פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 478)

ולא לא אכפת לי שאני מדברת לעצמי

כאילו מה המטרה?

להכיר יותר את האנשים מאחורי השירים כאן..
ולשתף כתיבה..

התגעגעתי ליצירות שלך.

"בחורה יפה שרוצה לשבת לידי??!" חשבתי בהלם.
לא שאני מכוער אבל רבר מימי התיכון התרגלתי לזה שבחורות רואות בי חנון ותו לא. "ההוא עם המשקפיים והספר של סטיב ג'ובס" והנה עכשיו יש לי הזדמנות אמיתית למצוא לעצמי חברה.
"כלל ראשון כמה דקות שתיקה כדי לגרום לה להרגיש בנוח" שיננתי לעצמי בשקט.
ספרתי בשקט חמש דקות ופניתי אליה: היי נעים מאוד אני שלומי איך קוראים לך?!

אמרה והתעלמה מהמבט החודר שנעצתי בה,

החלטתי להתעלם בחזרה והמשכתי למלמל בקול: ..."כי עמך הסליחה למען תיורא.."

"אויש נו, אתה באמת לא צריך לבקש סליחה, זה באמת בסדר. אני חושבת שנוכל להיות זוג נפלא ביחד!" השיבה נרגשת

פה כבר לא יכלתי לסבול יותר, אם כל הכבוד ליופי שלה אני לא מוכן להתחתן אם מישהי חסרת אופי ובטח לא עכשיו.

כתבתי אותה במקום הלא נכון...

-"את בטוחה?" שאלתי בקול צלול חצי יבש.

-"בטוחה." היא יישרה את תלתליה ושלפה תעודת זהות מבריקה.כל הפרטים הודפסו שם.כמעט.במקום השם הופיעה שורה ריקה. 

ציפצופים נשמעו מכל עבר.היא שלפה חבילת טישו וקינחה את אפה.הפעם כבר לא הצלחתי להסתיר את סקרנותי:

-"אז איך זה יכול להיות? איך המורים קראו לך בבית ספר?"

"קראו לי אתרוגה אבל זה היה מזמן".היא נאנחה

"ו.."

 

"לפני חודש הלכתי למשרד הפנים והגשתי בקשה לשינוי שם פרטי.הפקידה חתמה לי על כל הטפסים ובדיוק באותו רגע חטפו אותה צירי לידה.הזמנתי לה אמבולנס,עזרתי לה לארגן מהר את כל החפצים ורק אח"כ גיליתי שהיא לא חתמה לי על השם החדש."

הפעם כבר שברתי את כל הכללים.ישבתי מולה עם פה פעור לרווחה.

ולהוסיף איזה פן מסתורי

 

פסידונית,סליחה אם הרסתי לך

נזכרתי לסגור את הפה, שלא יכנס לשם איזשהו זבוב.

"ואיך רצית שיקראו לך?" שאלתי אותה.

"זה כבר לא משנה, אין כבר שום סיכוי שזה יקרה" היא ענתה לי.

לא הבנתי, ולא ניסיתי להבין, לחיות בלי שם זו לא הבעיה שלי.

"ובכל זאת?" התעקשתי "בטוח אנשים קוראים לך איכשהו,"

"רוני," קולה היה חלש מאוד. כמעט כאילו היא לא באמת מתכוונת שאשמע את זה.

בלי ששמתי לב היא כבר הפנתה את ראשה לצד השני, ואני נאלצתי לחזור לספר שלי.

סובבתי את ראשי, מגייס את כל האומץ שבי: "את... כלומר.. נולדת בסוכות או משהו כזה? שאלתי בקול חלוש. "לא." היא ענתה קצרות. לאחר כמה שניות הוסיפה, נאנחת: "עזוב, אל תשאל. אני לא מוכנה להיות אחראית לתוצאות." "איזה תוצאות למען ה' "? הרגשתי שאני מאבד סבלנות. עיניה נתמלאו דמעות: "הקודם... הוא... אני לא התכוונתי.. פשוט.. " לפתע היא השתתקה. "אסור לי לספר." הגיע הזמן להיות קשוח.

להשאיר אותי מתוח נסיעה שלימה כשאני מדנדנ לך שתגלי לי.

היא חייכה חיוך מסוג "נצחתני", דמעות עדיין בעיניה, והתחילה לדבר.

"לא נולדתי בסוכות, וגם לא בט"ו בשבט, נולדתי בפסח, נשמע יותר הגיוני שיקראו לי מצה, או שיקראו לי מרורה" הוסיפה בחיוך מריר "אבל זה לא היה כך. קראו לי בהתחלה בשם רגיל, יחסית לפחות, קראו לי חמל"ה, ראשי תיבות חג מצות לעם הנצח, בערב סוכות, כשהייתי בת ארבע וחצי החלטתי שנמאס לי להיות ילדה ומהיום אני אתרוג, כי הגננת אמרה שהאתרוג הכי שווה. מתוך בדיחות- במשפחה התחילו לקרוא לי אתרוגה. שנה אחר כך, בחג סוכות, כשכולם קראו לי ברצינות חמלה ובצחוק אתרוגה- קרה מהפך בחיים שלי, ובעצם של כל המשפחה שלי, מהפך שגרם להורים שלי לשנות את השם שלי לאתרוגה באופן רשמי.

נשמעת קצת מעורערת. נראית טוב, בסדר, אבל יש גבול לכל דבר.

החלטתי להתפלל שהדרך לא תהיה פקוקה מידי ולייחל לטוב.

