פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 477)

ב.

אוּלָי מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ זֵה

רֶבִּי –

לִקְרוֹא לַאוֹר יוֹם, לַחוֹשֶׁךְ –

לַילָּה, נַחָל

שִׁבְרֵי יַרֶח פְּרוּסִים, וְאֵיפֹה

הָמָאוֹר הָגַדּוֹל

אֲנִי לֹא רוֹאֶה אֵת הַמָּיִם.

השמעתם פעם שירת ציפורים,

בבוקר נטול עננים?

הנשמתם אוויר צלול מההרים?

את העולם בחדות בלתי מוכרת רואים,

מהחמצן הצלול, לכל היום מתמלאים.

כשהשמיים אט אט מבהירים,

וגלגל החמה ניעור משנת עמלים.

אח! מה רבו נפלאותיך אלוקים.

מעשים בכל יום, וכל כך יפים.

ריבונו של עולם, כל החיים לך מודים!

מדובר על יום חמישי. נר רביעי. כ"ח כסליו. 10/12/93.

אנא שריינו לכם.

המפגש הוא בשביל כולנו אז מי שיכול לבוא /מתכנן /מקווה/יביא גם את הסוס פוני שלו מתבקש להודיע לנו שנדע לשריין מקום.

אנחנו גם לא יודעים מה עדיף בוקר צהרים (עשר עד שתיים -שלוש) או צהרים ערב (ארבע עד שמונה-תשע)

לכן אם יש העדפות נא לומר גם.

 

ככל שנראה שיש יותר הענות ככה יהיה לנו יותר רצן לפנק ולהשקיע.

 

ככל הנראה יהיו סדנאות לשירה, לפרוזה ולצילום בנפרד. וגם משהו משותף. וחלוקת פרסים

ומשהו שעושים בידיים. וכיף, בעיקר. לפחות ככה היה במפגשים קודמים.

 

נראה אתכם

צור

קצת על עצמי:קראתי פה שירים שנכתבו וזה עשה לי חשק לרוץ למחברת שלי ולשתף משהו.כתבתי את זה לפני כ10 שנים במלחמת לבנון השניה אבל לצערנו זה רלוונטי גם עכשיו.פעם ראשונה שאני מראה שיר שלי אז אשמח מאוד לתגובתכם רק כדי לדעת שקראו..


יקירי טמון בך,
אושרי נמצא אצלך,
את לשד חיותי-
לקחת אל רגבייך.

דמעותי נספגו בך,
זעקותי נחנקו באדמתך,
עת אשר אהובי-
נטמן בין רגבייך.

עתידי ועברי-בך,
כל ששלי-שלך,
נתתי לך-
מתנתך, הם רגבייך.

אדמתי-
אהבתיך כל ימי,
ואיך איכזבתיני?
ואיך עוד לך אשיר?
בין רגבייך...

@בקצרה, תם עידן האתגר השבועי?

בתוך מדמנה שוחה

את הראש  מידי פעם להרים מנסה.

אבל אין לי סיכוי

אפילו לא חלקיק של תקווה.

כי ממני, לא מצופה מאומה

כלואה בסטטיסטיקות,

בריבועים, במסגרות.

מאומה הן לא נותנות.

רק זמן וכוח מבזבזות.

בהן להילחם אין יכולות

קטע שכתבתי שנה שעברה...

 

 

