היה היו שתי מדינות. שם האחת 'מפותחים' ושם השניה 'פחות'. באופן מתאים, לשמות המדינות, תופעה מעניינת התרחשה בהן. כל דבר חידוש, מוצר או תגלית שהופיע בעולם הגיע קודם ל'מפותחים' ורק אח"כ ל'פחות'. כשב'מפותחים' כבר הכיר כל ילד את מכשירי דור שני, התחילו אנשי 'פחות' לשמוע עליו, וכשאלו נפוצו גם ב'פחות', ב'מפותחים' כבר ידעו כולם להשתמש בטאץ'.
אנשי 'מפותחים' אהבו את אנשי 'פחות' ובמשך השנים הקימו גוף ממשלתי שתפקידו האצת המעבר של חידושים מ'מפותחים' ל'פחות' וצמצום הפער ההתפתחותי בין שתי המדינות. הגוף כלל שירותי הפצה והסברה משוכללים אודות כל פיתוח, בכתב ובע"פ, ואף שילם לנציגים שפעלו בתוך 'פחות' והדגימו לכל מי שרוצה את הוראות השימוש, התפעול והזהירות השייכים. 'פחות' קידמה בברכה את היזמה, ואכן תוך מספר שנים הצטמצם הפער לכמעט אפס. עד ש.....
בעולם נפוץ מבחן חדש, מבחן אוניברסלי שיכול לאבחן את רמת שכלו של כל אדם ואף לקבוע על ידי בדיקת הממוצע, איזו מדינה חכמה יותר מחברתה. המבחן הגיע ל'מפותחים' ומיד לשכנתה 'פחות', והתוצאות היו מפתיעות. ממוצע הציונים במדינה 'פחות' היה זהה בדיוק לזה שב'מפותחים'. אנשי 'פחות' שמחו מאד בתגלית, ולאחר חגיגות בכיכר עיר הבירה, החליטו שכיוון שהשכלתם אינה פחותה משל 'מפותחים', הרי שכבר אין טעם בקבלת עזרה מהם, ויותר מכך, הדבר אף פוגע בעצמאותה של המדינה ובמקוריותה.
***
היום בספרי ההסטוריה של 'מפותחים' כשלומדים על השבטים הפרימיטיביים של 'פחות', יודעים להסביר את הפער בין שתי המדינות בכך ש'פחות' היא מדינה הררית, קשה לתחבורה, ורבים הם האיזורים חסרי הקליטה, וכך על אף האיטלגנציה הגבוהה לא הצליחה 'פחות' להיות מחוברת להתקדמות העולמית, ועד היום היא מתגעגעת לימי הזוהר של הברית עם 'מפותחים'.
מכל מלמדי השכלתיבצל-אל
בעיני רוחורון א.ד
בעיני רוחו -
נחלים של דיו
זורמים בין אצבעותיו
ומחרוזות של תווים
סובבות את שיריו
בעיני רוחו
כוכבים נשזרים
על חוטי כסף
הנמתחים בין הגורלות
ובחלונות נשמתו
מכים רגשותיו.
בעיני רוחו
הוא משורר
המבקש לזעזע
את מוסדות נשמתך
בשיריו
אך בעיני רוחך
נוגעת דמות בודדת,
נקודה על צוק
מול פתחו של הים.
מושא חלומותיך
נושא תפילה
דרך ליבך
מייחל לשובר הגלים
עליו בכל יום
ישלח את גלי רגשותיו.
..כתם דיו
כשקראתי בפעם הראשונה היה נראה לי שאתה מציג דמות עוצמתית ובעלת כוח מול דמות שהיא כמעט נזקקת. מעט חלשה ונתמכת.
אבל בעצם (בקריאה נוספת..) גם בדמות 'השניה', זו שהיא רואה, יש עוצמה, גלים, ים. פשוט זו איזושהי נקודה עמוקה יותר. שהשירים המבקשים לזעזע את מוסדות נשמתה, הם בעצם אותם רגשות שנשלחים על שובר הגלים.
