פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 471)

 

בשערי קבלה-

חנני במבט חומל

וברכני,

בידיים מעוננות.

בעיניך,

הטובות הרכות.

ורווה פני ליבי

במשאלות שאתה מסתיר

מעצמך.

 

 

כאב. קושי. לב מלא בהמון שאלות ובלבול.

אני מוציאה את המזוודה השחורה של הקלרינט מתחת למיטה וצועדת יחפה אל החדר האחרון בדירה. מתיישבת על המיטה הקרובה, שוקעת פנימה, ופותחת את המזוודה באיטיות.

לא, אני לא יכולה! מיד סוגרת.

אני נושמת עמוק, נושפת אוויר בשריקה. פה דיאז ארוך יוצא אל חלל החדר, ומחיה את גוש הכאב שעל המיטה, אני- שמקשיבה לו בריכוז. אחרי כמה שריקות מעודדות חסרות כל הרמוניה ומעודדות משהו- אני מוצאת בתוכי את הכוחות להרכיב אותו, את הקלרינט הישן והמשופשף שעבר איתי כל כך הרבה. מנערת מעליי שכבה של חלודה, עוצמת עיניים, הפיה שלו בפה שלי- ובלי לחשוב בוקעת החוצה נהמה ארוכה וחודרת. ההד גורם לי להחסיר פעימה. בטח כל הרחוב שמע את המי הזה, כמו צפירה של יום השואה, ארוך כמו הגלות. 

הדלת נפתחת, תחיה נכנסת לחדר עם גיטרה תלויה הפוך על הגב, הראסטות החדשות נושרות לה על הכתף וכל כולה זורחת.

"אה!" היא פולטת. השקט חוזר כשהדלת נסגרת. אז תחיה שמעה אותי, אני חושבת תוך שהיא מתישבת על המיטה מולי, מסתכלת לי עמוק עמוק בעיניים ושולחת פרצוף מצחיק. לא צחקתי.

היא מבינה. אני יודעת, היא מכירה אותי.

היא פורטת שני אקורדים אל החדר הקטן. קודם כל קחי קצת כח, רומזים לי הטונים וסגנון הפריטה.

אני נשענת אחורה. נושפת לה בחזרה כמה צלילים ארוכים וחסרי כח. מה את רוצה?

ככה זה, היא שולחת לי כמה צלילים בסולם מינורי מזדהה. את לא יכולה להדחיק יותר. 

לא רוצה! בלי שליטה חומקים לי החוצה כמה צלילים היסטריים גבוהים, מגנים עלי במעגל סגור. לא רוצה! אני אדחיק. אני לא אתן לו לפרוץ, לכאב הנורא הזה. שיישאר שם, בתהום הגעגוע.

ואז, בבת אחת - תחיה בסערה, הראסטות מתנופפות, והגיטרה בקצב מהיר וחזק משחררת אלי עוד קצת גלי קול מסתחררים. את לא יכולה להדחיק. תני לו לזרום, תשחררי, תחיי איתו. אל תהיי תקועה בעבר, תרפי.

הסופה הורסת הכל. אני במרכזה, עומדת ונלחמת בכאב בכל כוחי, המנגינה היא צלילים קצרים ומפתיעים שמשחקים על סולמות. אני לא אשחרר! אני לא אוכל להתמודד איתו! הקלרינט מפתיע את תחיה. בעצם גם אותי.

בום. בצליל ארוך וחד אני מתיישבת מותשת, ותחיה ממשיכה לשלוח לעברי צלילי נחמה. תראי, היא פורטת, ככה את רוצה לחיות? תני לו לצאת. הוא יכנע, אני אומרת לך, כח החיים שלך הרבה יותר גדול!

המנגינה חודרת לאט.

אני עוצמת את עיני ופוקחת אותן. 

תחיה לא עוצרת, מחלום רחוק היא מחייכת לי חיוך מבין.

אני שולחת שני צלילים של קול שני. אני מוכנה לנסות.

תחיה לא מפסיקה, ואני מחליטה שזהו זה ומצטרפת בעדינות.