"תגידי, לא נמאס לך לחיות כל הזמן בתוך הכאב הזה?" הוא שאל
"אני?" השבתי בפליאה
"את רואה פה עוד מישהו?" ספק שאל ספק אמר
"לא" עניתי והרכנתי את ראשי
"יפה,לא נמאס לך?"
"לא יודעת... וחוץ מזה מי אמר שזאת אשמתי?"
"מי אמר שזאת אשמתך?!" שאל בנזיפה קלה "את זאת שמתעקשת לחיות בכאב הזה, את זאת שלא באמת מנסה לצאת ממנו. זה כאילו נותן לך כח ועושה לך טוב, אבל ביננו את יודעת שזה לא. איפה כל השמחה שיש בך?!"
"כן, יש בי גם שמחה..."
"אני יודע! בגלל זה אני אומר. אני זה שרואה אותך עם חברות צוחקת ושמחה ופתאום שאת לבד את מתעקשת להכנס לתוך הכאב הזה למה את עובדת על עצמך?"
"ואולי אני עובדת עליהם?"
לא, את לא.שנינו יודעים שאת אדם שמח ואת סתם נסחפת אחרי העולם. למה קשה לך לקרוא דברים עצובים שכתבו או לראות אנשים עצובים? אולי גם בגלל שאת קצת מזדהה אבל בעיקר כי את אדם שמח שלא רוצה את כל הסבל הזה והעצבות הזאת. אני צודק?"
"אולי"
"רק אולי?"
"טוב, אתה צודק. ודרך אגב גם הם צודקים, הרבה יותר קל להביע בכתב את העצב יותר מהשמחה". 
"אז קחי את זה על עצמך כאתגר"
"טוב, אני אנסה, אני לא מבטיחה כלום." שתקתי קצת ואז שאלתי אותו: "ומה הלאה?"
"את תקומי, תתאוששי ותמשיכי בשמחה וכן, מותר לפעמים ליפול לרגעי משבר אך צריך לזכור לא להסחף איתם, לא להתקע בהם אלא לתת לרגשות להיות בתוכך ואז עוד פעם לקום ולהמשיך אבל לא להמשיך בלית ברירה אלא להמשיך מתוך ידיעה שיש מטרה לחיים ויש בהם שמחה ולהתמקד בשמחה הזאת אחרי הכל יש כאלה שחייהם פחות טובים משלך." ואז פתאום הוא שתק אבל אני רציתי לשאול אותו עוד, הסתכלתי סביבי, לא היה שם אף אחד, ואז הבנתי שזה היה הקול שבתוכי שגילה לי מי אני באמת.

 

 

 

הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה.

משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה...

הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט.

היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך חזהּ.

השקט ששרר וקולו הענוג של החליל שקרע אותו בדממה ערפלו את חושיה. היא נסקה לגבהים שלא הכירה, אוחזת בחזקה בעוגן הצלתה. מעולם לא ידעה שאפשר לאהוב כך. היא עצמה את עיניה ונבלעה בתוך החשיכה.

התמכרה לתחושה שנִסכה בה. הצלילים בקעו מתוכה, סחפו ממנה את שבריה ואת כל מה שעמלה בכח להסתיר.

לפתע פרצה יבבה מתוך חזהּ, והיא התקפלה בנאקה במקומה. המנגינה הופסקה באחת.

אור בהיר מכיוון הפתח משך את עיניה. היא הסתובבה בבהלה, מנסה במבוכה להחביא את הדמעות שהציפו את עיניה.

אדם עמד שם, בוחן אותה במבט דואג. האיש התקרב לעברה, והיא התקפלה תחת מבטו המבין.

דמותה השברירית נשקפה אליה מבין אישוניו הרכים, דמות עלמה הכורעת תחת עולמה, הגדול למידותיה, אוחזת בחזקה בחלילהּ כעומדת לטבוע.

הוא הניח יד על כתפה, ומבטו ציפייה.

היא הביטה בו בשאלה. האיש חייך, וסימן בידו בעדינות. החליל קרב אל שפתיה באיטיות והלה הנהן באישור. היא החלה לנשוף, אך החליל חרק, נשיפתה יצאה כלכלוך צורם. הדמעות זלגו משקיה ללא מעצור.

האיש הטוב הביט בה כפי שמעולם לא הביטו בה.

היא אזרה עׂז ונשפה שנית.

צליל חלוש - מעין שריקה - יצא מהכלי, והאיש עודדהּ במבטו להמשיך.

