פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 482)

רביטל תמיד הייתה הילדה הקטנה

עיניים גדולות שיער זהוב חיוך שקט

וגוף קטן שמתאים באופן מושלם לאישיות שלה

היא אהבה לטייל על שפת הים

לראות את הגלים מתנפצים על החוף

מתקדמים שוב ושוב בעקשנות נדירה

נוגעים לא נוגעים ברגליה ומיד נסוגים

על צווארה הייתה שרשרת עם צדף מיוחד שאספה יום אחד כשטיילה בים

 

יום אחד בטיול ארוך שערכה בחוף שלה

היא יכלה להשבע שהיא שומעת את הגלים

הם לחשו לה

אבל היא לא הצליחה לפענח מבין הרחשים מה

היא התקרבה אליהם בהתחלה בהיסוס ואחר כך בעקשנות נדירה

הלב של רביטל היה גדול ומלא בפחדים וכאב

ולכן כשהמשיכה לעומק הים

היא לא חזרה לחוף עם הגלים

רביטל הקטנה שקעה

בלי טיפת התנגדות

נשטפה והלכה עם ליבה

אל ים הרחמים

 

עיניים מתכווצות

ידיים קפוצות

באוויר - מלחמה

ובלב - משטמה

 

האגרוף מתרומם

והפרצוף דומם

השרירים משתרגים

זה סביב זה חגים

 

למה אחים תרעו?

הריב הלא על מה הוא?

מוטב יחרבו עוד בתים

רק אל יריבו האחים!!

 

(וכן, אני מודע שהרבה לא מסכימים למה שנכתב)

בס"ד
לקבל אותה שוב.
הלב פועם, בחוזקה.
אבא קורא לך, וזה כאן,
הריח המתוק, שלה.
בלבי שוב יודע, לאן.
האהבה שלי, המלכה.

הזמן שתקתק,
נגע, ריתק.
שיר קטן, שלה.
מתוכו לגדול.
הרגע הזה, לפעול.

שמים כחולים,
לחיוך המתוק, שלה.
יום שבו, אחלים.


{אם לא הצלחתם להבין אז א' תקראו את המילים מהאותיות הראשונות.
ב' בנוגע לחרוזים עשיתי בתים לא זוגיים כאשר החרוזים הם בין הקצוות של הבית והשורות האמצעיות כולן אותו חרוז{או יותר נכון אותה מילה}
אשמח לשמוע חוות דעת.
יום טוב

מאחורי ההרים כך מספרים
שוכנת לה אגדה חיה
עטופה בצללים
מלאת כיסופים
צוללת במעמקי התודעה

ואי שם בהרים
בינות לשיחים
אורב עטלף מטורף
שיניו דוקרנים
תלתליו הצחורים
נמסים בין שלכת הסתיו

אך לבטח
עוד תוסיף שאת הרוח
תניע את עלי השכחה
בגן הוורדים
ובעת אריק חרבי
וארים ראשי
היא תפסע שם
למולי.

עטורה בזהב
עטופה מלמלה
בגד שני לראשה
וצינת החורף
מעולה באכזב
היא הד לצלילי נשמתה

אך בבוא הערב
עת ביקשתי ידה
נמוגו הצללים
נשאו כיסופים
מבעד לכאב המשוכה

ובעת נעתרתי ידי
אל-על
וצרחתי את שמו בדומיה
מיני מזמורים מעולים בתוגה
הפכו לסלע מצפונה

וגשם עז החל לרדת
נושא את שלהבות אשד התשוקה
אך בלב קר- לב אבן
רק צלקת נשארה

שלווה נסוכה על העיר
לא ריקים הרחובות מאדם,
רכים בשנים, עוטי לבן
עולצים בחדווה בעדם.

חבל עולה ויורד בסיבוב,
תלתלי זהב מעל אספלט מקפצים,
רגליים קטנות אוזרות כל כוחן
במשובת חיוך נעורים

שקע אבק הדרכים,
נדם שאונה הסואן של העיר.
זקופי גו צועדים, אין הם דרוכים
לא עת בירורים,
לא עת טורח,
לא עת עמל.
עת מנוח היא זו,
הוקל המשא מגבם

ספרים תחת שכם,
עושים את דרכם
אל בית המדרש,
המייחל לבואם
ודמעות שנתאחדו אז עם הקיר
יורדות לשמע קולם הבהיר

שלווה נסוכה על העיר,
טובלת בשמחת עולמים.
עת מנוח היא זו,
הבט נטול פחד
בוורוד רקיעה של העיר