אני מקווה מאוד שלא עשיתי סבטוכה. אם הבנתי שטויות וכתבתי שטויות, אני מתנצלת ואשמח לשמוע(;
המשקל לא רע בכלל, רק- המקף בכוונה מופיע רק בבית הראשון אחרי 'בעיני רוחו'?
בכלל לא שטויות! 
רון א.דאחרונה
יש הרבה אמת במה שכתבת אבל זה לגמרי מה שהתכוונתי. אמנם בכוונה תיארתי בשיר שתי דמויות כביכול שונות אבל אם תשימי לב תגלי שהם בעצם אותה דמות המוצגת בחלק הראשון של השיר מנקודת מבט פנימית של המשורר על עצמו, ובסופו של השיר מנקודת מבט חיצונית. הרי כשחושבים על זה, מהצד אנחנו עשויים להתפס בצורה שונה מהדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו, לפחות במידה מסויימת...
..נהר המתגבר
אמא כבר איננההלב והמעין.
כולם סביב בכו, יש כאלה שיותר יש כאלה שפחות. אבא עמד ליד הדוכן בכה, זעק ודיבר על אמא,אל אמא אך היא איננה שומעת, איננה מגיבה, שוכבת על המיטה, מכוסה בטלית ודוממת.
ואני עומד שם, נזכר באותם רגעים שלעולם לא אשכח:
היינו בבית רק שנינו. אמא ישבה במרפסת מדברת עם חבר כשסיימה יצאתי אליה, רציתי לשבת לידה אך פתאום שמעתי אותה צועקת "רוץ! תברח! תתחבא!" "מה קרה?!" שאלתי בבהלה "תעשה מה שאמרתי!" פקדה עלי. רצתי למטבח, פתחתי את הארון שתחת הכיור והתחבאתי שם, לא הבנתי מה קורה, התנתקתי מהכל.
כעבור 10 דק' החלטתי שאפשר לצאת, מתחתי את שרירי מהישיבה המכווצת והלכתי למרפסת, מצאתי אותה שוכבת על הרצפה מבלי לזוז. "אמא!" קראתי ורצתי אליה "אמא! תעני לי!" התחלתי לנער אותה אך היא איננה הגיבה "אמא! בבקשה! את לא יכולה לעזוב אותי ככה!" זעקתי, בכיתי והבנתי. הבנתי שהיא זיהתה אותו- את המחבל והיא הצילה אותי אך את עצמה לא הצליחה.
יותר אני לא זוכר, אני רק זוכר את הדלת נפתחת, ידיו של אבא מחבקות אותי ודמעותיו זולגות על ראשי. כך התחבקנו ובכינו, בכינו על האמא שהלכה, בכינו על האשה שאיבדנו.
ועכשיו אני עומד כאן, סביב רק בכי ודמעות,אך אני שהייתי באותם רגעים נוראיים, לא מצליח לבכות. הלב נשבר מבפנים אך הדמעות אינן זולגות.
אז אמא, אני רק רוצה שתדעי, שהבכי לא יותר חזק מהשקט וזה שאני שותק ללא דמעות זה בגלל שאני אוהב אותך, אמא, ומתגעגע אליך כ"כ! וקשה לי לעכל שאת כב לא כאן.
רק בקשה אחת יש לי אליך, שמרי עלינו מלמעלה, עלי, על אבא, על רוני, נועה, יהונתן ואבישי, ותני לנו כח להמשיך, ולהרגיש שגם אם את לא לידנו את תמיד בליבנו.
לא רוצה להרוס.. אבל אם אני לא טועה נשים לא מכוסות בטליתמיצ'ל
וזה אמיתי? או בהשראה?
אה.. אופס. ב"ה לא הייתי הרבה בהלוויות אז אין לי ניסיון בזה.הלב והמעין.
ותודה (גם על הערה וגם על הארה 
) וזה לא אמיתי, זה בהשראה... (לצערי זאת ההשראה שהייתה לי באותו זמן 
)
וואו, זה היה עצוב.. ויפה!!יומנים נשרפיםאחרונה
השקט שבתוך הסערהרון א.ד
בין ברק לרעם,
בין רוח לאש,
שאגות קרב
ותרועת שופרות,
בליבו של שדה הקרב
עמוק בנשמה -
נרות התמיד
שעל שולחן ביתנו
הם מעיין הדמעות,
הם נקודת הקרח,
הם השקט
שבתוך הסערה.
