פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 442)

אהבה מוחלטת,
אינה תלויה בדבר,
כמוהו.

אליה,
האוהבת עד כלות,
וחיה.

ובמעגל החיים,
לפעמים מתבלבלת,
שוכחת מי אוהבת.

וחדל ליבה לפתע,
נכבית,
ואין מושיע.

בצר לה,
נחמה מחפשת,
אצל מאהביה.

אך הם אינם,
מעולם לא היו.
ושוב נשארים רק היא והוא.

ולוקח זמן,
להחליף לבושים צואים,
להתנקות מכל הגילולים.

ולפעמים קשה,
וזו הבושה שאוכלת בכל פה,
והזיכרון שלא מרפה.

אך מנגד זיכרון עלומים,
ויודעת שזו -
אהבת עולמים.

והכל קיים.
ומה שנשאר,
זה רק החלפת הלבושים.

והוא לא טומן ידיו.
מצפה לרגע שבו תחזור,
במה שאפשר - יעזור.

וכימי קדם,
מתקרבים שניהם,
לאט, ובטוח.

והיא כבר בביתו,
עדיין לא מאמינה,
עדיין לא מבינה.

והוא באהבה,
מסיר בחכמה,
שארי-לכלוך שדבקו בשערה.

שתהיה נקיה,
שתהיה היא בעצמה,
ללא זכר לפרידתם הקשה.

בתולת ציון

סובבה יחפה

על קוצים ודרדרים

אחרי חומות ירושלם.

 

שערה אסוף לצמה אבלה

רגליה שרוטות, שחורות מאבק

ידיה יבשות, משוועות למים

עיניה כלות אל מול חומות ירושלים.

 

אוזניה כבר אינן שומעות דבר

לא את זעקות הילדים הרעבים

לא את יללות האימהות הבוכיות,

חסרות האונים

מביטות בילדן הרעב עד מוות

וידן קצרה

מלהושיע

 

שמורות עיניה נעצמות בכוח

אל מול בחורי ישראל הנופלים מן החומה

אל מול אבות שבורים שאך אתמול

היו כבני מלכים בעלי צאן משפחות

והיום

כלום לא נותר.

 

היא עוד זוכרת -

את בנות ציון המחוללות בכרמים

נסיכות

ובחורי ישראל אוספים אותן אל חיקם

מלכים

וילדים משחקים ברחובות ירושלים

צוחקים,

לא חסרים דבר.

את החכמים והכהנים

יושבים במקדש

כבני מלך, ועור פניהם קורן למרחקים

ותורתם מאירה לפני העם את דרכו,

ועולים מכל קצווי עולם לעיר האלוקים

ומשתחווים רווחים.

 

ואת השנים הקשות אחר כך

של מרד וחורבן

של שנאה ואיבה

של קנאות ואימה ברחובות.

של זעקות פחד

של כעס עצום -

הן אנחנו עוללנו לנו כל זאת!

ועל מי נתגולל?

 

היא עומדת מחוץ

לחומות העיר,

בתולת ציון.

מבכה על בניה

אחיה

אימותיה

אבותיה

חכמיה

וזקניה

 

על אורה

על יופייה

על קדושתה

שחוללו בידי זרים ואכזרים.

 

על הבושה..

אוי הבושה!!

של בני מלך מתגוללים באשפתות.

של בני תורה שאבדו ואינם.

של אומה גדולה, מאירה

שהחשיכה עליה

במו ידיה

את עולמה..

 

דמעותיה נשפכות על לחיה -

ואין מנחם..

 

גדול כים שברך, מי ירפא לך?

לא זוכרת מתי זה התחיל.

טקס יום השואה.
יום הזיכרון.

או שאולי תמיד היה,
ורק עם הזמן שמת לב.

פיגוע דריסה.
פטירה של סבא.

הכהות,האדישות.חוסר ההרגשה.

בנוף אנשים בוכים מידי פעם.
אם באירועים קיצוניים,ואם פשוט ביום יום,מתסכול,כעס,עייפות,עצב,או סתם,ממשהו בלתי מוסבר.
זה טוב,הם אומרים.משחרר.
אז מה,את חושבת לעצמך-אז את לא משוחררת?

מסע לפולין,
תאי השמדה,
לוויה,
ניסית גם את אומן.

זה סידסטי אולי,לחפש או לקוות לעצב כדי להרגיש משהו.
אבל את רצית לבדוק,שאת בסדר,שאת חלק מהנוף,שנשאר משהו,שזה עוד קיים,הם לא מבינים-שאת רק רוצה להרגיש.
משהו.
טוב.
רע.
לא משנה.
שיזעזע,
שיטלטל,
שישבור את התפקוד המושלם שלך,את היומיומיות הרגילה שלך,את הכהות שעוד מעט תסגור עלייך לחלוטין.

אבל אולי,אני אומרת לה,
אולי אפילו להפך,את ככ רגישה שאת מונעת מעצמך לגעת בדברים,כי אם תרגישי אותם,זה יגיע בעצמות חזקות משתוכלי להכיל.
אולי זה הלב הכי רך שיש, זה לב מיוחד,שונה מכולם,כזה שלא מוציא את מה שהוא חווה בצורה רגילה.הוא פשוט פועם בחוזקה ונותן לנשמה להתרגש ולטייל בכל הגוף-והדמעות כבר לא פונקציה אין להן מקום בכלל, הוא בשלב אחר, לא כמו כולם...


"שפכי כמים ליבך"

אז ככה.
שמתי לב שבהמון שירים אצל המון יוצרים כאן חוזר הקטע הזה של לזרוק את המילים על הדף ומה שיצא יצא, העיקר שזה יהיה מהלב.
אז צר לי לאכזב, ברוב השירים זה לא הולך ככה.
הי, זה שיר שלכם, תשקיעו קצת מחשבה באיך לעשות אותו יפה יותר ממה שהוא! אם חרזתם - שהחריזה תהיה זורמת. יש שירים שבהם מומלץ להקפיד על קצב ושורות קבועות ובעלות אותן הברות, שימו לב אם זה מתאים לשיר או לא. אם בחרתם משלב גבוה - לכו איתו עד הסוף! אם נמוך, אל תשלבו פתאום מילה מפוארת. היא רק תיראה לא קשורה ומגוחכת.
והכי חשוב לדעתי: פיסוק, רבותיי, פיסוק!
כשפשוט כותבים את המשפטים ברצף, זה מאבד את הטעם היפה של שיר. גם אם בחרתם בשיר עם משקלים קבועים, תפסקו אותו, תוסיפו נקודות ופסיקים ומה לא איפה שאתם צריכים ומרגישים לנכון. ועוד יותר, אם בחרתם בשיר פושט צורה בסגנון מודרני, אין לכם מושג מה פיסוק יכול לעשות לשיר! אם קשה לכם לפסק אני ממליצה מאד לקרוא יהודה עמיחי, אחד המפסקים הטובים....
והי, הכי הכי חשוב יותר מכל מה שאמרתי:
תהיו גאים בשיר שלכם.
הוא אתם והוא יפהיפה גם אם לא נראה לכם, ואם תרשו לי להיות קצת לא מנומסת - אם הוא נראה לכם לא יפה, שפרו אותו.

זהו, אני אשמח לשמוע אם מישהו קרא או הפנים או גם וגם.
בהצלחה לכולנו!

פתאום אתה מסתכל אל השמים
וכל פגם בך הוא נקודת חן,
כוכבים-כוכבים מנקדים
את עורך השקט, הרך
הענוג, המלוכלך
וירח בינותם
אור זורח.
ועוד
חי
בך

מפגש קיץ, מפגש סיכום שנה גאה לצאת לפועל בפרסום ראשון.

מפגש בנושא:

כתיבת מגירה; אומנות
רחוב.


תאריך:
יום שלישי, י"ג אב, 16/8 בירושלים בשעות הצהרים. משתיים עד שבע וחצי.
לו"ז מפורט בהמשך.



איפה נפגשים?
במדרגות ממילא.
(אל דאגה. גם הפעם בניין אמונה משוריין לנו,
רק שהפעם כנראה יהיה לנו ביקור במקום מדהים לפני זה.
הפרטים המלאים בהמשך)

מחכים לכולכם מאוד, יוצר בל יעדר!
בוגרים מהצבא, בנות שרות, תיכוניסטיות וביינשים (חדי קרן).
אנחנו מחכים לכולכם, בואו והביאו אתכם חברים.

