רוח עצומה נאבקת באדמה, חשכה גמורה.
בקצה הרוח השורקת לעצמה
מכופף בירכיים ומתכונן לקפיצה
ידי פשוטות ומחכות לאדמה
שתשבור כל עצם ועצם בנשמה
בקצה העננה שעומדת בעוצמה
מידרדר מדברי אמת וכוחמה
שנתנה הרוח הרחומה באהבה
ורק אני מעדיף את השממה
שמש חמימה עוד מלתפת
את הלילה הקר בשקט מגרשת
ודפקה כשהאדמה רע ודורשת
השמש היפה לפתע נעלמת.
רוח עצומה קצת מרוממת
שמש לפעמים צצה ומחממת
העננה כשתבוא היא מקבלת ושומרת
אבל תמיד תמיד האדמה מושכת
שוברת.
יעלתודה רבה
ממש מקדם...
ולא, העליתי יצירה אחת ואחרי כמה זמן היא נמחקה, משהוא יודע למה?
שבוע טוב צון קדושים
תעלה אותו! הוא נהדר.
"במקרה של חנק מגוף זר, יש לבצע דחיקות ברום הבטן..." (קורס מד"א)
לֵב זָר
מְמַלֵּא אוֹתִי אַט אַט,
וְשִׁבְרֵי אֱנוֹשׁ חוֹרְטִים בִּבְשָׂרִי.
רַק לִבִּי שֶׁלִּי נֶחְנָק, מְרֻחָק וְעָמוּם,
דּוֹחֵק בְּחַזִי:
לִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם---
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגּוּף הַזָּר,
מִי כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ-
הַנְּשִׁימוֹת אֵינָן
אֶלָּא תְּנוּעָה מְהִירָה
שֶׁל שְׁאִיפָה וּנְשִיפָה, שְׁאִיפָה
וּנְשִיפָה.
-22 נערים נרצחו בטיול שנתי לפני 42 שנה (ויום) ע"י חוליית מחבלים.-
אתה והאל והדרך
בריקוד טנגו אצילי
וזוג עיניים שרואות
רק אדום וזהב ולבן תכריכים.
ומילה אחרונה בדם,
על קרטון דגני בוקר.
יומן דמים, לך, אמא.
ושריקת הקליעים בשורות תלמידים
כיתה, טיול, שקית של צ'יפס.
השתדלי לא לבכות כשאחזור
בלעדיו.
השקט קשה לי גם ככה.
אתה והאל והדרך
וריקוד דמים ערפילי
ועשרים ושניים זוגות של עיניים
שכבר לא תוכל לראות.
היכולת שלך לעטוף אינסוף הרגשה באותו פריט דומם, בשקית הצ'יפס ובקרטון.
איך שבלי למסגר את הלב בכותרת של שמות אפשר להרגיש את כל העומק,
איך שבלי להגביל את הרגש בתוך מילת תיאור מדוייקת, פחד או עצבות או אימה,
קם הוא ומתפרפר בין המילים, השורות, התווים.
את כותבת מופלא.
פעם לא דיברתי מלאמלאמלא זמן. ואז היו בתוכי טונות של מילים, והוצאתי את כולן בכל דרך אפשרית, אולי במשך שנה, שנתיים, שלוש.
ואז הן נגמרו, ואני נשארתי עם כישרון ובלי מילים.
ועכשיו מצאתי מילים חדשות, והן הרבה יותר טהורות ונקיות ואמיתיות.
אז זהו, השירים שלי הם אחרים לגמרי. וזה טוב.
וזהו זה.
וסליחה על הכתיבה הבלתי-ספרותית-בעליל שלי. כולי תקוה שתמצאו בה רק טוב.
ותמשיכו להיות מדהימים כאלה.
(המילים זרמו,והדף-לא כמו שאר בני האדם-יודע להכיל,להבין ולשתוק. אז הנה לכם,מקווה שתהנו)
עומדת לך
יתומה
פארך,אורך
נלקח
ננטשו ממך
נשארת את
מכילה את עמך
אבוי,איזה עם
חלקם רואה בצערך,בוכה איתך
וחלקם- -
התבונני במראה
האם אינך חשה במאומה?
האם גם בינתך נסתתרה?
עודך מסוגלת להשאר כך?
