פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 472)

קטע שכתבתי בסוכות, עוד לפני שפיגועים ורציחות היו בשגרה. וממש התחשק לי להעלות אותו

זה קרה לפני כמעט 15 שנה, פיגועים, רציחות, הרוגים ובכיות, כמעט בלי הפסקה. ודווקא שם בתוך כל הבלאגן הזה, דווקא בחלק הכי חם החלטתי לצאת, דווקא אז סחבתי את אמא אל ביה"ח דרך הכביש שבו כל רגע יכול לעוף איזו אבן, בקבוק תבערה או כדור שהורג. דווקא אז החלטתי (הוא החליט) להולד.

***

"איטיניניניאיטיניני"  מתנגן הניגון מפי עשרות פיות שבאו לשמוח בחג הסוכות. גם אני שם, גם אני באתי לשמוח, גם אני שרה. והאולם מתמלא בצלילים צלילים שהופכים למנגינות, לשירים, לעוצמה ולשמחה אחת גדולה, ובתוך כל השמחה הזאת מזדחלות להן השמועות על זוג הורים שנרצח. אני מדחיקה את המחשבות האלה הצידה, שלא יציקו לי, שלא יפריעו לשמחה. אבל אז כשאני מגיעה הביתה אני מבינה, זוג הורים שבסה"כ נסע לביתו נורה והשאיר אחריו ארבעה יתומים, והעצב מזדחל פנימה, כאילו לא הספיקו הידויי אבנים וההשפלות בעיר העתיקה וזיקוקים בהר הבית שחווינו בשבעות האחרונים עכשיו גם מאבדים אנשים יקרים. והשבת נכנסת עם צל של עצב.

3 כוכבים, השבת יצאה, שבת מרעננת, "שבת מנוחה" כפשוטו אך לא לזמן רב תשאר מנוחה זו, הנה, רק לפני שעות אחדות ספגנו עוד אבדות, עוד פציעות, ועוד כאב, באותם רחובות שהלכתי בהם בקטנותי, עכשיו אני חוששת לשלום קרובי ומשפחתי.

נולדתי לתוך זה

ואני חייה בתוך זה

נולדתי לתוך האינתיפאדה השניה

האם נגזר עלי לראות בשלישית?!

הלואי שלא...

לעילוי נשמת הרב איתם ונעמה הנקין, אהרון בניטה, הרב נחמיה לביא וכל האבדות שספגנו.

מסלול החיים

שמחות וקשיים

רחוק וקרוב

רע שנלחם בטוב

הוא מכאיב, מאיים להכריע- אותו הרע

ואת הטוב יעלים גם אם אין הצדקה

יראה לכולם שלו הצדק, והוא האמת

ושהטוב כבר מזמן נחשב למת

והטוב- יאסוף את שארית כוחותיו

ויתפלל שיצליח לשרוד עוד יום מימיו

בעיקר הייתי עסוק בארגון של התחרות.

השבוע לקחתי חופש מהערוץ ואני מקווה שאתחיל לחזור לכאן קצת יותר..

וגם, מוניתי לנהל את פסיפס במקום אלעד.

שאני מקווה שיהיה בסדר עם זה.

רק רציתי לומר שחזרתי.

ושטוב לראות אתכם פורחים בחורף הזה.

ראיתי שמחה

שנשקפת בעיניך,

וצללים

של עבר שחור,

שנגמר ונמוג

אל מול לבך.

ראיתי צחוק

שיוצא מכל חדריך,

ועצב

דק וחלש,

שהסתיים כשראיתי

את תוכך.

בעיניך השוחקות

צפיתי חושך

זרזיף מערבולת

שהכנעת

בעצמך

בחיוך העוטף הרגשתי

שובל של נסורת

שריד עצי-עד

שחתכת

בכעסך.

אור מול חשכך

צל חומק, בהיר

אפל מנוגהך.

ראיתי

אותך

נמס

(גרסת המקור לא כוללת את בתים 3-5)

פעם ראשונה כותבת פה משהו... אמרתי ששווה לנסות (:

אז היי, אני בת 17, וממש מתחשק לי לכתוב פה איזה ציטוט שנשמע גבוה כזה אבל ברגע האמת כולם תמיד מתעופפים לי.

אז בינתיים השיר שבגללו באתי וזה

ולפעמים 
נראה
שאף אחד מבינינו לא יודע 
מה הוא רוצה
לנסות לחבר כנפיים
ולעוף גבוה, לעננים
או להמשיך לדאות
כי האקלים מתאים 
האם אחד הוא עוף דורס והשני הוא עוף מים
או שיש מקום לשנינו בשמיים
למה מבין הצדדים שבי
אי אפשר לדעת מה אמיתי
נדמה לי שקצת איבדנו את הדרך
ואני תוהה
האם ההגיון חושב אחרת מהלב
רק כי הוא מוכרח לחשוב
ההפך

בס"ד

עצרתי. מאובנת קמעא. 

