פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 457)

אנקות חלושות
חצאי משפטים
מילים שמקבלות מששמעות נוספת
להנציח כל רגע
בזיכרון נשכח
שמא לא יברח מבין ידייך

ציפצופים, צינורות, מחטים
נהפכו לסיוט מתמשך
למציאות נושכת
עינים חסרות הבעה
ידיים חמות ולב שחזר לפעום
הצמיחו בי-
עצים של דמעות

ממה את מפחדת?
אני לא מפחד את
עצמי לאבד לרגלייך.

על מה את חושבת?
אני לא חושב את
עצמי לאבד.

את מי את אוהבת?
אני לא אוהב את
עצמי.

 

אנחנו נדבר ונדבר

עד שייגמר הלילה.

 

נצחק ונבכה

עד כלות הנשמה

והנשימה.

 

ונאהב, נאהב כ"כ,

עד שיפריד בינינו

מוות.

 

 

--

זה יצא בבת אחת, והשארתי אתזה בלי לשנות כלום.

(מקווה שטוב)

 

קול צעדים כבדים
עייף, יגע, חוזר
לבד
בלי אף אחד
להישען עליו
להניח כתף
בודד
יחיד
יחיד שחזר
משם

למות זו מילה גדולה ומפחידה מידי.

אני חושבת שנכו יותר להגדיר את תחושתי

כרצון עז לישון עד הודעה חדשה.

לישון עד שיגמר הרע.

המילים לא יוצאות
אבל אני מרגישה אותן
עומדות
לפתח צמודות
אבל אינן יוצאות
המחשבות נסתמות
כבר לא זזות
אין להן לאן
הכל כבר נחסם
הרגשות?
אותן אני מרגישה
צמודות לדופן הלב
אך לא משתחררות
רק מכאיבות
שורטות את החומות מבפנים
והאנשים מבחוץ מכים
והחומה כבר
דקיקה
לא מבטיחה
כבר לא שומרת
והכל מתפרץ בזרם
שמכאיב
יותר מכל הפעמים
שחשבתי שיהיה טוב יותר
אז אני גורמת לעצמי
לכאב
כדי שאדע שיש גרוע יותר
שתהיה לי כבר סיבה
להוריד את הדמעות
כי סתם כך הן לא יוצאות
......................
סתם יצא לי בשניה זה לא משוכתב בכלל אפילו לא כתוב במחברת או בכל מקום אחר...זה פשוט בא אז כתבתי...הייתי חייבת. מקווה שהתוצאה טובה.

אי אפשר להרכיב פאזל חזק אם כל החלקים שלמים



שלא עשני אישה-גברים לא מבינים את היתרון באישה ולכן לא רוצים להיות אישה
שעשני כרצונו-נשים מבינות את היתרון ושמחות שעשה אותם כרצון האמיתי שלו (שיהיו נשים)

שוב עושה שטויות.

שוב מתפרקת.

שוב מתפרצת.

שוב מתרחקת.

שוב עושה צרות.

חזרתי לעצמי.

 

 

 

מקסים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היה עדיף שלא! |נושם נשימה עמוקה מהאוויר החופשי ונכנס למערה|

הקשיבי,

לקול שאון הגלים

לקריאת השחפים

לרחש רוחות

 גורל האמת

המכתיבות את נתיב ליבותינו.

 

ציירי בענייך תמונה

של להקת ציפורים מרחפות -

כציפורים מעל הים

כן בדממה סוערת

 מרחפות מחשבותיי

מעל האין – סוף.

 

וזכרי,

את חוט הכסף המשולש

אשר כמו רגלי מצוק בלב ים,

נקודת אופל באינסוף של אור

מעניק נקודת אחזיה באמת,

בקישור שבין נשמותינו.

בהשראתו של נפתלי הדג... חח סתם, כתבתי את זה כבר מזמן, והוא פשוט הזכיר לי את קיומו של הקטע הזה.