ולו עוד שניה בודדת,
פתחי פיך
מלאי שמיים בזעקתך
שפכי כמים כאבך
דמייך
שספגת בשתיקה
הו,יפתי
את שאהבה נפשי
היושב בכסאו
לבטח גם דמעתו בורחת
ספרי לו
איך ימיך עוברים
בגעגועים אליו
ספרי לו איך בניו קוראים לו
'תשוב,
אבא'
(אני מודעת לזה שיש הרבה לשפר,אך בחרתי להשאיר ככה בינתיים.)
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא
וְהַבּוּשָׁה, הוֹ, הַבּוּשָׁה
לוֹחֶשֶׁת לִי בַּלָּאט;
הַכֵּר נָא, לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַמַּטֶּה?
הִנֵּה כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַזּוֹרֵחַ
וְלַהֲבוֹתָיו הַלוׂטְפוׂת
קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב
לְהִשָּׂרֵף,
לְהַקְשׁוֹת שׁוּב אֶת הַלֵּב
כְּחֹמֶר
וּלְצַפּוֹת אוֹתוֹ זְכוּכִית.
וַעֲדַיִן אֲנִי
עוֹמֶדֶת
בַפֶּרֶץ.
הֲרֵי אֲנִי
לְפָנֶיךָ
כִּכְלִי - מָה.
את
וואו
באמת
הוזזת בי
משהו
שבר אותי "ככלי-מה"- - -
איזה עושר, איזה מקצב, איזו מתכונת נפלאה של מילים.
לא, רגע, קריאה שלישית וחמישית ואיזו הבנה, כי זה הרבה מעבר;
המילים שלך הן פורצות ממקום שהוא רק שלך,
בלתי חקייניות באופן מעורר השתאות.
כאילו איזו נביעה פנימית בלתי מושפעת פוקדת עליהן להסתדר ולהתגבש באופן מופלא זה,
כבשן זורח, לב, מצופה זכוכית, ככלי - מה.
זה יפהפה.
הלוואי שיכולתי לערוך ולמחוק את ה'לי' בשורה השלישית.
ולהוסיף ציטוט: "אמרתי אעלה בתמר..."
אהבתי שזה נכתב חצי כקטע וחצי שיר, ממש יםה
במיוחד הולכת איתי בתוך החשכה.
תודה,
שבוע טוב
החלטתי לכתוב משהו, לא יודע למה זה מה שיצא
קליפורניה לא מחכה לי, כך גם לא פריז
נידונתי למות באותה הקופסא שבה נולדתי
אפילו באותה התלבושת
קליפורניה תמחה דמעה, פריז תמחה כפיים
איזו דרמה
הקופסא שלי תרגיש קצת ריקנית, חסרה
רק קול דממה דקה ימלא את חללה
לא עוד תקתוקי מקלדת, לא חריטות על דף
דפים דוממים מקובצים בערימה אבל מרגישים בדידות
דיו שנשפך על השולחן ישאיר כתם שכבר לא ינוקה
הווירוס במחשב הפך למחלה ממהרת, הוא גוסס
האם גם הקופסא שלו, כמו שלי, תישאר יתומה?
התחלות של סיפורים ייחלו לסופם ואין מושיע
פזמון שמח יהיה עצוב על בית שלעולם לא יבנה
והתסריט שרק גמרתי יתפלל למשב רוח שייקח אותו מכאן
אולי לקליפורניה, חניית ביניים בפריז...
היי, זה יפה. (לא ידעתי שאתה כותב בכלל!)
פינג.בקצרה באמת אגדי. (והסדנאות שלו!!!)
בקצרהאחרונהכתיבה יפה מקווה שתמשיכי להעלות....
(זה מה שאני חושבת שזה??! -במיוחד הבית האחרון...)
עורר בי נמר רדום-בועה של זיכרון....
תודה לך
פשוט יפה.
ועצוב...
רב מג של מיליםאחרונהבס"ד
יכול להיות שהיא כבר נפתחה ממזמן אבל שווה לנסות לברר.
(ובכלל עליו. אישיות.) 150 לשעה וחצי
כתיבה)
אני רואה כמה זה מקדם מקום וחברה ובכלל.
את האדם עצמו. וזה חבל.)
(התכוונתי ברצינות. אם מישהו רוצה לצעוק כאן, הוא מוכן..)
יעלה אביגד.ובכלל, אם מישהו יודע על סדנה באזור הדרום או ירושלים אשמח לשמוע..
