פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 483)

רעב בי חוגג,

נפשי עייפה

רגליי כבר כלו

מעומקת הנשיפה.

 

נשמתי שנפחה

אט הוסיפה לקום,

בלי מילים יד אושיט

תקוותי לשיקום.

 

פניי השתנו

ואין עוד היכר,

'הזאת נעמי',

ילחש המנכר?

 

פוסעת בזהירות

בנופי העולם

בולעת הכל

לבד בין כולם

אור מעל זורח

מציץ הוא אלי

אחשוב שכבר אין

אשגה, אללי

 

ואז אתעורר.

משהו בי חל

הזרע מתוכי מבצבץ,

 

השינוי המיוחל.

ואמא אמרה תאכל, תגדל

תהיה חזק, תהיה חייל

תרים משקולות, תפתח שרירים

כן, ככה אנחנו אותך אוהבים

 

אז אכלתי וגדלתי

אבל חייל לא נהייתי

ומהמשקולות במקום שרירים

לאט לאט צמחו שירים

 

ואמא אמרה תרוץ, תצרח

תצמיח שורשים, פשוט תפרח

שלא תהיה מבין המוותרים

כן, ככה אנחנו אותך אוהבים

 

אז רצתי וצרחתי

אבל אדמה לא הפרחתי

ומבין כל השורשים

היו רק עלים נושרים

 

ואמא אמרה תלמד, תחיה

כי בלי זה אתה לא תהיה

אתה יכול, אתב מסוגל להרים

כן, ככה אנחנו אותך אוהבים

 

אז למדתי בלי להתמוטט

אבל לא חייתי באמת

ובין כל הדברים שהרמתי

התחבאו הרסיסים שהתפזרו כשנשברתי

 

ואמא אמרה תחלום, תיקח

אל תתן לחייך לעבור כך

אתה ילד שלי, בנאדם מדהים

כן, אנחנו אותך אוהבים

 

אז נתתי לעצמי לחלום

נתתי לעצמי חיים

ומתוך כל שברי התום

למדתי להתרומם מהמתים

הוא רצה להוריד מחסומים

לנפץ את שיגרת החיים

להגיע אל עצמו במת ובתמים

שלא יהיו בינו לבינו מסכים

 

אז הוא שבר שיגרה

לא היה מה שהיה

וסוף סוף יכל להמתכל

על עצמו מבלי להיתבלבל

 

שפשף עינו ובדק את חום גופו

האם ככה הוא נראה לבדו

בלי שיגרה שמגנה ומסתירה כחבל

לבד רואים שהוא מלאה בזבל

 

הוא צריך לנקות את הזוהמה

פן ליבו יתקלקל ויהפוך לשממה

אך איך מזבל אפשר להתקרצף ולהתנקות

כשהוא ממשיך בשגרת החיים לשחות?

אם יש בידייך הכח
לשלות הפנינים,
צללי אל מעמקיהם
מטה מטה,
בלי מורא.
וביד בוטחת, רגישה
לטפי אותה, את הצדפה,
וכשזו תיתן לך רשותה
פתחי ביד ענוגה
ודלי ממצולות.
אך זכור תזכרי
גם לסגור בלכתך,
עת תוציאי לאור עולם
לובן פנינתך

הזיות
סיוטי החלומות
ביום אבקש מנוחת ליל
אך הוא - 
יקברני בזוועות.
מחייה הבלהות

 

(ואעצום את עיניי - 
יפקדוני המחזות
אפקחן - 
במציאות מתהלכות
סיוט קם מהקירות)

 

נוראות מתחוללות
היגיון כנוע, 

רובץ
תחת מכתשי התאוות
מהפנטות בימים,
בלילות
הזיות.

 

 

עשיתם לי חשק לפתוח תמחברת ולחשוף משהו, פעם ראשונה שאני מראה משהו למישהו....מקוה שזה לא טעות

 

 

 

מאחורי כל החומה הזאת

מאחורי כל החכמה הזאת

מסתתרת לה הקטנה הזאת

שאין לה מושג למה ואיך

והיא צועקת צורחת

לשווא מנסה לצאת

לנשום משהו קצת אחר.

היא לא יודעת

זה קרב אבוד מראש

זה גדול לה מדי

היא פשוט לא מסוגלת.