צוות פסיפס.

(כמו כן,נשמח שכל מי שמגיע, ישרשר את עצמו כאן.)
שמועות רחשו, דבורים זמזמו; והננו גאים לבשר:~מפגש סוף שנה!~ - יוצרים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

קול קורא ליוצרי פסיפס והפורומים:


אנו מזמינים יוצרים ויוצרות ותיקים וחדשים
להעביר סדנא במפגש סיכום שנה של פסיפס.

כל מי שרוצה להעביר סדנא מוזמן להציע את הרעיון שלו, ולמה האו יזדקק בשביל זה
במסר בלבד אלי או אל "פיתה פיתה"
עד כניסת שבת הקרובה.

מי יכול להעביר?
כל אחד ואחת. בזוג ואפילו בשלישיה.
חדשים וותיקים.
אנו מזמינים רעיונות יפים, מופרעים וגם סטנדרטים.

מחכים לכם מאוד.



המארגנים.

גֶּשֶׁם נִתַּךְ תַּךְ תַּך
הִשְׁתוֹקֵק לְהַשְׁקוֹת
גִּבְעוֹל
עַיֵּף פַּעוֹט וַרַךְ
לוּ רַק הָיָה מֵנִיחַ עֲצְמוֹ
טִיפּין טִיפּין

בערב את צונחת במקומך
עייפה מהיום
הבגדים שאת לובשת
נופלים מעלייך
באותו ייאוש
שבו הם מחזיקים בך
לפני שאת כורעת תחתם
נשפכת בתוכם
מתבלגנת לכל כיוון,
בודדה.

מפגש קיץ, מפגש סיכום שנה גאה לצאת לפועל בפרסום ראשון.

מפגש בנושא:

כתיבת מגירה; אומנות
רחוב.


תאריך:
יום שלישי, י"ג אב, 16/8 בירושלים בשעות הצהרים. משתיים עד שבע וחצי.
לו"ז מפורט בהמשך.



איפה נפגשים?
במדרגות ממילא.
(אל דאגה. גם הפעם בניין אמונה משוריין לנו,
רק שהפעם כנראה יהיה לנו ביקור במקום מדהים לפני זה.
הפרטים המלאים בהמשך)

מחכים לכולכם מאוד, יוצר בל יעדר!
בוגרים מהצבא, בנות שרות, תיכוניסטיות וביינשים (חדי קרן).
אנחנו מחכים לכולכם, בואו והביאו אתכם חברים.

צוות פסיפס.

(כמו כן,נשמח שכל מי שמגיע, ישרשר את עצמו כאן.)


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

קול קורא ליוצרי פסיפס והפורומים:


אנו מזמינים יוצרים ויוצרות ותיקים וחדשים
להעביר סדנא במפגש סיכום שנה של פסיפס.

כל מי שרוצה להעביר סדנא מוזמן להציע את הרעיון שלו, ולמה האו יזדקק בשביל זה
במסר בלבד אלי או אל "פיתה פיתה"
עד כניסת שבת הקרובה.

מי יכול להעביר?
כל אחד ואחת. בזוג ואפילו בשלישיה.
חדשים וותיקים.
אנו מזמינים רעיונות יפים, מופרעים וגם סטנדרטים.

מחכים לכם מאוד.



המארגנים.

הערה קטנה - נכתב לפני שנה..


חורבן.
שממה.
ריק.
חסר.
חול.
טומאה.

קודש.
אין.
קודש.
אין.
קודש.
אין.

חסר.
מתגעגע.
לעלות.
לא יכול.

צימאון.
גדול.
לחיות.
גדול.

כלה.
הכל.
איני.
יכול.
פשוט.
להמשיך.

לאכול?
למה?
לשתות?
למה?
איה.
מטרה.

ונחנו.
מה?

ספר.
תורה.
על.
הרצפה.
לוחות.
נשברו.
קודש.
פרח.

אז.
מה.
יש?
יש.
אין.
אין.
גדול.
מה.
נשאר.

חיים.
אין.
טעמם.
ניטל.
כוחם.
אזל.
גבורה.
כלתה.
חיים.
אין.
ונחנו.
מה?

(צילם: אביחי הלוי.)

שיהיה גם פה.

ב"ה

-אז אני מבינה שזה כבר לא יקרה, נכון?
-נכון זה לא יקרה
-אז אני פשוט אשאר כאן?
-את פשוט תשארי כאן
-ואם אצרח?
-לא משנה את דעתי
-ואם אבכה
-לא לא אל תתחילי איתי עם המיניפולציות שלך! זה לא יצליח לך
-טוב, אל תדאג, כבר שנים אני לא מצליחה להוריד יותר מדמעה אחת או שתיים
~נרגע~
-טוב אז מה עכשיו?
-עכשיו כלום, התשובה היא עדיין לא
~פרצוף עצוב~
-די אני לא יכול עם הפרצוף הזה, זה עושה אותי עצוב
-זה עצוב
-אבל לא לי
~פרצוף עצוב~
-יודעת מה? אני אדבר
~מפסיקה עם הפרצוף העצוב~


כעבור שבוע


-דיברת איתו?
-אהה את יודעת
-מה אני יודעת?!
-לא דיברתי איתו עדיין
-מה?! למה?! הבטחת לי!
-לא יודע אם כדאי לי לקחת את הסיכון
-הבטחת!
-אבל אולי זה פשוט גורלך? אולי תשלימי איתו וזהו?
-אני לא רוצה!
-הוא מעורר יראה אמיתית, את יודעת
-החיים שלי מעוררים יראה!
-טוב אני אדבר איתו


כעבור שבוע


-דיברתי איתו
-כן? ומה הוא אמר?
-שברישומים שלו לא מגיע לך דבר  מלבד חיים חסרי תוכן
- מ ה? למה? מה?
- אני לא יודע, הוא אמר שגם זה טובה גדולה מדי
- אז אתה רוצה להגיד לי שלעולם לא אהיה עצמאית? זה יותר גרוע ממוות!
-אני לא יודע, זה הרישומים שלו, לא שלי
-א א אני לא יכולה לעשות כלום? תשאל אותו! אעשה הכל!
- אאה כשאני חושב על זה הוא אמר משהו
-תגיד תגיד!
-כל הרישומים שלו מאובטחים כך שרק הוא יכול להגיע אליהם, אבל יש רק דרך אחת, אהממ
- תגיד תגיד!
-זה מנגנון מיוחד שמוחק את הכל ולפעמים אפשר להשתמש בו גם כדי לכתוב דברים אחרים
-אני מחכה
-קוראים לזה בשם מוזר כזה, אפלחיע? פיולאא?
-אני מחכה...
-תפילה! כן! קוראים לזה תפילה! את יודעת מה זה?
-כן
-אז אלוקים אמר לי שזאת הדרך היחידה למחוק את הרישומים שהוא כתב ביום כיפור ולכתוב את הרשומות מחדש, חכי לאן את רצה?
-להתפלל

כל אחד צריך איזה
דובי.

שיבין אותו
ללא מילים
שלא יגער, שלא יגיד-
אל תבכה:
רק מבוגרים בוכים ללא סיבה.

כל אחד צריך איזה
דובי,
להתנחם בחיבוקו החם.
להשתמש בו
ככרית אולי
לבכות עליו כשחשוך
להוריד לו את האף.

להחזיק בשתי ידיו
ולסחוט אותן במרירות
למרוט את פרוותו הרכה
כביטוי לכעסו;

כל אחד צריך קצת
דובי לשעת כאב.

שוב זרים

שולחים ידיים

בנפשי, ומילים:

מכרה זהב,

רק חפשי בתוכך---

 

מי ינחמני

מכל אוהבי,

מי יפטיר בשפה רפה:

מכרה זהב ריק

חופשי

בתוכך.

וכאילו כל העולם עצר.

אמאאא, והכאב הזה, השורף..

ידעתי שאסור לי לאהוב.

זה כואב מידי.

 

המבט המאובן הזה, והלב שלה השותת דם.

העיניים שלה נאטמות, צורחות מכאבים..

אלוקים, אני לא עומדת בזה.

 

כמה אני אוהבת את הילדה הזאת, כמה...

