הם שומעים אותה כל לילה מחדש, בדיוק כשהמחוג הקטן והמחוג הגדול עוצרים על שתים עשרה והיום מגיע לסיומו. צחוקה החיוור מזדחל מתחת לחלון, מהדהד, מעלה בהם דמעות נשכחות. הם מחבקים אחד את השנייה ועוצמים עיניים, מנסים לשאוב כוחות, לנשום קצת אושר ולא רק אוויר. מאז שהיא איננה, צילו של המוות הטיל על שניהם כתם שחור, בלתי מחיק, כואב כמו מים קפואים על שפתיים כחולות. הגעגוע אינו אורב להם, הוא חלק משגרת יומם. הוא חי איתם בבוקר וישן איתם בלילה, כדי להעיר אותם בשתים עשרה בדיוק, כשהיום מגיע לסיומו. או אז הם שומעים את צחוקה החיוור המזדחל מתחת לחלונם, קפוא בזכרונות המעטים שהשאירה להם. הורים שכולים, מאוחדים תחת כתם המוות הנצחי, אינם שומעים דבר חוץ מצחוקה החיוור של אחותי.
ואני בחדר ממול, צורחת צרחות אימה בדיוק כשהמחוג הגדול והמחוג הקטן עוצרים על שתים עשרה. גם אני שומעת את הצחוק הזה שלה, החיוור, הישן, החלוד מרוב השנים שעברו מאז מותה. היא צוחקת, צחוק מתנגן אך חיוור, קפוא וערפילי, ואני צורחת. גם ככה הם לא שומעים אותי, ולי נמאס לשמוע אותה צוחקת. כי זה די אירוני שהיא עוד חיה בליבנו, אחרי כל השנים הללו, ואנחנו בכל זאת מתים מבפנים. כל לילה מחדש.
ואני בחדר ממול, צורחת צרחות אימה בדיוק כשהמחוג הגדול והמחוג הקטן עוצרים על שתים עשרה. גם אני שומעת את הצחוק הזה שלה, החיוור, הישן, החלוד מרוב השנים שעברו מאז מותה. היא צוחקת, צחוק מתנגן אך חיוור, קפוא וערפילי, ואני צורחת. גם ככה הם לא שומעים אותי, ולי נמאס לשמוע אותה צוחקת. כי זה די אירוני שהיא עוד חיה בליבנו, אחרי כל השנים הללו, ואנחנו בכל זאת מתים מבפנים. כל לילה מחדש.
)