היא מלווה אותי, מדריכה אותי, ואני עוצמת עיניים ונושפת את הכאב החוצה. לאט לאט, הוא יוצא, כנוע, בקושי רב ובכוחות נפש אדירים עם כל צליל.

ואיתו באות גם הדמעות. כל דמעה שנוטפת על הלחי מקשה עלי את הנגינה, אבל אני ממשיכה, מרפה לאט לאט ונותנת לכאב לזרום החוצה. הזכרונות. הצלילים, הריחות, המגע החם... האור בעיניים. לאט לאט הם ממלאים את החדר, ותחיה מחבקת אותם וממשיכה בעידוד לנגן.

שעות, נצח לקח לו לצאת. כשאנחנו מסיימות היא מניחה את הגיטרה, מוציאה מבין ידיי העייפות את הקלרינט ומניחה גם אותו על המיטה. תופסת אותי בשתי ידיים לחיבוק ארוך-ארוך, מחזק ומנחם.

אנחנו יוצאות מהדירה, אני עם עיניים נפוחות מבכי והיא עם אצבעות כואבות מנגינה. מרימות מבט אל יום חדש של שמיים כחולים.

אני נושמת שוב עמוק, ותחיה מדלגת במורד הכביש בצחוק משוחרר.

"אני אחיה איתו", אני לוחשת.

כוחות חדשים, חיים חדשים.

 

הכניסה

אל היכלות המילים

שבתוככי נשמתי

עוברת דרך הבית והאחו

המרחפים על ענן

של חלום ערפילי.

 

ראי ידידתי,

את האגם

המקיף את האחו

ואת דמויות המראה

אשר בחרבם השלופה

חוסמים את דרכך,

את דרכי.

 

ובהיכלות המילים

כבר ביקשתי ליצור,

לחשל לי להב אמת

שיגרש,

שיניס,

את אותם השדים הרעים

שבעזות מצח

מצירים את זרימת נשמתי,

בעיניהם הרעות

מכחישים עצמותי.

 

 ובנקודת ההכרעה

ידידתי,

השדים אינם קיימים

ורק ים של אמת

פוגש את חרבי.

אך לאחר המפגש

הם שותים את דמי

ובמחשבה שלאחר מעשה,

דרכך עודנה

חסומה אל ביתי.

פעם היית לפעמים אפור-עכבר-לבנבן
ולפעמים אפור כמו של פיח
אולי ננסה שוב, עברנו זאת כבר
לא אפגע בך יותר, מבטיח
ואני כמו שחור של מגנט אז הייתי
נתתי לך להוכיח
אבל אתה הוכחת על דרך השלילה
שאין לנו סיכוי להצליח
אז הלכת אל הלבן, אל השקט,
בלי שום סימן 
משאיר אותי עם סימני שאלה 
שאלות לא פתורות על ציר זמן
אולי לפעמים משתף פעולה
אך אין יותר נקודות השקה
אל הקיצון אתה הלכת
שוב זר ומוזר 
שום דבר לא מוגדר
אני
ואתה
בקצוות
שואלת את עצמי מה התחום המותר
עיניי נוגעות לא נוגעות
אז ברגעים שעוד יש לי שאיפות 
מתלבטת מה קרה בינינו
איך שוב הפכת הכל 
לשחור 
ולבן
בשביל שנינו

עולם הדימויים שלי כרגע הוא... מעניין, מה אני אגיד (; מה שקורה כשיש המון חומר להשלים... אבל בכללי מתמטיקה יכולה להיות מעניינת כשהיא רוצה, בתיכון היא פשוט לא רוצה

זאת @Cogito אגב. המשתמש הקודם עושה לי בעיות 

אולי

אקבץ פוזמקאות שלך, איגוד חוטי צמר

מפורר

מגף אחד כחול, חכה שבורה

אוזניות, משרוקית ושלושה עפרונות

אולי

אחפש תווים שלך, עקומי צורה וקצב,

בין מיתר

בין תיבת תהודה ושריטות ציפורניך

על העץ הגס, הנקוב זכרונות

 

אקבץ

טלאי ועוד טלאי

ארקום לי

מעשה מאולתר

אגדת היותך.