חמל'ה/אתרוגה/רוני בפוטנציה כנראה חשה שלא בנוח עקב השתיקה שהשתררה, ולראשונה פנתה אליי. "ואיך קוראים לך?"

"תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי..." אמרתי בקול, כדי שחמל'ה/אתרוגה/רוני בפוטנציה תקלוט שאני עסוק בעניינים נעלים יותר. אבל לרוע מזלי קרה משהו אחר.

היא נעצה בי מבט מופתע ובאחת, הפכה הבעתה נרגשת להחריד. "תחנוניי? ואוו, אני לא מאמינה! זה פשוט משמים! תחשוב על זה: חמל'ה ותחנוניי! למענך, למענך אחזור לשמי הראשון, המקורי, האמיתי! איפה משפחה יפה נקים ביחד! משפחה חומלת ומתחננת.... והילדים... הם יצאו רגישים..."

איפה הפטיש האדום הזה, ששוברים אתו את החלון כשפורצת שריפה?

 

 

זה כתוב יפה,

ונורא משעשע.

הצחקת)

חזרת להעלות לנו! |מתרגש נוראות|

 

תודה לך

אבל זה... וואו. יפיהפה. 

התגעגעתי לכתיבה שלך כל כך כל כך.

תודה.

מדהים כתמיד.

ממש מתרגשת שכולכם זכרתם.
המון תודה על התגובות, ריגשתם ושימחתם מאד (:

כיף לראות כאן שוב קטעים שלך.
כשאמצא כמה רגעים של נחת אעבור עליהם בעז"ה

בס"ד

רק אספר שהקראתי את הקטע לאמא שלי והיא התחילה לבכות

"מהבעיה הזאת לא תצליחי להתעלם", נעה חייכה חיוך קטן ודחפה לתחתית המגירה את החיתול המלא של אחותה הקטנה. "אמא תשתגע! אין סיכוי שהיא תצא לשדה בזמן".
ארבע שעות מאוחר יותר, דיילת עצבנית אחת סימנה בלורד אדום מספר זהות ואת השם אדווה חרמוני, טרקה דלת כבדה ואישרה סוף סוף למטוס הכמעט מלא להמריא.


'מייסד'. התג המבריק היה זר לאליהו.
'מייסד'.
האותיות חייכו אליו באדיבות שחורה, מנומסת וקרירה. כאילו ריחמו על הפלאח הנבוך שניסה נואשות להתאים את עצמו למשחק התפקידים שנכפה עליו.
הזקן הידק פעם נוספת את העניבה וניסה לנשום עמוק, או לפחות לנשום. לידו רצה בחורה צעירה עם פנים מבוגרות, הוא תפס באחד השרוולים שלה וספק צעק ספק התחנן: "אני מחפש את ינאי"

לא לגמרי הבנתי מה קורה בסיפור...
התיאורים יפים, וכל קטע בפני עצמו מסקרן, אבל לא הצלחתי לחבר את הכל..

פתחתי את הדלת בבעתה:"יש פה מישהו?!" קולי הדהד ברחבי החדר החשוך.דממה. ועוד פנס קטן שסנוור את עיני.מצמצתי וצבטתי את עצמי שוב ושוב.ייחלתי לצלצול השעון שינער אותי מתוך הסיוט הזה.התפללתי לטיפות המים שגדי תמיד שופך על פני אבל רק קול צרוד אחד שבר את השתיקה:"אהמ..יש..יש למישו טישו?"

 

כעכים מלוחים דגדגו בקצה אפי.בהחלטה של רגע לחצתי על המתג המאובק.אור גדול מילא את החדר והמאפייה של בערל נפרשה מול עיני.נשמתי בהקלה וניסיתי לחייך לעברו של בערל אבל מה שיצא לי היה רק חצי חיוך מבוייש."בוא נשומ'לה,שב" הוא הזמין אותי לשבת על שרפרף דמוי רוגעלך. "אז תגיד", הוא המשיך במבטו המלטף,"מה הביא אותך אל הצריף העלוב שלי ועוד בשתיים בלילה?"

 

"עיריית תל אביב שלחה אותי לעקוב אחר כנופייה חדשה", הסברתי לו "אתה בטח מכיר את הכנופיות האלה שצומחות כפטריות אחר הגשם"

-"כסופגניות אחר הגשם" בערל תיקן אותי אך אני משכתי בכתפי. מי בכלל רוצה סופגניה רטובה? "בקיצור, כמו שידוע לך, הייתה היום הפסקת חשמל וכל התאורה הלילית קרסה אז הגעתי לפה וכבר הייתי בטוח שעליתי על משהו חדש ואתה  העזת לסנוור אותי ישר בפנים ועוד לבקש ממני טישו.. " בערל חייך את אחד החיוכים המתוקים שלו ואחרי שנרגע שאל : "אז יש לך טישו?"

 

"לך לך" השבתי לו וזרקתי לעברו את כל החפיסה "לך לך לפני שאני יורה", בערל צחק והושיט לי זוג רוגעלכים בתמורה.כשהאיר הבוקר כבר הספקתי לחזור אל משרדי העירייה עם ממצאים חדשים בריח שוקולד.

יפה וקליל.

הסיפור מתפתל בין מילה למילה, כיף גדול
תיאורים כיפיים ומשעשעים!
'שרפרף דמוי רוגעלך', 'מי רוצה סופגניה רטובה?', ובכלל, שיח החרשים שלהם.
סיפור כיף

שמחה שהיה כיף לקרוא

אני חושבת שהתרגיל הזה של הקלדה רנדומלית 

זה תרגיל מעולה שמצליח להוציא את הכתיבה מהריבוע

 

"סליחה יש לך אש?" שאלתי אותה, היא השיבה בשלילה לשאלתי וחשבתי להמשיך ולשאול עובר אורח אחר שהתקדם לעברי, לפתע היא ניגשה אלי בחזרה ואמרה שהיא כנראה התבלבלה והיה לה מצית בתיק והושיטה אותה כדי להצית לי את הסיגר.