היא נאחזה במבטו בחזקה, ותוך כדי נשיפתה המחודשת חדרו לאוזניה צלילים מסוג אחר. על יד פסנתר הכנף שעמד בצד ישב האיש המופלא, וליווה את נגינתה בשקט מסתורי.

אצבעותיו ריחפו על הקלידים הבוהקים בעדנה, והיקשי הפסנתר השתלבו ברחש החליל ועלו מעלה מעלה.

המנגינה חדרה את גג המבנה, ופרצה את מחסומי נפש העלמה. עיניה הלחות נעצמו במבוכה עת שָקָט הפסנתר והיא חיללה לבדה קטע סולו שכמותו לא נשמע מעולם.

הצליל האחרון ננשף בשלווה מריאותיה, והיא חשה כיצד ליבה נשאב אל האופק הנשקף מחלון נפשה.

יחד עם אקורד הסיום היא נלקחה ביד אוהבת אל תוך החליל, מניחה בידו להוציא את דמעותיה הכבויות.

~~~

הדממה זעקה מפינות החדר. היא הסיטה את מבטה הנוגה אל הפסנתר, אך מלבד כנף מעיל שנחה על הכיסא, לא היה שם דבר. האיש נעלם כאילו מעולם לא ניגן כאן.

מופתעת קרבה בזהירות אל הכלי הבוהק, חוששת שתיבלע אף היא בקסם העלום. הכיסא קיבלהּ אל כנפיו בנחת, והיא החלה נוקשת בשקט על קלידי הפסנתר.

נקישה אחת, והפסנתר השיב לה צליל.

היא הקישה שנית בבלבול, ועוד צליל ענה לה.

היא נשמה עמוק ומצאה עצמה שוזרת צלילים בצלילים בהרמוניה קסומה.

מאי שם נשמע קול עמוק נוגן בחיוך, והיא הצטרפה בשירה מחוללת אל הניגון. ידיה פיזזו במהירות על הפסנתר העתיק, וקולה ליטף את חלונות החדר. היא הותירה אקורד יפהפה והסתובבה לחזות במנגן האלמוני.

עלם עמד שם, מתנועע לקול הקלרינט האחוז היטב בידיו העדינות, שחור בעל עיטורים כסופים. עצם עיניו ונשף אל תוך הכלי העמוק. כשגילה שמנגן הוא לבדו, פקח את עיניו והביט בה בלחיים סמוקות.

עיניו השחורות בלעו אותה ביופיין הבלתי ניתן לתיאור, והיא החלה מגננת בשקט מבלי להזיז מבטה ממנו. הם החזיקו מבטיהם זה בזו, והוא הצטרף לנגינתה השוקטת.

הוא הרגיש כיצד מסתובב החדר סביבו, והעולם מתערפל יחד עם נגינתו חסרת המעצורים.

**

הוא פקח את עיניו הנוצצות, מבטו מעונן, כתפיו שחות. הרצפה הקרה דחתה אותו מבין כנפיה האטומות, והוא ניסה להתרומם ממשכבו. ראשו הלם בו כקונצרט כלייזמרים, בו המתופף מכה בעֹז. זיעה קרה כסתה את גופו, ויד העלמה דחפה אותו ברוך אל הקרקע.

היא הניחה יד על מצחו הקודח, ספק בודקות ספק מלטפת. ידו חפשה את כנף הקלרינט, והילדה הגישה לו את הכלי הכבד. הוא חייך אליה בעצב, ודמעותיה הרטיבו את ליבו הגוסס.

היא נשפה בכוח אל תוך הקלרינט, פורקת סערותיה אל בין עליו, והוא פלט צליל ארוך וחד.

נדם הצליל, נדם העלם. הילדה זחלה אל הפסנתר, והקישה צליל אחרון.

הרוחות שריחפו בחדר הפיקו הדים מתוך הכלים המוטלים יתומים, כמלטפים את גב העלמה בדממה בוטחת.

