שקיעה בחלון

אדום בשמיים.

תמונה מוכרת מחייכת,

והלב מתכווץ מגעגוע.

הוא יוצא לערבית, כמו כל יום

רק שהפעם החיוך מלווה אותו צמוד מידי

חונק יותר מתמיד.

הוא נכנס לבית הכנסת,

ותפילתו אחת-

שקולות התפילה ימחקו את הגעגוע..

התפילה לא בוקעת שום שער.

לא למטה, לא ללמעלה..

הוא מרגיש שרק שער אחד פתוח.

שער הדמעות.

אבל הוא לא יכול לבכות!

הוא כבר גבר, יש לו אישה.

בקרוב ילד.

איך יקראו לו?

הוא חוזר הביתה בצעד עייף.

היא עומדת בפתח, מחכה לו בחיוך כואב.

הם נכנסים יחד, וכמו כל שנה-

נעמדים יחד, מדליקים נר.

הפעם זה שלו, עוד חודשיים שלה.

אימהותיהם מחייכות אליהם מהתמונות שעל הפסנתר,

ועל פניה של אהובתו דמעות זולגות..

הוא אף פעם לא הצליח להכריע אם זה טוב שהם יחד בכאב הזה,

או שזה מכריע אותו כל פעם שהיא עוברת את זה גם.

הוא לא רצה שהיא תכאב,

הוא רק ביקש שלא תתגעגע..

והילד החדש-

על שם מי ייקרא?

הוא מביט באימהות המחייכות.

זה כבד עליו מידי.

הנר הדולק מיטשטש

זוהרו מסנוור.

אין לו כוח, אלוקים

אין לו כוח..

הוא צונח אל הרצפה בבכי,

כובש את פניו בברכיו.

מיטלטל בתוך עצמו.

גם שנה שעברה הבטיח לעצמו שלא יבכה-

הוא ידע שזה יכאיב לה כל כך..

והיא עוד מנסה להיאבק בדמעות,

מזכירה לעצמה שהיום הוא חגו שלו, לה מותר לבכות רק עוד חודשיים.

עכשיו היא בתפקיד התומכת.

אבל כתפיה חלשות מכדי לשאת אותו לבדה..

היא צונחת לידו,

עיניה אדומות,

מחבקת אותו חיבוק שמנסה קצת להחדיר חום של אם.

לו רק יכול היה להיות לה לאם גם הוא..

לו ידעה כמה נוכחותה מנחמת.

הוא מביט שוב בתמונות,

האימהות עוד מחייכות.

הוא רק רוצה לזעוק, לצעוק עליהן,

לזכות לכעוס פעם אחת בחייו גם הוא על אמא שלו-

מה אתן צוחקות??

הילדים שלכן בוכים ואתן צוחקות לכן..

הוא כובש את פניו בתוך ידיו,

מפורק.

הוא לא רצה שהיום הזה יגיע!!

לא רצה!

כמה הוא שונא את התאריך הזה,

איך שהלב פועם כל פעם כשהוא פוגש בו.

פעימה אחת יותר מידי.

הוא מביט פעם אחרונה על אמא שלו,

אמא שלה.

היא מחבקת את כתפיו,

מביטה יחד איתו בתמונות,

והם מתחננים יחד-

"הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני.."

******

עוד שקיעה.

הפעם אחרת- הפעם היא שלה.

אבל התחושה..

אותה תחושה.

אולי אפילו יותר קלה.

הפעם זה רק הכאב שלה, היא לא צריכה לסחוב גם את שלו.

הפעם תורו להעמיס עליו גם את שלה.

רוב הזמן הם סוחבים את הגעגוע ביחד, בשיתוף מושלם-

עד שרוב הזמן הם שוכחים מהמשא שעל גבם..

אבל בימים האלה, כל אחד מקבל את הכאב שלו חזרה,

לסחוב לבדו.

ועוד לוקח על עצמו את הכאב של השני. מנסה להפחית מהעומס..

הוא בערבית, והיא יודעת שהיום הוא ימהר לחזור הביתה,

להיות איתה, להסתנוור יחד מאור הנר המחייך אליהם,

רק מגביר את זוהרו של הכאב.

הנה הוא נכנס בשקט, מחבק אותה.

הבטן הגדולה שלה מתכנסת ביניהם,

מזכירה לה את פחדה הכי גדול-

רק שגם הוא לא יישאר לבד..

שהם לא יישארו לבד.

אף פעם.

היא מפחדת כל כך..

הוא תמיד מצליח לחכות עם הדמעות עד אחרי שהנר נדלק.

היא כבר בוכה.

מותר לי.

'מותר לך.'

הוא לוחש באוזנה.

הוא מושיט לה את הגפרורים, והיא נעמדת בפינת הדלקת הנרות.

הפמוטים בוויטרינה,

אבל אורה של שבת נראה קרוב מתמיד.

היא מדליקה את הגפרור ביד רועדת,

ודמעותיה לא מפסיקות להתגלגל לה על לחיה.

הוא מחבק אותה מאחור,

היא מרגישה בליבו הפועם.

כואב לו עכשיו יותר משכואב לה,

היא יודעת.

אין דבר שמכאיב לו יותר מהכאב שלה,

מהכאב הזה שלה.

היא מושיטה את הגפרור אל נרה,

והלהבה מחייכת אליה, כמו כל שנה.

היא מביטה בה לרגע,

מנסה שלא להישבר מן האור..

אבל אחרי רגע היא מסתובבת אליו.

לא מצליחה לסחוב את זה לבד.

לאלפית השניה היא רואה את אמותיהם מחייכות אליה מן הפסנתר,

אותו פסנתר שהיא כל כך אוהבת,

אבל מסירה את עיניה מן התמונות המחייכות כל פעם שהיא מנגנת.

איך זה הן מחייכות תמיד?

היא תוהה בכאב.

חיים מתהווים בקרבה, עוד מעט תטעם טעמה של אימהות..

וכבר יודעת היא מהו כאב של אם.

הרי הן גם היו אימהות..

איך הן מחייכות תמיד?

היא כובשת את ראשה בתוך כתפו, ממררת בבכי.

לא מביטה, לא מביטה, לא מביטה.

רק מתחננת יחד איתו-

"הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני.."

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף