פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 457)

את שתהיי

הראשונה לפתוח את ספר שירי

עוד תחזי ותראי

במארג של מילים

מתנפצות והולכות

בשטף דיו.

 

וכל נהרות לא ישטפוה,

את תמונת החלום

שרשמו אפיקי הצלילים.

 

ובין הזמנים,

מאחורי הצללים,

יתגלה סודם הגדול

של המילים שבקשתי לתת לך.

 

ונכתב ונחתם בטבעת המלך,

בחותם של דם ודמעות.

וירשם לזיכרון

בנשמותינו לעד,

 

ונאמר אמן.

היא יפה, בזה אין ספק.

אוי, העיניים שלה..

והריסים האלה, הארוכות.

והכחול כחול הזה, החם, המשחרר.

 

היא חיוך, לא מעט פעמים.

אלופה בלמתוח את הפנים אחורה כחלק מתהליך טכני,

וכולם מאמינים.

המון פעמים זה לא טכני, כן?

ויש לה צחוק מתגלגל כזה שכולם צוחקים עליו אבל גם ממנו

והיא שובבה אבל יש לה חכמת חיים של אדם מבוגר,

והרבה פעמים קוראים לה סבתא.

כי היא יודעת, וגם קצת כבדה.

היא מן נערה כזאת,

נערה.

עם הזהב בשיער והחיוך הקבוע והעיניים המקשיבות מאה אחוז.

 

אבל אף אחד מהם לא יודע,

וגם לא מנחש

 

שהיא בעצם

תוצר של טרגדיה.

לך
אהובתי הניצחית
אשרוק אלף מנגינות של זהב
לך
אהובתי התמידית
אמלא אף נחל אכזב

כי אחת לי את
ביגון, בשמחה
אחת לביתי
אחות לצרה

כי כשמעיניי
זולגות דמעות
תמיד היא שם לנחם
עוטפת בחום
נוצרת מבט
ואזי- ודאי אתנחם

תלתליה שחורות כפחם
ושפתיה ענוגות
עייניה כזוג יונים
משחקים בין ערוגות

קול צחוקה
כקול מעיינות מפכים
וכשהיא בוכה
גם מלאכים דומעים

ואיך אוכל כלל לתאר
את שפעת איילתי הנאווה
ואיך אכתוב לך שיר הלל
בין שמירה לעוד שמירה

אך רק זאת דעי
ולדברי הטי אוזנך
אחת את יונתי תמתי
ולעולם לא יעום יופייך

אז עד מתי
נהייה לחצי
גלי לי נא את רזייך
שימי ידך בידי
ויחדיו נצעד לעד.

ל"ג בעומר מתקרב, ריחם של המדורות באוויר ואלפי דיבורים על מירון ורשב"י.

ואני חושבת לעצמי, מה כ"כ מיוחד בזה? למה אותי זה לא מסעיר כ"כ?

אני רואה אנשים המדברים על רשב"י ועיניהם נוצצות, ליבותיהם מתרגשים. ואני? 'אין לי כח עכשיו, אולי אח"כ'.

קשה לחשוב שאנחנו מדברים על אותו הדבר.

 

אני נוסעת בכביש, אותו הכביש שאני נוסעת עליו כל שבוע, אותו הכביש שהפך בעיני לשגרה, אך הפעם בשונה מתמיד אני שמה לב לשלטים שבצד הדרך- 'קבר הרשב"י-מירון' כן, זה מה שאנשים רואים במירון, קבר הרשב"י. ולי מה שעובר בראש זה מבחנים, עבודות, חברות, פנימיה, פעילויות, ורשב"י? יכול להיות...

למה? מה אני שונה מהאחרים?

 

ואז אני נזכרת באותם ימים שגרתי אי שם, בירושלים, סמוך לכותל המערבי. כן, גם עליו אנשים מדברים בהתלהבות וגם אז לא התלהבתי במיוחד, כי זה קרוב אלי, חלק ממני, רגיל.

ואני מבינה שגם עכשיו קורה לי את אותו הדבר, אני חוזרת על אותה טעות, מפספסת פה משהו. 

אפשר לספור את הפעמים שעליתי השנה, אבל זה כבר לא מלהיב אותי כ"כ, כי זה קרוב אלי כ"כ, אני נושמת את זה, חיה את זה. אז מה אני כבר יכולה לעשות?!

 

רשב"י אחד, שנה אחת, כמה דקות, וכ"כ קצת עליות.

לו יכולתי
לצרף מילים
רסיסי טללים
רסיסי חיים

לו ידעתי
למצוא רובדים
נסתרים
שבאש מתלקחים
ששוצפים וקוצפים
ומבקשים דורשים
ומתחננים

לו היה לי אומץ
לומר לך
שאני אוהב
אבל לא כמו שאת חושבת
שאני אוהב
לו היית יכולה להבין
מבלי להבין
לשמוע את מה שמסתתר
מבעד למילים
לו ידעת באמת
את כוחה של השתיקה
לו יכולת לגלות
את כוחה של אהבה

אזי שום כוח בעולם
לא היה עוצר
את מעוף כנפיי
גם אלף מכשולים
לא היו מונעים
את דהירת רגליי

לו רק תפתחי לי
פתח לאהבה
לו רק תתני לי הזדמנות אחת
לגלות אותך באמת
יונתי הנאווה.

תמיד חשבתי שקבצנים לא עובדים בלילה. אך היום ראיתי קבצן מוזר. הוא חיכה ליד רמזור די נידח בשעת ערב מאוחרת ופשט את ידו למכוניות המעטות שחיכו להבהוב הירוק.
חשבתי לעצמי, אם כבר בחרת או שבחרו עבורך לעסוק בקבצנות לפחות תנצל את הזמנים הפנויים שבידך ותהנה קצת מהחיים. לקבצנים הרי יש מותרות השמורות רק להם. ובלילות הם מטמאים את כספם הטהור של הנשמות הטובות בהנאות שלא מין העולם הזה. יש כמובן גם אחוז מסויים של קבצנים מיושבים, בעלי משפחות, הצוברים פרוטה אחר פרוטה כדי להאכיל את גוזליהם.. אך רובם פרפרים הנמשכים אל כל אור. היום ראיתי קבצן מוזר. שמנסה ללקט אגורות במקום לא מוצלח ובשעה לא מוצלחת. קבצן זה עסק כנראה בקבצנות לשם קבצנות.
חשבתי לעצמי, כולנו קצת כאלה, לוקחים את העבודה יותר מידי ברצינות.

זו אני.

אני חיה כמו גל, לא מפסיקה לזוז מבלי לנוע, שוטפת את השגרה האפורה של החיים

לוחשת את הסודות של כולם לכולם

שרה את הטעויות של בני האדם

חיה את אהבותיהם

נהנית מסבלם, ובוכה יחד איתם

מלחינה את חייהם, מפזרת אותם בים

צורחת את השכול, ממלמלת את העצב

בלי מילים

מתקנת את הטעות, הורסת את הנכון,

רוצה את האושר, דוחה את הסיפוק

מלאה עצלות ועושה הכול

שומעת את הדממה, שואגת את השקט

מלאה בחוכמה, והטיפשות זורמת

נושפת את השלום, מחוללת מלחמות

הורגת אנשים ללא חרב

טועה בלי סוף, אדישה לצרות

מנשקת תינוקות, הורגת את אמותיהן

אוהבת ושונאת

אכזרית

ורחומה

אנוכי

וזאת אני.

לפעמים נחמתי היחידה היא, 

שהרגע הזה יעבור

ולא יחזור שנית

נותר לי רק לחכות 

שיעבור

 

מיואשת משהו

ואין כבר אהבה בעולם שתציל אותי ,

תגאל אותי מגלותי

או תכפר על חטאי.

 

ואין בעולם כבר שביל עפר שיקח אותי,

יאמץ לעצמו את דרכי

לטבוע טעם כפות רגלי.

 

ואין בעולם הזה רוח חזקה דיה

לקרר באוושה את את האש

שאט אט

מאכלת

אותי.

ילדה קטנה.

רצה.

עיניה גדולות,זוהרות.

שפתותיה מצחקות.

השמש משחקת עימה.

הרוח לוטפת את לחיה.

ילדה קטנה בנפשי.

רצה.

נופלת אל פי תהום.

--

ילדה קטנה.

מתה.

שרועה על אדמת ייאוש.

כבוד, קנאה, שנאה וטירוף הדעת

קברניה.

כורים את הבור בשתיקה.

 

הביטי

על המילים המרצפות את הדף,

אם תרצי להתבונן

הם יראו לך את תמונת חיינו.

 

הם היו פעם רסיסים

את יודעת?

הם נתזו ממרומי הרקיע

כאשר בלהב פלדה

נחתך הקשר שבין נשמותינו.

 

ואם תהיי לבד,

ותרצי להשקיף

מבעד לדמעתך,

תוכלי לראות את דמותי הכורעת,

אוספת אותם משביל חיי,

צורף אותם לשירים,

לתמונת חלום,

למענך.

