כשאני נזכרת היום איך אז ניסיתי להיות נחרצת, זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש. אבל אז, אני חושבת שבעיקר כעסתי.
ובכל זאת, איפשהו לקראת סוף הטיול, בתוך תוכי כבר ידעתי.
'מה שהלוחמים בעצם עושים פה בקרב הזה, הם משתמשים בטקטיקה שכבר ראינו אותה בספר יהושע.במלחמה על כיבוש העי. חוליה קטנה נשלחת קדימה, ליצור הסחת דעת בדמות של "טרף קל", מה שנקרא, כשלמעשה שאר הלוחמים מתגנבים מאחור בזמן הזה,ומשתלטים על מחנה האויב.'
אני עוצרת לרגע, ומרימה מבט מהדף שמולי.
אופס. לא הדבר הכי חכם כרגע.
בדיוק ברגע שהמבט שלי עולה,העיניים שלו מתקבעות לי ישר לתוך העיניים. ויש בהן איזה חיוך שגורם לי לאבד את חוט המחשבה.
נבוכה, אני חוזרת באחת לסיפור הקרב.
' וככה בעצם הקרב הזה מוכרע בניצחון של המכבים, מה שעוזר להם להסיג את הצבא היווני מכל האיזור וכמובן תורם לזה שהעם מצטרף אליהם ותומך בפעולתם.'
כשאני מסיימת וכולם קמים להמשיך במסלול, אני כבר לא רואה אותו נשען על הגזע ההוא.
מה שאני כן רואה זה את יונתן, שממהר להתקרב אליי, ומתאמץ מאוד לשמור על חזות רצינית. מה שלא כל כך מצליח לו..
" אין סיכוי". אני חושבת.
"אין סיכוי. אין סיכוי. אין סיכוי."..............
- ' תודה אחותי. היה ממש יפה. הצלת אותנו.'
- 'בכיף'. אני מחייכת, וכבר יודעת שלא רק בשביל זה הוא ניגש אליי.
- ' שומעת'??
(וול, הנה זה בא..)
' אוריאל שאל עלייך.
..לוידע, אמרתי לו כזה מה למדת, ועל המדרשה וזה.. קיצור, הוא שואל אם יש מצב לדבר איתך.
אני מניח שהוא רוצה לשאול אם יש מצב כאילו שתיפגשו או משהו כזה..'
עכשיו הוא כבר לא מתבייש לחייך בגלוי.
אז בהתחלה ניסיתי לסרב בנימוס.
ואחר כך ניסיתי להיות תקיפה קצת יותר, והזכרתי לו שהוא זה שסיבך אותי בהדרכה הזו בכלל, ושאני את מכסת הטובות להיום סיימתי.
והאשמתי אותו שהוא יזם הכל, וניסיתי להסביר, "ברגישות ובנחישות" שזה פשוט לא הסגנון שלי. בכלל. ותוך כדי פזלתי לכיוונו.
(אני אוהבת אותם עם פיאות. ארוכות. וגם אם מכנסיים ארוכות, אם כבר חושבים על זה..)
ובאמת שבהתחלה בכלל תיכננתי שלא להיענות לבקשה שלו,
אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, וניגשתי אליו עם חיוך.
ובשיחה ההיא עוד לא התכוונתי לכלום, רק ניסיתי להיות מנומסת, ובו זמנית להוריד את יונתן מהגב שלי.
(מה הוא חשב, שלא ראיתי אותו? עומד ומציץ עלינו עם מין חיוך ענקי ודבילי על הפנים שלו. איזה ילד!!..)
אבל כשהטיול נמשך, פתאום הבנתי שלא סתם הוא הצטרף איכשהו ל"טיואל" הזה.
כי פתאום, כשהרשיתי לעצמי להתבונן בו באמת, ממש ראיתי בו את יואל.
ואז כבר לא יכולתי להתעלם.
ועד היום אני עוד לא יודעת אם זו הייתה הסבלנות שבה הקשיב לאלפי הסיפורים הלא נגמרים של אחיינים שלו,
או הרכות שגיליתי בו כשרכן ליישר פרח מעוקם,
ואולי זו בכלל המנהיגות השקטה שיצאה החוצה ב"מבצע חילוץ יונתן", כשהג'יפ נתקע בבוץ.
כך או אחרת, איפה שהוא לקראת סוף הטיול כבר הבנתי שיואל לחלוטין היה מאשר לי אותו.
ל"טיואל" הבא כבר יצאנו ביחד, אלא מה?!
ועד היום, כששואלים אותי איך הכרנו, אני מחייכת ועונה שדרך יואל.
ולא אכפת לי בכלל שיונתן מתעצבן וטוען בתוקף שהוא השדכן. שיתעצבן. גם אני התעצבנתי בהתחלה. ועובדה שעבר לי בסוף, לא? =)
_______________________________
מוקדש באהבה ובגעגועים לדודי האהוב, אוהב אדם ואדמה, ד"ר יואל ויסבר זצ"ל.
אמממ... עכשיו כולם כותבים אותו ביחד...??
)
