פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 468)

מחפשת סדנת כתיבה באזור הדרום/ ירושלים.

אם מישהו מכיר, שמע, יודע אשמח לשמוע..

תודה רבה!

מומלץ מאד לקרוא, למרות האורך. באמת שווה קריאה ומוסיף המון.

https://www.facebook.com/haotiyothaktanot/photos/a.1615666148717205.1073741830.1526849064265581/1682545572029262/?type=3&theater

אשת קשיים

בגן המבוכה

טיילה לבדה

אישה בשאלה

שאלה מעצמה

בגן הקוצים

הלכה בשבילים

אשת הקשיים

ובליבה אבנים

לב כואב סוחב מצוקות

קוצים שבורים מרגליים פצועות

עדין אישה שבורה

אישה או דימעה בשאלה

גַּם קַיִץ הוּא מָקוֹם נִפְלָא

לְהִתְבּוֹסֵס בּוֹ.

בְּטוֹבְעָנוּת הָחוֹלוֹת-

זֹאת החוֹלְנִיּוֹת, שֶׁלֹּא פּוֹסֶקֶת

מִלָּתוּר נְפִילוֹת 

וְשֶׁאַף מֶזֶג אֲוִיר אֵינוֹ פָּרָמֶטֶר בַּעֲבוּרה 

וְגַם לֹא שׁוּם דָּבָר אַחֵר. 

בַּסִימָּאוֹן אֵין כְּלָלִים

הָהִתְאַבְּכוּת מְנוֹפֶפֶת אוֹתָן לְכֹל 

אֵלוֹ שֶׁפּוֹסְעִים מַעֲדַנּוֹת 

קַרְקָעִיתָם מוּצָקָה, אֲפִלּוּ 

וְאוּלַי בְּעֶצֶם גַּם בָּם עִוָּרוֹן כָּלְשֶׁהוּ מְפָעֶם

שֶׁהֲרֵי אפרירות וְחֹסֶר טַעַם

אֵינוֹ נַחֲלָתָם הַבִּלְעָדִית  שֶׁל יוֹשְׁבֵי הָאֹפֶל -

כְּלוֹמַר,

קַיָּם כְּאֵב שֶׁלֹּא בְּסִבַּת הִתְעַרְעְרוּת.

הַאָמְנָם אֵין בְּיָדָם לְהַבְחִין בּוֹ?

יִתָּכֵן רַק שֵׁ:

אֵין חֶפְצָם לְהַבִּיט אֵלָיו;

אוֹ שֶׁהִבְחִינוּ וְלֹא מייחסים לוּ חֲשִׁיבוּת;

אוֹ שֶׁמִּתְבּוֹשְׁשִׁים הֵם בְּדָמוֹ, וְעַל כֵּן 

לֹא נִרְאֶה הַדָּבָר בָּחוּץ.

הֵיאַךְ שְׁקִיפוּת נִכֶּרֶת

בְּלֹא רָצוֹן?

מֵעוֹדִי לֹא הַתָּרָתִי 

פְּרִימַת עֲקֵבוֹת שְׁקוּעִים,

אֲבָל הָחוֹל כָּאן

הוּא כֹּל כָּךְ ---

כֹּל כָּךְ מָלֵא נְפִילוֹת שְׁקוּפוֹת מְאוּבָּכוֹת

אַף שֶׁהֵן נְטוּלוֹת צֶבַע

וְתָוִית.

אני מצטערת שזה כלכך מבולבל.. גם הסוף התפקשש משהו

מסכות.

מה תפקידן?

להסתיר, לכסות, לטייח.

לי יש שלל מסכות.

כל אחת משמשת למצב אחר;

במצבי עצב אני לובשת מסכה של שמחה, ועוטה על עצמי חיוכים מזויפים.

במצבי הכעס דווקא מסכות השלווה נלבשות.

אבל לפעמים, קורה שאחת המסכות אובדת.

ואז אני מגלה מה אני באמת מרגישה;

ובלילה, כשאני לבד, ואין עבור מי להסתיר ולכסות,

והמסכה יורדת, וסוף סוף פני העצובות והבוכיות נגלות,

אז אני מבינה - אני תמיד אשאר עצמי.

לא משנה כמה מסכות אעטה, וכמה תחפושות אלבש,

לא משנה כמה אנסה לטשטש ולכסות,

מי שיסתכל - יראה את העיניים הדומעות, והאף המנוזל.

והלב, אוי הלב.

הלב השבור.

כאב צורם!

