אני פותחת את הטלפון, הפעם השלישית בדקה. ועדיין אני מופתעת כשאני מגלה שאין הודעות חדגשות.
"למה את כל כך מחכה?" צוחקת אחותי, ואני עושה תנועה לא מחייבת בכתפיים וממשיכה לקרוא.
ושוב, הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתנה את חיי, משהו בסגנון של 'אני שומעת את זה' או 'בואי נברח' זה אמיתי'; ושוב להדליק ולהתאכזב ולכבות ולהמשיך לקרוא בספר, שכבר מזמן לא כיף לי לקרוא בו.
הפנים של אחותי מהבהבות מהאור שמוקרן מהמחשב והיא מוחה זיעה דמיונית מהמצח וממשיכה להקליד במרץ.פעם ביליתי שעות בניחושים מה היא כותבת בכזו אימה, לאחרונה למדתי להכיר גם את הצג של המשקל שלה, ואותה, שנעלמת מיום ליום.
אבל הלב שלי ממאן לרחם על אחותי; הוא ישן, ישן כבר מאז שהכרזתי שעברתי את גיל ההתבגרות; הוא ישן מאז הפסקתי לנסות להעיר אותו.
אני מניחה את הספר. התלבטות קצרה בין העבודה בספרות ובין קערת הענבים שבמטבח ואני קמה, הסחרחורת המוכרת תוקפת אותי.
לא ליפול, אני צורחת בשקט. מזל שיש שם כיסא, צריך להעריך את מי שהמציא את הכיסא, אני מתחילה לדבר שטויות. אני מתקדמת לכיוון המטבח והצורך בענבים מתחלף בתשוקה חזקה לכוס מים, ודחוף. את כדור האקמול הקבוע החלטתי לא מזמן להוריד מהתפריט. הוא ממילא לא עוזר.
"ברוך אתה השם... שהכל נהייה בדברו"
השם ישמור. שוב הדמעות האלה. אני משפשפת את העיניים, מנסה לדחוף אותן חזרה, ומתיישבת נטולת כוחות - שימוש נוסף וגאוני שמצאתי לכיסא. מי בכלל בוכה מברכה על מים? טיפשה אחת. את צריכה לבכות מהספר המדכא שאת קוראת, לא מהמים, שהטעם שלהם נהיה פתאום מר.
לפתוח את הטלפון, אל תפתחי, מכורה. התקבלה הודעה חדשה. ממי? מה זה משנה? יד רועדת, והנה ההודעה שאני מחכה לה. 'בואי', כתוב שם. ממי? מה זה משנה. מה שמשנה זה מתי, ולמי. אני רוצה שההודעה תישלח אלי, אלי-בפנים, מין שדר על-מוחי ועל-קווי ואל-תחשבי-על-זה-אפילו, שום הודעה ושום שופר ושום שינוי.
תחזרי אל הספה, אל הספר, אל הציפייה.
והברכה הזו שמהדהדת לי בראש. שהכל ברא לכבודו. לא, שהכל נהייה בדברו, בעצם גם וגם: בדברו ולכבודו. כל העולם נברא בדברי ולכבודי, גוש עפר מטופש.
אני פותחת את הפלאפון בפעם האחרונה להיום, בלי נדר.
אני זורקת אותו דרך החלון בדיוק רגע אחד לפני שקול השופר קורע לי את עור התוף
אני באה, מלכי, אני באה
רק חכה רגע, אני נועלת נעליים --
אולי יש שירים שנועדו לקריאה בלבד?)