שעת שחרית של שבת היתה, ומתפללי בית הכנסת התנועעו בתפילה כלולבים בסוכות, טליתותיהם מנופפות בדבקות. תקופת קציר. אוויר חם עמד בבית הכנסת, מתאבך בתפילת הרחש של החזן הזקן.

פתע שילבו ידיהם זו בזו, והחלו רוקדים לכבוד התורה - זה מכאן וזה מכאן, שרים מלוא פיהם לכבוד ולתפארת.

אימצתי את עיניי, והנה רב בית הכנסת המת רקד עימם בתפילתם, שלוב זרוע עם אליהו הנביא. בטוחני כי הטעוני עיניי, שכן חיש קל התמלא בית הכנסת באור זהרות ובמלאכי השרת, המנצחים על הריקוד.

הבעל שם טוב הקדוש חולל במרכז עם ספר התורה העתיק בידו האחת. בידו השניה אחז בתינוק של בית רבן, טהור עיניים ובעל קול צלול כדבש, ששר בסלסול של קיבוץ גלויות את שירת התורה. רבי נחמן מברסלב רקד על הבימה, סמוך לרב עובדיה יוסף שפיזז במאור עיניים לפני ספר התורה כנער צעיר.

נשאתי את עיניי, והנה גדוד חיילי המכבים עומד פתח ההיכל, שומרים על חבורת הרוקדים. מאחוריהם עמד שלמה המלך, תוקע בעוז בחצוצרה כסופה. מעל ראשיהם, בעזרת הנשים, מחו דמעות שמחה חנה אם שמואל ולאה אימנו. רחל הניקה את בנימין בנה בתוככי העזרה.

עדת לוויים ניגנה את שירי ההלל בניצוחו של דוד המלך, ולהקת תינוקות של בית רבן נשאה את קולה בשירה. הטלאי הצהוב על בגדם הוסר זה מכבר על ידי אימותיהן ההרות שבעה בכרסן התפוחה, ובשרם הכחוש שב והתמלא בתורה.

רבי עקיבא הוביל את אלפי תלמידיו, ואלו מילאו את האולם בניגון מתוק של תורה. חבורת דרי-רחוב הצטרפו לתלמודם בחיוך זורח.

 

פתאום דמם האולם. כל העיניים הופנו אל הפתח. חבורת נשים בכתום פינו את המעבר, והנה נכנסו שלובי זרוע אברהם ומשה. זקנם הלבן בהק לאור התורה, ופניהם זהרו לחומה. דוד מלכנו נתן האות, והקהל שב לרקוד ביתר שאת, יחד עם אבות האומה הקדושים.

קול שופר קרע את השמחה. הרמתי ראשי וכמעט שצנחתי במקומי - מלך המשיח עמד בראש בית מקדשנו, מריע בשופר הגאולה הנצחית.

 

כל זאת חזו עיניי באותה תפילת ותיקין של שבת.

יש שתשימו ליבכם לסיפורי ויש שלא, ואם אין אתם מאמינים - ראו באור נחות החג שזורח.

אני מנסה לפתוח פורום (לבנות בלבד) לכאלה שכותבות פרוזה - סיפורת (סיפורים קצרים וסיפורים ארוכים), ומעוניינות להגיע לכתיבת ספר שראוי לצאת לאור.

הפורום יהווה תמיכה לכותבות, במה לשיתוף הספרים שבהתהוות וייעוץ בנושאי בניית עלילה ודמויות.

מי שמעוניינת להצטרף - שתכתוב לי כאן או באישי.

תודה וכתיבה נעימה!

שלחי ידייך,
הנה הוא שם. ממתין.

מסתכל לעברך באותו חיוך
חצי מאוכזב
חצי מצפה
כל כך מסוכן.

היזהרי מפניו,
אהבתך הגדישה את מנת יכולתכם
שמע תיפצעו בלהבתה...

