פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 483)

לזעקה שלי רק דופק.

הולם בעצמאות, עקבי, במרכז חזי.

אה, ושם:

שלי.

 

טרם הגיע בוקר, פה,

תחת שמי צדק כחולים אטומים,

נגזלה חירותי.

כוכבים, ציפור עירומה ומרצפת שבורה,

דממו.

 

טרם הגיע בוקר.

חתול מילל מן החושך.

זעקתו מהדהדת, לוחמנית, מיואשת.

בהתמדה, פורצת קירות בתים חשוכים.

הו.

לו יהי

אדע אני

למחות, כמותו.

לקרוע, לנשוך אצבעות בשיניי שלי,

לשאוג

הו, אלוהיי, לשאוג

בכל גופי, בחום איבריי,

בזעם אגרופיי

להגן בלהט;

שלי.

לא מצאתי שם כל כך מתאים, פשוט אשים את זה פה...

 

אקומה נא ואסובבה בעיר,
אבקש את משאת נפשי.
אחפש בשווקים וברחובות,
את העץ שטעמו כפרי.

 

בחיפושים אחריה
הרחקתי מביתי.
מעבר הגדר אל עבר השקיעה.
חשפתי את עצמי.

 

התהלכתי בזוי,
הנני ערום ועריה.
ריר נטף על זקני,
חשבוני למשוגע.

 

בהמשך הנדודים רציתי לתקן,
אך רק שברתי ונפצעתי.
רציתי להעלות ולקרב,
אך בכלל ציערתי והרחקתי.

 

כמה נפילות אספוג,
אולי אוותר.
כבר לא שם לב לבורות,
במעשי מהמר.

 

כבר משלים עם החסרון ,
מתרגל לטעם העץ המר.
אך מדי פעם, כשעצוב,
על משכבי בלילות אני נזכר.

 

המרחק רב,
צועק אני ואינך שומעת.
זעקה, תפילה, הרגשה, שירה.
נשמתי נקרעת.

 

ורוצה לתקן,
וממשיך לרדת וממשיך לעלות.
צער גדול,
כבר נסתמים הרעיונות.

 

מתקן בשבירה ומחריב בבניה,
טובים הזמנים וקשים המאורעות.
מצפה ליום שכמובן יבוא,
וזדונות יהפכו להם לזכויות.

ספר שירי נשמתו

חתום בחותם

של שעווה קפואה

ותחתיו גועשים התווים,

המילים.

 

הם קוראים לך,

אינך שומעת?

הם מתחננים

שבדמעתך הרותחת

מעליהם תמיסי

 את החותם הקפוא

וכמו להקת יונים מבשרות

תפריחי לשמים

שירתו,

שירתך -

מטר של מילים מתנגנות.

"ברגעים דאז נפלה אמונתי" לחשתי בחשכת הלילה, השעה לפנות עולת השחר. "כאב שרק הלך וגדל ורק הוסיף, קשה לאמונה לשרות זמן כה רב בלי ניצוץ תקווה". ציפורים מזמרות, השמים קצת משנים צבע, אבל עוד חושך. "והירוקה השחורה?" הוא תומהה. "נס היה המעשה, שהתפללתי ונענתה התפילה, ראיתי זאת חזק". "בערב ילין בכי ולבקר רנה" מלמל את הפסוק ועוד לא הביט בי, זה מתחילת הלילה שאין הוא מביט בי. "בגן של אמונה רוצה אני לצעוד, גן אמונה". "אם אכן תצעד כי אז ודאי תבוא עליך גאולה", הוא הרים את הראש, עוד לא נץ החמה, שמחת אמת נראת על פניו, אור גדול, אור אמת. "אמונה תמיד, שמחה תמיד" הוא הוסיף להביט והחל לפסוע מעט קדימה, מביט השמיים, "זרחה השמש" אמר "חושב אני לטעמי שאין הזריחה לוקחת זמן רב, היא אומנם מתקדמת בתהליכים, אבל לא זמן כה רב לוקח עד שהאור מאיר את הארץ, אחרי התפילה, בוא לגן של אמונה, להיות ולא ליפול ולצאת, להיות תמיד". "אבל זה רחוק" הקשתי. "תזכור את דברי רבינו".הוא הביט לעבר ההרים "אין מקום רחוק"*.

 

 

 

 

*אין מקום רחוק

"באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד מן התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר. ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה אך למרבה הצער הוא רחוק מן היישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם. התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק." (ר' נחמן מברסלב)

 

דרך טיפות הגשם
עיני משקיפות
צופות על חלומות עתידנו
דרך מסך זיכרונות.