"אני רק יצאתי לנשום קצת אוויר אמרתי, שכחתי במזוודתי את המצית שלי, מה את עושה כאן? מדוע אינך מתקדמת בתורים את לא ממהרת לטיסה?"

"לא, אני עוד לא החלטתי לאן לטוס" אמרה בקול עדין, "מה זאת אומרת, אינך יודעת לאן פנייך מועדות?
האם את בורחת ממישהו?"

"זהו סיפור ארוך, ודאי הטיסה שלך עוד מעט, אני לא רוצה לעכב אותך, אבל אני בסדר."
יש משהו שאוכל לעזור שאלתי, היא הנידה את ראשה ומילמלה לעצמה, "אני בסדר, אני אסתדר.."

"אם יורשה לי לשאול, יש לך כסף בכדי לרכוש כרטיס טיסה?" "כן, אמרה בקול חרישי, אני פשוט לא רוצה להמשיך לגור בארץ הזאת".
"מה הביא אותך לכך שאת עוזבת את מדינתך?"
כמו שאמרתי זה סיפור ארוך, אולי תגידי לי אתה, לאן אתה טס?"

"אני יוצא בטיסה מספר 5593 בעוד שעתיים לארץ ישראל, אם את רוצה יש עוד מקום בטיסה, וכך אפילו תוכלי לספר לי את כל התגלגלות המציאות שהביא אותך למצב זה".
"אם כן, אולי זה באמת פתרון, אך עלי להזדרז לקנות כרטיס ולעבור בקבלה, אחרת אפספס את הטיסה".

"יש לי כרטיס נוסף, קניתי אותו לאבי כאשר הגענו לכאן יחד, תכננו גם לשוב ביחד, אבל לצערי הוא נשאר כאן, יש לו עוד סידורים לארגן, ולא הצלחתי לבטל את הכרטיס הזה".

"זה בסדר, אני אשלם לך עליו, ואספר לך את כל סיפורי אך יש לי בקשה קטנה- תעזור לי להיות יהודיה".

מסקרן

כל פסקה נפתחה לך במילה כזו נפוצה?
השארת קצוות הרבה פתוחים, למעשה, כמעט ולא יודעים כלום על הדמויות ועל סיפורן האישי, כנראה שנצטרך לעלות לטיסה יחד איתם, להקשיב בשקט
הדו שיח כתוב טוב, אבל הייתי מוסיף עוד תיאורים על המתרחש מסביב..
בהצלחה!

אחר הצוהרים אביבי היה אותו היום, עת הבטתי חרישית באופק. גן הכוכבים שבשמיים החל כבר לנצנץ במלוא עוזו, ושלהבות גחלי השמש החלו במסעם אל עבר חציו השני של הכדור. וכל שרפי הלילה פרשו כנפיהם, ומבעד לשמיים שחורים כאור עצמו נגלו למולו מראות השמיים. לגבי דבר אחד לא היה לי ספק, הרגע הזה הוא רגע של פעם בחיים. או שמא רגע של פעם במוות. שנות אור רבות עברו מאז אותו היום בו הוריקו השמיים חרישית ורוח נושאת אבק אפפה הכל, עת השמים החלו ממטרים כדורי אש משל היו דרקון הפוער את לועו. אולי היה זה רק דרכי לזכור את אותו היום אך בליבות כולנו קיננה ההרגשה שזהו שחרו של עידן חדש, האם עידן זה יהיה טוב מקודמו או שמא שוב תשוקותינו הבלתי נשלטות יבאינו אל אחרית קצינו, בידינו הדבר. כלה דבר השמיים והארץ החלה לומר את דברה. עלו גלי הים, תהומות רבה פערו לועם והארץ זעמה כבמחול שדים. קור וסער החלו מכים בכל, ומעטים היו הניצולים. אבי לקחני בזרועתו ביודעו שאלו רגעיו האחרונים השליכני אל ספינת החירום ואמר: לך לדרכך בני, שליחות גדולה נפלה בחלקך היום להיות מושיעו של גזעינו, לך בכוחך זה והושעת את עמינו. אלה היו דבריו לי טרם הטסני מרחק אלפי שנות דור אל כוכב זעם זה בו הנני שוכן היום. אלי הטוב ריחם אלי וחונן אותי להיקלע לחווה נידחת באמצע שדה תירס שם זוג איכרים אימצני על חיקו ובין זרועות האם המגוננת מצאתי לי מקלט. אלה דברי לי לכם, שארית זרעי. אוי לי כי מעלתי בשליחותי אך מה אעשה וגזע כוכב זה הינו חלוש ותאב כוח ולא היה לי מנוס אלא לעת ככל יכולתי על מנת להושיעו. אוי ילדי גולו את חרפת גזעי מעלי ומצאו את שארית תקוותנו האחרונה. וטוהר אבותינו יהיה בעזרכם. לאו ידריך אתכם וישמש לכם כמנהיג לאחר לכתי אל קברות אבותינו. ואל תפחדו ממתן שם ושארית לזכרינו. רוע גדול ניצב באופק ואליכם להיות מוכנים כנגדו בבוא היום, בו יכה אתכם ללא רחם.
אלו דברי נאום קל-אל מכוכב קריפטון המכונה בפני בני האנוש בשם סופרמן.

