מראה כמה מדובר בשיר אישי ונוגע, שכל אחד יפרש אותו באופן הכי זמין לו.

נהדר.

ממש אהבתי

כתיבה יפה ונוגעת

מהממם מהממם מהממם.

כתיבה מדוייקת. אהבתי מאוד, תודה לך.

ולא... לכתוב סיפור שירים יש מספיק בערוץ.

ייצא מצוין!

הצליל הזה רדף אותה תמיד. נכנס מהחלון, מלווה כל צעידה ברחוב. אפילו בשינה. בדקות האלו לפני השינה, כשהכל עולה ומציף. רעד עבר בה. תמיד. והיא שמעה את זה. היא יודעת שזה בדמיון, אבל זה תמיד מרגיש מוחשי כל כך. היא מרגישה את הרוח על עורה. ממש מרגישה אותה. וריח הזה. הריח הזה תמיד נלווה לתחושה הרעה. ריח של גומי נחרך על כביש אספלט ואגזוז מכונית שנושף לה ישר בפנים.

ועכשיו זה נורא מתמיד. היא לא נרדפת על ידי הזיכרונות, היא ממש חיה את המציאות הזאת. הכביש השחור מולה לוהט מאדי החום של החיכוך עם צמיגי הרכבים. הפסים הלבנים נמרחים בשתיקה, מקבלים את הסימנים השחורים בהכנעה. נמחקים, לאט אבל בטוח. וככה הגישה גם היא. נמעכת, נמרחת, נעלמת לאט לאט. חסרת משמעות מול החיים.

טיפשה. היא בעיקר הרגישה טיפשה. ממה היא מפחדת? איך זה שבחורה בגילה חוששת ככה מהליכה פשוטה על כביש צדדי, שחור, אספלטי, מפחיד.

פוביה היא סוג של הפרעת חרדה שבדרך כלל מוגדרת כפחד מתמשך כלפי אובייקט או מצב.
רתיעה או בעתה כרוניים או מוגזמים מאובייקט או ממצב כלשהו.
לעתים קרובות המצב מוכר כחסר היגיון ורציונליזציה.
במצב זה נעשה מאמץ מוגזם על ידי בעל הלקות להימנע מהיתקלות באותו אובייקט, וזאת באופן לא מידתי ביחס לרמת הסכנה הנשקפת מהיתקלות זו.

רתיעה מוגזמת? חוסר היגיון? יחס לא מידתי לרמת הסכנה?!

29,997 אנשים מתו בתאונות דרכים מאז הקמת המדינה.
בתאונה בין כלי רכב להולך רגל מצבו של הולך הרגל גרוע יותר.
כשליש מההרוגים בתאונות הם הולכי רגל.
חלק ניכר מהולכי הרגל שנהרגו, נפגעו בעת שחצו מעבר חצייה מסומן.

אני הולכת למות. אם אני הולכת, אני אמות.

"סליחה", קול קטן, "את יכולה בבקסה לתת לי יד?" ילד צפצפני עמד לידה, מושיט חמש אצבעות דביקות. היא שחררה את ידה לכיוונו מחייכת מתוך הפחד האישי שלה. הילד תפס שתיים מאצבעותיה והישר מבט קדימה. "שמאל – ימין – שמאל" בחן בזהירות את הצדדים, "אין מוכניות, אפשר לחצות!" זימר. היא לא זזה. משב רוח נוסף היכה בה, מטיח בה בכח את הריח הנורא הזה. "אי-ן מ-כו-ניות--" חזר לאט, "אפשר לח-צות!!" סיים עם רקיעות במקצב.

הילד צעד לשפת המדרכה. היא נמשכה אחריו.

ברגע שהשתחררה ממקומה, הוא כבר הוריד רגל לכביש. היא התחילה לרעוד. הוא הוריד עוד רגל. היא נמשכת אחריו. "את יודעת שמביטים קודם לשמאל כי משם באות המכוניות? באמת. וגם נזהרים והולכים בזריזות כי אסור להתעכב הכביש. וגם, לילד קטן אסור לחצות לבד כי הוא נמוך. אני בכלל לא קטן! אבל אני קצת נמוך. אבל את גבוהה, אז את גדולה. את אמא? את עוזרת לי. נכון?"