וניחוח חדש –ישן
של שגרה מקודשת
מציף את נחירי
עת רוח שלוחה מהר חרמון
את רוחי מסובבת.

כי שם על גג העולם –
קבור בענן ערפילים
פרושה נשמתך לפניך,
וטיפת דיו הנמהלת
בכוס קפה מעלת אדים –
מבטאות את הניגון,
את השקט שמעבר למילים.
 

בדרכי אליך
לא תמיד זורמים המים
אמת וצדק
קשה לחוות
בין עיניים מכוסות.

תקווה נטעתי בגבעות
עם אמונה רבת שנים
כדי שאם אחדל לראות
ארגיש אותך
אלוקים.

וגם אם אשתוק
ולא אומר מילה
אתה תבין
אתה תדע
שלא הייתי אני
זו אותה נפילה
גם ללא מילותיי
השיבני אליך אלוקיי
בחזרה.

ומבין הדמים הרותחים

לב כוסף ואין לו רוייה

שמיים מעליי נפתחים

ואזעק אל מול דמות קודש י-ה.

 

ותיפול עליי הרוח

ואבך ביגוני כנגן המנגן

ועת כי יחדל בי הכח

ואדע כי שמו עודו עליי מגונן.

 

ועת כי יפחד בשרי

ירעשו עצמיי וכל כליותיי

ושעה אשר בה ייעצב לבבי

אתקדש בקריאת שמו עליי.

 

ובאין לי מנחם מכל אוהביי

בהפוך יום חגי למספד

אתעטף בקדושה, ושמך על שפתיי

ובראש כל הרים קריאת "שמע" תהדהד.

 

ובהעלות העולות

גוף- בשר-עצמות-נשמות

תחובר קריאתי עם קריאת הקדושים

ובשרשרת דורות ארוכה מדמעות

יעמדו הם מולך במנחת ביקושים.

 

וממעל ומתחת

תישמע התחינה

למענך אלוקינו

                  הושע -נא!

בס"ד

 

אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות

בעת גלות בניהם לארץ תלאובות

יחד חילו בתחן פני שוכן ערבות

אלך אני בדרכו, נחמה מצורנו לבעות

 

סעדוני קדושי ישני מכפל

מדוע קרובכם בנו ידו טיפל

אדמתי חמס, דמי ארץ שיפל

נגפני ושמונה באחת קיפל

 

אנחתי האזיני הורתנו רחל

לשמע התלאות כל אם תתחלחל

מעקידת תינוקות אבלו חומה וחל

על הוריהם לא חמל אדון, ממקודשיו החל

 

גיבורי עולם, שנים עשר ישישים

תבעו נא עלבון גזע תרשישים

בתורה עמלים, ממצוות לא רשים

ובכל זאת פגעונו דינים הקשים

 

רבנו משה, מנבו עלינו צפה

כלום לא קיימנו תורתך יפה יפה?

נמת "יוסף עליכם", זאת קיים המוחץ ורופא?

צאנך טרופות בידי צר! זעם מהם לא מרפה!

 

אהרן אוהבנו, שלומנו רדפת

פנים וחוץ בקטורת מסטין הדפת

העתר בעדנו פניו דמת לא חרפת

עבור שוב ניניך עטות ציץ צנפת

 

ראשי הגולה ומלכי בית דוד

צאנכם האויב רצה להשמיד

ליטול הנזר, להסיר הרדיד

שובו לרעותנו, לפניו תמיד

 

יורדי הסולם, הנביאים, אהבתונו

מוסרכם עת מאסנו, רעות הגיעונו

עלו שולחכם, ספרו לו שבוֹנוּ

ישוב ירחם, אתם תנחמונו

 

הלל ושמעון ורבן גמליאל

אבות לַיתומים, נשיאי ישראל

איך אבות נרצחו בידי ישמעאל

ביום קרוא בניהם לפני א-ל ההלל?

 

חסידי עליון, טבוחי יחודו

זלתם חֲיַתכם למען כבודו

קבלו שלוחינו, עמם העתירו בעדו

יקום האדון ויעשה היום משפט עבדו.

אני רק יצור קטן בעולם הגדול

מופנים גב לגב

ברוגז

כל אחד בשלו

 

 

גם אם העץ רק מטפס למעלה

ואני-

רק זחל קטן

אולי בסוף אגיע לשמיים ואסיים את הדרך הארוכה הזו

 

 

סתם צבועים שלא מתיחסים לאמת

עד מתי?

עד שעוד נפשות טהורות יסימו את חייהם?