העיפרון ביד, ואחת הציפורניים בידי השמאלית נכססת בין השיניים המלוכלכות שלי. אני חייבת לקבוע תור לשיננית!
המילים, הן לא נכתבות לי. זו כבר הפעם השביעית ביממה האחרונה שאני פותחת את המחברת הכחולה שלי וכוססת את הציפורניים, אבל שום קטע ראוי לשמו לא מצליח להיכתב. אולי הבעיה עם העיפרון? אבל אין לי עצבים ללכת לחפש אחד אחר, וחוץ מזה, אני סתם מנסה למצוא תרוצים עלובים.
כבר נהייתה לי צורה של כיסא מרוב שישבתי, ואני לא חושבת שכדאי לי לנסות לקום ממנו.
לעזאזל עם ההשראה הזאתי, שתבוא כבר! נמאס לי לשבת בחוסר מעש ולחכות להוד רוממותה של ההשראה הכבודה שתבוא ותציל אותי מכסיסת הציפורניים המזוויעה הזו.
אני מסתכלת בחלון. רק אורות מלבניים מבניינים סמוכים ורחוקים ניבטים, וזה מייאש. איפה? איפה הטבע היפה, משובב העין, הקסום, המרגיע ובעל ההוד הנורא שישליך לעברי את ההשראה החמקנית? אני צריכה לגור בבקתת עץ בתוך קרחת יער עם שמיים זרועי כוכבים מנצנצים ופרפרים לבנים שמרפרפים ליד כל שיח. אבל הזיות לא יעזרו לי עכשיו. או שכן!
אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין. אבל אחותי צועקת ברקע ואמא שלי צווחת עליה בחזרה. אני שומעת כלים נשטפים וכוס מתנפצת וקריאת בהלה. אבל שום כלום מבקתת עץ בקרחת יער. שום שמים עם כוכבים מנצנצים ושום פרפרים לבנים. אף לא איוושה קלה בין העצים.
אני פוקחת את העיניים בחזרה. הראש כואב והציפורן כבר נכססה עד העצם. ואפילו לא חלקיק עופרת אומלל שמשתחרר מהעיפרון לדף.
מולי עומדת כמו חיילת במדים מחברת מתמטיקה הצהובה והמרוטה שלי. ממ.. רק מספרים. מספרים ומספרים ומספרים. זה מזכיר לי את הזמן שהולך לו ונעלם לבלי שוב. איזה בזבוז זמן חסר כל תועלת והתחשבות בנערה קטנה ואומללה שכוססת את הציפורניים ומחכה, מצפה בכל ליבה שההשראה המיוחלת תואיל בטובה לזכות אותה בביקור קצרצר. או ארוך.
עין אחת נסגרת לחלקיק שניה אבל אני לא אתן לה. לא! אני לא ארדם לפני שיהיה על הדף הזה כמה מילים קטנטנות, מעניינות או לא, זה לא אכפת לי, העיקר שיכתבו כבר.
שתלך הציפורן לעזאזל, או לפחות מה שנשאר ממנה. שילכו כל האורות המרובעים מהבניינים ממול, אחותי המעצבנת והכוס שנפחה את נשמתה, מסכנה.
אני קובעת תור לשיננית ומכניסה את המחברת והעיפרון לתיק.
אולי מחר היא תבוא.

זה סיפור קצר שכתבתי מזמן, שאם היה לי כוח הייתי משכתבת אותו והוא היה יפה יותר. אבל אין לי כוח, וזאת התוצאה. ובכן:


יעל פרצה מחדר השרותים בצווחה מרעידת קירות. "שממית! תעיפו אותה! מישהו, נו!"
גיחכתי לעצמי בשקט. מטופש לחשוב שהייתי קמה מהמיטה בגלל איזה יצור בגודל הזרת שלי.
השממית הייתה קטנה למדי, בערך עשרה סנטימטרים, כולל הזנב. בצבע חום-אפור בהיר, יפהפה בעיני, ומזעזע בעיני שאר המשפחה.
יעל דרשה בתוקף לסלק את השממית "המחרידה הזו" מהשרותים, כי היא לא מעזה להתקרב אליה. אבל אני לא הסכמתי.
"שממיות מביאות ברכה," אמרתי לה, "לא שמת לב שמאז השממית אין נמלים?"
"היא פשוט אוכלת אותן!" צעקה יעל, "אני מעדיפה עדר של נמלים מהשממית הגועלית הזו!"
שאר בני הבית לא הביעו עמדה בנוגע לשממית, כך שהוויכוח נשאר כל כולו ליעל ולי.
השממית נשארה בפינת השרותים, ומדי פעם, כשמישהו בעט בה בטעות בקצה רגלו, היא הייתה רצה משם לפינה אחרת, והמישהו (שבדרך כלל, למרבה הצער והשמחה לאיד, היה יעל) היה יוצא משם בצרחות שבטח הפריעו לשכנים להקפיץ את הכדורים שלהם מעל הראש שלנו, ולפעמים מרוב פחד היה שוכח להוריד את המים באסלה, מה שהיה לא נעים בכלל כי המטהר אוויר נגמר.
שבוע שלם הוויכוח בין יעל לביני נמשך. והשממית, כאילו דבר אינו נוגע לה, המשיכה לרבוץ בפינה, לרוץ מדי פעם לפינה אחרת ולהבהיל עד מוות את יעל.
היחסים ביני לבינה נעשו קרירים יותר מהרגיל, ובאיזשהו שלב כבר התחלתי לחשוב על אפשרות כניעה. אבל אהבתי את השממית, היא הייתה יצור כל כך יפהפה ומתוק, איך שהיא רצה ממקום למקום, העיניים החרוזיות שלה שיכולות לראות מכל כיוון, דבר מדהים שאנחנו, בני האנוש, לא ניחנו בו (וחבל שכך, הייתי רוצה לדעת כל פעם מי זה שבא אלי מאחורה, תוקע לי אצבעות בצלעות ומקפיץ אותי חמש מטר למעלה). יכולתי להסתכל עליה שעות על גבי שעות. והעיקר - הנמלים! שנאתי את הנמלים בכל ליבי, הן תמיד גרמו לי לצמרמורות - רק מעצם המחשבה על נמלים אני מצטמררת, ובירכתי את השממית על הרגע שבו היא בחרה להשתכן בפינה של חדר השרותים דווקא בבית שלנו.
אולי עוד הייתי נכנעת אם לא מה שקרה אחר כך.
אף אחד לא יודע במי האשם, ואת האמת זה לא מעניין גם אף אחד, אבל עיקר חשדותיי נופלות על יעל, שהשממית היוותה בשבילה איום תמידי בכל פעם שהיא נאלצה להיכנס לשרותים.
ובכן, נכנסתי לחדר השרותים כבכל בוקר, וחיפשתי את השממית בעיניי. מה שראיתי זעזע אותי והתאפקתי לא לצרוח, כדי לא להיחשב למוגת לב ברגע שיתפרסם העניין ברחבי הבית הקטן שלנו.
זנב בצבע חום-אפור בהיר היה מוטל בפינה, מעוך.
הסטתי את עיניי כדי לא לראות את המחזה העצוב, אבל הן נתקלו במשהו עצוב עוד יותר. אם לרגע האמנתי ששממית יכולה לחיות ללא זנב, ברגע שלאחריו התבדתה תקוותי.
השממית, מנותקת מזנבה, שכבה שם על הרצפות הלבנות ללא רוח חיים.
והדבר הכי מחריד היו הנמלים הדוחות שטיילו על גופתה המתה ללא כל פחד. נמלים שחורות ודוחות.
עכשיו אני שונאת אותן עוד יותר.

שם- טליה (ואני יודעת , לא היה סיכוי לנחש) 

גיל- 18 

מה התחום המרכזי שבו אתה מתעסק? כתיבה חופשית כזאת, לא בטוחה 

ושאלה חשובה-באיזה גיל נכתב הקטע הראשון שלך? בכיתה ד' אז היייתי בת 9 כזה 

 

מה אומרות לך האסוציאות הבאות-

פיל- וורוד

עט- נוצה 

לשבור- את הקרח (מאשימה את אחי הקטן באחד הזה)

ריקוד- חופשי 

לראות בשנית שורות שדהו 

שורות שדהו מדמע 

לחזור ולקרוא בין שורות

לאבוד בין מילים מאפירות

 

לראות בשנית שורות שדהו 

ושוב לבכות מרה עימה 

והדף נרטב ונרעד 

מתמוסס אך השיר יחזור לעד 

עומד בפתח
רועד מקור
מילים אדומות נוטפות ממך

עומד בפתח
מבקש קצת חום
אבל כבר מזמן שהפסקתי
להיות המקלט שלך

מצאתי לי עולם אחר
שבו אתה לא נמצא
שבו לא אוכל לבזבז את כל היום
בדימיונות עליך

מצאתי לי מקום אחר
שבו לא תוכל לגעת
ולנפצו בנגיעה
שבו לא תוכל לתת לי כנחמה
את מילותיך

עומד בפתח
כבר ללא נשימה
ואז הדמעות מוצאות להם מקום
דמעות של חרטה
- - -

 

הם

מוחאים

ומריעים

ועומדים

לכבודנו.

