כולם סביב בכו, יש כאלה שיותר יש כאלה שפחות. אבא עמד ליד הדוכן בכה, זעק ודיבר על אמא,אל אמא אך היא איננה שומעת, איננה מגיבה, שוכבת על המיטה, מכוסה בטלית ודוממת.
ואני עומד שם, נזכר באותם רגעים שלעולם לא אשכח:
היינו בבית רק שנינו. אמא ישבה במרפסת מדברת עם חבר כשסיימה יצאתי אליה, רציתי לשבת לידה אך פתאום שמעתי אותה צועקת "רוץ! תברח! תתחבא!" "מה קרה?!" שאלתי בבהלה "תעשה מה שאמרתי!" פקדה עלי. רצתי למטבח, פתחתי את הארון שתחת הכיור והתחבאתי שם, לא הבנתי מה קורה, התנתקתי מהכל.
כעבור 10 דק' החלטתי שאפשר לצאת, מתחתי את שרירי מהישיבה המכווצת והלכתי למרפסת, מצאתי אותה שוכבת על הרצפה מבלי לזוז. "אמא!" קראתי ורצתי אליה "אמא! תעני לי!" התחלתי לנער אותה אך היא איננה הגיבה "אמא! בבקשה! את לא יכולה לעזוב אותי ככה!" זעקתי, בכיתי והבנתי. הבנתי שהיא זיהתה אותו- את המחבל והיא הצילה אותי אך את עצמה לא הצליחה.
יותר אני לא זוכר, אני רק זוכר את הדלת נפתחת, ידיו של אבא מחבקות אותי ודמעותיו זולגות על ראשי. כך התחבקנו ובכינו, בכינו על האמא שהלכה, בכינו על האשה שאיבדנו.
ועכשיו אני עומד כאן, סביב רק בכי ודמעות,אך אני שהייתי באותם רגעים נוראיים, לא מצליח לבכות. הלב נשבר מבפנים אך הדמעות אינן זולגות.
אז אמא, אני רק רוצה שתדעי, שהבכי לא יותר חזק מהשקט וזה שאני שותק ללא דמעות זה בגלל שאני אוהב אותך, אמא, ומתגעגע אליך כ"כ! וקשה לי לעכל שאת כב לא כאן.
רק בקשה אחת יש לי אליך, שמרי עלינו מלמעלה, עלי, על אבא, על רוני, נועה, יהונתן ואבישי, ותני לנו כח להמשיך, ולהרגיש שגם אם את לא לידנו את תמיד בליבנו.
(גם על הערה וגם על הארה 
) וזה לא אמיתי, זה בהשראה... (לצערי זאת ההשראה שהייתה לי באותו זמן 
)