 

ואולי

איני יודעת, אולי,

אניח לאצבעות הקפואות,

אנדרטה לוהטת מגעגוע,

להתפזר.

אניח להן להרפות למלאכת השימור המובסת מראש

הנדרסת

בעקב הזמן ומיעוט הראיות.

 

תכף

כנראה

אפרום לפיתת קיומך מליבי

איני זקוקה למחט נחושה או מלובנת לשם כך.

זה פשוט

עכשיו עכשיו ללחוש;

לצוות;

 

לך לך, אחי.

שכחתיך.

 

חסר סוף וקשר ולא אכפת לנוווווו.

 

 

ברחוב קטן במחוז גוש דן נמצאת חנות חיות קטנה. יש בה תוכים, חולדות, נחשים, שפנות (נקבות בלבד וקרויות שפנות על שם נשים מסוימות) ובעיקר- דו חיים! צפרדעים, קרפדות וסלמנדרות. אחח, האהבה.

אני נוהגת ללכת לאותה חנות הידועה בשם 'ברגר' על שם ברגר. כולם כבר מכירים אותי ומראים לי את הסלמנדרות ארוכות הזנב בצבע ורוד החדשות בחנות.

לפעמים ברגר טוען ברק בזכותי החנות עדיין קיימת אבל האמת היא שהחנות מפורסמת באוגרים המאולפים שלה (ברגר-0586693456 תגיעו שאני שלחתי אתכם)

 

שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי ביום ראשון האחרון. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בזה שאני אף פעם לא מכינה את עצמי למה שקורה אצל ברגר.

כהרגלי צעדתי לפינת הסלמנדרות הארסיות, ובדרך ברגר תפס אותי בזוית עיניו וקרא לי לארוחת ערב שזלדה ופרומה, קרפדות המחמד שלו הכינו. בדרך עברנו ליד כלוה האוגרים המעולפים. מעולפים? אמרתי לברגר שמשהו לא תקין, והוא הזכיר שהוא דיסלקט אז בטעות הבוקר במקום לאלף את האוגרים הוא עילף אותם. טוב נו, טעות נפוצה.

 אחרי תיקון קצר המשכתי לפגוש את זלדה ופרומה ולגלות שהן היו בטוחות שאני חתולה אז אין שום אוכל שמתאים לי על השולחן.

נו שווין, אני אהיה בסדר גם אם אוכל חטיפי חתולים, לא?!

פעם חשבתי שהגאולה תבוא בגל

תקפי את המעגל

תעצור את המזל

לעד

 

הלב יעצור ויפסיק לדמם

המוח לא יתקדם

ואני ישב דומם

ונודם

 

ואז הבנתי שהקור לא יעזור

לא ישמור

או לי הוא לי יתן לשום דבר לחדור

אבל הלב ימשיך אותך ליזקור

 

בחום ובקור

אותי יקבור 

 

פעם חשבתי שהגאולה תבוא בגל

תקפי את המעגל

תעצור את המזל

לעד

 

הלב יעצור ויפסיק לדמם

המוח לא יתקדם

ואני ישב דומם

ונודם

 

ואז הבנתי שהקור לא יעזור

לא ישמור

או לי הוא לי יתן לשום דבר לחדור

אבל הלב ימשיך אותך ליזקור

 

בחום ובקור

אותי יקבור 

 

שברי הזכוכית מכוס החתן

את הלב מחוררים

נחלי דם ניגרים

נאספים לגביע קטן

 

שברי השמשה פה מנותצת

תחת הילת החופה

יין נושק לשפה

אל שפתי גולגולת מרוצצת

 

רגשות מתערפלים בקרב

בין פיגוע ושמחה

ללב בוכה - ארוכה

דכא וצהל ישנם הערב

 

עד מתי נתרגש בעירבוביא?

מתי יגיע היום

של גאווה ושלום?

תחדל נהמת צער ובכייה!