שיר שכתבתי, אשמח לתגובותעוז והדר
ב"ה
שלום לכולם,
כתבתי את השיר הבא וסתם חשבתי שאולי כדאי לי לנסות להעלות אותו ולקבל עליו תגובות וביקורת, כל התשובות יתקבלו בשמחה.
תודה
את זכותי לדבר איבדתי,
כשעורפי הופנתה לכיוון השני.
עזות פני נזרקת מולי,
ועכשיו אני נזכר בנוכחותך.
אני תולה את הצלתי במקורות שווא,
הולך לאיבוד מהערפל הסובב,
ומתמוטט מהאוויר המחניק.
במקום בו אני נמצא,
לא מספיק לברוח או לחפש יציאה.
לא יעזור.
ורק אז אני נזכר בך,
ברגע של ייאוש מוחלט.
אשם אני שעזביתך ושכחתיך,
בעת שבו חיכית לקריאתי ביד מושטת אלי.
ניצב מולך בכפיפות ראש,
אני לא יכול להביט בעיניך,
כי אם אעשה זאת,
אמצא בהם את השתקפותי,
ואתבושש ואברח.
אך אתה מיד שוכח את העוול שעשיתיך,
עוטף אותי באהבתך היתירה,
מצמיד אותי אליך,
מסתיר את פני מהרוחות העזים,
ועל זרועותיך נשפכות דמעותי.
מתפלא מגודל טובך,
אני אוחז בך חזק, חזק.
בך, צורי וישעי.
אהבתי.. הסוף לא היה צפוי לי הלב והמעין.אחרונה
(ואם התכוונת שזה שיר אז לי זה נראה יותר כמו קטע קצר אבל יפה)
משחקי החייםהלב והמעין.
חיוך גדול על הפנים,
דמעות זולגות כנחלים.
כדור שמקפץ, מתגלגל
ורגע לאחר מכן ינוח בצל.
כוס מים צלולה
שממנה תיווצר סערה.
גלי ים שקטים
שיהפכו פתאום למאיימים.
או אריה שלטרף שואג
יראה שלגוריו דואג.
אלה משחקי החיים
כה מבלבלים, כה מורכבים.
מציאות.קפיץ
פנים מחייכות
מהדף בעיתון
חיוך עוד פעם
חיוך אחרון.
שוב לא יחזור
הכל להתחלה
חיים נקטעים
ברגעי בהלה
שוב סכין מונפת
חותכת חיים
הסיכוי לשרוד
לא קיים כאן בדרכים.
----------------------------------
קשור לכל מה שקורה כאן. לכל המציאות של החיים פה בישראל. כי כבר לא הגיוני שזו המציאות.
כי הנה מקום שלא יתעצבנו עלי שלי אין קשר למציאות כזאת, כי יש לי לא פחות ממכם.
ממש מציאות!מיצ'לאחרונה
אור בקצה המנהרההלב והמעין.
הולכת בדרכים עקלקלות
הרבה מעידות, הרבה נפילות
המשא שעל הגב לא מוסיף כח
הוא כואב, הוא מכביד- לא נותן מנוח
ורגע לפני שאשב בצד הדרך ובליבי החלטה
שפה אשאר ואינני ממשיכה
קרן אור תתפלח מחריץ
או סתם כך תציץ
ותראה לי שיש עוד תקוה,
שיש אור בקצה המנהרה.
יאוווו(:מקום אחר
אני חושבת שזה השיר שהכי אהבתי שלך (מהקצת שהספקתי לטעום..)
זה קטע יפה, קצר וכתוב מתוק מאוד
ועוד משו קטן- השורה של "ורגע לפני שאשב בצד וכו'.."- קצת לא הסתדרה לי.
אני אחשוב על דרך לשפצר, כרגע אין לי כ"כ זמן..
