העצבות הזאת, שלא מרפה.
השיעמום הזה, שלא מפרה.
הכאב הזה, שלא עוזב.
הטלטול הזה, שלא נמוג.
הפראיות הזאת, שלא מתמוססת.
הבדידות הזאת, שלא נגמרת.
*
אני מתעוררת, לאחר שינה חפוזה.
על המיטה לידי מונחת שמלת תינוקת כחולה. השמלה מעוטרת במלמלה, ולשרווליה הקצרים והתפוחים רקומים פרחים.
השמלה הכחולה עוטפת ברכות את הגוף הנח בתוכה.
אני מתהפכת בבעתה.
על הארון מימיני נח לו ספר, מאובק, ישן.
מכריכתו הצבעונית פורצים החוצה פנים ואש גדולה.
פנים בדמות מפלצת, דרקון יורק אש. פנים בדמות פחדים, קולות ורעשים.
מהספר עולים קולות מלחמה וכאב, ומראות שדה קרב מעטרות את כריכתו הבלויה.
חלחלה אוחזת בי, רעמים ומהלומות.
אני מסתובבת, עיני תרות אחר מראה נעים יותר.
ליד הטלוויזיה, בין המדף למזגן, מטייל לו אלבום תמונות ישן נושן.
דפים מתהפכים בעצמם, חושפים סודות שזמנם עבר.
בתמונות ישנם אנשים, שמחים, צוחקים ומאושרים.
באחת התמונות דמעה זולגת על לחיה החיוורת. בתמונה גופה נראה שבור ורצוץ, גוף שסוחב את הכל על גבו.
אלבום שנפתח, סודות שמתגלים, וזה מכאיב יותר ממה שמצפים.
חרדה אוחזת בי, ואני נמהרת להפנות ראשי לכיוון אחר.
אי שם, סמוך להסקה הקפואה, שלא טורחת לחמם את לבי הסדוק, נמצא הארגז.
בתוכו טמונים רזים וסודות, חיים שלמים מקופלים לתוך דפים מקומטים מדמעות.
בתוך הארגז החום ארוזים להם במעטפות צבעוניות, מכתבים.
מכתבים שמספרים סיפור שלם.
סיפור עליה ועליו, סיפור עליו ועליה. סיפור שהוא שלהם, אך בעיקר שלה.
המכתבים זועקים את חייה התפלים, והוא, כמו מתעלם מזעקות אלו.
המכתבים שטים מחוץ לארגז, סוחפים אחריהם את שמלת המלמלה הכחולה הקטנה, את הספר שכריכתו טובעת בים המציאות, את האלבום שנסגר בחבטה, ואת חייה.
הם נכנסים לארגז, מקימים מהומה שלמה, נפרדים ממנה, ומותירים אותה לבד.
הם בתוך הארגז. שקט. דממה.
ורק היא שם. לבדה.
הבזק אור. חושך.
ורק היא שם. לבדה.
השיעמום הזה, שלא מפרה.
הכאב הזה, שלא עוזב.
הטלטול הזה, שלא נמוג.
הפראיות הזאת, שלא מתמוססת.
הבדידות הזאת, שלא נגמרת.
*
אני מתעוררת, לאחר שינה חפוזה.
על המיטה לידי מונחת שמלת תינוקת כחולה. השמלה מעוטרת במלמלה, ולשרווליה הקצרים והתפוחים רקומים פרחים.
השמלה הכחולה עוטפת ברכות את הגוף הנח בתוכה.
אני מתהפכת בבעתה.
על הארון מימיני נח לו ספר, מאובק, ישן.
מכריכתו הצבעונית פורצים החוצה פנים ואש גדולה.
פנים בדמות מפלצת, דרקון יורק אש. פנים בדמות פחדים, קולות ורעשים.
מהספר עולים קולות מלחמה וכאב, ומראות שדה קרב מעטרות את כריכתו הבלויה.
חלחלה אוחזת בי, רעמים ומהלומות.
אני מסתובבת, עיני תרות אחר מראה נעים יותר.
ליד הטלוויזיה, בין המדף למזגן, מטייל לו אלבום תמונות ישן נושן.
דפים מתהפכים בעצמם, חושפים סודות שזמנם עבר.
בתמונות ישנם אנשים, שמחים, צוחקים ומאושרים.
באחת התמונות דמעה זולגת על לחיה החיוורת. בתמונה גופה נראה שבור ורצוץ, גוף שסוחב את הכל על גבו.
אלבום שנפתח, סודות שמתגלים, וזה מכאיב יותר ממה שמצפים.
חרדה אוחזת בי, ואני נמהרת להפנות ראשי לכיוון אחר.
אי שם, סמוך להסקה הקפואה, שלא טורחת לחמם את לבי הסדוק, נמצא הארגז.
בתוכו טמונים רזים וסודות, חיים שלמים מקופלים לתוך דפים מקומטים מדמעות.
בתוך הארגז החום ארוזים להם במעטפות צבעוניות, מכתבים.
מכתבים שמספרים סיפור שלם.
סיפור עליה ועליו, סיפור עליו ועליה. סיפור שהוא שלהם, אך בעיקר שלה.
המכתבים זועקים את חייה התפלים, והוא, כמו מתעלם מזעקות אלו.
המכתבים שטים מחוץ לארגז, סוחפים אחריהם את שמלת המלמלה הכחולה הקטנה, את הספר שכריכתו טובעת בים המציאות, את האלבום שנסגר בחבטה, ואת חייה.
הם נכנסים לארגז, מקימים מהומה שלמה, נפרדים ממנה, ומותירים אותה לבד.
הם בתוך הארגז. שקט. דממה.
ורק היא שם. לבדה.
הבזק אור. חושך.
ורק היא שם. לבדה.
)
.