שקיעה בחלון
אדום בשמיים.
תמונה מוכרת מחייכת,
והלב מתכווץ מגעגוע.
הוא יוצא לערבית, כמו כל יום
רק שהפעם החיוך מלווה אותו צמוד מידי
חונק יותר מתמיד.
הוא נכנס לבית הכנסת,
ותפילתו אחת-
שקולות התפילה ימחקו את הגעגוע..
התפילה לא בוקעת שום שער.
לא למטה, לא ללמעלה..
הוא מרגיש שרק שער אחד פתוח.
שער הדמעות.
אבל הוא לא יכול לבכות!
הוא כבר גבר, יש לו אישה.
בקרוב ילד.
איך יקראו לו?
הוא חוזר הביתה בצעד עייף.
היא עומדת בפתח, מחכה לו בחיוך כואב.
הם נכנסים יחד, וכמו כל שנה-
נעמדים יחד, מדליקים נר.
הפעם זה שלו, עוד חודשיים שלה.
אימהותיהם מחייכות אליהם מהתמונות שעל הפסנתר,
ועל פניה של אהובתו דמעות זולגות..
הוא אף פעם לא הצליח להכריע אם זה טוב שהם יחד בכאב הזה,
או שזה מכריע אותו כל פעם שהיא עוברת את זה גם.
הוא לא רצה שהיא תכאב,
הוא רק ביקש שלא תתגעגע..
והילד החדש-
על שם מי ייקרא?
הוא מביט באימהות המחייכות.
זה כבד עליו מידי.
הנר הדולק מיטשטש
זוהרו מסנוור.
אין לו כוח, אלוקים
אין לו כוח..
הוא צונח אל הרצפה בבכי,
כובש את פניו בברכיו.
מיטלטל בתוך עצמו.
גם שנה שעברה הבטיח לעצמו שלא יבכה-
הוא ידע שזה יכאיב לה כל כך..
והיא עוד מנסה להיאבק בדמעות,
מזכירה לעצמה שהיום הוא חגו שלו, לה מותר לבכות רק עוד חודשיים.
עכשיו היא בתפקיד התומכת.
אבל כתפיה חלשות מכדי לשאת אותו לבדה..
היא צונחת לידו,
עיניה אדומות,
מחבקת אותו חיבוק שמנסה קצת להחדיר חום של אם.
לו רק יכול היה להיות לה לאם גם הוא..
לו ידעה כמה נוכחותה מנחמת.
הוא מביט שוב בתמונות,
האימהות עוד מחייכות.
הוא רק רוצה לזעוק, לצעוק עליהן,
לזכות לכעוס פעם אחת בחייו גם הוא על אמא שלו-
מה אתן צוחקות??
הילדים שלכן בוכים ואתן צוחקות לכן..
הוא כובש את פניו בתוך ידיו,
מפורק.
הוא לא רצה שהיום הזה יגיע!!
לא רצה!
כמה הוא שונא את התאריך הזה,
איך שהלב פועם כל פעם כשהוא פוגש בו.
פעימה אחת יותר מידי.
הוא מביט פעם אחרונה על אמא שלו,
אמא שלה.
היא מחבקת את כתפיו,
מביטה יחד איתו בתמונות,
והם מתחננים יחד-
"הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני.."
******
עוד שקיעה.
הפעם אחרת- הפעם היא שלה.
אבל התחושה..
אותה תחושה.
אולי אפילו יותר קלה.
הפעם זה רק הכאב שלה, היא לא צריכה לסחוב גם את שלו.
הפעם תורו להעמיס עליו גם את שלה.
רוב הזמן הם סוחבים את הגעגוע ביחד, בשיתוף מושלם-
עד שרוב הזמן הם שוכחים מהמשא שעל גבם..
אבל בימים האלה, כל אחד מקבל את הכאב שלו חזרה,
לסחוב לבדו.
ועוד לוקח על עצמו את הכאב של השני. מנסה להפחית מהעומס..
הוא בערבית, והיא יודעת שהיום הוא ימהר לחזור הביתה,
להיות איתה, להסתנוור יחד מאור הנר המחייך אליהם,
רק מגביר את זוהרו של הכאב.
הנה הוא נכנס בשקט, מחבק אותה.
הבטן הגדולה שלה מתכנסת ביניהם,
מזכירה לה את פחדה הכי גדול-
רק שגם הוא לא יישאר לבד..
שהם לא יישארו לבד.
אף פעם.
היא מפחדת כל כך..
הוא תמיד מצליח לחכות עם הדמעות עד אחרי שהנר נדלק.
היא כבר בוכה.
מותר לי.
'מותר לך.'
הוא לוחש באוזנה.
הוא מושיט לה את הגפרורים, והיא נעמדת בפינת הדלקת הנרות.
הפמוטים בוויטרינה,
אבל אורה של שבת נראה קרוב מתמיד.
היא מדליקה את הגפרור ביד רועדת,
ודמעותיה לא מפסיקות להתגלגל לה על לחיה.
הוא מחבק אותה מאחור,
היא מרגישה בליבו הפועם.
כואב לו עכשיו יותר משכואב לה,
היא יודעת.
אין דבר שמכאיב לו יותר מהכאב שלה,
מהכאב הזה שלה.
היא מושיטה את הגפרור אל נרה,
והלהבה מחייכת אליה, כמו כל שנה.
היא מביטה בה לרגע,
מנסה שלא להישבר מן האור..
אבל אחרי רגע היא מסתובבת אליו.
לא מצליחה לסחוב את זה לבד.
לאלפית השניה היא רואה את אמותיהם מחייכות אליה מן הפסנתר,
אותו פסנתר שהיא כל כך אוהבת,
אבל מסירה את עיניה מן התמונות המחייכות כל פעם שהיא מנגנת.
איך זה הן מחייכות תמיד?
היא תוהה בכאב.
חיים מתהווים בקרבה, עוד מעט תטעם טעמה של אימהות..
וכבר יודעת היא מהו כאב של אם.
הרי הן גם היו אימהות..
איך הן מחייכות תמיד?
היא כובשת את ראשה בתוך כתפו, ממררת בבכי.
לא מביטה, לא מביטה, לא מביטה.
רק מתחננת יחד איתו-
"הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני.."