תודה לך! זה יפה ממש!
תמשיכי לכתוב..
זה כ"כ מקסיםחזקה מהרוח
ממש אהבתי, זה מתחבר לי עם דברים... תודה!
תודה רבה! כיף לשמוע הלב והמעין.
ממש יפה וחזק! למרות שזה מזכיר את המשפט:כי אין פיסבוק
לפעמים האור בקצה המנהרה זאת רק רכבת שמתקרבת..
קצת אין משקל ב:ורגע ליפני שאשב.. אפשר במקום:ולפני שאפול ובליבי החלתה
ממש תודה
לוקחת,תודה הלב והמעין.אחרונה
ב"האין כמו לאטמה
(אז... זה ארוך, וזה לא מלוטש,
אבל זה מה שפרץ ממני
עוד משהו: במהלך הכתיבה, היו שורות ששמעתי במוח, כאילו הן מוכרות לי..
אז אם אתם מזהים העתקות משירים אחרים -תעדכנו אותי..;) או שזה קורה גם לכם, וזה נורמלי?
רועדת למגעך
כבר מזמן שלא נתתי לאף-אחד לגעת בי
אבא של חברה נפטר, ולא בכיתי, זה בכלל היה מזמן.
יצאתי מהבית לעולמים, והמשכתי לחיות. בקור.
נוגע ללב?
האמא של חברה הכי טובה חלתה נורא, וגם בשבילה זה זוועה
ליבי כבשן-להבה. אך כלפיי חוץ, קפואה למגע.
(או, אנחנו מדברות, וודאי, ואני משתדלת להרגיע,
אבל הלב! ליבי בשלה לא נוגע).
אמא רצתה אותי לנחם, אבל לא הרשתי לה לגעת בי.
היא חיבקה אותי. אבל רק צינה הרגשתי. לא הבנתי.
להתמכר לא העזתי, לא ידעתי.
צרות בצרורות על עם-ישראל,
אבל, איפה אני ואיפה הם?
הרגשתי שזה דבר נפרד. אני. והעולם.
היה אכפת לי, כמובן,
אבל לא בתוכי, לא במלוא המובן.
ואז קיבלתי סטירה כואבת,
וחשבתי שהיא מ-ה'.
ואוהוהו נגע בי. ופגע.
פתאום יותר לא יכולתי! לא מסוגלת לבד,
פשוט אי אפשר! כל הזמן.
ביקשתי מאבא שאותי ינחם, והוא – הוא צחק.
והוא חיבק אותי. ואני רעדתי.
ובכיתי.
סוף-סוף בכיתי. ורעדתי. היתה שווה הסטירה.
אוהוהו שווה. אבא שלי חיבק אותי.
אולי ארבע שנים בקושי נגענו אחד בשניה,
ועכשיו הוא חיבק אותי,
והוא לחש לי
"ה-כ-ל מ-ה' חמודה.
אז, זה? זה לא נורא".
ובבת-אחת נשאבתי. צנחתי לתוך- ועפתי אל-
התמכרתי לזה!
-רוגע עמוק. ענקי. אמיתי. נקי.
לא שלי, לא ממני, מה',
ה' תמיד אוהב אותי!
אני לא מבינה, ולא צריכה להבין.
לפעמים, הסטירה מגיעה לי,
הייתי צריכה שיעירו אותי.
אבל זהו, התעוררתי.
עכשיו אני נזכרת כמה אהבתי את זה מזמן,
לפני שהייתי גדולה, שעוד הייתי ילדה חכמה.
נזכרתי פתאום כמה בריא זה לאהוב.
ולסלוח.
וכמה שחיבור עם ה' נותן לי כח.
הוא תמיד איתי, כל הזמן,
"הגעגוע שלא נגמר" הוא בעצם אלי'י,
אל עצמי כשאני עם אלוקי'י.
רוצה להרגיש אותך!
רוצה לרעוד ממך, עוד.
מתחננת שלא יבואו,
אבל כבר לא מפחדת מסטירות.
מקווה רק שיבוא חיבוק. מייחלת.
גם מאבא, אבל בעיקר מאבא של כולם.