הוא עשה צעד אחד נוסף, מטפס על שפת המדרכה ממול.

"תודה רבה גברת!"

היא הסתובבה. הכביש מאחוריה. היא בצד השני. הרוח נעימה ומלטפת, רמז של ריח פרחים וציוץ ציפורים עוטף אותה.

עובדות מתוך ויקיפדיה

תיאורים יפים ומעוררי רגש,

מבנה רצוף וקולח

ודמות הילד שממש הוסיפה לעלילה

יכול להיות שההגדרה של פוביה הייתה מנוסחת בצורה מעט מסורבלת

אולי אפשר לנסות לנסח אותה באופן יותר בהיר

אבל כן אהבתי שהכנסת אותה לסיפור ואז נתת לדמות להתעמת עם ההגדרה

"רתיעה מוגזמת? חוסר היגיון? יחס לא מידתי לרמת הסכנה?!"

וגם המשפט הזה חזק- "אני הולכת למות. אם אני הולכת, אני אמות."

הפסקה הראשונה קופצת בזמני עבר-הווה כל הזמן. לא הצלחתי לאחד הכל לזמן אחיד. זה לא מוזר?

אולי פוביה היא משהו מסורבל?

ההגדרה היא חלקים מההגדרה בויקיפדיה.

בס"ד

כתבתי 2 שורות ראשונות וכותרת אבל אין לי שום מושג איך אני ממשיכה

מי מתנדב להמשיך את יצירת המופת שלי?

שוקו בשביל החלב

אביגדור אהב להציג את עצמו כגיבור מלחמה בימי שישי וככוכב פופ-רוק בשני

בשאר הזמן הוא היה אביגדור התמהוני של מחלקה ג' בבית האבות תפארת שושנים

שוקו בשביל החלב

אביגדור אהב להציג את עצמו כגיבור מלחמה בימי שישי וככוכב פופ-רוק בשני.

בשאר הזמן הוא היה אביגדור התמהוני של מחלקה ג' בבית האבות תפארת שושנים.

האמת, הוא באמת היה גיבור מלחמה. והוא גם באמת היה כוכב פופ-רוק, רק בשבילי כמובן.

בימי שישי היינו יושבים על כוס קפה ומדברים על הכל, וזה כלל המון סיפורי גבורה מהמלחמה.

בימי שני הייתי מביא איתי מיקרופון וחוט מהציוד שלי ומחבר לו למערכת, שיוכל להרגיש כוכב באמת.

ובשאר הזמן, לכל שאר האנשים בבית האבות, הוא באמת היה סתם אביגדור תמהוני אחד שהדירה שלו במחלקה ג'.

וזה היה קצת חבל, האמת, בשבילי וגם בשבילו, כי הוא היה ממש נחמד, היה לו אור כזה בעיניים והוא חייך המון.

אבל הם חשבו שהוא תמהוני, חלק מהם- השותפים שלו לבינגו- גם כינו אותו "שביל החלב".

זה היה קוד מפתח למנצח הקבוע בסדרת הבינגו השבועית.

הוא היה מרחף, יושב לו בלובי ושקוע בעבר או בעתיד, בוהה באוויר ומידי פעם צוחק בקול או נרדם בלי לשים לב.

אני חושב שמאז שנפגשנו החיים שלו יפים יותר. אני לא בטוח.

אולי זה בגלל שאני הצלחתי למצוא בו את המיוחד והטוב, באביגדור התמהוני הזה. למצוא קצת שוקו בשביל החלב.

מקווה שזה בסדר ההמשך שלי

האמת בדיוק תכננתי לכתוב על דמות כזו...

פוחדת מהחושך מאז גיל 3.

כן,כבר אז היא לא אהבה להסתובב אחרי שקיעה ולראות את הצל של עצמה: גדול,תנודתי ומעורר חלחלה.

מאז עברו שנים ושקיעות אינסוף שבהם הספיקה להתרגל לחשך,למשש אותו ואפילו לצחוק לו בפנים.

רק מדבר אחד היא עדיין מפחדת,מעצמה.

בכל יום שעובר היא מגלה בתוכה עוד מערה סבוכה,עוד קיר מחוספס,עוד בור חסר תחתית.