 

אמרו:

עם ישראל?

אור לגויים!

והאור

מאיר

ועולה

ומתעצם

ומסנוור

ומסמא.

 

הם

מוחים

ומרעים

ועומדים

לכלותינו.

 

וחוזר חלילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

|מחילה על ריבוי האנטרים|

כאב של לוחמים

כשטורי האדם
נפלו במפולת גלים אדירה
נשא הוא את אחרון צלקותיו
בדממה.

כשהארץ רעדה לכל צעדם
והשמיים השחירו מקול הדם
נשא הוא את כאביו
בדומיה.

והכאב הזה
והשקט הזה
צרח יותר מכל זעקה
זעק יותר מכל צרחה
ושרף יותר מכל שריפה

אלוהים
לו תחמול על גוזל בלי כנפיים
ששכח איך לעוף
לו תביט מכס שמיים
תלמדו שוב לרוץ

לו יכלו גלי הים
לסחוף את כאביו
לו יכל ללקט חול שמים
את אחרית צללי חייו

וכשטורי חיילים במסע בלי קץ
הלכו בלילה בשתיקה
לתוך כרית דמעות אבודות
נבלעו בשעטה

וכשהדם על המדים
עוד לא ייבש
נדמו הצלילים
רתחו הרוגים
וביקשו את חייו.




אלוהים לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור,
לו תזכור...

ילדה קטנה הולכת לבדה
שמיים נסגרים מבעד לעלטה
בין כוכבים נוגה ירח
מאיר אפל ולעיתים צורח

בית ספר ישן
גדר ודלת חורקת
רכסים מעיבים
עלי שלכת

עיניה מביטות לתוך החשיכה
עתה היא לא רואה
אבד כבה אורה

ומפלצת נעורים מתעוררת מרבצה
שוצפת מתלהמת וגודעת בלחישה

עיינים בוהקות
הפכו מתות בנתיים
רק זיכרון נשאר
בין צלילי הערביים








"ילדה קטנה צועדת על צינור בדרך לקריות
מסילת ברזל תמרור עצור רכבת בלי אורות
שתי ידיה כמו כנפיים היא עפה במשק החלומות
הירח בשמיים מאיר ילדה יפה עם שתי צמות

לפתע היא יורדת והולכת ופניה צוחקות
צפירה רועשת מתקרבת אני צועק לה לחכות
אל תלכי אני צורח מול הקולות שמתקרבים בערפל
רץ כמו מטורף הזמן בורח והנה המחסום נופל..."

שברתם, ניתצתם
שרפתם, מעכתם,
דקרתם, נשכתם,
טיפה מחיי לא השארתם.

איך אדם אם חזון
הפך לשבר כלי
כצל אדם- צל עצמו
מתהלך הוא סביבי

עם עיינים כבויות
ונשימת מוות
עם סיוט וקללות
וכאב אלמוות

חלום הפך
לחלום בלהות
וחזון נשאר
רק בגדר דמיון

הוא התמיד וניסה
נשך שפתיים והמשיך
לא ויתר, וניסה
להיות שם תמיד
אך קללתו
קללת המת- החי
לא נתנה לו מנוח
רדפה היא איתו
כשלהבת הכוח
והיה הוא איתן
והמשיך ורצה
אך הם שברו
אותו
לרסיסי נשמה.

זהו.
זה נגמר.
הכל נגמר.






"שום דבר לא יפגע בי,
שום דבר.
לא אישה,
לא כדור מחבלים
שום דבר...

"אם יקרה לך משהו,
אין לי טעם לחיים,
אין לי טעם למחר.
אין לי טעם למחר,
אין לי טעם לחיים...