ויודעת לבקש אותו, כשצריך.
עכשיו לפעמים, בעיקר כשאני בתפילה,
פתאום אני מתעוררת. מעצמי, או ממנו,
פתאום אני משתוקקת,
לא רוצה עוד סטירות, אבא.
רוצה חיבוק, כמהה לליטוף.
וזה לא קורה הרבה פעמים,
אבל לפעמים, זוכרת ששערי דמעה לא נעולים,
ואני מעזה להכנס.
ולהתפרק. ולהתרפק. ולבכות. ולצחוק.
רק שם, רק פה, איתו. איתך, אבא.
רק ממך באמת אפשר לקבל כח,
אז שלח לי קצת, בבקשה,
לא המון,
יש כל-כך הרבה שצריכים, בזה הזמן.
תן להם גם.
ו-הי! תראה אבא, אכפת לי!
כבר מצליחה לגעת. נותנת לגעת.
יודעת שאתה הוא שנותן. לכולם.
בבקשה, תן לי לתת גם,
כח, חיוך, שמחה בריאה.
גם לאמא שלי הטובה, תיגע גם בה.
באהבה.
הגיע הזמן, ממזמן,
שיגמר הכאב.
ואני מבקשת גם על עצמי ועל החברה וגם על האם
ועל כל עמך ישראל,
שלח כבר חיבוק אוהב.
תן את ה-הכי טוב שלך,
שלח לנו משיח צדקך!
לילה טוב!
איזה יופיכוחות שמימיים
גילוי .
מדהים.
משהו שעובר בעצם על כולנו בימים האחרונים.
ו...אפשר לומר משהו?( הארה ממקום של מטפלת רגשית... )
עזבי אותך מהסטירות, לא מגיע לך שום סטירות מגיע לך רק דברים טובים !!!!!
מתנות והפתעות חיוכים וחיבוקים....
זה טובמתנחלת גאה!אחרונה
מאוד!!!!!!!!!
משתפת במה שחברה כתבה היום בבוקר..יומנים נשרפים
לב,כבר נשבר.
שבור הוא.
ולא יכול עוד לשאת את הדמעות,
להכיל את הצעקות.
לחוות את הרצח, החיסרון...
העין, כבר אינה רואה
רק חשה דמים, פיגועים,מוות,הריגות,אובדן.
רע בתוך רע.
כי אם אין אמת,אין צדק
ולעולם כך לא נגיע אל מעט ההבנה,
הידיעה
וההסכמה.
אמת,צדק,אמת.
שלום. אמת. טוב. אמת.
זה מה שאני ביתך רוצה ממך-
אבא.
מחכה לזה בכל ליבי, נפשי ומאודי-
אני הכוספת.
מהמםמתנחלת גאה!אחרונה
נימוסים, חומות ממילים.כי אין פיסבוק
נימוסים, חומת ממילים
שמעתי קולות
מנסים לפרוץ
לתת לרגשות,
מתוכי לקפוץ.
לשבור חומות
עשויות פרצופים
ומעיניים דומעות
לצעוק כאבים
להגיע ללבבות,
של אנשים שצוחקים
ולתלתל רגשות
שישברו מחסומים
ובקיצור נמרץ
לשאול השאלה
אם בי תחפץ
עד התשובה אסתגר בדממה
הכתיבה...כוחות שמימיים
תודה רבה..כי אין פיסבוק
היי עכשיו אני רואה את החתימה 
כוחות שמימיים
.תודה(מנגב דמעה..)ונראלי יותר מתאים למגמת פסיחולוגיה..;)כי אין פיסבוק
*דימעה של אושר(סליחה,לא היה מקום..)כי אין פיסבוק
דווקא במגמת ספרות דיברנו על שיריםכוחות שמימייםאחרונה
..מחוללת בכרמים
ואולי
יום יבוא, אתה יודע
נעלה על הגמל
ותוביל אותי כמו אז
לעין גדי.
ונשב יחד, נשתה קפה מהפינג'אן
נתכרבל שוב בשמיכה ישנה
שאמא שלך הכינה-
נצפה בזריחה על ים המלח
מול סדום.