'זה התנ"ך של סופרמן??!!'
מה רבה הייתה פלצתי כשהבנתי כשצדקתי
איזה רעיון, מקורי למדי.. חח, אין לי שום דבר אחר בראש.. אני יושב וצוחק..
קטע הזייה..
כתבת הכל בפסקה אחת כדי להתחמק מהאתר בעצם..?

איתגרתי את עצמי לעשות את זה בכל משפט.

וואו. מטורף. יפה מאוד

@בקצרה מה הכוונה מהסוף להתחלה? פסקאות? מילים? אותיות? 

כוכב האיר ברקיע השחור, כוכב יחיד באפלה, כוכב שהזכיר לי שהעולם לא רק רע, אלא יש בו גם טוב, בניגוד להרגשה שלי בימים האחרונים.

"חבל שהשתלטה עליך העצבות" אמרה לי אחותי "חבל כי את בחורה כ"כ שמחה בדרך כלל, כשרואים אותך עכשיו אפשר לחשוב שחרבן הבית היה לפני כמה שעות, גג דקות". היא לא מבינה, הקטנה, היא לא מבינה את הקושי שבחשכה, היא לא מבינה שכשמרגישים בדידות- זה מה שקורה.

לכל האנשים שקיימים בעולם יש את הקטעים האלה, אני משערת, הקטעים שמרגישים שהעולם אפל וחשוך ומאכזב, ולכל אחד זה בא ממקום אחר, ממקום של פרידה קשה, של ציון מאכזב, של יום קשה, סתם של הרגשת חשכה ודיכאון ובדידות, לי זה מגיע מהסיבה האחרונה...

 

תנסו לקרוא את הפסקאות גם מהסוף להתחלה

יפה מאוד מאוד!!

אהבתי מאוד את ההיפוך שממשיכים לקרוא מהסוף להתחלה.
הופך את הכל מסיפור חשוך וכואב.. למעיין תקווה חדשה.

יפה!

השבוע לא הגבתי לאף סיפור (בהתחלה מחוסר זמן, ולבסוף מסקרנות).

וממש התבאסתי לראות שזה נשאר ככה...

 

 

אני מבין את אלה שלא כותבים מלכתחילה, אבל קראת קטע שחבר שלך כתב? תגיב.

 

אפילו רק ב'יפה', או 'אהבתי', או אפילו סתם סמיילי.

גם מצד עשיית חסד והודאה לחבר שלך, שכתב קטע שנהנת לקרוא. זהו. לתת לו מקום...

 

 

 

 

כל שבוע אני מתחיל אתגר ולא מסיים... ןהעז"ה החל משבוע הבא אני אישית אחזור לפעילות סדירה.
כרגע כל 'זמן פרוזה' שלי מושקע בתחרות

דג זהוב פירכס למוכר בין הידיים. איתיאל הביט במחזה בגועל. מאז ומתמיד הוא שנא לראות בעלי חיים כלואים. "אתה רוצה לראות מקרוב?", שאל המוכר. כנראה פירש את מבטו כהתעניינות. "בוא, הנה. גברת! להתרחק מהדוכן, פה זה לא קרקס! בוא, קטנצ'יק, תסתכל". איתיאל המבועת נשא את רגליו וברח משם. מעולם לא אהב מוכרים וגברות.

"לילדים אין פה כניסה", גער בו המוכר במאפייה במבטא רוסי כבד. איתיאל המבוהל בן את כל האפשרויות העומדות בפניו: דלת היציאה קורצת, אבל היא קצת רחוקה. לפתע הוא שמע קול קורא בשמו. זו בטח אמא.

בננה היתה מונחת על הרצפה בינו לבין הדלת, והמסכן לא שם לב אליה. הוא החליק לכל אורך הרצפה וחבט את ראשו בקיר. הוא התאמץ שלא לבכות, הרי גיבורי על אף פעם לא בוכים. למעשה הם אף פעם לא מקבלים מכות.

שמים שחורים נצצו מעליו, כמאותתים לו שהזמן תם. הוא הסתכל בשעון. חמש דקות לשבע, יש לו עוד זמן. הוא הסתתר מתחת לעגלת קניות חונה, והמתין בלב הולם לבאות.

"יחד נצליח לצאת מכאן", שמע קול לוחש. הוא הסתובב - מופתע - וראה את אחיו התאום מסתתר מתחת לדוכן הביצים. "אין סיכוי", לחש לו בחזרה. שמשון לא ויתר, וכעבור כמה שניות סימן לאיתיאל את הסימן המוסכם. שניהם קפצו יחד ורצו שפופי ראש אל עבר הכניסה.

"ריק". "מה ריק?" "השטח. בוא, רצים לאוטו". כשהגיעו למכונית הכסופה ופתחו את הדלת בשקט, הם נבהלו מקול צחוק מתוך הרכב. יונתן ישב שם, בכיסא הקדמי. "לא נורא", צחק להם, "אולי בפעם הבאה תתפסו את מקום המלכים". הוא התרווח ונשען על כפות ידיו, ושני אחיו הקטנים נכנסו חפויי ראש אל המושבים האחוריים.

"עם ילדים כאלה טובים שמגיעים בזמן ולא רבים על המקומות, מי צריך עוד דברים בחיים?", נכנסה אמא לרכב בסיפוק.