 

 

 

דמעות של דם
ואולי גם של מים
דמעות עצורות
שמנסות לקרוע שערים
דמעות מתחננות
בוכות
מייללות
תובעות,
דורשות תשובה,
למה?
למה עשה ה' ככה?
צדיקים, תמימים, ישרים
כולם כולם
יהודים.
ואנחנו כבר צעקנו
עד מתי?
וזעקנו
משיח לכאן
ושומדבר לא זז
ונראה שכלום לא התקדם
ובית המקדש לעולם לא יירד
ונשאר בגלות.
ונמות.

וזה עובר בווצאפ.עוד קבוצה,ועוד קבוצה,וכמו אז-את לא מוכנה להאמין..אבל הם מתעקשים,זה נכון.עוד דם נשפך.ואת-את לא מאמינה..מה פתאום?באמצע סוכות,באמצע ה ׳ושמחת בחגך׳?מה פתאום!אנחנו צריכים לשמוח עכשיו,ריבונו של עולם,זה אתה ביקשת.מה הבשורה הזאת עכשיו?
עמדתי בישיבת מרכז הרב,צופה על עזרת הגברים,רוקדים כולם ביחד בכזאת אהבה.חרדים ודתיים וחילונים ואוהבים.ריבונו של עולם.מאוהבת בעם שלך.איזו שמחה יש פה,אלוקי,איזו שמחה אדירה פותחת רקיעים!
כנראה לא הספיקה השמחה הזאת.כנראה לא שמחנו מספיק כדי להגן על שני בניך,על ילדיהם האהובים שיגדלו יתומים,אלוקים.הבנים שלך יגדלו יתומים.
זה כל כך העם שלנו.להיות בכזאת שמחה ואז לחטוף כזאת בשורה,כזאת כאפה לפרצוף.
ובכל זאת להמשיך לרקוד.
ואנחנו צורחים,אבא,צורחים אליך.לא שרים לך-אלא זועקים.לא רוקדים לפניך,אלא מרחפים בשמחה הכואבת הזאת,מתערבבים במצב הבלתי אפשרי הזה,הכל כך יהודי הזה,מתכוונים לכל אות ואות-"הושיע את עמך,וברך את נחלתך,ורעם ונשאם עד העולם.."
זה כאב לנו ריבונו של עולם.כאב כל כך..העוול הזה,האיוולת הזאת,חוסר הצדק הזה שבו כל כך קל לסחוט את ההדק ולהניח לצרור כדורי מוות לעשות את דרכם ולהשאיר עוד ארבעה יתומים בעולם שלך.עוד ארבעה ילדים יתומים.
כאילו שחסרים פה כאלו.
ובכל זאת ריבונו של עולם,בכל זאת אנו בניך ואת אבינו,אנו עמך ואתה אלוקינו.בכל זאת אנחנו לא שוכחים לרגע -"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה,בוודאי גם שם נמצא השם יתברך."לפחות מנסים לא לשכוח.
וממשיכים לרקוד,כן,ממשיכים לשיר,ישר מתוך הכאב-"הטוב הטוב הטוב,כי לא חלו רחמיך.והמרחם,כי לא תמו חסדיך.כי מעולם,כי מעולם,כי מעולם קיווינו לך."
אז תרחם עלינו,אבא.אתה לא חושב שמגיע לנו,רק קצת?
רק בזכות שני היהודים האלו,שרקדו יחד בכזאת אהבה באמצע המעגל.

והדם עף ניתז, השם על הדף עוד לא נכתב.
האפשר כך לחיות במציאות שכזו?
הניתן לשפוך כך את דמו?
והכל זורם עובר ונעלם,
ועוד אדם נרצח ונשכח מהעולם.
דם יהודי אינו הפקר כך הנשמה זועקת.
האם רק שרואים אדום מתעוררים לחיים?
רק שישנם פיגועים מגיבים?
כיאלו חיים בתוך תרדמה, שהמציאות כה יפה.
אך לא כך הדבר,
צריך משיח כבר!!

אל תשפטו. בבקשה.
זה מה שיצא לי בשעת לילה מאוחרת.


