כאב. קושי. לב מלא בהמון שאלות ובלבול.
אני מוציאה את המזוודה השחורה של הקלרינט מתחת למיטה וצועדת יחפה אל החדר האחרון בדירה. מתיישבת על המיטה הקרובה, שוקעת פנימה, ופותחת את המזוודה באיטיות.
לא, אני לא יכולה! מיד סוגרת.
אני נושמת עמוק, נושפת אוויר בשריקה. פה דיאז ארוך יוצא אל חלל החדר, ומחיה את גוש הכאב שעל המיטה, אני- שמקשיבה לו בריכוז. אחרי כמה שריקות מעודדות חסרות כל הרמוניה ומעודדות משהו- אני מוצאת בתוכי את הכוחות להרכיב אותו, את הקלרינט הישן והמשופשף שעבר איתי כל כך הרבה. מנערת מעליי שכבה של חלודה, עוצמת עיניים, הפיה שלו בפה שלי- ובלי לחשוב בוקעת החוצה נהמה ארוכה וחודרת. ההד גורם לי להחסיר פעימה. בטח כל הרחוב שמע את המי הזה, כמו צפירה של יום השואה, ארוך כמו הגלות.
הדלת נפתחת, תחיה נכנסת לחדר עם גיטרה תלויה הפוך על הגב, הראסטות החדשות נושרות לה על הכתף וכל כולה זורחת.
"אה!" היא פולטת. השקט חוזר כשהדלת נסגרת. אז תחיה שמעה אותי, אני חושבת תוך שהיא מתישבת על המיטה מולי, מסתכלת לי עמוק עמוק בעיניים ושולחת פרצוף מצחיק. לא צחקתי.
היא מבינה. אני יודעת, היא מכירה אותי.
היא פורטת שני אקורדים אל החדר הקטן. קודם כל קחי קצת כח, רומזים לי הטונים וסגנון הפריטה.
אני נשענת אחורה. נושפת לה בחזרה כמה צלילים ארוכים וחסרי כח. מה את רוצה?
ככה זה, היא שולחת לי כמה צלילים בסולם מינורי מזדהה. את לא יכולה להדחיק יותר.
לא רוצה! בלי שליטה חומקים לי החוצה כמה צלילים היסטריים גבוהים, מגנים עלי במעגל סגור. לא רוצה! אני אדחיק. אני לא אתן לו לפרוץ, לכאב הנורא הזה. שיישאר שם, בתהום הגעגוע.
ואז, בבת אחת - תחיה בסערה, הראסטות מתנופפות, והגיטרה בקצב מהיר וחזק משחררת אלי עוד קצת גלי קול מסתחררים. את לא יכולה להדחיק. תני לו לזרום, תשחררי, תחיי איתו. אל תהיי תקועה בעבר, תרפי.
הסופה הורסת הכל. אני במרכזה, עומדת ונלחמת בכאב בכל כוחי, המנגינה היא צלילים קצרים ומפתיעים שמשחקים על סולמות. אני לא אשחרר! אני לא אוכל להתמודד איתו! הקלרינט מפתיע את תחיה. בעצם גם אותי.
בום. בצליל ארוך וחד אני מתיישבת מותשת, ותחיה ממשיכה לשלוח לעברי צלילי נחמה. תראי, היא פורטת, ככה את רוצה לחיות? תני לו לצאת. הוא יכנע, אני אומרת לך, כח החיים שלך הרבה יותר גדול!
המנגינה חודרת לאט.
אני עוצמת את עיני ופוקחת אותן.
תחיה לא עוצרת, מחלום רחוק היא מחייכת לי חיוך מבין.
אני שולחת שני צלילים של קול שני. אני מוכנה לנסות.
תחיה לא מפסיקה, ואני מחליטה שזהו זה ומצטרפת בעדינות.
היא מלווה אותי, מדריכה אותי, ואני עוצמת עיניים ונושפת את הכאב החוצה. לאט לאט, הוא יוצא, כנוע, בקושי רב ובכוחות נפש אדירים עם כל צליל.
ואיתו באות גם הדמעות. כל דמעה שנוטפת על הלחי מקשה עלי את הנגינה, אבל אני ממשיכה, מרפה לאט לאט ונותנת לכאב לזרום החוצה. הזכרונות. הצלילים, הריחות, המגע החם... האור בעיניים. לאט לאט הם ממלאים את החדר, ותחיה מחבקת אותם וממשיכה בעידוד לנגן.
שעות, נצח לקח לו לצאת. כשאנחנו מסיימות היא מניחה את הגיטרה, מוציאה מבין ידיי העייפות את הקלרינט ומניחה גם אותו על המיטה. תופסת אותי בשתי ידיים לחיבוק ארוך-ארוך, מחזק ומנחם.
אנחנו יוצאות מהדירה, אני עם עיניים נפוחות מבכי והיא עם אצבעות כואבות מנגינה. מרימות מבט אל יום חדש של שמיים כחולים.
אני נושמת שוב עמוק, ותחיה מדלגת במורד הכביש בצחוק משוחרר.
"אני אחיה איתו", אני לוחשת.
כוחות חדשים, חיים חדשים.