פי נפער וקול דממה דקה נשרר.

אוי בוראי. 

דימומים ועוד דימום ועכשיו..מדמם ליבנו.

כאב על בניך יוצרי.

לא על כאבי באה אני לפניך, 

על כאב אחיי.

אנא צורי, גאל אותנו. 

דווה ליבנו, שמם היכלנו.

מייחלים אנו לנגיעתך בחסד,

ברוך,באורה. בבשורות טובות.

אחרי ניחום אבלים בבית שכניי...ברוך דיין האמת.

דמעותי לא הפסיקו לזלוג כשהם עמדו שם, 3 אנשים, לבושים במדים וראשיהם מורכנים, כמו שלושת המלאכים שבאו לאברהם אך לאברהם הם באו לבשר שיולד לו בן ולי, לי הם באו להודיע שאחי, אחי אהובי, איננו. לפני שיצא מפתח הבית הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר "סליחה הודיה, סליחה על הכל"! הייתי המומה, מאיפה זה בא לו? "שי?" שאלתי בפליאה "הכל בסדר?"            "מה?" הסתכל עלי כלא מבין

"לא יודעת" השבתי "זה לא אופיני לך"

"מה לא אופיני? להגיד סליחה לאחותי?"

"אתה סתם מתממם או באמת?"

"תגידי, מה עובר עליך?"

"מה עובר עליך?" כמעט והשתגעתי "טוב, לא משנה, להתראות אח שלי, תשמור על עצמך!"

שי הנהן בראשו, אמר שלום אחרון ויצא, יותר לא ראיתי אותו. 

מהרגע שיצא לא הייתי רגועה, לא ידעתי למה, עכשיו אני מבינה שהרגשתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו ואף שי הרגיש כך וניצל זאת לחשבון נפש, ופתאום, פתאום התנהגותו לא הייתה כ"כ תמוהה בעיני.

הדלת נפתחה ולבית נכנסו אבא ואמא, הבנתי שעכשיו אני משוחררת, נכנסתי לחדרי והתישבתי על המיטה, מבטי נלכד בתמונה שהייתה על השולחן, מהתמונה נראו שני פרצופים מחייכים: אני ושי, ליטפתי את דמותו המחייכת של שי ומפי יצאה רק מילה אחת "למה?"

צלצול הטלפון נשמע, על הצג נראה מספרה של צופיה, ארוסתו הטריה של שי. בלב כבד לחצתי על המקש הירוק, קולה של שירה נשמע "הודיה?" פנתה אלי "כן?" עניתי בחשש "זה נכון?". שתקתי, לא יכלתי להיות זאת שתבשר את הבשורה המרה "זה לא יכול להיות!" נשמעה צעקתה מבעד לטלפון ולאחר מכן קול בכי חנוק, "אני באה אליך" אמרת ולקחתי את מפתחות הרכב.

פתחתי את הדלת, היא ישבה שם, ראשה בין כפות ידיה והיא בוכה בכי חירשי, התישבתי לידה, חיבקתי אותה ובכיתי איתה, בכינו ביחד על האח, על הארוס ועל הבן אדם שאיבדנו. 

פתאום ראיתי אותו "שי?, זה אתה?" הבטתי כלא מאמינה "מה אתה עושה כאן?" גימגמתי

"זה לא משנה" הוא ענה ואותו קול חם ואוהב שכ"כ התגעגעתי אליו נשמע מפיו "אבל אני רוצה להגיד לך, לכם, שהייתי חייב לעשות את זה, אם לא אני הייתי עושה זאת לא היה מי שיעשה את זה במקומי ואני מוכן לעשות הכל כדי להגן עליכם, על עמ"י, על א"י אפילו במחיר דמים". לא עניתי, עמדתי שם דוממת. "ו...טליה" פנה אלי. הרמתי את ראשי. "אני מבקש ממכם, תמשיכו, תמשיכו גם בלעדי, אל תשברו, אני פה, מסתכל עליכם מלמעלה. זה כל מה שאני מבקש ממכם" הנהנתי קלות בראשי

"להתראות אחותי!" אמר, הסתובב והתחיל ללכת

"רגע! שי! אל תעזוב אותי!" התחננתי

שי סובב את ראשו "אני לא עוזב אתכם, אני תמיד כאן איתכם" השיב והלך.

הבטתי בגבו המתרחק ודמעה ירדה מעיני. 

פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי על הספה בדירתה של צופיה והיא לידי כשעיניה עצומות, והבנתי, תוך כדי בכי נרדמנו ובשנה הזאת דאג אחי להעביר לי את המסר המשמעותי והכ"כ גדול.  

הבטתי למעלה "אנחנו נמשיך" אמרתי "אני מבטיחה!"                                                                                     

רגלי נטועות על פסגת ההר

אך מחשבותיי לכודות

בחלל אינסופי

של חשכה וערפל.

אני חש את שלוותם

של קרעי העננים

השטים מעל הגאיות

ואת שירת הגבעולים

שרוחצים בטל הבוקר

עמוק מתחתי.

אני יודע –

החשכה אינה

אלא הבזק חרבם

של השדים שבתוכי

והערפילים אינם יותר

מהבל נשימתם.

אך אני זקוק לך –

לניצוץ בעיניך -

שבכל יום מחדש

מבעיר את השמים

ולחיוך הרחב

שיניס את השדים,

לתפילה המשותפת

שתאיר את היום,

האחד והיחיד

המוכן

מראשית ימי בראשית.

היה היה אננס מופלא

גדול, יפה, ומדיף ניחוח נפלא.

אנשים רבים לידו עצרו,

את יפי מראהו במוחם חרטו,

את ריחו המופלא לקרבם שאפו.

אמנים אותו צילמו, ציירו,

עליו שירים כתבו.

ממנו הכל קרני חום ורכות שאבו.

טירה נהדרה סביבו בנו,

טקסים לפניו נערכו.

עוד ועוד באו, ממנו אין סוף קיבלו.

עם הזמן, כשהימים עברו,

חמצן לא היה לו מספיק.

קרני השמש אותו לא פגשו,

בגג הטירה הן נתקעו.

נתן אז האננס את תוכו,

מיטיב לעוד ועוד.

תוכו משובח היה

וכולם אז שמחו.

לאט לאט, בלי להרגיש, הוא פשוט התרוקן.

אנשים אותו הוסיפו לבקר.

ממראהו מתרשמים,

משיירי ריחו נהנים.

אך הוא ריק כבר היה,

רק קליפתו הוצגה לראווה.

איש לא זכר מה באמת הוא היה.

היו שלא זכרו,

היו שכלל לא ידעו.

ולאט לאט, שכח גם הוא...

לפעמים

שוכבת לרוחב המיטה,

רגליי מטרונום טרוף ואינסופי על הקיר,

אני חושבת על חברוּת,

על דבק פיסות החיים

כזה הצורף בסיגי כסף, זהב, צחוק ודמע

מרחב של זה במרחבו של אחר

דבק כזה

פלאי,

עמוס סתירות עצמיות אך נחשק לעיתים עד איבוד עצמיות.

שמא מלקט הוא חיים אל חיים מפה ומשם

לשטיח אנושות?

מותיר כל חוט על מתכונתו הראשונית,

מניח אלפי אלפים של צבעים אל מרבד התקשורת?

אני מחשבת לי זכרונות.

מכווצת רגליי חזרה בריכוז

מתקפלת תחת שמיכה.

סופרת אלפי תנודות זעירות,

שלי בעקבות שלה. שלו בעקבות שלך.

שינויי צבע, התפתלות, התעבות,

פרימה ואריגה סבלנית מחודשת.

אני יודעת

אין זה מרבד ובו שלי ושלך,

כחול ולצידו צהוב.

חברות היא מרחב נוסף

ירוק, משופע, רחב ידיים

פיסה אחת שהיא לגמרי שנינו

מרחב

שלישי.

-פרחים לגיהנום-

ליפעמים אני מחפס פרח לבן

ןקוטף

בודק אם גם הוא יכול ללכת

יחף

וכך הוא עומד

שיקור מצלילים

ומתחיל הוא רוקד

לקולות העלים

ולאת ערב

כשאין לו בית אליו יוכל לחזור

המנגינה כחרב

והחופש מקרב אליו את הבור

ואני לא עוצר

ליבי עוד מצלצל מגסיסתו

מחפס עוד נצר

שיתביע את זעקתי בזעקתו

מִי אַתָּה שם

שֶׁמַּבִּיט בִּי,

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ

שֶׁאֵינִי

אוֹ שֶׁאֲנִי?

____________

רוּחַ כתיבה

לעוד שירים, קטעים וסיפורים קצרים הנכם מוזמנים להכנס לדף החדש של "רוּחַ" ולהתרשם

~ אם אהבתם אתם מוזמנים לשתף חברים ~

קריאה נעימה,

רוּחַ.

https://www.facebook.com/%D7%A8%D7%95%D6%BC%D7%97%D6%B7-685721951564127/?ref=hl