שלחי ידייך,
מחכה לך.
עיתו בידו, אהבתו בידו,
מחר רוצי לזרועותיו הבנויות

בנויות
במיוחד בשבילך?

בעולם הזה

לכל אדם יש סוג לב שונה

יש את הלב שכבר אינו פועם לאחר אותה הירייה

שהשאיר אחריו לב מדמם מאותו המאורע

הלב שאותו אף אחד לא מבין

הוא הלב שאת שתי הלבבות האחרים עשה

מין לב עשוי אבן בזלת קשיחה

שלא משנה מה עליו עבר או מה עשה גרעין האבן נשאר שלם

רק זה אשר על כל האבנים מנצח 

יודע כיצד משמידים לבבות שהיו לאבנים

 

ממש אשמח והערות!

וסתם שאלה 

כשאתם רושמים שיר אתם מתקנים אותו או עושים חדש?

תודה

אנשים שקופים דורכים עליי
בכפות רגליים יחפות
דורסים לי את הלב,
מחפשים מקום
ואני מבקשת מהם
רק קצת צבע
לעיניים.

'עדיף שקוף, אם אפשר'
אני אומרת להם.
כמוהם יהיו גם עיניי,
יוכלו לראות את הכל
אך אף אחד
לא יוכל לראות
אותן

אחרי החיוך הראשון הגיע עשן. ערפל. סחרחורת. שקט שכבר עייף מדיבורים.
המדרכות נופלות עליי מלמטה ואני סופר מעויינים כחולים, אפורים, אדומים ולבנים. הם עוטפים אותי. אני מרגיש כלוא, שקוף, אולי גם קצת לבד.
מחייך באובססיביות ומחפש דרך למות. קצת חסר לי איזון רגשי.
אני לוחש דברים חסרי פשר, אבל בשבילי הם הסיפור כולו. אף אחד לא מבין אותי, אז אני אומר, מה הבעיה? פשוט תקשיבו עד הסוף. הם מהנהנים ואז בורחים למקום בטוח.
מסוכן להיות איתי.
***
מפה לשם, אני מחפש מישהי אמיצה שאוהבת אתגרים מסוכנים. אחת כזאת שחיה על הקצה ועל ריגושים קטנים. אחת שמקשיבה עד הסוף גם בשעת שתיקות.
אני רוצה שתדע שאני מסוכן. שאני לא יכול להגן עליה מעצמי, אבל אני אגן עליה מכל העולם.

אני מושלמת, כי ככה בדיוק אלוהים ברא אותי.
אני מושלמת, לא כי אני..
גבוהה או נמוכה יותר
מתולתלת או שיער חלק
בהירה או כהה
שמנה או רזה
לא בגלל צורת האף או העיניים
אני מושלמת, כי הקיום שלי, המראה
הוא במדיוק מה שאלוהים רצה שאהיה.

כל פגם, כל כיעור
הוא מושלם.
כי הוא מדויק.

אמא,
את אומרת שאני
מכוערת וטיפשה עלובה ולא שווה
תפוח רקוב חסרת תועלת
חולה וקשה פגומה.
אמא,
את לא יודעת
אני בדיוק לגמרי
מושלמת.

היא כבר די גדולה, האמת.
עוד שבוע ימלאו ** לימיה, הארוכים כל כך, 
עד שלא נראה להם סוף, אי פעם.
עיניה לא מהורהרות.
היא בכלל לא יודעת הרבה על הדברים החשובים באמת, 
כמו שמה אמת - היא לא יודעת.
רק סקרנות בוערת בעיניה תמיד,
והיא חושקת עוד לראות, להבין, להכיר.

 

אין כל כך הרבה אנשים מוערכים בחייה.
יותר נכון, כמעט ולא.
כל מי שחשבה אותו ליודע, ולאדם שעושה הנכון - איכזב. 
במילה או שתיים;
בהתנהגות שהוכיחה לה שלא,