א. השמות שלהם ממש כמו שאני אוהבת לילדים בסיפורים |מתמוגג|

ב. זה כתוב יפה, ממש אבל

ג. התוכן - אהבתי כלכך

 

בקיצור וואו

תודה

 

השתלשלות המאורעים משעשעת ומסקרנת לקרוא את ההמשך.
הכל ילדותי ורץ מהר, בכלל, כל הריב על מקומות ברכב מעלה בי נשכחות..

התמודדת יפה עם האתגר!

וכתבתי משהו. לא הכי מוצלח, אבל אני שמחה שעשיתי את זה. 

 

'טבע'. הילד השהה את אצבעו על המסך ונעצר. זאת הייתה מילה שהוא לא הכיר. הילד לא היה רגיל להיתקל במילים שהוא לא מכיר. את מי ישאל?

 

השעה הייתה שלוש ארבעים ושש – מה שאומר שרק בעוד ארבע עשרה דקות תסתיים שעת המנוחה היומית. כשזה יקרה, ערוצי התקשורת ישובו לפעול, והוא יוכל לתקשר וירטואלית עם מי שירצה. כעת, על פי החוק, הוא אמור היה לישון. אבל הילד לא ישן. לא תמיד הוא הצליח לציית לחוקים.

 

בעידן הזה, בכל מקרה, ברוב הפעמים אפשר להסתדר גם בלי אנשים אחרים. הוא הפעיל את מנוע החיפוש והקליד את המילה. טבע. מתוך היכרותו רבת השנים עם מנוע החיפוש הכלל עולמי, שהכיל, פחות או יותר, את כל מה שהיה קיים, קיים כעת או עשוי להתקיים אי פעם, הוא הופתע מדלות החומר שהיה ביכולת המנוע להעניק לו הפעם: ערך אחד, המכיל שורה בודדת. 'טבע הוא מושג המייצג את כל מה שקיים, ולא נוצר או שונה על ידי האדם'*. זהו.

 

מה יכולה ההגדרה הזאת להכיל, תהה הילד. הוא העיף סביבו מבט קצר. ארבעה מסכים המשמשים כקירות – אחד לשידורי חדשות, אחד לתקשור עם כיתת הלימוד, אחד לתמונות מתחלפות על פי טעמו האישי ואחד לשימוש חופשי. הם בוודאי נוצרו על ידי האדם. הוא היה בטוח, כי אביו עבד במפעל המייצר אותם. במרכז החדר ניצבה מיטה רבועה. מירב הסיכויים שגם היא נוצרה בידי בני-אנוש. הוא נגע בחולצתו, שכמו כל בני שכבת הגיל שלו, הייתה לבנה, ובחזיתה סמל המדינה עם השנה בה נולד. אם כן, גם אותה ייצרה המדינה. גם אנשים עצמם נוצרים על ידי אנשים. אז מה זה טבע?

 

קיר אחד נדלק. הוא הציץ בשעון – כן, שעת המנוחה הסתיימה. שדרן מעונב הופיע ופצח בפירוט תוצאות הסקרים שבוצעו לאחרונה בקרב אזרחי המדינה. 'ציוני רוב התלמידים נעים בין שמונים לתשעים. התלמידים מרוצים מהישגיהם ומשתוקקים להוסיף ולצבור ידע. כמו כן, ממצאי בדיקות הדם שנערכו לאחרונה מצביעים על ירידה מסוימת בכמות ויטמין d בקרב האזרחים. זכרו, בריאותכם חשובה לנו! אנא הקפידו עליה.'

 

מזל שהקשבתי לשידור הזה, חשב הילד ופנה להדליק את מנורת הקרינה. הוא נעמד תחת שלולית האור שהטילה, וחשב שוב על המושג טבע. הוא משך בכתפיו. ייתכן שהערך כבר לא רלוונטי ויש להסירו מהענן.

הוא יתייעץ עם המורה מחר.

 

 

*גנבתי את זה מויקיפדיה

 

תקשיבי.

זה מסקרן, ומלחיץ, וכתוב בצורה הנכונה, 

והתוכן בכלל מעורר עניין רב.

מציף שאלות..

 

תודה לך!

 

 

אהבתי מאוד את נקודת המבט של הילד. ששואל, שלא מכיר, שנפגש לראשונה עם דברים..
הסיטואציה שבחרת להתעסק איתה היא קצת נבואת זעם. בחירה מעניינת. ביצוע יפה.
נהנתי!

משגע.

איזה יופי!

הכתיבה תמה כל כך... והנושא - מדוייק כל כך...

תודה, נתת לי נקודה למחשבה

והכי הכי ל@בקצרה, שהחזיר אותי סוף סוף לכתיבה.

זה, זה

כל כך יפה.

 

(וזה מזכיר לי גם משו שכתבתי אי פעם)

כל הרגשות והתחושות של התקופה הזאת מתקבצים פה.. ממש צימרר אותי!!

אגב את ההשראה לסיפור
קיבלתי אתמול בדרך לעבודה
כשראיתי נער שמחבק את חברתו
בעוד היא משעינה עליו את ראשה.
החיבור הזה של הרגע הרומנטי היפיפה הזה
הוליד אצלי את גרעין יסוד היצירה לכתיבת הקטע.

נ.ב @@מיצ'ל מוזמנת לעיין בכ.א שלי
ולראות יצירות נוספות מפרי עטי.

קראתי את רוב מה שכתבת פה בפורומים..
יש לך סגנון כתיבה מדהים בעייני..
ותודה..

*מהולה. בשורה 8

יפה. תודה

ניקוד.
זה הופך את המילים למשהו אחר. כאילו מרים אותם למעלה. תודה על זה.