היא כבר המציאה את כל שיטות הבריחה- למלא את היום שלה בפעילות שלא נגמרת,לשקוע בספרי פנטזיה או לסובב את הראש בכל פעם שהיא נפגשת עם מראה.אך מאז שרוני התחילה בלימודי המחול,הפחד שלה הפך למרדף.

ימים שלמים של ריקודים מול המראה הגדולה,נתונה למבט החד של המדריכה הקשוחה בארץ והכי קשה: נתונה לחיצי הביקורת שעולים מתוכה-"התנועה הזאת הייתה מגושמת", "בדיוק פיספסת את הקצב", "את נראית מגוכך". החיצים האלה היו כבדים כמו חושך מצרים,הם המשיכו ללוות אותה גם בלילות,גם בארוחת הצהריים וגם בהפסקה.עד שהגיע ברק אחד שהאיר לה תגלית חדשה.

היה זה יום חורפי,רוני הייתה בעיצומו של ריקוד סוער,היא נשארה להתאמן לבד באולם.

העדיפה לוותר על השניצלים היבשים של ארוחת הצהריים לטובת ליטושים נוספים. פתאום נשמעו רעמים וכעבור דקה היא מצאה את עצמה מגששת באפילה.הפסקת חשמל.

רוני גיששה אחר פתח האולם בתנועות מגושמות,מיששה את הדלת,לחצה על הידית שנשארה בשתיקתה.שלפה את הפלאפון מהכיס.כתובית זוהרת הואילה בטובה לבשר לרוני שאין קליטה.התיישבה על המזרן באפיסת כוחות.החושך לא הציק לה וגם לא הרעב ואפילו לא הברקים שהמשיכו להשתולל בחוץ.היא התכווצה במקומה.הרגישה את החיצים שמתחילים להתקרב. מנסים ללחוש לה את כל המשפטים הישנים:"אנחנו מכירים אותך,את דהויה","יש בך סדקים".

דמעות החלו לכסות את עיניה ולהרטיב את המזרן האפור.מרוב דמעות היא כבר לא שמעה את הצלצול וגם לא את הרוח ואפילו לא הבחינה בחשמל שחזר.

קינחה את אפה ושמעה את עצמה לוחשת:"כמה שאנסה לברוח,יש לי ראייה חדה שחודרת פנימה אז אפשר לברוח למטבח לאכול שניצלים ואפשר לשקוע בעולמות של דימיון אבל הראייה הזאת עדיין קיימת והיא במילא תפגוש אותי מעבר לפינה".רוני שלפה עוד טישו ורוד ושמעה את עצמה אומרת בלי קול:"העיניים האלה שהצליחו לזהות וסדקים קטנטנים יצליחו לגלות גם אבנים טובות וניצנים של פריחה".פקחה את עיניה אל אור חדש שהאיר את הפנים במראה שמולה. חייכה לעצמה ונתנה לריח הרקפות לדגדג את קצה אפה.

איילת מעולם לא חשבה שלעמוד בפינת רחוב זו פעולה נצרכת לאי מי.
ברם כעת, כאשר הגב שלה שטוח היטב היטב על הקיר המחוספס שמאחוריה,

רגליה הרעודות צמודות כהוגן ומולה עוברים כמו בסרט בלהות רבבות מן האלו שנוהגים לנתץ לבבות של אנשים אחרים, כך לפחות מניסיון חייה הלא-דל במיוחד - 
היא מוכרחה להודות כי זהו כשל לוגי ממדרגה ראשונה.
הרי מן ההיגיון הבריא הוא, אשר אין להשאיר לעולם מרחב כלשהוא ללא אפשרות מפלט, אם תדרש אחת כזו.
ועכשיו היא בהחלט נדרשת, איילת מוכנה להישבע על כך.
אמנם זמן רב היא לא נתקלה במושא חרדותיה מקרוב, אך זאת רק כיוון שבמוסד בו בילתה את רוב התקופה האחרונה, לא נוהגים יצורים שפויים להסתובב.
ממשוגעים איילת לא מפחדת, כמו שמעולם לא פחדה מעצמה.
בעצם, היא בכלל לא פחדנית- היא רק מנסה לשמור על הלב ששייך לה כמה שיותר שלם שאפשר, ואם זה אומר להתרחק מהנורמליזציה -

זה בדיוק מה שהיא עושה.