ואולי לא,
מפני שאנחנו
כבר לא אנחנו:
אולי אתה אתה, אני לא יודעת
אבל אני לא אני
או שמא
אני אני
ורק אז לא הייתי אני.
הייתי אשת לוט
הייתי נציב מלח
הייתי עני המחזר על הפתחים
מבקש מוצא.
ואתה-
אחי, אחי שלי!---
העודך
?
!!*פרח הלילךאחרונה
ואו...
מדהים.
כ''כ אהבתי את הדימויים בבית השני...
תודה.
ארץ את תכסי בדמנומיצ'ל
אולי זה יהיה ילד, אולי ילדה, אולי אישה בהריון, או אם לשבעה, אולי הורים שחזרו ממסיבה,
אולי סב, או אב, אולי אדם עררי, אך בטוח שזה יהיה יהודי!
אולי בפאב, אולי מעבר לקו, אולי בסכין, אולי בגרזן, או איזה נהג שישתולל.
אך הרצח ושטף הדם לא נפסק
ואנשים נקטפים ויתומים מותרים.
ארץ הנקנת ביסורים, ומישהו משלם מחירים.
עד מתי לא נדע להבחין באויב שלנו? עד מתי נותיר אותו חזק מאיתנו?
היתכן שאין בידנו כוח להרתיע?
או להעניש כמו שצריך את מי שפוגע?
והדם ממשיך להשפך ברחובות, ומחבלים מסתובבים חופשיים ללא גבולות.
מתי נבין אחת ולתמיד שהארץ הזאת שלנו, רק של עם ישראל,
ומי שלא מוכן לקבל שילך לעזאזל.
לבכות על המצב זה אולי קצת חשוב, אבל למה לחזור על זה שוב.
אולי נמנע את הפעם הבאה,
ונפסיק ללכת כצאן לטבח במדינה.
וניהיה עם חופשי בארצנו בלי מחבלים ששורצים בתוכנו.
ארץ אל תכסי בדמנו, ושמרי על ילדנו.
ולך היושב שם למעלה חוס עלינו כאן למטה,
ותכניס מעט שכל לעומדים בראשנו, שידעו איך להנהיג את עמנו!
כותרת כלשהיהנסיך הקטן.
לקחתי כמה התחלות וסוף אחד, וזה מה שיצא
אני עדיין לא סגורה בדיוק על איך זה אז אשמח להערות
פינה
אין לאן לברוח
סתימה
ולא מוצאים דרך לפתוח
זעקה חלושה
לעזרה היא קוראת
כח כבר אין
עוד שעה שעוברת
עצירה, הסתכלות
אולי פה תמצא הדרך
בריחה, התייאשות
הגב עוד נושא את הפרך
הרוח הנושבת
ועוד פרפר לדרכו עף
מתרומם הגל
והעלה שט לו, צף
עוד פרי ופרח
עוד משב קר
ועוד קריאה תמה,
ענף שנשבר.
זה יפה.פינג.
אני אוהבת את המבנה, החריזה הייחודית לכל בית והדיוק במספר השורות.
(בחיים אנלא מצליחה ליצור דברים מסודרים שכאלו. |מקנא|)
והתוכן; ציורי מאד, ועצוב.
הניסוח גם הוא יפה.
ואגב, לגבי המשפט "הגב עוד נושא את הפרך",
אני חושבת שהמילה פרך מציינת את הפעולה,
לכן אולי מדוייק יותר לומר (אם כי פחות ציורי), הגב עוד נושא את עבודת הפרך.
הי תודההנסיך הקטן.
וגם לי השורה הזאת נורא מפריעה, אבל לא הצלחתי לסדר אתזה נורמלי יותר
ושוב תודה
זה יפה ממש!מקום אחראחרונה
כמה דברים:
א. כמו שפינג אמרה- השורה הזאת באמת קצת מפריעה
ב. הסוף נראה לי קצת תלוש. בהתחלה זה נראה שיר אחד, שמדבר על
משהו ספציפי ואז הסוף הוא שונה.. זה מפתיע אבל טיפה הורס לדעתי את הקו שיצרת בהתחלה.