פעם היתה ילדה שהיו לה פחדים, הם היו החברים הכי טובים שלה, הם ליוו אותה בלילה-גם בחלומות, הם ליוו אותה ביום, כשהיא רק התעוררה הם היו לידה, כשהיא שיחקה קראה אכלה שוחחה. תמיד תמיד הם היו לידה, הרבה פעמים הם אפילו נכנסו לתוכה.
הם היו החברים שלה,
כשהיא התלבטה אם להתקשר לחברה הם לחשו לה 'לא כדאי לך, את משעממת',
כשהיא חיפשה עבודה הם יעצו לה שלא 'לא, אל תחפשי את לא מוצלחת בשום דבר',
ככה, תמיד הם היו לידה ובתוכה.
יום אחד, הילדה פגשה ילדה אחרת, ילדה מתוקה. היא חשבה שאולי כדאי שהן יהיו חברות, אבל הפחדים שלה אמרו לה 'לא, את לא מעניינת אותה, היא תתחבר אליך רק מרחמים. תרפי'
אבל הפעם לילדה קצת נמאס מהפחדים, והיא התעלמה.
היא ניגשה לילדה השניה והציגה את עצמה, היא האמינה בעצמה, והפחדים שלא הכירו אותה ככה קצת השתתקו.
ולאט לאט שני הילדות נהייו חברות, וכל פעם שהפחדים הגיעו היא אמרה 'לא! אני מאמינה בעצמי. לכו!'
לא תמיד זה היה קל,
לפעמים לקח לה הרבה ימים המאבק.
אבל תמיד היא ניצחה
אבל יום אחד הפחדים שלחו את החברים שלהם לחברה שלה.
ואז כבר לא עזרה האמונה שלה.
הפחדים כבשו את החברה שלה,
וכמה שהיא האמינה בחברה שלה, זה לא עזר.
כי החברה לא האמינה בעצמה.
היא חשבה שזה בגללה, בגללה הפחדים הגיעו לחברה שלה.
והפחדים כבשו לאט לאט גם אותה.

אלול

הסרתי ליבי. ריק מכל דבר

חלל הוא עכשיו

החושך אשאיר לידי העבר

בן לאביו שב.

 

האור פורץ, ממלא כל איבר

חטא לזכות נחשב

אל הקודש נתעלה וחבר

כי אלול נשב

 

אצא לשדה, אל צמחי הבר

אך הם מצג שווא

המלך נשתקע שם זה מכבר

אליו בא כל שב.

המון גועש,

ים אדם רועש,

לצחנת האזור משתווה רק בואש.

אבל זה מה שיש,

ההמון חרש וטיפש,

ומכל אד דקיק יוצאת אש.

הסוף מלהגיע מתבושש

ובשקט, בלב, קול חושש

מטיל ספק, מייאש.

 

ומול רצף מאורעות ורעשים

צפצופי המנגנון לא מורגשים

נבלעים, מתביישים.

 

ואי אז, כשאתמוטט בקול גדול

לרגע ייבהלו, יתמהו הכל

אך במהרה יירגעו

ורחמנות אצילית לא ישכחו בקולם למהול

כשייאמרו

את זה הדם, ידינו לא שפכו

 

זה הכל.

לפחות ענו הפעם...
בעז"ה בפעם הבאה!

​צוק. איתן מבטון.

 

​ושוב לב מתכווץ בתחינה

​ושוב אוזניים כרויות לקול בשורה.

 

ושוב זעקה אילמת, מעמקי תהום עולה-

לו יישמע אלוקינו אל קול התפילה והרינה.

 

 

 

ושוב משפחות חזקות מפלדה.

שוב לוחמים עוטים שיריון וקסדה.

 

ושוב עיניים נעצמות, שלא לראות.

שוב דמעה מלוחה זולגת.

 

ושוב נחנק הגרון מדמעות

שוב הבטן באימה מתערבלת.

 

 

ושוב יום רודף יום

ונס רודף נס.

 

ושוב, "אל מלא רחמים"

ודגל אל על מתנוסס.

 

ושוב 'קדיש יתום' ,  זעקת יתומה.

שוב עומדים מול הספדי אלמנה הלומה.

 

 

ושוב עם יציב מברזל. מבטון.

מתאחד באהבה למען הפסק ביזיון.

 

ושוב קול התור בארצנו נשמע

שוב מתנצנצות באורה כל נשמות האומה.

 

 

חרף

חיבוק וטיפוס ואמת צרופה

אחר בוקר,

תהום.

בין סורג לסורג קרועה חלקת רקיע

שחורה, מקומטת.

השמים שלי זועפים

נדחקים במרי אל פסי חלודה מתקלפים.

תהום, בי,

רק הווה מפעם כאן,

והוא חי ומבהיל וגודש.

 

היה, בהיר וקל, ענן,

מלך תחילה על כל פיסה מאופק הקרעים הקטן שלי

אך חדל מעיניי

אולי כשל והובס,

יחידי בשמי האופל.