גם הוא מזייף, אם כי בפחות צורמנות ככולם.

 

היא לא גדולה. בכלל.
היא אפילו לא רוצה להגיע לזה.
רוב הגדולים שהיא מכירה איבדו שמחת חיים,
עוטים שריון הצגה לקוני ויבש.
הם בובות; נשלטים בידי כל, מלבד
הגיונם הבריא.
אבל היא, היא רוצה לשלוט על החיים שלה.
וגם לשמוח לפעמים, 

סתם כי היא לא גדולה ומבינה מספיק בשביל לדעת,
שהחיים אינם עסק משמח כלל וכלל.
זו תובנה שרק מי שגדול מגיע אליה.
היא לא רוצה להיות גדולה.

 

 

היום, היום אשכיב אותה לישון.

אשיר לה שירים עד שתירדם
עייפה
בלי עוד כוח אולי
תדעך שם
הלוואי.

בין השמיכות היא מסתתרת,
קרה וכה יפה, רק הגוף
מחביא בתוכו
את עצמו וקצת אותה
אפילו אין לה
חופש.

ימים שלמים שהיא שותקת,
כבר אמרה את כל מה שנשאר
ורק מילים
שנפלו לה מהלב
מפחדות
גם בשבילה.

עיגולים קטנים סביב העיניים,
שתכף ייעצמו כדי לנוח בשלווה
ושאריות של פחד
מתנדפות פתאום
לאוויר.

"מסריח כאן", האנשים אומרים
ואני מהנהנת כאילו אכפת לי
"זה הפחדים," אני לוחשת
"תסתכלו, הכתובת עדיין על הקיר."

והם כולם מסתובבים לאלוהים
ומחפשים תשובות
ורק אני לוקחת לורד כחול
"נמאס לה"
אני כותבת על השולחן
בכיתה

כי באמת נמאס לה, לנשמה שלי
הגיע הזמן לצאת מהמיטה
לקחת את המחשבות האלה
לקמט ולזרוק אותם לפח
ואז ללכת לחפש מקום אחר

עדיף מקום בו קיימים
חיים
אחרי המוות.

היא ישבה שם,
ורק רצתה להעלם,
אפעם לא ידעה אם היא בסדר,
אם זה מה שנכון עכשיו לרצות,
היא ניסתה לסדר את הרצונות שלה בבסדר,
אבל תמיד נכשלה כישלון חרוץ.
ולפעמים אפילו הדמעות בגדו בה,
וזלגו למרות האיסור,
ולפעמים המילים ברחו לה,
לפני שהיא יכלה לעצור ולחשוב.
והכל היה ככ מבולבל,
והעולם הזה מלא כללים,
שתמיד הסתבכו לה,
ואפעם היא לא ידעה,
מה טוב ומה מותר,
מה אסור ומה מיותר,
והכל היה מעורבב ומבולגן,
והיא ככ ניסתה,
באמת שניסתה,
להיות בסדר,
להיות כמו כולם.
אבל תמיד היא היתה שונה,
היא היתה המוזרה,
זו שתמיד מסתכלת לצדדים,
בלי לשים לב, בלי שישימו לב,
רק כדי לבדוק שהיא בסדר,
ולגלות,
היא תמיד נכשלת.
ויום אחד אולי זה יגמר?
או שהיא תלמד,
או שהיא תעלם.

השליכי אותו,
אל מימי הנהר האפלים.
טומנים בסערותיהם
שבעתיים משתחשבי.

לטפי אותו
בחום ידייך השמור לאוצרו,
בחיוכך העדין, המענג.
זקוק הוא לו ולאורך, לעורך.

שירי לו את שירך -
דק ובהיר וארוך
זרעי אותו באדמת נשמתך
את התוצאות תחזי

בבוא ימייך

בשניות אלו ממש נפתחת לה קבוצת ווצאפ של חברי פורום פרוזה וכתיבה חופשית!! כולכם מוזמנים לקחת חלק בפרוייקט הנפלא.
להצטרפות שלחו אליי באישי את שמכם, גילכם מספר הטלפון שלכם עוד היום.
מחכים לכם (: