לדאות
ליפול,לצנוח באחת...
ולהתעורר מחלום בלהות.
עפים חברי הפרפרים.הם אותי מותירים כלוא מאחור
אני לא בקצב,לא בחבורה .רוצה לעוף גבוה להצליח,להצטיין.להסתדר לפחות..
ואני לא יכול.!
ניסתי הרבה לנופף בכנפיים לרצות מאוד..
אבל גם השמיים וגם הארץ רחוקים ממני.
אני כלוא בינהם...מין שום כלום שכזה..
(זה לא רק מפחד אל תגידו לי את זה אני באמת לא יכול.
אני לא גולם תינוק זה גם לא נכון אתם סתם מעליבים.
אני גם לא עצלן ולא חלש.)
(מתלבטת עדיין על זה
ועל סיום..)
חלילית אלטאני אוכל להשתמש בזה?
לי זה אומר לחפש בכוח ריגושים שעושים פרפרים בבטן.
היא לא מביטה בי. רק שותקת, עיניה מקובעות ברצפה.
יד אחת אוחזת בחזקה בפרק היד השניה, מזכירה לי צמידים מסתירים סוד ישן, מכאיב, חותך בבשר החי.
אני רואה את הצלעות שלה עולות ויורדות בכעס עצור, שהיא מנסה לכבוש בשם חוסר המסוגלות שלה להטיח באנשים את ליבה, לשפוך בפניהם את דמה בזעקות כאב.
אני שומעת את גלגלי המוח שלה מסתובבים, חורקים, לא עומדים בעומס המחשבות הצורחות במוח – איך היא עושה לי את זה, לעזאזל? היא? מכולם?
שתיקתה מכאיבה, כבדה וחותכת.
אני מצטמצמת כמה שמאפשרים לי ממדי, נותנת לזעקתה להיכנס לכל חדר מחדרי ליבי, שומעת את ליבה קורס שוב, תחת המקלות הדקיקים שהיא הספיקה להציב תחת ההריסות, בעזרתי האדיבה.
ואני ידעתי את כל זה. ובחרתי אחרת.
למה?
אני שותקת, מביטה בדמעות שהתחילו סוף סוף להתגלגל על לחיה, אחרי ההלם הראשוני. איכשהו הן נראו לי מבשרות טוב.
"אהובה שלי," אני פותחת את פי לגודל מינימום כדי להוציא את המילים המכאיבות לי כל כך. "עשיתי את זה רק בשבילך. אני אוהבת אותך כל כך.." אני משתנקת בכאב, כמעט נכנעת. "לא יכולתי לעשות אחרת. זהו, אין לך סודות. את יכולה לברוח ממני עכשיו כמה שרק תרצי, ואת יכולה גם לבוא בכל רגע נתון. רק עזרי לעצמך כבר.. תביני שאין יותר מה להסתיר."
היא מרימה אלי מבט אחד. רגע קצר של שנאה עזה, מבט קשה, מתעב. אני מרגישה כאילו מישהו בעט לי בבטן בחזקה.
"אני שונאת אותך," היא מטיחה בי. "לכי מפה."
אני מסתכלת בה לרגע אחד, ישר לעיניים. מבט כואב, אבל נחוש. עיניי מלאות דמעות ואינני מרגישה בהן. לו היינו בכל מצב אחר, היא הייתה פורצת בבכי יחד איתי ונשבעת לנקום בכל דרך במי שהביא את הדמעות האלו לעיניי. עכשיו היא רואה רק את הנחישות, מפרשת אותה בדרכה שלה.
"אני אוהבת אותך." אני לוחשת. "עשיתי מה שיכולתי."
היא שותקת, כל כולה שנאה.
אני נשארת על עמדי עוד רגע אחד, מחכה למחילה שלא תבוא, ואז מסתובבת לכיוון הדלת.
בצעדים רכים, כמעט לא נשמעים, עוד חצי צעד ואני בחוץ.
בדלת אני מסתובבת אליה.
"הלוואי ויום אחד תביני אותי," אני לוחשת אל הכתלים הערומים.
היא עוד עומדת שם, מביטה אל הרצפה. אני מסתובבת ויוצאת.
בחוץ השמש מכה בי, ורוח מרקדת לפני בריח הדרים.
"אלוקים," אני נושאת עיניים לשמים. עיניים אדומות, עמוסות דמעות, שלא ראיתי ולא חשתי עד לרגע זה.
"אלוקים," אני מתקפלת, מושיטה פני לרוח הטובה, "אלוקים..
וזהו.
אין לי יותר מילים.
האומץ.הכח.האמת.
שלם לכולם .
אני אוהבת לכתוב . כרגע בשלב זה , הרבה נכתב למגירה כמו שאומרים .
או יותר נכון לקלסר/קלסרים .
אני כרגע כותבת ספור חיים על בני הקטן . (זה ספור , בפני עצמו למה עליו.....)
חלק שמור במחשב , חלק מודפס וחלק בדרך לדפוס (כותבת על דף /דפים קודם ).
יש לי הרבה טיוטות , כל פעם צריך תיקונים וכו ..... השאלה שלי אם לשמור את הטיוטות ,הם חשובות , כדי ....
רוצה לסדר לי את הקלסר . מה דעתכם.
נ.ב
בעזרת ה' אני מתכננת להוציא מזה ספר /חברת כזאת .
אז עד שאני יגיע לשלם הזה יהיה לי עוד הרבה טיוטות .
אולי לשמור רק את המודפסות ? גם במחשב יש תיקיה לטיוטות , לשמור גם אותם ? או רק אותם ?
אשמח לשמוע את דעתכם .
אם זה טיוטות שימושיות אז לשמור אם לא....אני אוהבת לשרוף....
שערים נפתחים
וגם את כאן קרובה
בסוף,בסוף כל דרכים
אלול לך תקווה
ממרום נשלחים ימי אהבה
התקרבי נא גם את
ותהיה לך תשובה
לא נפלאת היא ממך
ולא רחוקה (אהה..)
בפיך, בלבבך,
ארוכה, מצפה(אהה..)
וברגע קטון
ובקול דממה דקה
תאיר נשמתך
רחוצה וזכה...
אם יצאת השדה
לבקש בקשה
מזכיר קצת את הימים הנוראים , לפי דעתי .
השערים שנפתחים והתקווה .
(לקח אותי בדימיון לשערי העיר העתיקה של י-ם ,לבית המקדש ... לצפה למשיחה.
ולאווירה שכל קדושה ורוממות רוח ) .קול דממה דקה (זה ממש הזכיר לי בדימון את השופר , ואת בעל התוקע )
יש גם אותך
מאת : גיל שבת
במקום בו יש מים, יש חיים
את זה כבר ידעתי
מהמקום בו התחלתי
מצאתי דרכים
ומשם המשכתי
אל צומת ללא רמזורים,
בעקבות החצים התועים
הם אלה שהביאו אותי לכאן
אלייך לבסוף
עד קצה קצהו של החוף
במקום בו יש מים, יש חיים
ויש גם אותך
קרובה לשלמות כל כך
את זה כבר ידעתי מזמן
בגללך הגעתי עד לכאן
למרות תבוסתי המרה,
בזכות האמת הצרופה,
האמת שלך והשקר שנשכח
במקום בו יש מים, יש חיים
ויש גם אותך
יש כאן חריזה שזה יפה , ומתאים לקטע.
דימויים יפים של חיים מול מים.
חיים מול הטבע (צומת ללא רמזורים , חוף).
ושל שלמות מול תבוסה /אמת ושקר .
זה מעיין שיר אהבה נכון? מעיין געגוע ל משהיא /משהו .
בכל מקרא כך זה הרגיש לי .
) 
(למרות שעדיין לא הבנתי על איזו "פרוזה" מדובר ולמה היא סוריאליסטית (זה לא דבר שהוא מדומיין, כאילו, לא מציאותי בעליל?)
אל אלי אליה /עומר זרקי
עת אשורר לשורר בחושך ובאור / אחבא אסתר מפני יוצר מאור
מילים אצרף לשבח ותהילה / אודה ואתוודה עלי נבל וכינור
רננות אמלל בעומדי מלפניו / אנגן בקולי בסולמות המינור
זמירות בן ישי כתורת תפילה / אמונתו בלילות כתקווה כך אנצור
רעים וידידים ראו נא אהבתי / אל אלי אליה וינון אתן כשיכור
קל רגלים ארוץ לבית שכינתו / לחזות עין עולם ולווים בשיר מזמור
יכלו מילותיי ותשוקתי לא סופקה / עת אשורר למלכי ואליו אחבור.
אני חייב לדעת אם יש מה לשפר לפני הגשה...
משמח לראות שיש יוצרים שמתנסים בסגנון כתיבה שכזה. לא מובן מאליו. ומעורר התפעלות והשראה.
לגבי השיר עצמו - יש אפשרות לנקד אותו?
בעיני זה הכרחי משתי בחינות - מבחינה חזותית גם המראה נראה בסגנון בו אתה מבקש לכתוב.
מבחינת הבנת הטקסט עצמו, ישנן לא מעט מילים שהתלבטתי איך לקרוא אותן ולפעמים צורת קריאה אחת השונה מחברתה, עשויה לשנות את כל המשקל של הטור.
(במידה ומועד ההגשה אינו מחר, אשמח להגיב שוב אחרי שהדברים יהיו נהירים לי יותר.)
על השיר עצמו -
ברוב הטורים המשקלים טובים, חלקם דורשים מחשבה נוספת (יתכן שניקוד יפתור את העניין, לכן לא כותבת עדיין בצורה מפורטת).
עשית שימוש בתפארת הפתיחה, מרשים.
מאמינה שניתן לעשות כן גם בסיום השיר.
בהצלחה!
בתחילה הימים עברו עלו פחות או יותר בנעימים .
חלקם יותר חלקם פחות...
לפעמים ,בימים המוצלחים פחות , הוא חלם על היום .
על הבריחה מהמשעמם למרגש ...
אבל אלו היו רק חלומות , הוא לא באמת תכנן את הרגע הזה.
והנה פתאום הרגע הזה הגיע .
הוא צריך לנשום עמוק ופשוט לקפוץ.
והלב הקטן שלו דופק כול כך מהר ץ
מה אם יטעה בדרך ,מה אם הוא לא יספיק לפרוס את כנפו מהר מספיק והאדמה תתקרב אלו במהירות .
נכון זו לא התעופה הראשונה שלו , היו לו מספיק אימונים עד עכשיו .
ובכול זאת זה שונה : בפעמים הקודמות הוא לא הרחיק לעוף , ותמיד המסלול היה מוכר , כמו גם הקן של הורו , עם ציוצי נחמה ועידוד לפי הצורך.
עכשיו הוא יוצא לדרך לבד.
כמובן תמיד היו אלו המחכים לו בקן , אלו שהיו מוכנים לעוף לקראתו אם רק יחשבו שהוא מתחיל לצנוח .
אבל הם היו רחוק , מי יודעה אם יספיקו לעזור לו בזמן?
לא , מעכשיו עלו לעמוד את כוחו לסמוך עלו.
הוא מפחד , ממש מפחד .
הוא כבר רוצה לסגת , לנטר חזרה לקן ומתחת לכנף של אמא .
לפחות לעוד יום יומיים , לפחות עד שיגדל עוד קצת ולא יישאר לו מקום.
אם כי גם עכשיו לפעמים קצת לוחץ לו .
הוא צריך לעזוב , לא לתמיד .
רק להפסקה.
ולכן למרות שהוא כבר רוצה לסגת , הוא קופץ .
העוצמה של הרוח פורעת את הנוצות שלו , קשה לו לראות , מחשבות מוזרות עוברות בראשו . הוא לא מצליח אפילו למצאו את כנפו , שלא לדבר על להשתמש בהם.
הוא כועס על משפחתו ,בעיקר על אבא אמא שתמי כול כך רצו שגם הוא יעוף , בלי ממש לומר לו כמה הם רוצים .
אבל הוא ידע , תמיד ידע .
הוא חשב על שני הציפורים שרצו כול כך ארבה גוזלים , אבל זכו רק בשתיים .
שתיים שבהם הם הגדישו את מה שהיו אמורים לתת לעוד גוזלים רבים .
כמה תקוות תלו בהם , כמה אמון .
ופתאום הוא לא כועס יותר .
הוא מרחם ...
מסכנים , מסכנים .
כול כך ארבה נתינה , וכול כך מעט למי לתת.
הוא שקוע כול כך במחשבות שאפילו אינו מבחין איך כנפו נפרסות מעצמן , איך הוא מתרחק מהאדמה .
אבל זוג ציפורים צופות בו מהקן .
והן נושמות לרווחה .
שובי בתקודם ממש לא הייתי בטוחה לגבי הקטע הזה ...
אני אוהבת לכתוב , אני בטח שלא מתכננת להפסיק לעשות את זה
חוץ מזה יש לי תוכנה מיוחדת שמתקנת שגיאות אבל גם היא לפעמים מפספסת ...