זה קורה, וזה קורה עכשיו.
העיניים אדומות מדמעות, ואין מישהו שיענה לי על השאלות.
ילדה קטנה באמצע שום מקום, סוחבת וגוררת איתה חיים שלמים.
ואין רחמים.

היא יודעת שאפאחד לא אשם במצב, אבל אין סיבה שהיא תסבול לבד.
ומה בסך הכל היא ביקשה-
קצת שקט, מנוחה...

 

זה לא קיים בעולם, המצב אכזרי..
זה לא קיים עכשיו, וזה כואב באופן מוחשי.

ואין מישהו שינגב לה את הדמעות, היא מחזיקה אותם בכח,
היא מתנפצת לרסיסים,
מתנדפת כמו עלה ברוח...

-לילה בקולוסיאום-

(קולוסיאום= מקום מלחמות הגלדיתורים)

לפעמים אני מתיישב ומביט לשמיים

פעם הם היו כחולים

וכשמרים אני בתקווה אליהם ידיים

שוב הם מתרחקים.

אולי מישהו סיפר להם עלי

על כל שאיפותי

ועכשיו לידי הם עצובים

פוחדים שאדביק אותם בשקרים

אולי שחכתי באיזה מקום מסכה אם שם

שם של מישהוא אחר

ואין אף אחד שמשתמש במסכות חוץ מהם

אז להם ולעצמי עכשיו אשקר-

אבל ממש קר לי בחוץ בין אלפי חברים

תנו לי להיכנס לתאים

מתחת לקולוסיאום מחכה לתורי

פעם ראשונה אני יפגוש אותו, את עצמי.

                                                  מהגהנום באהבה

מילים ערפיליות

כחול אשר על שפת הים

זריתי ביננו

בתקווה -

לענן של אבק כוכבים

שיאיר את חשכת

שמי חלומותינו,

תקוות מהוססות

נבלעו בשטף דברי

אשר בו קיוותי לפרוץ

את הסכר שבין נשמותינו.

אך את הים האינסופי

של מילים צרובות

כאש שחורה

על גבי האש הלבנה

המקיפה הווייתנו

טרם שחררתי.

הצלילים, הרגשות,

המילים

עודן ממתינות

לאישור במבט עיניך

שיצית באש תמיד

את נקודת הבחירה האמתית,

הנצחית

השוזרת את עולמינו.

ובא לי לשתף

מסכות

שקט, כל האורות כבו כבר מזמן.
מסיר מעליי שכבה של איפור.
מקלף מסכה, ותלבושת מגוף.
אני פה לבד, עכשיו מאוחר.
כולם הלכו לדרכם,
לביתם, לעצמם.
קודם, הריעו לרגל ויד שידעו לזוז ולרקוד,
לקול ערב וצלול שבקע מגרון.
באמת, הם היו פה, אותם אנשים,
מריעים הם לפה שעושה חיקויים.
תשאלו את העין היא אותם ראתה.
ראתה ידיים נצמדות זו אל זו,
ראתה היא שיניים לבנות מחייכות.  
באמת הם היו פה אותם אנשים,
צוחקים מלשון חדה כסכין.
תשאלו את האוזן שאותם היא שמעה.
שמעה ידיים מפיקות צליל סיפוק,
שמעה היא גרון שצוחק צחוק חנוק.
באמת הם היו פה כך אומרים החושים,
כך אומרים החושים, אך הם לא מבינים.
זה לא הם שהיו פה, לא אותם אנשים.
רק צלליות עייפות משגרה של חולין. 

גם אני לא הייתי, אף אחד לא שם לב,
כי צלליתי שלי הרגיעה את גופם העייף.

(זה שיר שבעיקרון כתבתי אותו כבתים ופזמון אבל מנגינה עדין אין לו)

בעיניה מביטה ילדה קטנה

בתמיהה, בשאלה, באי הבנה

מדוע באו לקחת את ילדותה

מדוע באו להרוס את עתידה

והם את המבט משפילים

לה אינם עונים

אין להם תשובות

הם לא טרחו לשאול שאלות

אדמה זו- שלי!

ובית זה הוא לי!

בו רוצה להשאר

אינני רוצה להעבירו לאחר

וגם אם אותי מכאן תקחו

הם לעולם לא ישכחו (ש- קמץ)

כך זועקת ומבטיחה

שעוד תשוב בחזרה

את ידה מנופפת

ועוד דמעה זולגת

לוקחת בתרמיל את העבר

ומשאירה מאחור חלום נותר

ואז היא מסתובבת

באופק נעלמת

וליד ים כחול

השאירה עקבות בחול

(אדמה זו שלי...)