המרחק דוהה עם הזמן

כמו צבע

קילומטרים שחורים מאפירים

במקצב השגרה הדוחק.

מטרים ספורים שבהקו

בגווני אדום מלאי תקווה

התכסו

בשכבת אבק נואשת.

וסנטימטרים קטנים

זוהרים

שהפרידו בינינו

כהו ונשחקו

ונשכחו

במגרותיו האפלות של הזמן.

המרחק דוהה

גם הקירבה

ולפעמים אפילו

האהבה

עץ תפוז השיל פריו,
ואני עמדתי שותקת.
נחבאת בתוך שמלה ירקרקת,
הבטתי מעלה מתוך המחבוא.

שמיים ריקים, עמוקים, נחשקים.
לו להקת גוזלי ציפורים
חצתה את הגן במעוף גיבורים,
לא הייתי טובעת במעמקים.

כי נשאתי תקוות כשהבליח האור
מבין עפעפיי הדקים הקמוטים
אך לא עוד אניחם לצנוח שמוטים,
ורק אביט מעלה- להינשא על ציפור.

או-אז אדע ואבין ואשכיל,
איך לעוף בשמיים חדה וזוהרת,
קדימה, למעלה. קדימה חותרת,
ולא עוד לארץ ליפול כפיל.

ורקמה דוקרת כריות אצבעות,
ומחט חודרת בינות הבגדים,
יישמטו על הארץ, להיתלות על בדים,
בדי עץ תפוז שהשיל לי פירות.

מגע כישוף לי,
וקללת איבוד מרוקנת
לאן שאגיע
רק יחשיך.
גם אם בוקר הפציע

 

ציוצי ציפורים ידומו בבעתה;
פרחי בר יצטנפו להם
נרעדים
אל תוך האובך.

 

רוח חיים תחדול נשיבתה,
כל צבע יניס פניו
דממה
כמו עצרו המנגינה
במפתיע;

 

הגעתי.

 

(אוזרת אומץ ומשתפת)

קצת עצוב קצת מחייך

מעט נשאר הרבה הולך

לא ברור אם חם לי או קר

לא מעכל אם זה מתוק או מר


היום קצת אתמול קצת מחר

הלב רגע צוחק רגע נשבר

יותר מאמין פחות נאבד אבל

היחד מורכב מהרבה בלבד


כי חלק ממני לא פה

ולא שם. נכנע, מוותר ואז שוב

נלחם כמו אריה כמו תינוק

שירד לעולם, לא גרוע לא מושלם.

כזה אני, בן אדם.


יותר שואף פחות נחנק

מכיל מרגיש לפעמים גם נמחק

פוחד נרגע ושוב נאלם

נרדם בוכה אבל למחרת אני קם.

מנסה לברוח אבל הנה חוזר

אוהב וכואב את היש שחסר

יותר מרגיש אולי יותר נעלם אבל

חי

את הנפש, את האש עם הים.

כזה אני, פשוט בן אדם.

שני ילדים
רוקדים לאור הכוכבים
כמעט נוגעים, ומתרחקים.
רוקדים במעגלים בודדים
כל אחד סגור בתחומו
כל אחת שולח את סודו
שולחים מבטים שחזקים מרעשים
שתיקות שצועקות רגשות
שני ילדים
במעגלים רחוקים
וברגע הנכון
המעגלים מתקרבים
וברגע המושלם
המעגלים נוגעים
ומתחברים.

ילדה קטנה הולכת לבדה
שמיים נסגרים מבעד לעלטה
בין כוכבים נוגה ירח
מאיר אפל ולעיתים צורח

בית ספר ישן
גדר ודלת חורקת
רכסים מעיבים
עלי שלכת

עיניה מביטות לתוך החשיכה
עתה היא לא רואה
אבד כבה אורה

ומפלצת נעורים מתעוררת מרבצה
שוצפת מתלהמת וגודעת בלחישה

עיינים בוהקות
הפכו מתות בנתיים
רק זיכרון נשאר
בין צלילי הערביים








"ילדה קטנה צועדת על צינור בדרך לקריות 
מסילת ברזל תמרור עצור רכבת בלי אורות 
שתי ידיה כמו כנפיים היא עפה במשק החלומות 
הירח בשמיים מאיר ילדה יפה עם שתי צמות

לפתע היא יורדת והולכת ופניה צוחקות 
צפירה רועשת מתקרבת אני צועק לה לחכות 
אל תלכי אני צורח מול הקולות שמתקרבים בערפל 
רץ כמו מטורף הזמן בורח והנה המחסום נופל..."