ואולי תסלחו לי -

כי ממילא

לא אסלח לעצמי בוודאי.

ואולי תשכחו-

רק הפעם

כי בעצמי לא אשכח לעולם.

ואם תמחלו

אז תדעו

שליבי אף פעם לא מחל

ואיני יכולה להגיד

שידיי לא שפכו את הדם.

נורא מתחשק לי למצוא סדנאת כתיבה טובה, בירושלים.

באזור רחביה או קרית משה. משהו מאוגוסט\ספטמבר ככה...

 

יש לכם המלצות?

גשם של דמעות
דופק בחלונות הלב
מרטיב את הזכרונות
דואג שלא יהיה כואב

סוחף את מה ששמרתי
למקום עלום ונעלם
כאילו לא ידעתי
מאז ומעולם.

אילו הייתי יכול
ללחוש לך שיר
שיר אחד
קטן תמים
שיר אהבה
על זוג יונים.

ואם את עייניך
לרגע היית מסיטה
ופוגשת במבטי
ואם בדיוק אז
היו נודמים הצלילים
בקול דממה דקה
היינו יודעים
כשרצונות נפגשים
יחדיו למסע
יוצאים זוג אוהבים.

ואם תקשיבי
לקול המיית נפשי
מעומקי עומקים
יתמשכו הקשרים
בעבותות אהבה
בשירה וזמרה
ינוגן שיר חופה
ירננו מלאכים.

ובעת נפסע
יחדיו לחופה
לכונן ברית
נצחית לעולמים
שבועה שתזהר
בכתר נסתר
תזרח עתה
כאור שבעת ימים.

ואלוקים מלמעלה
יתרצה ממרומים
ויכניס שכינתו
בין כנפי ענווים
ולבנה אחת
תתוסף לבנין
בנין הקדושה
מקדש עולמים.

שריקות נעלמות

 

שבת שלום אנשים

בהצלחה בחיים היפים וגם ברגילים, אלה יותר מצויים.

 

 

ברגלי חתכים משברי זכוכיות

כשנפלו והתנפצו לאט הדמעות,

ושני ידי מאדימות וכואבות

מהרמתם התמידית לנוכח החומות

 

רגלי התמוססו כשהתבוססתי בכאב

שעלה על גדותיו ונישפך מהלב

וידי מושכות בחבל חייך

נמשכות אל האור שנוצץ מעיניך

 

קרעת החבל ונפלתי בדממה

גוף ללא גפיים צונך לשממה

ואת מעלי רוכנת בידמעות

שורקת לי את מנגינת הגופות

 

מנחמת בשתיקה

מסבירה עלובה,

נושמת לאיטה

לוחשת לאדמה.

ילדה זקנה

מתקווה ישנה.

ונשמה קטנה

נמשכת לחשכה.

מה את חושבת?
הלא לימדת אותי
אין לחשוב יותר מידי.
ממה את מפחדת?
ממך למדתי
שפחדיי אינם משנים דבר.
מה את רוצה?
הרי רצונות הינם תאווה חולפת
כך אמרת לי.
למה את צועקת?
הרי לצעקות אין איש מקשיב
חוויתי על גרוני הכואב.
למה את בוכה?
את הדמעות אין איש רואה
לאיש לא אכפת.
וכששלי זולגות בשקט-
חושבת על הרעש
שמשמיעות דמעותייך.
תחשבי
תפחדי
תרצי
תצעקי
תבכי
ואני-
רק בשאלה אחת אמשיך להתייסר.
מה את אוהבת?

בס"ד
אתמול הרגשתי
תחושת התפייסות
עם עצמי
ואתה.
שריטות ישנות- חדשות
שפצעו בי קהו מעט
ומתוכם עלתה הבנה
לא גדולה אך מספיק חזקה
בעצם נוכחותה.
מפתיעה, מפציעה ושוב
נעלמת
משאירה אחריה טעם חזק
של שלום והרמוניה מתוקה
ותקווה שיבוא יום והכאב
יחלוף.

כגזע חלול
עיניי מביטות לחות כמעא
מצע תכלת שותק מולי
באכזריות מה

יד מושטת ביאוש
מבקשת קרבה
הבחירה הארורה

ואתה שיושב שם וצוחק מעלי
שקוף
כאוב
נתת סימנים
דרשתי שיהיו ברורים יותר
אבל
נמחקת ככל שהתקרבתי
עם קו האופק

לא קורה לי כלום

טוב לי עכשיו, אבל אני לא מתקדמת הלאה

חבל.