יש דברים שלא בידיים שלה-

את זה היא כבר למדה,

אבל לוותר מראש

היא אפילו לא חלמה שאפשר.

אומרים שכשתגדל תבין

אבל היא ממש לא רוצה לגדול

אם כשגודלים זה מה שיש.

היא לא מבינה למה העניין צריך להיות מסובך כל כך

היא חושבת שהם התמימים-

כל כך מחוספסים שאין להם מושג שהם בעצם שווים.

להיות שווה-

לא משנה למה,

פשוט כי ככה.

בשעה שאתה עוד במיטה מתמתח,

מתלבט לך האם ואיזו עין לפקוח

מתהפך לצד שני ומאחר את השעון,

עוד תנומה קטנה ותפסיק לישון.

 

באותו הזמן כבר יש מישהו ברחוב,

מעוטר בוסט כתום ומנקה

כדי שיהיה לך טוב.

 

הראה לו את שיניך וחשוף את שיניו

דרוש בשלומו ושאר ענייניו.

 

בעוד אתה מנמנם במיטה

אמא אדמה מלכלוכיה התנקתה.

זה קרה סתם כך, 

בלי שום תכנון מראש.

פתאום

היא נכנסה לחיי.

באמצע הדרך, 

באמצע היום.

 

היא נעצרה מולי

בעיניה ראיתי הכל.

והיא

מצאה בי נחמה.

זזנו הצידה,

אל בין העצים.

 

בכתה על כתפי,

דיברנו אמת.

מאז

בנינו שם ספסל.

עוגן לימים סוערים, 

מפלט ברגעי משבר.

 

ריבונו של עולם,

אחת שאלתי.

עשה

שכל ימי חיינו

רק נשב שם

ונחיה באור

האמת.

 

 

 

אשמח להערות והארות. אחד מהחיבורים הראשונים שלי שמעזים להציץ מהמגרה...

מתגעגעת אלי

כמו שאהיה

כמו שאהיה עוד רגע

אגיע לשם מהר

מחכה לי

רוצה

למצוא אותי כבר.

מתגעגעת

אל מי שאני באמת

בפנים

לנשמתי

החפצה להתגלות

להיגאל

משיביה

ממאסרה

שבתוך הגוף

העוצר

המגביל

המתבלבל

מתעתועי הרגש

מפיתולי המציאות

מנחשי התאווה

החונקים אותי בקליפות כבדות

בארס מצמית

המקפיא את פעימות חיי.

 

ואני

מי אני שם

במקום הזוהר ההוא

אליו געגועיי

 

אני נסיכת אור

אני בת מלך שעשויה מאבנים טובות

של דרכי נועם

של שלום,

ורוגע

ועדינות.

ונתינה המזרימה חיות וצמיחה

לעצמי ולעולם.

 

ושם אני שקט

צלול

ורך

ומקבל אליו את כל מה שעובר

באמונה

וליבי שליו.

 

ושם אני שימחה

הקורנת תמיד מפניי

מהווייתי

ממעשיי

מדיבוריי

ממחשבותיי

 

ושם אני אומרת כן

רק למה שעושה לי טוב

שנכון לי

שמגדל אותי

רק למה שאני רוצה

באמת

רק למה שאני רוצה שיהיה אני

תזונה נכונה

לגופי

ולנפשי

ולנשמתי

 

ורק טוב נכנס אליי

 

ורק טוב יוצא ממני

 

כי רק טוב אנצור בי.

 

ואז אני שלמה

עם עצמי

ואז אני יופי

ואז אני רוח קלה

מלטפת

המנשימה אותי

ואת העולם

באויר נקי

שקוף

נותן מקום לכל השאר

מתנוענע בזרימה חופשית מאחיזות

שר ורוקד שמיים של אין סוף

 

ואז אני כנפיים

הנישאות אל המרחבים

והכל אפשרי.

 

ואז חיוך תמידי שוכן בתוכי

ואז אני פשוט אהבה

ואז אני פשוט תום

ואז הכל פשוט.

 

מתגעגעת אלייך

נשמה שלי

טהורה וקדושה

ומרגישה איך מנטפות עליי

דמעות געגועייך אליי

שנתחבר יחד,

שנשתחרר.

אז בואי עכשיו

נתאחד

ונעוף

אל כל מקום שרק נרצה.

קמתי מתוך החלום ,

הרגשתי שהנה הגיע הדרך לאהוב,

מי כאן יעטוף אותי בחום,

בראש מתנגן לי השיר,

מיליון בתים בתוכי מתנגנים מחפשת את האחד,

שביחד איתו אני אוכל להביט אל המילים.

 

הדרך נסללה לה כבר כמה שנים

אך עדיין לא מצאתי את הגעגועים ,

מיליון צבעים מסתנוורים מול עני

אך הצבע שאני מחפשת עדין לא הגיע אלי.

 

 

מחכה ליום שבו הוא יופיע

כמו מתנה גדולה שנמשכת לכל החיים

לא רוצה לחזור לאחור 

רק לפסוע קדימה ואת זה לעבור

 

 

 

 

 

 

סליחות.
זמן לחרטות.
קצת דפיקות
בלב.
תקיעות,
שברים ותרועות,
שתי כיתות
וכאב.
מרחק שלא יודע רוגע
קרבה מחפשת מסלול.
דמעה זולגת לרגע
אלול.

ועוד קטע:

שדה של שיבולים,
רוחות נושאות עלים,
ריחות אדמה עולים
ואהבה.
גדר של קוצים,
שביל בין העצים,
המונים רצים
לאבא.
ובין הקיץ לסתו,
אני ההלך.
כמה, שותק, ניצב,
בשדה, מול המלך.

 

ב"ה

 

 

אמא אומרת זה לטובתך

אני רק אומרת את האמת

 

את טיפשה, לא מבינה

את עלובה, לא שווה

 

אמא אומרת זה לטובתך

אני רק מאירה את עינייך

 

את דפוקה, ממש לא בסדר

את מקולקלת, מלאה בפגמים

 

אמא אומרת זה לטובתך

שתדעי מי את באמת

 

את חולה, בלי שום סיכוי

את פגומה, תפוח רקוב

 

אמא אוהבת אותך

רק רוצה שתדעי

לטובתך

חומות המשמעת

באורו של היום

מואר בסנוורים

אשמע לצוויהם

לקול הסוהרים

בלי סימן מרי

לא אות של ייסורים

את בדידות ליבי

אסתיר מאחרים

 

לילי יהיה פורקן

בלילות הקרים

בהתעטף רוחי

אייבב תמרורים

את קרני אשקם

גאוותי ארים!

אך בבוקר היום

שוב אראה סוהרים.

דווקא

גבבו סביבי חומת דכא

את סודה שקדתי לגלות

חיפשתי לכל אורכה פרצות

בסוף מצאתי סדק גדול

ולא הקשבתי לקול האומר חדול

יצאתי. אך לעומק תהום הדווקא.

ניסיון ראשון לבלדה..


בלדה לאשת הורדים

הוא הלך בדרכים בצידי שביל ואבן
וסובב את משא גבו מעליו
והרים מבטו ואישה שם ניצבת
ומבטה שפול לנעליו

ויקרב ויראה כי חלולה היא חלל
ופניה מיגון רוחשות.
ויקרב עוד יותר, ויפתח, וישאל,
בשפתיים חצי לוחשות:

"מה לך אישה, ואל מה תעצבי?
ומדוע פנייך כה מוכות ושותקות?
ומדוע הדרך לא תעזובי
ותאחזי בדרכים הריקות?"

ותרם את עיניה וישפל מבטו
כי עיניה ברק ועצבת
ותפתח את פיה לענות אז אותו
וכל גדולת יגונה בה ניצבת.

"את שמי לא אדע, ואת שמי לא אזכור
וכך האובדן לי חוגג.
כי כל אם שם ילדה הוא לה למזמור
ועל שמו תתמוגג, תתמוגג.
ואני ללא שם, כמיתר בלי כינור,
כן, אני, ללא שם, אתפוגג."

"חיפשתיו," אז הוסיפה, ובלחייה דמעות,
"בים, בהרים, בעמקים, בגבעות,
בשדות הפורחים את פריחתו של הסתו
בשמים, בקיבוץ ובחדרי המושב."

