שקיעה בחלון

אדום בשמיים.

תמונה מוכרת מחייכת,

והלב מתכווץ מגעגוע.

הוא יוצא לערבית, כמו כל יום

רק שהפעם החיוך מלווה אותו צמוד מידי

חונק יותר מתמיד.

הוא נכנס לבית הכנסת,

ותפילתו אחת-

שקולות התפילה ימחקו את הגעגוע..

התפילה לא בוקעת שום שער.

לא למטה, לא ללמעלה..

הוא מרגיש שרק שער אחד פתוח.

שער הדמעות.

אבל הוא לא יכול לבכות!

הוא כבר גבר, יש לו אישה.

בקרוב ילד.

איך יקראו לו?

הוא חוזר הביתה בצעד עייף.

היא עומדת בפתח, מחכה לו בחיוך כואב.

הם נכנסים יחד, וכמו כל שנה-

נעמדים יחד, מדליקים נר.

הפעם זה שלו, עוד חודשיים שלה.

אימהותיהם מחייכות אליהם מהתמונות שעל הפסנתר,

ועל פניה של אהובתו דמעות זולגות..

הוא אף פעם לא הצליח להכריע אם זה טוב שהם יחד בכאב הזה,

או שזה מכריע אותו כל פעם שהיא עוברת את זה גם.

הוא לא רצה שהיא תכאב,

הוא רק ביקש שלא תתגעגע..

והילד החדש-

על שם מי ייקרא?

הוא מביט באימהות המחייכות.

זה כבד עליו מידי.

הנר הדולק מיטשטש

זוהרו מסנוור.

אין לו כוח, אלוקים

אין לו כוח..

הוא צונח אל הרצפה בבכי,

כובש את פניו בברכיו.

מיטלטל בתוך עצמו.

גם שנה שעברה הבטיח לעצמו שלא יבכה-

הוא ידע שזה יכאיב לה כל כך..

והיא עוד מנסה להיאבק בדמעות,

מזכירה לעצמה שהיום הוא חגו שלו, לה מותר לבכות רק עוד חודשיים.

עכשיו היא בתפקיד התומכת.

אבל כתפיה חלשות מכדי לשאת אותו לבדה..

היא צונחת לידו,

עיניה אדומות,

מחבקת אותו חיבוק שמנסה קצת להחדיר חום של אם.

לו רק יכול היה להיות לה לאם גם הוא..

לו ידעה כמה נוכחותה מנחמת.

הוא מביט שוב בתמונות,

האימהות עוד מחייכות.

הוא רק רוצה לזעוק, לצעוק עליהן,

לזכות לכעוס פעם אחת בחייו גם הוא על אמא שלו-

מה אתן צוחקות??

הילדים שלכן בוכים ואתן צוחקות לכן..

הוא כובש את פניו בתוך ידיו,

מפורק.

הוא לא רצה שהיום הזה יגיע!!

לא רצה!

כמה הוא שונא את התאריך הזה,

איך שהלב פועם כל פעם כשהוא פוגש בו.

פעימה אחת יותר מידי.

הוא מביט פעם אחרונה על אמא שלו,

אמא שלה.

היא מחבקת את כתפיו,

מביטה יחד איתו בתמונות,

והם מתחננים יחד-

"הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני.."

******

עוד שקיעה.

הפעם אחרת- הפעם היא שלה.

אבל התחושה..

אותה תחושה.

אולי אפילו יותר קלה.

הפעם זה רק הכאב שלה, היא לא צריכה לסחוב גם את שלו.

הפעם תורו להעמיס עליו גם את שלה.

רוב הזמן הם סוחבים את הגעגוע ביחד, בשיתוף מושלם-

עד שרוב הזמן הם שוכחים מהמשא שעל גבם..

אבל בימים האלה, כל אחד מקבל את הכאב שלו חזרה,

לסחוב לבדו.

ועוד לוקח על עצמו את הכאב של השני. מנסה להפחית מהעומס..

הוא בערבית, והיא יודעת שהיום הוא ימהר לחזור הביתה,

להיות איתה, להסתנוור יחד מאור הנר המחייך אליהם,

רק מגביר את זוהרו של הכאב.

הנה הוא נכנס בשקט, מחבק אותה.

הבטן הגדולה שלה מתכנסת ביניהם,

מזכירה לה את פחדה הכי גדול-

רק שגם הוא לא יישאר לבד..

שהם לא יישארו לבד.

אף פעם.

היא מפחדת כל כך..

הוא תמיד מצליח לחכות עם הדמעות עד אחרי שהנר נדלק.

היא כבר בוכה.

מותר לי.

'מותר לך.'

הוא לוחש באוזנה.

הוא מושיט לה את הגפרורים, והיא נעמדת בפינת הדלקת הנרות.

הפמוטים בוויטרינה,

אבל אורה של שבת נראה קרוב מתמיד.

היא מדליקה את הגפרור ביד רועדת,

ודמעותיה לא מפסיקות להתגלגל לה על לחיה.

הוא מחבק אותה מאחור,

היא מרגישה בליבו הפועם.

כואב לו עכשיו יותר משכואב לה,

היא יודעת.

אין דבר שמכאיב לו יותר מהכאב שלה,

מהכאב הזה שלה.

היא מושיטה את הגפרור אל נרה,

והלהבה מחייכת אליה, כמו כל שנה.

היא מביטה בה לרגע,

מנסה שלא להישבר מן האור..

אבל אחרי רגע היא מסתובבת אליו.

לא מצליחה לסחוב את זה לבד.

לאלפית השניה היא רואה את אמותיהם מחייכות אליה מן הפסנתר,

אותו פסנתר שהיא כל כך אוהבת,

אבל מסירה את עיניה מן התמונות המחייכות כל פעם שהיא מנגנת.

איך זה הן מחייכות תמיד?

היא תוהה בכאב.

חיים מתהווים בקרבה, עוד מעט תטעם טעמה של אימהות..

וכבר יודעת היא מהו כאב של אם.

הרי הן גם היו אימהות..

איך הן מחייכות תמיד?

היא כובשת את ראשה בתוך כתפו, ממררת בבכי.

לא מביטה, לא מביטה, לא מביטה.

רק מתחננת יחד איתו-

"הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני.."

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

...
 

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

בְּכֹל עֶרֶב

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ

מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,

בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר

הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.

בְּכָל עֶרֶב

תַּבִּיט מַטָּה

צוֹפָה עַל הָרְחוֹב

לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.

בְּגַב יָשָׁר

בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,

בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ

שׁוֹתֶקֶת כָּכָה

אֲנִי מַאֲמִין

שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד

שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.

בין הנשימות של העולם

בזווית המצלמה

יש נשמות גלמודות שהעולם טפח על פניהם

תקוות שהיו ונתלשו

חיים שנגדעו

רק כדי להותיר זיכרון עמום

היינו כאן 

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.

לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.

לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.

לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.

לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.

וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.