קווים ארוכים, משונים בצורתם

ניצבים עלי כקלגסים ושוטים

אוסרים אותי בין חומות לבנות

מול ייאושם טובע כמשותק

 

עוד אסירים פה, הם שכחו את ביתם

ממלאים בשקידה את צווי השוטים

מחכים לחופש בלי קול ענות

הן רגע קט והאזיק ניתק

 

אולם אנני אביט לזמן, איני כמותם!

אשבור חומות! אסיר השק מהעוטים!

רק נחת שמיים והגינות.

לא עוד נאסר! לא עוד נאזק!!

הלב שלי מאכיל אותי בכפית את השקרים שאני קונה ממך בשתי נשיקות וחצי, ואני כמו זאבה מלקקת את השפתיים. האינסטינקטיים החייתיים שלי מורגלים היטב ומחייבים אותי לסיים עד הסוף, לעשות עבודה יסודית, אפילו שהטעם קצת שורף בגרון והנשמה רוצה להקיא הכל.
איזה לב בוגדני זה, יום אחד הוא עוד יביא למותי. מטפטף לי את הרעל הכי זול שהוא מוצא. לא שיש לי לשלם על משהו משובח יותר. גם את מעט האנרגיות שאני משקיעה כדי לחייך אליך אני מעדיפה לשמור לעצמי. אבל בכל זאת, אם כבר שקרים, הייתי רוצה קצת יותר אמינות. לפחות שהטעם המגעיל לא ישרוף לי את הגרון.
אני בוכה. לא ממש, דמעה קטנה כזאת, ברחה לי מהעין. זה כל כך אנושי להתלונן שזה מצחיק אותי, אבל אני לא יכולה לצחוק כי נוקשות לי השיניים. קר. הבדידות הנוראה הזאת, מקפיאה אותי. אתה יודע, זו אחת הסיבות שאני ממשיכה לקנות את השקרים הזולים שלך. השריפה שהם עושים לי בגרון, צורבת שזה כואב ממש כמו אהבה אמיתית. אבל אין מה להגיד, זה מחמם מבפנים. ואני חייבת קצת יותר חום. חשוך שם בבטן שלי, אין טיפה של אור. כל כך הרבה חושך, שלפעמים זה נראה כאילו הדם שלי שחור. לא הייתי מתפלאת אם הוא באמת שחור. זה מסביר את הכל.
אני נשכבת לאחור ועוצמת עיניים. הגיע הזמן לחלום.
משהו מנצנץ על הרצפה וזה מציק לי, איך זה חודר מבעד לריסים. אני שולחת יד עצלה, מגששת בזהירות ומרימה שבר זכוכית קטן, פינותיו מוכתמות בטיפות דם כהה. מתלבטת לרגע אם אתה השארת לי את זה, בניסיון עלוב לעורר בי רחמים או אמפתיה. אבל לא, לפי הצבע זה שלי, עוד רסיס שנפל לי מהלב. אני פותחת את הפה לרווחה ודוחפת אותו עמוק לגרון. הוא קצת שורט אותי בדרך למטה אבל אני מקווה שהוא יחזור למקום, אולי הוא מה שצריך כדי לתקן את מה ששבור בי.
כנראה הוא שרט חזק מדי, פתאום הפה שלי מתמלא בנוזל חמים ומר. אני בולעת אותו בעקשנת של זאבה ומלקקת את השפתיים. שקרים, דם, מה זה משנה מה אני אוכלת. גם ככה בסופו של היום הנשמה תקיא כבר הכל.
פעם ניסיתי לומר לה שזה בריא, אבל היא פשוט לא מאמינה לי. חכמה הנשמה שלי. מזל שיש אותה, עם לב בוגדני כזה, שקונה לי את הרעל הכי זול שהוא משיג. גם רעל, גם זול. אין שילוב גרוע מזה. וגם ככה אני מתה מפחד מהיום שבו יימאס לנשמה הזאת והיא תקיא גם אותי.
בחוכמה של זאבה היא תבין שאני והגוף שלי לא יודעים לארח אף אחד חוץ ממוות. ואז היא תקיא אותי, תקיא אותו, תקיא את הכל.
ותלקק את השפתיים.