אני רואה לה את הכאב בעיניים, רוצה לצרוח.

לא תכננתי שזה מה שיקרה!!

יותר נכון,

תכננתי שזה מה שלא יקרה.

לא רציתי לאהוב..

זה חונק אותי.

 

הדאגה הזאת,

הגעגועים האלה.

המחשבות אין סוף..

ואולי,

כל זה

רק בשביל התפילות הנשפכות כמים.

 

ואולי

רק אחת, אחת מהן.

הכי קטנה וטהורה וזכה

תבקע עד למעלה

ותתן לה

חיים חדשים

נגמרו לי המילים
בהם יכולתי לבטא את עצמי,
נגמרו השתיקות
בהם הייתי מוצאת את עצמי.

המחשבות
שהיו מרעישות כל היום במוחי,
נעלמו.
הרגשות
שהיו מסעירות את ליבי,
ברחו.

נחילי הדמעות
שבעבר הבריקו אותי-
עשו ממני כחדשה,
ייבשו.
זרם הדם
שבעבר חימם אותי-
עשה ממני בנאדם...
ניגר.

(טוב רציתי להעלות מזמן אבל חשבתי על כותרת, אבל כבר רציתי להעלות אתזה והכותרת שם למעלה זה הדבר היחיד שכזה עלה לי לראש... מקווה שזה מספיק טוב ...

כולכם הלכתם, נתתם לי להתאהב , להיכנס לאי שפיות, לייצר לעצמי פנטזיות, והלכתם ,כולכם הלכתם. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם, מה היה קורה אם הייתי מחכה עוד שבועיים ומסיימת , מה היה קורה איתה, מה היה קורה איתו, כמה כאב עצמי יכולתי למנוע, כמה דמעות זלגו לחינם, אני שואלת ואני וצועקת תוך כדי,צועקת בשקט. אני רוצה להגיד ששברתם אותי שריסקתם אותי אבל אני יודעת שזה לא משנה כי עליכם אין לי שליטה, אני רוצה  לצעוק לאלוהים ולשאול אותו למה, למה זה קורה, אני רוצה להגיד לו שאני מנסה , שאני עושה את הכל כדי להמשיך כדי לשרוד, כדי להצליח, אבל הכל כואב לי מידי, ואיבדתי הכל מהר מידי, אני רוצה להגיד לו שאני מפחדת כי אני לא יודעת לאן אני הולכת מפה, שאני זקוקה לשמירה שלו יותר מתמיד,  אני מוצאת את עצמי עומדת מול זה ,עומדת מול הדבר שהרס לי את החיים , ואני כלכך רוצה לגעת בו , לטעום אותו לעוד רגע, אני רוצה שהוא יקפיא אותי,יעלים לי את הכאב יקח אותו ולו לכמה רגעים,אני מדברת אליו,מנהלת איתו משא ומתן, מציבה לו תנאים, מתרחקת ומתקרבת שוב, ואז בורחת, אני בורחת כי אני חלשה שם, בורחת כי אין לו מה להציע לי, כי הוא רוצה להרוס אותי ,ואני ,אני רגילה להרוס , רגילה לא להתמודד, רגילה לברוח, אבל הפעם אני בורחת ממנו לא אליו.  אני מוצאת את עצמי מתהלכת ברחוב, הדמעות לא מצליחות להרפות מעצמן, אני מתיישבת ומניחה את הראש על חלקת אבן קטנה שהיא כרגע כל עולמי,הכאב חודר שם, הוא פוצע, בכל שניה שעוברת הוא מתעצם, אז איך אומרים שהזמן עושה את שלו,אתה כותב שאתה אוהב ואני יודעת שאני אוהבת באותה מידה, אתה אומר שאין לך אחרת ואני לרגע מתפתה להאמין , אומרים שאהבה עיוורת , אני חושבת שבזמן מסוים היא הופכת ליותר מידי ברורה, אני כבר רואה את הכל, ואולי היה עדיף שלא, מי רוצה להיות, ומי שם כי צריך, מי אוהב ללא גבול,ומי נעלם שקשה להכיל, כמו שאמרתי אני רואה את הכל, ואולי זה לא מה שעדיף. אני מחבקת את חלקת האבן ששמרה עליי ברגעים האלה, אני אסירת תודה לה שהיא נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי , אני קמה ובתנועות איטיות מנגבת את הדמעות הזולגות, כאילו לא רוצה להיפרד מאף אחת מהן, כאילו הן מספרות את סיפור חיי, ומהו סיפור חיי בעצם? בכוחותיי האחרונים אני מגיעה לחוף מבטחים, אל הבית , אל הקירות שמגנים עליי מעצמי, נאחזת במעקה המדרגות כדי לא לאבד שליטה, אבל השליטה עצמה כבר לא קיימת , אני נזרקת על המיטה מקפלת עצמי ,ברכיי נוגעות בעיניי, והדמעות זולגות ללא סוף, הן בוכות על אכזבות וכישלונות, על אהבה לא מוגדרת, על אהבה שנאבדה, על הרצון לתת ,מול הקושי להביע את הרגש , אני הופכת לקטנה בכל רגע שעובר, עם שירי אהבה שמתנגנים ברקע אני צוללת לתוך עולם משל עצמי בועה אפלה של רגשות אשם,מי אני ומה אני ,והאם גם לי מגיע להיות משהו בעולם. אני רוצה לדעת לאהוב בלי לפגוע , ולדעת להיות נאהבת בלי להרגיש נטל ,רוצה לפרוח ולגדול ,אבל אני קטנה ומקופלת ועיניי כבר נפוחות ,והלב כמו מראה שהתנפצה לרסיסים, חשוף עד כדי עירום ,ואני לבד , בתוך החדר הזה, בתוך הבועה שייצרתי לעצמי, מתקרבת לעבר היציאה מגששת באפלה ,מחפשת קרן אור קטנה שתאיר תעלטה.