חוצמזה- מהמם! כתיבה מדוייקת
איך אתה רוצה את הקפה שלך?!מקום אחר
(אני מסתובבת פה הרבה, המקום הזה ממלא ממש, ואני משתדלת בזמן הקצר שיש לי לפרגן.
אתם מדהימים אחד אחד! תמשיכו תמיד לכתוב, תודה לכם
אני אישית, כשאני כותבת- זה רק למגירה. אבל עכשיו.. השאלתי אומץ ממישהו. השיר הזה מאחד הפשוטים שלי, אבל בתור התחלה, אני רק קצת חושפת..)
יש שקט בחדר
וברקע מתנגן שיר יפה,
האווירה רגועה
יושבים לכוס קפה.
'אז מה שלומך?' אתה שואל
ואני מגמגמת משו בקול רפה,
אין לנו מילים
רק חצי כוס קפה.
יש בי כאב, אתה יודע
ומראה לי תעודת רופא,
אבל אני לא רוצה עזרה
רק להתמכר לכוס קפה.
אתה מנסה לפתח שיחה
אבל עוצר כשהמבט שלי קופא,
הלב שלי כבר התקרר
גם הכוס קפה.
הייפצלשית222
קודם כל,תודה על הפירגון!
דבר שני,השיר נחמד
ואהבתי את השורות האלה
יש בי כאב, אתה יודע
ומראה לי תעודת רופא,
אבל אני לא רוצה עזרה
רק להתמכר לכוס קפה.
כי יש בהן משהו מקורי ולא צפוי
בעיני,המילה קפה שבסוף כל בית
הופכת את השיר לקצת מרובע מדי
אבל זו רק דעתי האישית..
נוקב...עוד יהודי
אהבתי את ההקבלה בין הלב לכוס הקפה...
בעיני החזרה על מילת המפתח "קפה" היא מעולה!
אגב, יש שיר עם רעיון דומה של חווה אלברשטיין "אספרסו קצר",
ההשראה משם??
נהדר! אהבתי מאוד.ריעות.
אני חושבת שאולי כדאי לחדד טיפה את שתי השורות הראשונות של הבית השלישי, כי בקריאה ראשונה המילה רופא נראתה לי מאולצת מדי. בקריאה שניה זה כבר יותר טוב, ועדיין אולי כדאי למלא טיפה את המילה כאב. אבל זו רק דעתי.
יפה מאוד
נהדר.פינג.
שורה אחרונה, אני חושבת שתקני יותר לומר "גם כוס הקפה".
מצטרפת למה שאמרה ריעות על הבית השלישי.
אולי אפילו להעביר את המילים אתה יודע לשורה נפרדת.
זה אולי טיפונת יפגום בדיוק המבני המושלם של השיר, אבל יהפוך אותו מובן יותר.
לשיקולך. את כותבת נפלא
ממש מקסים...כוחות שמימיים
ואת הלב שרוצה שקט, הכלה והבנה...
וכרגע לא רוצה עצות ותשובות...
אשמח לעוד כתבים ממגרתך
ואת מוזמנת להביא עוד 'פשוטים' כאלו....
וואו. תודה לכםמקום אחר
תודה רבה על הפירגון!! חיממתם את הלב (וגם את כוס הקפה..)
לוקחת את הביקורות הבונות ואני ישפצר בע"ה כשיהיה לי זמן..
*עוד יהודי- לא מכירה את השיר, נחמד לדעת, אני אשמע אותו בהזדמנות.
באמת תודה. זה לא ברור מאליו, והשארתם בי רצון לשתף עוד.. בע"ה
קישור לשיר...עוד יהודי
אספרסו קצר של חווה אלברשטיין,
אם למישו יש בעיה עם שירת נשים - ראה הוזהרת
אבל זה שיר נורא דכאוני...
ווא, את משווה בכווים כל כך עדינים כוס כפה לדברים כואבים שזהכי אין פיסבוק
מעלה חיוך...
תודה.