את שתהיי
הראשונה לפתוח את ספר שירי
עוד תחזי ותראי
במארג של מילים
מתנפצות והולכות
בשטף דיו.
וכל נהרות לא ישטפוה,
את תמונת החלום
שרשמו אפיקי הצלילים.
ובין הזמנים,
מאחורי הצללים,
יתגלה סודם הגדול
של המילים שבקשתי לתת לך.
ונכתב ונחתם בטבעת המלך,
בחותם של דם ודמעות.
וירשם לזיכרון
בנשמותינו לעד,
ונאמר אמן.
mp3רון א.דאחרונהממש כיף לקרוא אותן!
שירה חדשה~היא יפה, בזה אין ספק.
אוי, העיניים שלה..
והריסים האלה, הארוכות.
והכחול כחול הזה, החם, המשחרר.
היא חיוך, לא מעט פעמים.
אלופה בלמתוח את הפנים אחורה כחלק מתהליך טכני,
וכולם מאמינים.
המון פעמים זה לא טכני, כן?
ויש לה צחוק מתגלגל כזה שכולם צוחקים עליו אבל גם ממנו
והיא שובבה אבל יש לה חכמת חיים של אדם מבוגר,
והרבה פעמים קוראים לה סבתא.
כי היא יודעת, וגם קצת כבדה.
היא מן נערה כזאת,
נערה.
עם הזהב בשיער והחיוך הקבוע והעיניים המקשיבות מאה אחוז.
אבל אף אחד מהם לא יודע,
וגם לא מנחש
שהיא בעצם
תוצר של טרגדיה.
זה עצוב.
ומה זה בעצם אומר תוצר של מרגדיה?
החיוך?
היא?
אוי את אלופה בלכתוב דברים מושלם ולהצליח להכניס אנשים עד הסוף לתמונה שציירת.
כתוב מדהים.
ומאוד עצוב...
(אפילו, שאם אדם כזה מסוגל להקשיב עד הסוף, ולהיות עד הסוף, אולי, אולי בעצם יש בזה גם צד של נחמה...)
זה בעצם קצת תוצאה מזה שהיא "תוצר של טרגדיה"..
אז זה קצת מנחם, אבל לא לגמרי.
ואני לא יודעת מה זה אומר שהיא תוצר של טרגדיה. אצל כל אחד הטרגדיה אחרת
ותודה רבה על התגובות! חיממתם את הלב
ל"ג בעומר מתקרב, ריחם של המדורות באוויר ואלפי דיבורים על מירון ורשב"י.
ואני חושבת לעצמי, מה כ"כ מיוחד בזה? למה אותי זה לא מסעיר כ"כ?
אני רואה אנשים המדברים על רשב"י ועיניהם נוצצות, ליבותיהם מתרגשים. ואני? 'אין לי כח עכשיו, אולי אח"כ'.
קשה לחשוב שאנחנו מדברים על אותו הדבר.
אני נוסעת בכביש, אותו הכביש שאני נוסעת עליו כל שבוע, אותו הכביש שהפך בעיני לשגרה, אך הפעם בשונה מתמיד אני שמה לב לשלטים שבצד הדרך- 'קבר הרשב"י-מירון' כן, זה מה שאנשים רואים במירון, קבר הרשב"י. ולי מה שעובר בראש זה מבחנים, עבודות, חברות, פנימיה, פעילויות, ורשב"י? יכול להיות...
למה? מה אני שונה מהאחרים?
ואז אני נזכרת באותם ימים שגרתי אי שם, בירושלים, סמוך לכותל המערבי. כן, גם עליו אנשים מדברים בהתלהבות וגם אז לא התלהבתי במיוחד, כי זה קרוב אלי, חלק ממני, רגיל.
ואני מבינה שגם עכשיו קורה לי את אותו הדבר, אני חוזרת על אותה טעות, מפספסת פה משהו.
אפשר לספור את הפעמים שעליתי השנה, אבל זה כבר לא מלהיב אותי כ"כ, כי זה קרוב אלי כ"כ, אני נושמת את זה, חיה את זה. אז מה אני כבר יכולה לעשות?!
רשב"י אחד, שנה אחת, כמה דקות, וכ"כ קצת עליות.
ויש בזה קצת מרצונותי. כתיבה טובה וממש היה לי כייף לקרוא
תודה
רב מג של מיליםאחרונה