מכיוון שאף אחד לא הגיב לשיר הקודם שהעלתי ('בבוקר חסדך'). העלתי עוד שיר, אותו כתבתי בשנותיי עם חבריי לישיבה (תקופת לימודיי). השם,  התוכן והכל נכתב אז.
הנה הוא, אנא הגיבו חוות דעת:

בבנין גדול יש המון דירות

והמון אחראים,
ישנו אחראי לכל דבר.

וכך לכל מגוון המטרות-

יש קוראים

שיהיה תקין ושיתוקן אם נשבר.

 

דירה אחת ישנה מאד מיוחדת,

את סודה-  איש  לא גילה.

מבחוץ מקצתה מפוארת

ולמקצתה- אין מילה.

בפתחה ישנה דלת

שאותה- עוד לא פתחו.

על הדלת ישנו שלט

את הכתוב כולם קראו.

רק שם  הדייר, פנים הדירה,

רק זאת שם כתוב.

זה לא עניין כ"כ נורא,

זה לא דבר כזה חשוב.

אך מבחוץ, אויש, חבל,

ישנם שריטות וליכלוכים שונים.

חלקם סתם אחד מבחוץ חבל

וחלקם- הדייר שבפנים.

השריטות שמבפנים-

כי לפעמים שם לא מסודר,

כל הדברים לא כ"כ מאורגנים,

ובסוף דברים עפים ואין הדר

כי אם היה הדבר מוכן

באיזה סדר או שיטה-

מקום הלכלוך לזה לא הורכן,

כי אז לא היתה השריטה.

גם לשריטה מבחוץ-

לפעמים היה זה פשע

לפעמים- שגגה,

אחד אכזר כמגדלים, מלא  רשע,

ואחד- כשושנים סוגה.

אך השריטות מופיעות,

כ"כ מכוער

נראות כל הנגיעות-

על זה צריך אחד שיגער.

אז פתאום נצבים,

כל האחראים.

כל אחד בתורו- שבים,

ואומרים, ומתריאים:

תתקן מיד! שיהיה יפה!

כך על הדיר אומרים, אף פוצעים,

והדייר, קולו רפה,

אותו, כולם לא שומעים.

על השלט ישנה הבהרה-

'נא לנקוש בעדינות כדי להכנס לארמון'

אך איזו צרה צרורה,

כולם לוחצים בפעמון.

את הפעמון שומעים

הדיירים האחרים, השונים.

בחוץ קול כה רם, לא נעים

אך דומם הוא בפנים.