-עדיף שאשתוק.
-לא. ומדוע? מילא מצבי בכי רע. לא תוכלי להזיק לי עוד. מפני שאני כבר שבור. ספרי
-אתה זוכר את אותה סלסלה קטנה שהייתי נוהגת כל יום למלא בה מכל טוב?
-בוודאי. האם לקחת את זה אפוא לאותו אהוב?
-כן. אני כל כך מצטערת..
-הגם רצחת וגם ירשת?
-אמרתי כבר, עדיף שאשתוק.
-לא. אני מצווה עלייך לדבר!
-טוב. אך דע לך שכיום אני אוהבת רק אותך. אותך בלבד.
-מה? אמרי זאת שוב.
-אני אוהבת אותך ורק אותך.
-הסתכלי לי בעיניים באומרך זאת.
-אינני חפצה בזאת. מספיק שאמרתי את זה.
-האם זה היה מתוך פחד? בתי, הן אני רוצה בטובתך.
גבר אחר לא ייטיב לך לעולם כמו אבא.
-אבל זה הגבר שאני אוהבת והוא אותי.
-על כן תנטשי אותי?
-גם אם הייתי רוצה לא היית נותן את הסכמתך.
-נערה נבונה את.
-אם נבונה אני, סמוך עלי ותן את הסכמתך.
-לא.
-וכי למה לא?
-את כל הסיבות בעולם הבאתי לפנייך אך את כילד עקשן.
-אז אין לי ברירה?
-לא.
-אם כך, אשאר.
-בין כה וכה היית נשארת.
-לילה טוב אבי.
-ליל מנוחה בתי. זכרי כי אני היחיד הרוצה בטובתך וגם יודע מהי.
-אכן. ליל מנוחה.

<באותו הלילה נשמעו יפחותיה של העלמה בכל הטירה. ולמוחרת נעורה כאילו כלום לא קרה. והמשיכה בחייה השפלים כאשר שמיכה מכסה את האמת>

את כוס הצלילים

שאני מגיש לך נשמתי

את שותה לרוויה,

ובתמימות מגישה לי

סלסלת זיכרונות אפופות

ריח ניחוח מנחם

של תנומה שזורה געגועים

ושרעפים אחוזים -  

על פני קריאת

המדבר הדומם.

ענן אפרפר,

עלה שעף ברוח.

הקיץ נדם.

 

 

לא בטוחה שאני יודעת מה הכללים..

נמאס להישאר במקום.

מרגישה מחנק, עומדת, כמו תקועה בבטון עמוק.

לכולם יש מספיק אוויר, אז הם רצים, אפילו לא מסתכלים אחורה, אם נשאר מישהו מאחורה, מישהו צריך עזרה.

אני צריכה עזרה, אני לא יודעת איך אומרים את זה, אני בקושי מצליחה אפילו ללחוש את זה.

אני נשבעת, שאם הייתי מסתכלים אחורה ומסתכלים עליי ארוכות, הייתם רואים, שאני לא זזה.

אני משותקת מהפחד, רגליי כושלות, ויכשלו לנצח, אני אהיה משותקת לנצח, אני אפחד מהשיתוק לנצח.

אני כל החיים שלי אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אתכם, ובגלל זה גדלתי להיות חיית לבד שמתבייתת בסביבה שלכם, ורצה הכי מהר.

הכי אנרגטית, חותכת את המסלול בריצת ענק, וכולם בטוחים שיום אחד אהיה המענה להבטחה הגדולה שגילמתי.

אני לא מצליחה לרוץ במסלול הזה, אני חייבת לפרוש, אני שונאת לשקר, זה עושה לי כואב בבטן, אני לא מסוגלת לשקר גם לעצמי.

על סף תהום,

מעבר האחר-

אולי מאחורה,

מתנודד לו

איזה מין חופש גנוב

הוא נכנס לחדר והצדיע.
המפקד הורה לו בניד ראש לשבת.
"למה אתה כאן?" הוא שאל.
הוא הביט לו הישר בעיינים ואמר:
"כי החלטתי שמפה אני יוצא רק באחת משתי האופציות,
או בתור קצין,
או בשקית."

הם שרים, שרים שרים.

על חבל מתנדנדים, על סף תהום עומדים,

והם שרים, שרים.

בקצוות אחרות

ברגעים ומקומות

הלב כבר חדל מלפעום,

אבל הם שרים עד תום היום.

 

 

 

 

 

 

אני פשוט לא אדם של שירה, אני אדם של סיפור.

השמים שורקים ללחישת העצים

אד הא-ל שוטף אפרם,

אדמת טרש סופגת אור וגיצים

ציוץ זמר מגיה שירם;

מה גדלו מעשיך

 

יחד קדושה משווים פלאי תבל

נהרות נושאים את דכים,

חול הארץ הוד דבריו חובל

האדם מתעטף תכלת-ים;

בכל הארץ דרכיך

 

רק שירת העני ממעש

עוד לוחשת עלי דרכים

עוד ישוב מחרון הכעס

במקום בו שועלים מהלכים -

קדוש

קדוש

קדוש