גם לאחר שנים

היא עוד מאמינה

שהחלומות הנותרים

שנשארו מאחוריה

עוד תבוא לקחתם

עוד תשוב  להגשימם

(אדמה זו שלי...)

להיות

אלפי מפלים נשפכים

ללא טיפה,

מאות תזמורות

מנגנות באפס קול,

ברק מתברק

בשמי ליל קיץ.

להיות

בקרקע המציאות

ובשמי החלום,

להיות האש והמים,

להיות בשר ורוח –

להיות אדם.

פעם בכמה זמן יוצא לכם לכתוב שיר/ קטע?

-קור מתוק-

ליבו התמלא רצון

להתקרב לאשת ההמון

להרחיק עוד את גופו

מתוך רצון להתקרב לעצמו

ליבו שאג לקבל תשובות

לשאלות חדות שנשאלו בדממה

אך עדין חי הוא באשליות

כי היא התעלמה מהתפילה

אתמול הוא הסתכל לה בעיניים

ושאל אם לאחד יהפכו השניים

ובתשובתה, למה אתה מתכוון

ליבו מת ולא נקבר, הוא עונן

כשקוראים היום לליבו אין מענה

ומאז הוא שמח

אין לו לב שאותו תמיד יענה

והים הוא פורח.

מהגיהינום באהבה.

היה היו שתי מדינות. שם האחת 'מפותחים' ושם השניה 'פחות'. באופן מתאים, לשמות המדינות, תופעה מעניינת התרחשה בהן. כל דבר חידוש, מוצר או תגלית שהופיע בעולם הגיע קודם ל'מפותחים' ורק אח"כ ל'פחות'. כשב'מפותחים' כבר הכיר כל ילד את מכשירי דור שני, התחילו אנשי 'פחות' לשמוע עליו, וכשאלו נפוצו גם ב'פחות', ב'מפותחים' כבר ידעו כולם להשתמש בטאץ'.
אנשי 'מפותחים' אהבו את אנשי 'פחות' ובמשך השנים הקימו גוף ממשלתי שתפקידו האצת המעבר של חידושים מ'מפותחים' ל'פחות' וצמצום הפער ההתפתחותי בין שתי המדינות. הגוף כלל שירותי הפצה והסברה משוכללים אודות כל פיתוח, בכתב ובע"פ, ואף שילם לנציגים שפעלו בתוך 'פחות' והדגימו לכל מי שרוצה את הוראות השימוש, התפעול והזהירות השייכים. 'פחות' קידמה בברכה את היזמה, ואכן תוך מספר שנים הצטמצם הפער לכמעט אפס. עד ש.....
בעולם נפוץ מבחן חדש, מבחן אוניברסלי שיכול לאבחן את רמת שכלו של כל אדם ואף לקבוע על ידי בדיקת הממוצע, איזו מדינה חכמה יותר מחברתה. המבחן הגיע ל'מפותחים' ומיד לשכנתה 'פחות', והתוצאות היו מפתיעות. ממוצע הציונים במדינה 'פחות' היה זהה בדיוק לזה שב'מפותחים'. אנשי 'פחות' שמחו מאד בתגלית, ולאחר חגיגות בכיכר עיר הבירה, החליטו שכיוון שהשכלתם אינה פחותה משל 'מפותחים', הרי שכבר אין טעם בקבלת עזרה מהם, ויותר מכך, הדבר אף פוגע בעצמאותה של המדינה ובמקוריותה.
***
היום בספרי ההסטוריה של 'מפותחים' כשלומדים על השבטים הפרימיטיביים של 'פחות', יודעים להסביר את הפער בין שתי המדינות בכך ש'פחות' היא מדינה הררית, קשה לתחבורה, ורבים הם האיזורים חסרי הקליטה, וכך על אף האיטלגנציה הגבוהה לא הצליחה 'פחות' להיות מחוברת להתקדמות העולמית, ועד היום היא מתגעגעת לימי הזוהר של הברית עם 'מפותחים'.

בעיני רוחו -

נחלים של דיו

זורמים בין אצבעותיו

ומחרוזות של תווים

סובבות את שיריו

בעיני רוחו

כוכבים נשזרים

על חוטי כסף

הנמתחים בין הגורלות

ובחלונות נשמתו

מכים  רגשותיו.

בעיני רוחו

הוא משורר

המבקש לזעזע

את מוסדות נשמתך

בשיריו

אך בעיני רוחך

נוגעת דמות בודדת,

נקודה על צוק

מול פתחו של הים.

מושא חלומותיך

נושא תפילה

דרך ליבך

מייחל לשובר הגלים

עליו בכל יום

ישלח את גלי רגשותיו.