 

לגבי השיר, אם הבנתי נכון ,השיר מכיל הרבה מילים נוקבות, משסעות וחותכות המאלצות את הקורא להגיע מחשבה מעמיקה ולא מתפשרת.
השיר פותח בשאלות הנוקבות המתוארות כחותכות ממש בבשר החי, ולא כמשל. אחר כך מתמקד הבית השני בכאב המחודד הזה, והשאלה הנוספת המרחפת מעל הכל האם מתישהו יפסק הכאב המנקר הזה.
מכאן נבצר ממני להבין את כוונתך. 
אשמח להבהרה.

ברשותך אעתיק ואאיר על גביו לגבי דברים טכניים. מכיוון שלא הבנתי את הבתים האחרונים לא התייחסתי אליהם:

 

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - לא הצלחתי להבין את משמעות הביטוי בתוך המכלול.אשמח להבהרה.
אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי -
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

 

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - מה משמעות המילה כלותי? משחק המילים ראוי לציון, אך הוא חסר משמעות אם אין                                                משמעות למילה הזו.(או שזו טעות ניקוד שנכתב קמץ במקום חיריק?)
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?           - עפ"י כללי הניקוד אותיות בכל"ב הבאות אחרי אותיות אהו"י לא יקבלו דגש. 
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמע של קללותי?
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?                     - גם כאן, כמו במילה שאלותי, הניקוד הנכון מתחת ל...תי הוא פתח ולא קמץ. וכן תחת                                                           הר' של רבותי פתח ולא קמץ.

 

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

 

עזרת לי מאד להבין בעצמי למה בעצם השיר הזה נכתב.

 

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - אריק חרבי, כלומר אתכונן למלחמה. אבוא מוכנה לקרב, אני יודעת שהוא לא יהיה קל

אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

 

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - שיחקתי עם הביטוי "עד כלות הכוחות". כלות כוחותיי = כלותיי, וגם כלותי בחיריק. לא                                                     יודעת עד כמה זה קביל...
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמעות אלה, מקל.
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?

 

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

 

 

החלק האחרון הוא די אישי, כתבתי אותו על אירוע פרטי שעברתי. בכללי - שאיפה להיכרות עם עצמי, ומצד שני הצלה מעצמי ומהדברים הרעים שבי.

 

בקשר לניקוד - נעזרתי בתוכנת ניקוד באינטרנט וחלק ניקדתי בעצמי, אז הגיוני שנפלו טעויות... תודה בכל אופן. אני אשתדל לזכור להבא את הכללים שציינת

 

שוב, תודה רבה!

פשוט ניסיתי לשקף לי מה אני מבינה ממה שאני קוראת, שמחה שהועיל גם לך.
פתאום עם המילים שלך הבית האחרון מקבל נופך אחר, אני חושבת שהצלחתי לגלות רובד נוסף שלא חשבתי עליו בקריאה ראשונה ושניה, ואולי אליו בעצם כיוונת.

 

לגבי מה שהערת-

אריק חרבי- כתבת נכון את הביטוי, כשהולכים למקור לראות את הפירוש של הביטוי המקורי מבינים קצת יותר.
התחדש לי חידוש בזכותך- אריק חרבי הכוונה היא לרוקן את הנדן מן תער החרב. ומדוע לא אומרים אריק נדני? הרי הנדן מתרוקן ולא התער. ומסביר שם רש"י שלשון להוריק/להריק מכוון גם על מה שמוציאים ולא רק על הכלי. 

לפי זה הביטוי שבחרת בו "אריק אל חרבי" קצת פחות מתיישב.

 

כלותי- מעניין הניסיון לנסות לשלב את שתי המילים לאחת, אך המשמעות הזו לא מובנת למי שלא בקיא במילון הייחודי שלך.
 

ואורו עיני!הבנתי למה התכוונת במילה אלותי.

 

ובשמחה רבה

 

בס"ד

 

דווקא לי הביטוי אריק אל חרבי גרם לחשוב הרבה.אני חושבת שחלק מיופי של שיר,

הוא ששיר זה תבנית, שאליו הקורא יוצק את התוכן של רגשותיו שלו.

אני כשאני כותבת שיר המטרה להעביר חוויה פנימית בלי באמת לספר מה קרה שם.

אם הייתי רוצה להיות ברורה עד הסוף- בשביל זה יש פרוזה.

בשיר אני מחפשת את החידה, א המקום שמאלץ אותי לחשוב, להרגיש, המקום שדולה אוצרות חבויים מהנפש.
 

כלותיי למשל- הבנתי במשמעות טיפה שונה, כמו פעמיים כלותי.

כלותי- כשהאדם עצמו מרגיש שהוא כלה ונגמר,

ומוכפל לשניים כי יש בנו עשיו ויעקוב שנלחמים זה בזה. 
והשיר עורר בי את המקום של כלות הנפש שזה גם מלשון כלה מלשון השתוקקות, (כמו חתן וכלה)

תנועת הנפש שהיא עולה למעלה.
ז"א מתוך המאמץ והמלחמה הנפשות מזדככות ומגיעות לכלות הנפש והתכללות עם הבורא.

 

אריק אל חרבי- ביטוי שתפס אותי.
כי כמו שאמרת מריקים את הנדן, וכאן הביטוי הזה ממש תפס אותי.

עדיין לא הצלחתי לבטא במילים את מה שהוא מעורר בי,

אבל מרגישה שיש שם משהו. (וזה אני הכי אוהבת בשירים, שנותנים את החידה הזו,
מעורר רגש אבל לוקח לשכל זמן להבין מה התיישב לי ככה בלב הביטוי הזה דווקא)

 

והסיום- הצילני מעושי-

מתפרש לכמה כיוונים.

אחד מטלטל יותר מקודמו...
זה יכול לדבר על חוויה שקפצה לי מול העיניים,

וזה ביטוי הכי מדוייק שיש,

וזה יכול לתאר את המקום של התפילה שמתפלל האדם,

להינצל מאלוקים כביכול.
ושניהם אחד,

כי כל חוויה שלא תהייה- אלוקים הוא העומד מאחוריה.

 

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטקסטים כתובים זה שבכל קריאה עולות תובנות נוספות.

 

בעיני מצב של כתיבת שיר מתוך השראה אמתית,

זה מעיין נובע של מילים,

שאח"כ אני עצמי צריכה ללמוד מה כתבתי...

ומתגלות משמעויות עמוקות יותר.

ולהרגשתי השיר הזה נכתב מאותו מקום עמוק שבמובן מסוים לא גלוי עד הסוף עם היוצר עצמו.

לפעמים אני כותבת מילה בניקוד מסויים כי ככה אני מרגישה אותה, ואני יודעת שזה כך ולא אחרת.
רק לאחר כמה ימים שהשיר כתוב ואני שוב קוראת אותו מתגלה לי המשמעות האמתית מאחורי אופן כתיבת המילה...
 

אולי כל הנ"ל זה רק הרגש שלי,

כי ככה אני כותבת- אז כך אני גם קוראת,

אבל השיר הזה נגע בי במקומות נסתרים וחבויים בנפש,

ועל כך אני מודה.

 

חידדת לי תובנות נוספות בנוגע לשיר.
כדי להזדהות עם חוויה - אוותר על מה שרציתי לומר.

 

ומה שתיארת בסוף מחזק את מה שאני מרגישה בפנים תמיד כשיוצא שיר מהמקום הפנימי הזה, בלי מחשבה ובלי כוונה לתאר משהו למישהו. שיר זה מעין נבואה.

 

דרך אחת מיני רבות של הקב"ה לתת לנו להתחבר אליו, דרכנו. להבין דברים שהוא רוצה שנבין דרך מילים, פנימיות. מזכיר לי מילים משיר מוכר - "תשיר לי שיר שרק אתה יכול לשיר אליך דרכי" (יהושע לימוני, שם שם )

 

בס"ד

 

ממש משמח אותי שהזדהית עם הדברים.

ומסכימה עם כל מילה...

 

מבחינה צורנית ותוכנית. פשוט וואו.

הקצב הזה.

(קר. מתחמם. אריק אל חרבי. המרחק המואץ בשורה אחת, מן הקר ועד למלחמה)

משחקי המילים. הניקוד כמובן, אורכי השורות, הבתים.

אני כל כך מעריצה את היכולת שלך לתחום אש אלי שיר מסודר כל כך.

מדהים.

 

עשית לי צמרמורות.

אני ממש ממש לא בקלות מתרגשת משיר.

השיר הזה לוקח את האדם ומעמת אותו עם רגשות-

שבין אם הוא מזדהה איתם ובין עם לא, אי אפשר לברוח מהם.
לוקחת את האדם אל תוך החוויה של השיר,
ומאלצת אותו לטעום עולם שלם של רגש.

 

(ואולי רגשות שחלקינו- או אני לכל הפחות מעולם לא הודתי בקיומם)

 

וכעת הבנתי את גדלותו של השיר.

מחד הוא כתוב צורה גאונית ויפיפיה,
ומאידך הוא אמתי כל כך.

אין מילה מיותרת.

אין מילה שנכתבה כקישוט או בשביל החרוז או לא יודעת מה.

(שזה אגב מה שמפריע לי בהרבה שירים,
שיש הרגשה שחלק מהמילים לא באמת מבטאות תוכן אלא נועדו ליופי החיצוני, למקצב, לחריזה וכד')

וכאן זה פשוט שלם ומושלם.

 

מנ יש לומר? בורכת בכישרון אמתי.

 

 

כלומר, הציור עצמו.

הוא מורכב. הייתי אומר שיש כאן שיר פשוט שעליו יש גיבנות וקישוטים.

אני חושב שאפשר  לקרוא את זה קצת כמו פרשת שבוע

יש כאן סיפור מינימלי אבל עליו ובתוכו יש רמזים לכל הסיפור רקע.

 

ארצה להעיר עוד הערה.

המוטיבים עצמם לקוחים מפרשת השבוע שלנו ושל שבוע שעבר.

הרבה עשיו, רבקה (תאומים) אריק אל חרבי, גם יכול להיות של עשיו במפגש עם יעקב.

 

ובעצם זה לקחת את כל האנרגיה של המפגשים הטעונים של יעקב ועשיו ולהכניס אותם לבטנה של רחל.

 

ובבית השני, זה רק התיאור של מערכת היחסים

 

ובשלישי זה כבר דיבור שיוצא מתוך מערכת היחסים החוצה. תפילה או בקשה או דרישה.

 

מיד עושי, הפנייה היא כבר כולה כלפי הנעלם. שבעצם, להרגשתי השיר כולו מופנה אליו.

אל זה ששם נפשו בתוך קרביים כאלה שיש בהם מקום להתרוצצות.

 

זה יפה במורכבות שלו.

 

שבת שלום שיהיה לנו

אחרי כל המלחמות שאתם מפזרים כאן..

 

צור

אתם כולכם כאן לקחתם את השיר הזה וניתחתם אותו באיזמל,

כל אחד לכיוון שלו, והתחוור לי שאתם כל כך צודקים.

 

לא חשבתי בכלל על הכיוונים שאמרת. זה רק מוכיח שהכותב הוא רק כלי, שדרכו עוברים דברים שהוא לא חלם עליהם, לפחות לגביי.

 

אז תודה רבה.

כיף לקרוא ולהיות מופתעת.

לומשנה.

אמרתי כבר שאסור להאמין 

זה תמיד כואב

מסוג הקטעים שאין לך מושג עד שאתה לא גומר אותם על מה הם....והם ממחישים הכי טוב את מה שניסית להעביר.

מזעזע.

 

עזר לי להבין קצת איך לפעמים מציאות כזאת יכולה להתלבש בכל כך הרבה צבעים שמחים....

 

תודה

ומנחם שאחרי הרבה זמן מצליחים לכתוב משהו.

 

הדיאלוג שכתבת פה, המתגלה כמונולוג, מתאר בעצם מעין מלחמה פנימית שמצויה בתוך כל אחד מאיתנו.

הרצון להיות משהו אחד והטבע הנשמתי שלנו, שלפעמים מגלם דבר אחר. פה ניתן לראות זאת בבהירות.

 

כמה הארות : 
אחד מהדברים שעוזרים לקורא להבין איזה קטע הוא עומד לקרוא הם סימני הפיסוק. בעיקר בדיאלוגים, שמשלבים ביניהם טקסט הבהרה, אנו משתמשים במרכאות הכפולות לתיחום של ה"טקסט המדובר".

לדוגמא: 

"זהו?סיימת לשפוך הכל? לצעוק עליו ואליו?",    <<< הפסיק/נקודה בסוף משפט יבואו אחרי המרכאות ולא לפניהן.

הבהיל אותי קול רך מאחורי.

 

מבחינה דקדוקית - הכל היה תקין מלבד "מי ביקש ממך להגיע לך מפה". לאורך כל השיר ניכר כי הקול מאחור הוא של דמות אישה, ופה נוצר בלבול (בייחוד כי לאחר מכן שוב את חוזרת להתייחס אל הדמות בלשון נקבה).

 

הצעה לשיפור : 

במקום התפרצתי עליה וצעקתי אולי יתאים יותר "התפרצתי עליה בצעקה", מה דעתך?

 

 

הוא ממש מקורי ויפה ולדעתי הבית השני מאוד מוצלח.

הבית הראשון לפחות לטעמי לא מביע מה שהוא יכול וצריך להביע.

בס"ד

מה כוונתך שהוא לא מביע מה שהוא צריך להביע?
|מתעניין|
אני חושבת שהוא מביע את תחילתה של תחיית האדמה(כי כביכול בהיותה מדבר, היא נחשבת 'מתה') או סוגשל תחילת הגאולה
והבית השני מביע את הנבט הראשון, הבכור של החיים, התחייה עצמה, 'הגאולה' עצמה
אשמח לשמוע

הכוונה שלי הייתה שאפשר להביע את זה עם יותר חיים בפחות מילים. לפחות זו ההרגשה שלי.
כאילו הבית הראשון לא שווה בערכו מבחינת כמות התוכן ביחס לכמות המילים, וכן מבחינת הרגש שהוא מביע לבית השני.

בס"ד

אני יכולה להבין על מה מדובר,
אבל בגלל שכל מילה מרגישה לי מדויקת ונכונה
אני חושבת שאם אתקן פשוט אכתוב כבר שיר חדש, תודה על הערה

זה ממש מרענן.

יכולתי לראות בעיני רוחי את הנבט הקטן מציץ בחשש אל העולם,

מוכן לטוב ולרע...

 

ואיך היובש הפך לרעננות. מדהים.

נגעה בי נקודת המבט..

תודה.

משאיר את הקורא עם רצון להכנס לתוך עולם הכותב.

כמה פשוט, ככה מטלטל ועוצמתי.

כל-כך אהבתי!!
יואו.
רק נראלי קצת איבדת את זה בשורות הממש אחרונות? או שאני טועה?..
כאילו יש שם קצת איבוד קשר שעם טיפת מחשבה אני יכולה כן להבין אבל עדיין, פחות רצוף עם השאר..

השתי שורות האחרונות עברו כמה שינויים אז כן יכול להיות שהם טיפה מתוסבכות צריך לטפל קצת... איך את עם ג'אז?

אבל בגדול ג'אז קצת מיושן כזה..
אם כבר שאלת, אז אני מתחברת לסגנון השירים עצמם,
כלומר בוחרת שירים לא לפי סוג המנגינה דווקא..
אז יכולה לאהוב מכל הסגנונות.
הבנת?

כל אחד והטעם שלו... ועם את מתמקדת יותר על הטקסטים אז הרווחת מהכל..

זה מהמםםםםם ממש אהבתי

אולי אכן כך

ואולי -

אולי מתוך הכרח

בא החושך?

 

הרי אם אין אפילה

האור לא יכול להיראות.

אם אין שבירה

כלום לא יכול להיבנות,

 

אם אין רע -

כיצד יהיה טוב?

 

(אם נהפוך פנינו

אל עבר האור

ולא אל השחור -

נגלה שהבסיס איתן

וסביבו שיגעון

וסביבו צביעות

וכך עד אין סוף...

 

אך הבסיס - נשאר כבסיסו)

מופלא ממש.

לקחתי למקום אחר לגמרי.

מעניין אותי לאיזה כיוון לקחת את השיר ומה חשבת שהיה הכיוון המקורי?

ואין לי מושג מה המקורי. אני מניחה - הרעש והשקט?

אבל איזה רעש? ואיזה שקט?

אולי היצרים?

הנטייה לטוב ולרע?