הייתי שמחה שתעזרו לי למצוא לו סוף- אני נואשת

 

אמאל'ה.

בכל פעם שאני פוגשת את הילדה הזאת

במחשבותי

מתכווצת לי הבטן מבפנים.

אני לא יכולה לנשום.

 

אתמול פגשתי אותה ברחוב

סתם ככה, פתאום.

ובבת אחת האוויר נהיה כבד עלי.

הבטנו אחת בשניה

ולרגע קצרצר ממש

הבליחה ביננו שניה של אמת

צלולה וזועקת מסוף העולם ועד סופו.

לרגע אחד צללתי לעמוקה והאפלה שבתהומות עיניה

לשניה אחת יכולתי לראות את הכאב הנשפך מפניה

ממש לרגע קצר

ראיתי את האדם שמאחורי המסיכה.

וידעתי את מה שליבי הרגיש מזמן-

 

הילדה הזו,

שכל העיר הכירה את צחוקה,

שכל הגברים הביטו אחריה בהילוכה המופלא

שכשהיא רקדה הרחבה התרוקנה וכולם רק הביטו

שהחיוך שלה זרח מסוף העולם ועד סופו-

שהייתה כולה שמש וגשם ודשא וים ביחד-

 

ומה מפה?

ראיתי אותה, שם, עומדת לבדה, ילדה קטנה, תמימה, קצת מבולבלת. נראה כאילו היא מחפשת משהו. ניגשתי אליה ושאלתי אותה לשמה, היא לא ענתה לי רק חיכה חיוך מתוק וקצת בישן. הושטתי לה את ידי והיא הושיטה לי בחזרה, עיניה הקטנות, הירוקות בחנו אותי במבט מסוקרן ותמים. "מה את מחפשת?" שאלתי אותה. בהתחלה לא ענתה אך אח"כ אמרה בכל מבוייש "אמא". את אמא היא מחפשת, אמא נעלמה לה, היא רק הסתכלה רגע אחד על הצעצועים שבחלון הראוה וברגע השני אמא כבר לא לידה.

 

ופתאום, פתאום היה לי חשק עז לחבק אותה, חיבוק גדול, לנחם אותה. היא כ"כ הזכירה לי את עצמי, אמנם אני ילדה לא קטנה, יותר מדוייק להגיד נערה, אך נערה שמחפשת, מחפשת את עצמה, מחפשת את תפקידה, בוחנת את הכל וכן, גם קצת מבולבלת. חיבקתי אותה והרגשתי את ידיה הקטנות, העדינות סביב לצוארי, גם היא חיבקה אותי ושמה את ראשה על כתפי. ואז הרגשתי טיפה מרטיבה אותי ועוד טיפה, היא בוכה, בוכה בשקט. רציתי לבכות איתה, כל כך הבנתי לליבה.

 

ואז ראיתי אישה נמוכת קומה, קצת מבוהלת קוראת בשם ילדתה ושואלת אנשים אם ראו אותה. פתאום הבנתי, הנה היא, אותה האמא שבאה לגאול את ילדתה הקטנה. ניגשתי אליה כשהילדה בזרועותי, היא הביטה בנו במבט מאושר, הודתה לי בלי סוף שמצאתי את ילדתה ולקחה אותה מזרעותי, אף הילדה שראתה את אמא האבודה קפצה לזרעותיה בשמחה וחיבקה אותה חיבוק גדול והאמא בתמורה חיבק אותה חיבוק אוהב.

