פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 477)

אתם יודעים
מה זה
לשוטט בעולם
שרק הד פסיעותך
מארח לך לחברה?!

לדמיין את תכול השמים
ואוויר הפסגות
ולנשום רק ריק חיוור
של אלף אסונות?

ערים שנכחדו
מלאות בעפר
ולב שנדם
טמון עם אפר

ושלכת הסתיו
מוריקה חרישית
בבוא האכזב
מבכה היא שנית
את עומק השסע
מיני השנאה
בעמק לוחשת
מילות נחמה.

ופרח זרזיף
שקמל עד בלי די
זוכר נשכחות
נסתרות עד מתי
בו העצב ינבל
תעלה שוב שמחה
ושמים תכולים
ינהרו למולה.




"שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס
לשמים מתגשם
וחוזר..."

ביום בו הלכת
השמיים הוריקו פתאום
ורוח חרישית נשאה מילותיי

ביום בו אבדת
זכרתי את הד נשימותייך
וכאב עז כמו דקירות סכין
חרך בבשרי

זיכרונות מתוך נבכי הנפש
צפו מעל פני השטח
נושאים את שמך בדומיה

מלאכי מרום נדמו
הס הושלך בעולם
כמו היה מבצרו של מלך
בשר ודם

וכשכאב שאול הנפש-באר הדמים
איים להכרעיני באחת
מצאתי בעומקי עומקים
את כוחי שאבד

נעול בתיבת שבעה מנעולים
עטור עוז והדר
אך כמו תיבת פנדורה נעלמה
משקיף אל עבר הגן

אך בטרם אגע
ואפתח את פיתוחי חותם נפשי
נגוזו צלילי
נשימת שלהבת כפור
נדמה באחת
ומבעד לפתח התשוקה
צנחתי.

והלכת, יודע.

נוגע.

ולא מדבר.

ושתקת, פוגע.

צולע.

ולא מוותר.

ולחשת-

"הים."

והצבעת-

"רכות."

ושתקת, רצית-

חיבוק.

ללמוד לכתוב שירה
להטעים את המילים, להטעין
אותן ברבדים, מרבדים
תפורים היטב היטב, מעשה חושב.

ובכל פעם שאני מלמד
ידי לכתב ואצבעותי לנגינה
אני דוקר עצמי במחט הטווה
כדי להיות יוצר,
לא להיות כותב.

את טיפת הדם הזאת אני
לא
מורח על הנייר.
אולי מטביל בה קולמוס,
מטעין בה עט נובע
עוצם עיניים, מלקק את השפתיים
יוצר.

לוּ יַגִּיעַ חִדָּלוֹן,

יש לי פסנתר,
איתי הוא בחיפושיי
בו מנגנת אני
את נעימת חיי.

אצבע ורעותה
מדלגות באוויר,
או על גופי או בסביבתי
בחיוך מהיר
נוקשות לשולחן.

מטיילות ומרקדות
נוגעות ברעידה
בצלילים
שרק אוזני תשמע

(אם תתאמץ דייה,
אם תרצה אמנה)
.
יש לי פסנתר,
הוא איתי בכל מקום.
פעמים שקט וטוב
לעיתים סוער בחום

ובמקום לפרוק סערי בהתרוצצות מוטרפת
אצבעותיי מנגנות את נפשי בדממה

צעדים שקטים,
מהוסים,
על עקב ושטיח,
בלי מגע אדמה,
וגסות ההמון

עדי ותכשיט,
חלאה וטבעת,
מבט מרוחק,
גו זקוף על כורסה רפודה

קול חרישי,
מהוסה,
שלא יישמע,
חלילה

מתיישבים,
נעלמים בחושך,
מוחאים כפיים בעדנה,
כך נדע שהם שם

ובהצגה,
רעש מהומה,
כל ה'הם' וה'אלה',
כל הנלעגים,
שבחיים.

וההצגה נגמרת,
ופוסעים שוב,
על עקב ושטיח,
ונחרדים,
למפגש,

עם האדמה.

כאב עמום הפנה מקומו
לזעם עצור
שעולם החל לנוע
כבתוך מחול שדים
עלים מוללו
צללים יללו
ואני
בערתי מזעם.

כשעולמי חרב
כאחוז טרף
חיפשתי מוצא
או לפחות קצת מקלט
ידים מגוננות
נהפכו לצרחות
הקאות, הכאות ודם.

ואלוהים שצחק
עם מרפי שצעק
שגיון, שיגעון, נגיחות.

ועצור שזעק
ודימם וצעק
ואצלם?!
רק נביחות...

ומילים שצרחו
את כאב השתיקה
שעצר בעצמו
מבלי די

וסבל חדש
שחשב שנדם
עוד שב, פרח
ואז שוב נרדם.

(הסבר לנושא התחרות)

 

נסו לדמיין את הבניין, את תהליך הבנייה שלו. איך לאט לאט עלה המבט והתנשא

והוא כבר ראה הכל. את כל העיר, את כל השמיים.

נסו לדמיין את היום לפני שמדביקים עליו מודעת ענק "סובארו".

כל המודעות כבר מוכנות,

ומחר בשמונה בבוקר מניחים לו בעדינות, עם כמות יפה של דבק, מודעה.

על הפנים.

שתסתיר לו את העיר.  

               על הרגש הזה, של ערב אחרון בטרם הוא לא יוכל לראות את העיר. אפשר לכתוב שיר.

 

 

אמרו לנו שהנושא לא מובן,

                  אז הנה עוד כמה דוגמאות לנושאים שאפשר לכתוב עליהם שיר לתחרות:

 

 

נניח שאתם רוצים לכתוב שיר על סיוט.

נסו לדמיין את מה שעובר על הילדה במהלך היום.

על זריקות האבנים שהיא שומעת עליהם, וכבר אבא של רננה נפצע.

אל תכתבו שיר על הסיוטים של הילדה, רק על השינה שלה. על ההתכוננות לשינה.

 

 

נניח שאתם רוצים לכתוב שיר על אגוז

צאו החוצה ליער הקרוב.

תריחו את האוויר. תמצאו אגוז, תכתבו עליו שיר.

סתם.. נו. צוחקים איתכם, מה אתם כבדים כבדים כאלה..

 

נניח שאתם רוצים לכתוב שיר על טיול טוב.

נסו לכתוב שיר על המחשבה לצאת, או על ההתארגנות, או על הפרידה.

אתם יכולים לכתוב על כל דבר חוץ מעל הצעד הראשון.

 

יש עוד שבועיים ונראה שהעטים שלכם התקררו מכל החורף הזה.

אני חושב שה.. אפצ'י! סליחה. שהגיע הזמן לשלוח שיר לתחרות

 

שבת שלום..

‏

מומחה לטעם המילים.

 

לחבר.

לכל אדם יש מדף ספרים

ובו ספר אחד שלא יֹקרֵא.

 

בעולם שלנו שמילים

                 לא מצליחות.  כאמבט

מלא מים עד גדותיו במים  וצעצועים

                                    בלי פקק

 

ליום הולדת או כמתנת שִׁיבָה

היינו מבודדים מילה ואורזים בנייר מתנה. ומניחים בצד

 

ושולחים אדם למדבר לשבעים שנה

שחרוביו יגדלו

שמילותיו יתייבשו

שלשונו תשכח סחרור העיניים מתּוּר אחר

אותיות, נקודות וניקודים. ונותנים לו

 

בעולם שלנו

שמילים לא מצליחות

כאמבט בלי פקק

הייתי רוצה לתת לך את כל המשמעות שבמילה

 

התגעגעות.

בניין נפעל. קומה שנייה.

              הדלת פתוחה.

הר הבית הינו המקום הקדוש ביותר בעולם.

 

לדאבוננו בית המקדש נחרב לפני כאלפיים שנה ושועלים מהלכים בו.

המשטרה מתנכלת ליהודים העולים להר ואסרת עליהם להתפלל או לקיים כל אקט דתי.

כאן זהו המקום בו תוכלו להתעדכן על הפעילויות הקשורות להר,

לפרסם תמונות וסרטונים מההר,

לדון בדרכים איך לקדם את המצב הקיים,

דיונים הלכתיים בנוגע להר הבית והמקדש.,

פה זה המקום!

 

דווקא עכשיו בעת מתוחה זו כאשר  תוקפים את הנושא מכל צד,

הערבים טוענים שכל הפיגועים הם בגלל הפגיעה באל אקצה ולכן חשוב לבן שהר הבית הוא לב העניין! נוותר על הר הבית כל השאר יתפורר!