"ואחלום החלום, עת הלילה ירד,"
אז אמרה ובקולה הפחדים
"ובחלום ניצב שדה של ורדים.
ומבעד לקצות השדה הורדרד
צללי שמי לצלילם מרקדים"

"ואנבור בין קוצים בדקירות של דמים
בין ורדים לבנים, בין ורדים אדומים.
אך בעת שאחזתי בקוצה של האות
נתנערתי ניעורתי מאותן הזיות.
וכל שנותר לי משנות חיפושים
הוא מותי, רסיסים רסיסים".

ותישיר אז אליו מבטה התועה
וכולה השלמה ואובדן
וישקף בעיניה רחוק ויראה
את שדה הורדים בעדן.
ותחת עלה, מוכתם ואדום,
חיכה לה השם, בודד ויתום.

"חכי!" נצטעק אז ההלך,
ואחז בידה הדואבת לשווא
"הן שמך כאן הוא, מסתתר בין ורדיו!"
אך מאוחר הוא הגיע,
מאוחר כמו עכשיו,
עת נפחה נשמתה לעיניו.

אז הניח ההלך ורד אדום על ליבה
והציב לה מצבת דרכים.
עד היום הוא ניצב שם, מזכרת חיבה
לעלמה ללא שם,
בשדה של פרחים.

בוא, שקט, בוא

ספר לי חצאי אמיתות

שקר לבן, שקר שחור

הנה צפים זכרונות

 

בוא, כאב, בוא

ספר לי רסיסי חלומות

רגב חום, דשא ירוק

מתי יעלו הדמעות

 

בוא, ריק, בוא

ספר לי חלקי נבואות

שפתיים כחולות, סדין אדום

הנה חוזרות הנשימות

אמצע הרחוב.

אתה עומד על המדרכה ומסתכל על המדרכה ממול.

אנשים, ילדים, תינוקות. כולם הולכים לאיזשהו מקום..

אחד הולך לכאן, אחד לשם, קבוצת חברים מתקדמת בדיבורים וצחקוקים קולניים לצד אחד, 2 בנות הולכות להם באטיות לצד השני תוך שהן מדברות בניהן.

מספר ילדים הולכים כשבידי אחד מהם כדורגל, בדרכם למגרש שנמצא בקצה השני של הרחוב...

אב מלמד את בנו לרכב על אופניים ואמא הולכת עם ילדים בגילאים שונים לכיוון הבניין הנמוך שבאיזור..

אתה מסתכל..

וחושב לעצמך - כולם הולכים, זזים, נעים ממקום למקום. כולם יודעים להיכן צריכים להגיע (או לפחות את הכיוון), ואת מטרתם.. כולם. וזה בלי קשר למכוניות הנוסעות מכאן לשם ומשם לכאן.. יודעות את כיוון מסלול הנסיעה שלהן..

 

ואתה??

אתה עומד על המדרכה ממול ובוהה באנשים. חושב מחשבות...

רוצה רק להגיד להם שינסו לסחוף אותך גם לעולמם שלהם, שיתנו לך יד, שיעזרו לך לעבור לצד השני.. אצלך, במדרכה עליה אתה עומד, הכל שומם, ריק ובלי אנשים. רק אתה נמצא שם.. ואולי עוד כמה נמצאים בהמשך הרחוב במצב כמו שלך ובוהים המדרכה ממול.....

 

לפעמים אתה עומד בצד אחד של הכביש ולפעמים בצד השני.....

 

רק צריך שיבוא איזה מישהו מ"שם" ינופף לך לשלום ויחצה את הכביש. וכשיתקרב אליך יבוא, ועם הרבה הרבה רצון אמיתי, הוא ישאל שאלה אחת מכל הלב -

 

 

אח שלי, צריך עזרה לחצות את הכביש?

 

 

 

יש לי טקסט (שאלות ותשובות קצרות-חידון) בנושא חגי ישראל באנגלית ואני צריך דובר אנגלית שפת אם שיעבור על הטקסט וישפר את השאלות ותשובות.

מחפש בחור/ה לעבודה מהבית לכמה שעות

בתודה

שמעון

המייל:

shimonchohen@gmail.com

 

בודד הינו ירח.

פנס רחוב יחידי

בין אלפי נורות ניאון מכוכבות.

והוא,

אינו שייך.

אף לא מכורח השתייכות

המובנית בגוף אדם.

 

וסודו הוא

פשוט,

להתכלות.