 

הם הלכו, עוד הספקתי לראות את הילדה מנופפת לי לשלום, וראיתי אותן, את שתיהן, מתרחקות, מחובקות והבנתי, הבנתי שגם אני בסוף יגאל, שגם אני יפסיק להבהל, לדאוג ולהתבלבל, ושגם לנפשי תבוא המנוחה והשלווה.

 

 

תסלחו לי, לא זוכרת אם שיתפתי את זה בעבר..



אחרי הסוף
הגיע זמן ללא זמן
אני כאן ולא כאן
מבט מהופנט
לירח צמחו כנפיים
יש לו אף וזוג עיניים
לעולם לא נסגרות
או שבעות מלהביט
עלינו כבובות.

מחכה.
להתחלה.
עד שתבוא אני שבויה
במבט חולמני,
בהזיה משל עצמי
מתערבל מולי עולם
שלם שמתנפץ עם כל עיפעוף
כמו סרט נע לא רצוף
מספר סיפור חיים
כמו דמיון של ילדים
איך הכל יכול להיות
ואין תשובות לשאלות
כי אין שואל ואין משיב.

ערימות של מחשבות
תכנונים ואמירות
הכל נמוג ומתערפל
נוצר, נבנה ייקום אחר
מזה שדמיינתי שיקום.
באה ההתחלה
ולא הכרתי בה
כלום.

קטע שכתבתי בסוכות, עוד לפני שפיגועים ורציחות היו בשגרה. וממש התחשק לי להעלות אותו

 

זה קרה לפני כמעט 15 שנה, פיגועים, רציחות, הרוגים ובכיות, כמעט בלי הפסקה. ודווקא שם בתוך כל הבלאגן הזה, דווקא בחלק הכי חם החלטתי לצאת, דווקא אז סחבתי את אמא אל ביה"ח דרך הכביש שבו כל רגע יכול לעוף איזו אבן, בקבוק תבערה או כדור שהורג. דווקא אז החלטתי (הוא החליט) להולד.

***

"איטיניניניאיטיניני"  מתנגן הניגון מפי עשרות פיות שבאו לשמוח בחג הסוכות. גם אני שם, גם אני באתי לשמוח, גם אני שרה. והאולם מתמלא בצלילים צלילים שהופכים למנגינות, לשירים, לעוצמה ולשמחה אחת גדולה, ובתוך כל השמחה הזאת מזדחלות להן השמועות על זוג הורים שנרצח. אני מדחיקה את המחשבות האלה הצידה, שלא יציקו לי, שלא יפריעו לשמחה. אבל אז כשאני מגיעה הביתה אני מבינה, זוג הורים שבסה"כ נסע לביתו נורה והשאיר אחריו ארבעה יתומים, והעצב מזדחל פנימה, כאילו לא הספיקו הידויי אבנים וההשפלות בעיר העתיקה וזיקוקים בהר הבית שחווינו בשבעות האחרונים עכשיו גם מאבדים אנשים יקרים. והשבת נכנסת עם צל של עצב.

3 כוכבים, השבת יצאה, שבת מרעננת, "שבת מנוחה" כפשוטו אך לא לזמן רב תשאר מנוחה זו, הנה, רק לפני שעות אחדות ספגנו עוד אבדות, עוד פציעות, ועוד כאב, באותם רחובות שהלכתי בהם בקטנותי, עכשיו אני חוששת לשלום קרובי ומשפחתי.

נולדתי לתוך זה

ואני חייה בתוך זה

נולדתי לתוך האינתיפאדה השניה

האם נגזר עלי לראות בשלישית?!

הלואי שלא...

 

לעילוי נשמת הרב איתם ונעמה הנקין, אהרון בניטה, הרב נחמיה לביא וכל האבדות שספגנו.

מסלול החיים

שמחות וקשיים

רחוק וקרוב

רע שנלחם בטוב

הוא מכאיב, מאיים להכריע- אותו הרע

ואת הטוב יעלים גם אם אין הצדקה

יראה לכולם שלו הצדק, והוא האמת

ושהטוב כבר מזמן נחשב למת

והטוב- יאסוף את שארית כוחותיו

ויתפלל שיצליח לשרוד עוד יום מימיו