בפינה יש ריח טחוב מדי, ואיילת יודעת גם זוכרת את מסקנת העל שהתחילה להתנוסס בתודעתה לא מכבר;
לברוח זהו פתרון מנותץ. גם מחניק, גם טחוב אם כן, ואולי בכלל, גם לאלו יש לב בעצם.
עיניה הכחולות מתרוממות מעט מן הקרקע, והיא מצמצמת אותן מעט בעת שרגלה האחת כבר מעבר למפתן, חוצה את סף הגבולות, אל העולם.
היא חייבת לציין שיש גם שמש בחוץ.

נממ, הסוף בכלל לא תוכנן להיות כזה, אבל זרמתי כמו שאומרים

בס"ד

האמת שכתבתי תשובה מפורטת ובסוף החלטתי שלא..

אך בעיקרון ממש עברתי את מה שכתבת. רק שאני עברתי את זה במחסום בדיבור. אח"כ בהרגשה שהכל כולל הכל

לא בשליטה שלי בכלל עד העלם עצמי..ועכשיו במסע למצוא אותו חדש וגדול יותר.

תודה לך.

אני חושב שאף פעם לא מספיק רק לייחל, חייבים לפעול. השאלה היא מה קורה כשאין דרך פעולה, או שהיא לא מספיקה

ובכל זאת- העיקר הוא לייחל

לעולם אל תפסיק לייחל

לאש הזו

היא תרד

אליך

עליך

ממך

לעולם אל תכנע לפיתוי

להשאר פנוי

מן המים

הללו

שאין להם

סוף

הסתם הוא האמת שלך

הקורע

האבל

עליהם

הנתונים בצרה

ובשביה

ולוואי וכולנו נתפתל ונכאב

על המשכב

ובעלות החמה

ובדמדומי

היממה

ונשאף לעלות

כעולות כלילות

והצער הזה על כל

פרט ופרט

כאב מבכה 

על ילדיו

יפעם

ידרוש

לזו האש

שיבלע המות לנצח

עד אין סוף

עד

אין 

סוף

מעניין.. ניסיתי. מתן אתה היחיד שמותר לו להגיב

מתן- סליחה מראש על הניצלו"ש המאד לא קשור.
מוזמן לזרוק עגבניות כשתגיעו לפה שבוע הבא.(לפי מה שהבנתי..)

מעולם לא הפסקתי לייחל
לאש הזו
שירדה עלי
אלי
עלי

ממך.

מעולם לא נכנעתי לפיתוי
להשאר ריקה
מן המים
הללו
שאין להם
סוף
 

הקריאה הזו היא האמת שלי
המחברת
המנחמת
עלינו
הנתונים בטוב
ובטוב יותר

ולוואי ושנינו נדע להודות

על החסד

בעלות החמה

ובדמדומי

היממה
ונשאף לעלות
לגלות עולמות
 

והלהט הזה בכל

יום ויום
של רעיה
המצפה לדודה
יזעק

יבער

לזה היום
שייגאל העולם לנצח
עד אין סוף
עד

אין

סוף

חוץ מזה שעגבניות זה יקר, אין לנו כסף לזרוק אותן

אבל לא.

ונכון. מילה אחר מילה.

אחד הקטעים היותר חזקים שקראתי.

תודה.

אדיר. אין לי מילה אחרת.

מבטא כל כך טוב את המהות של השיר!!

אני אוהבת שירים כאלה.. שאפשר ממש להרגיש את השיר.

תודה לכן!

יותר נכון שסוף סוף יצאתי ממקום לא טוב שלא רציתי להיות בוא(רוחנית)

הכתיבה שלך עושה לי טוב לרוב הפעמים.

תודה על זה.

אולי לנסות לא לכתוב רגשות, אלא להביע אותם..

בהצלחה!

טוב,עכשיו ברצינות:

הקוטב הפנימי (בתקווה שיבינו..)

אוזניים לכותב (על משקל אוזניים לכותל)

כותבים דבש

המטבחון של זלדה (עיינו ערך "המטבחון" בויקיפדיה)

בס"ד

מה עם כותבי החירות (יש סרט מהמם כזה)

או  פרוזק במינון חופשי

האמת שאולי זה מרובע מצידי אבל אני אוהבת את השם של הפורום איך שהוא עכשיו