 

אך מהצד השני ישנם רבנים שמתנגדים ואומרים שאסור לעלות להר חלקם גם טוענים שדם הנרצחים הוא על ידי העולים להר.

 

הצטרפו אלינו ונלבן את הסוגייות והמחלוקות השונות.

 

בפורום ישנם פעילי רבים לצד ת"ח שבקיאים בכל מה שנוגע להר הבית והמקדש.

 

הצטרפו אלינו- /Forum/Forum.aspx/f25

 

הפורום בשיתוף עם תנועת חוזרים להר שחבריה נמצאים כאן אתם מוזמנים לשאול אותם ולשמוע מהם על פעילותה.

דעו,
כי הספקות הנובעים מן הלב,
ממעמקי התהיות,
ממעמקי השאלות,
המכרסמים בגוף ובנפש,
דעו כי הספקות,
ייפתרו בבוא זמנם.
ייעלמו,
ולא כהרף עין.
לסוף ייקדמו
ייסורי נפש שאינם נגמרים.
וייאוש,
או תסכול.
ולאחריהם,
כשיגיע הסוף,
האור שבקצה החיים,
יעלמו הספקות, היסורים, הכאב.
והכל יהיה שווה.
ולא עוד נבכה או נכאב או נרצה
דברים שמעבר להשגת ידנו.
כי אנו כבר שם,
מעבר,
בסוף.
ומה אנו מול אלהים,
רק נקודה זעירה.
והספקות,
בתוכנו,
אותם אשר ייעלמו לבסוף,
אינם אלא כלום.
ואנו,
בסוף,
עם כל אותן תשובות
הנובעות מן השמיים אל הלב,
רק נושמים נשימה אחרונה.
והכל,
מלבד התשובה,
נעלם.

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.
כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

ראיתי אותה, קטנה, מכווצת, כולה נוטפת מים.
היא חיכתה לי עשר דקות בגשם עד שאגיע ואפתח את אולם המתנ"ס שבו תתקיים הישיבה.
בירכתי אותה לשלום במבוכה על שחיכתה לי בגשם בגלל שאיחרתי ומיהרתי לפתוח את האולם, כאילו ששתי שניות לכאן או לשם ישנו משהו במצבה הסחוט מים, טוב, אולי הם יקלו מעט על תחושת האשמה שהתעוררה בי, איחרתי כי בכלל שכחתי מהפגישה שקבעתי וגם כשנזכרתי בה לא מיהרתי להתארגן במחשבה שבכל מקרה אף פעם לא מגיעים בדיוק בזמן, כנראה שאצלה הכלל הזה לא תקף.
ניכנסנו שנינו לאולם, פתחתי את החימום והצעתי לה לתלות את המעיל והכובע צמר שלה מול אחד מהמפזרי חום שהיו שם.
אחרי כמה דקות שאר החבר'ה שהכלל של האיחור כן תקף אצלם הגיעו כששתינו ישבנו על כוס שתייה חמה והחדר היה חם ונעים.
אחרי כמה דקות של בלגן, קריאות התלהבות של פגישה מחודשת אחרי כמה שעות(בנות, זה פשוט קטע), דיבורים על כל מיני נושאים משעממים כמו פוליטיקה וכדורגל, תחרות על הווים הכי טובים לתליית המעילים והכנת משקאות חמים לכל הקבוצה, כולם התמקמו בנחת מסביב לשולחן והתחלנו את הישיבת צוות.
נכון שהייתי קומונרית כמה חודשים בודדים בסניף ולא ממש ילידת המקום, אבל בהחלט, התאהבתי בהם.

 

נהרות

של מילים זרות

שוטפים את נשמתי.

צורות נוקשות של דיו שחור

צורבות את עיני,

חומותיהם הבצורות

של דפים מלאים – ריקים

הן המחסום

שבעד נגינת נשמתי.

 

כי בשטף הזמן,

תחת עננות

קיטור המציאות –

מילה אחת אמתית

היא מה שחסר לי.

 

רק למלמל לך

מילה אחת אמתית

יקרתי

מליבי לליבך,

להזיל דמעה

שתיגע,

שתרעיד,

שתחדור עד עמקי נשמתך.

-תראה אותה שם, שוכבת מיוסרת על האדמה.

  -היא הביאה את זה על עצמה, אתה יודע!

-לא הייתי צריך לתת לה לקפוץ.