תודה רבה! ריגשתם..מקום אחראחרונה
שאלה:בשביל מה אתם מעלים לכאן שירים? מה אתם מצפים שיגיבו?כי אין פיסבוק
גם, ולי אישית זה סוג של פריקה ושיתוף של תחשות/רגשותמיצ'ל
שיהדהדו.בלה לטקסאחרונה
מה שעולה. הערות. הארות.
אמירה כנה כלשהי.
(בשביל מה?
בשביל להרגיש שהיצירה שלנו אכן קיימת.
ככה אנחנו. משפיל ככל שיהיה, קיים בנו צורך עז לאישור.
שמישהו פשוט יהנהן ויאמר-
אני מודע לקיום השיר הזה עלי הדמות.
שזה בעיני, היינו הך ל;
אני מודע לקיומך שלך, אי פה או אי שם, יוצרת.)
מיתת עולמיםכי אין פיסבוק
מיטת פוך ריקה
שתביא שלווה
למי שאינו מתבלבל
בין עצמו לצעקה
מיטת מסמרים
ושמיכת תלאים
יספקו הפסקה
לאדם בשאלה
אך לגופה משוסעת
מחמת התקווה הפוצעת
לא פוך ולא מסמרים
אותה תציל רק שינת עולמים
....ארמונות בחול
רואים שכל מילה משמעותיות.
למה צעקה דווקא? בבית הראשון.
הבית האחרון מטלטל. גם זה שהשתמשת בגופה ולא אדם ממקד את ההסתכלות לאדם כאל גוף.
השיר מעורר מחשבה, ואני עדין מנסה להבין אותו.
הכתיבה ממש יפה!
תודהצעקה חודרת לכל מקום, ובגלל זה כל כך קשה..כי אין פיסבוקאחרונה
להשאיר את הנשמה במקום...
זה בעצם אותו רעיון בגופה.
קצת אחרת- קטע קצר שכתבתיהלב והמעין.
האוטובוס התקרב לתחנה, "בואי" קראתי לעברה "עולים". היא התרוממה בכבדות מהספסל והגיעה לשפת המדרכה בדיוק כשהאוטובוס נעצר. הושטתי לנהג את כרטיס הרב-קו, "גם עליה?" שאל ואני הנהנתי וראיתי את מבטו התמוהה כשהביט בה.התיישבנו במושב אחת ליד השניה וראיתי את מבטי הסובבים נעוצים בה, ילד אחד אף הגדיל לעשות ושאל קצת יותר מידי בקול מה יש לה אך אימו מיהרה להשתיקו. היא התחילה לנהום והתפללתי בליבי שלא יתחיל עוד אחד מההתקפים שלה, תפילתי התקבלה ועד מהרה היא השתתקה.
הבטתי בעיניה הטובות וכ"כ ריחמתי עליה, על כל הסבל שהיא עוברת שלא באשמתה.
"סליחה" גברת מבוגרת פנתה אלי "את מסתדרת עם הילדה? כי את יודעת, היא לא..." היא נתקעה, לא ידעה איך להגדיר זאת.
"עם הילה את מתכוונת, כן, תודה. ודרך אגב היא לא חירשת" עניתי ונימת תוכחה נשמעה בקולי.
כן, הילה, ילדה טובה עם לב זהב, שמחה חייכנית ואוהבת לעזור על אף כל הסבל שעוברת. סובלת בעיקר ממבטי יתר והרבה התלחשויות סביבה. הילה, קצת שונה מבחוץ אבל עם רגשות מבפנים אפילו שזה אולי לא נראה.
אז אם אתם פוגשים ילדה מתולתלת, עם חיוך על הפנים ונראית קצת אחרת תשתדלו קצת פחות להתלחשש ולתקוע מבטים, כי היא לא חירשת ובטח שלא עיוורת.
השמחה היא אניהלב והמעין.
להביט בזריחה, איך האור מתגלה
לנשום אויר, את הראות למלא
להסתכל בפריחה,
להרגיש את השמחה,
שממלאת את תוכי
שממלאת את ליבי
שמראה לי באמת מי אני.