  -היא חיכתה לזה כל כך. זו בעיה שלה!

-היא נראתה כל כך מוכנה... התחננה שיגיע הרגע.

  -היא גם הרגישה מוכנה. לא השאירה לך ברירה.

-הייתי צריך לחבק אותה עוד קצת.

  -היא לא רצתה את זה יותר! חשבה שתסתדר לבד! חצופה.

-רק תסתכל, היא אבודה כל כך...

  -תפסיק לייסר את עצמך! אין טעם לבכות או להושיט יד. היא מתעלמת.

-אני לא יכול יותר לראות אותה סובלת. אם רק הייתה תופסת בידי... הייתי עוזר לה לקום!

  -היא לא רואה את ידך. הנה, היא קוראת לך, אבודה בהמון.

-אני לא יכול יותר לשמוע את זעקותיה!

  -והיא לא שומעת כלל את בכייך.

-עזור לה, עשה משהו!

  -אשלח לה כח. ועכשיו, נגב את דמעותיך. היא תקום בסוף.

 

 

"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"

כולי מכוסה במדי השריון

כיפת ברזל וסיכת בטחון

שרירים גדולים ממבצע אחרון

וטיפות נוזליות על הצווארון

 

אני מאנשי החורף

הגשם מפגיש אותי

עם כל מה שהשארתי בעורף

 כל מה שאני

 

תקוות זוהרות

ותמימות עליזה

רגשות רכים

כמו שמיכה ישנה

 

חיוך מלאכי

עם טיפת שוקולד

אמונה פשוטה

כמו תינוק שנולד

 

חלומות שמנמנים

על כרית מקפיצה

תלתלי דמיון

רוקדים בשתיקה

 

אני מאנשי החורף 

הגשם מפגיש אותי

עם כל מה שהשארתי בעורף

כל מה שאני

 

 

 

 

משמים
הד ניתז
והדף אלף מבועי תבל

משמים
רעם צץ
והארץ רעדה כצל

וקול אימים משווע
זועק יללות שמחה
בינות לכאב ולשיברון
עוד נשמעת מנגינה

כבישי הנפש
דרך הסתרים
שבילים אבודים
צצים ונראים

ועם שאבד
ביום חשוך של שמחה
עוד מעט ויוותר
לבדו בדממה

ולו תשכילו
רק להביט
מעבר למראה הנשקף
אולי תצליחו
להאמין
לקול הרפש
שזעק

בגילי הרבה דברים נראים אחרת,
אני יכול להביט על הגשם שנוטף ממרומים,
ולהיזכר בכל הרגעים הקסומים שחוויתי על מרקע דומה.
ככה זה כשאתה סבא, לא סתאם סבא, דרדסבא, דור אחרון
למשפחת דרדסוניה הידועה והמיוחסת עד דוד המלך, אחרון
לבני מינך וגם מהראשונים שלו, אוד מוצל מגרגמל.
קניתי מחשבון כיס שמתאים לגודל שלי + חיבור ל-wifi של גברת מטלדה הזקנה, שהתחברה לאינטרנט חרף לחצים מצד נכדיה. אני כאן בזמן הקרוב, תצפו לשמוע ממני.

וגם אפחת לא רוצה, ואין לי כלים איך לכתוב לבד. אוף.

אפור מלוכלך, סבוך ומטושטש
ממלא כל שחק שתראה.
תהיות כאן, 
לאין מוצא ותכלית.
הכל כה מבולבל; פיסת בהירות איננה.
רק עננים, זעופים

 

ופתע מהחושך, נהדפתי קלות
מוצאת עצמי טפח אחד מעל,
מעל אופל לא נהיר.
ומרבד צמר הגפן הנשקף מתחתי,

מקבל סוף כל סוף את ערכו האמיתי -
תאוות זולות וחסרות תוכן.

שקרים נוצצים ותו לא!
מה היה לי לחפש שם?!

 

לוגמת עוד מעט אוויר זך ונקי.
לא כל יום זוכים לביקור מאחורי הקלעים, 
מעל העננים - 
במקום בו הכל ברור ונהיר.
חלון הצצה באלוקים
כאן אמת מוחלטת גלויה, פורצת, ממלאת לאין מנוס,
שוטפת תודעה מוכחשת.

 

ועכשיו אין לי, עוד
לאן לברוח.

 

 

 

סליחה על האורך והבלבול.. אבד לי קצת