כל האור כמעט הלך לו

אך פתאום משום מקום הופיע ברק

 

שנוכל לראות כמה יפה הלילה

כמה עמוק הירח

 

איזה סיפור מופלא הם מספרים לנו

מגלים לנו סוד

 

כמה יפה ליבנו

כמה עמוקה נשמתנו

אחרי הים, יש אי קטן

ובו רק מחסן ומסוע ארוך

כמעט בלתי נגמר

שמגלגל עליו תיקים אבודים

כאלו שנארזו בקפידה

שמישהו טרח עליהם שעות

ואולי אפילו ימים

לפעמים גם שבועות ושנים

ואחרי שעלה על המטוס

והמזוודה אבדה

הוא מעולם לא שב לשדה לחפשה

המזוודות האלו

הגיעו עם ריח של געגוע

לאי

 

אי החלומות האבודים

ויידום היקום.

פגע הברק באילן,

חור שחור נפער בלב האדם

בור אפל.

 

וכמו מן שמיים ירד הממטר,

והשמש קרניה שלחה.

פסיפס של עוצמה

נשלב בענפיו הדווים, המפוחמים

וליטף הניצוץ הישן.

 

הניצנים שעד כה סירבו להיפתח

פרחו בדממה בהסתר,

ולקראת בא הסתיו שלחו ידיהם

לקטו מים חיים

ונגלה רהבם בכל העולם.

 

והשנה נכנסה בתקווה.

כמה נלחמתי עליכן.

כמה בכיתי,

כמה דמעות נשפכו.

כמה אתן כאבתן,

כמה עמדתן מולי מתוסכלות,

חסרות אונים.

ונגמר.

 

היו שלום, אני הולכת

לחפש לי חיים חדשים.

 

נקיים מהכל,

מגוהצים וישרים

אמיתיים כאלה,

שאפשר לנשום בהם.

ועוד חצי שנה נגיד נפגש,

ואני אצחק לכן שלום, כמו פעם,

אבל כבר אהיה

אחרת.

ואתן תתמהנה-

"הזאת נעמי?"

ואני אחייך חיוך

בלתי נראה ואחשוב לי

זאת נעמי.

זאת נעמי.

 

ההיא שהכרתן

היתה

מרה

כשהלילה נגמר

הוא קם ממיטתו,

פושק רגליו

פושט רוחו

מניח לכלום לזרום מתוכו,

ואין מונע בידו.

 

וכשהלילה מתחיל

ביום למחרת,

נותן הוא דרור לרגשותיו,

לדמעותיו האצורות

והכל נשפך כדיו על קלף,

אך אין הוא יודע כיצד למוחקו

 

ולכן

מוכתמת ציפור נפשו בדם

בדם הדיו שזה זמן לא נדם.

 

(ואולי,

אולי הם כתמי האדם?)

לְגִימוֹת הַחַיִּים שֶׁל אֱלוּל הֵן כּוֹסוֹת קָפֶה מַהְבִּילוֹת
וְעֵינַיִם טְרוּטוֹת מַבִּיטוֹת בָּהֶן, בֵּרִכּוּז אֵין-סוֹפִי;
הַטַּעַם הַמָּרִיר בַּפֶּה, הַדּוֹחֵק בְּךָ
לְעַרְבֵּל אוֹתוֹ שׁוּב וְשׁוּב,
לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁפֹּךְ עַל הַסֵּפֶר - 

 

מְרִירוֹת, הַתְּשׁוּבוֹת הַחֲדָשׁוֹת מַהְבִּילוֹת גַּם הֵן,
קוֹל הָרַעַשׁ שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ כְּבָר מֻכָּר לְאָזְנַיִךְ - 
וְאַף עַל פִּי כֵן,
הֵן רוֹטְטוֹת אִתּוֹ בַּהַרְמוֹנְיָה.

 

כִּי הָרַב קוּק אָמַר שֶׁהַרְמוֹנְיָה;
פְּנִימִית וְחִיצוֹנִית.
אַךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת כּוֹס הַקָּפָה הַזֹּאת - 
שְׁתַּיִם וּקְצָת, אַחַת סֻכָּר גְּדוּשָׁה.
רַק נוֹתְרָה שְׁאֵלָה אֵיךְ לִשְׁתּוֹת
אֶת אֱלוּל הַזֶּה; לַחֲזֹר בְּאוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה.

תתן לאחרים קצת אור לנשמה
ואז תראה איך תהפוך שמחה
בתוך עולם קודר תחפש את הטוב
תמצא נערים שיראו לך את הדרך לאהוב
קרבת אלוקים מתממשת עכשיו
והמלאכים למעלה מביטים בין ענניו

הנה זה קורה מול כולם
החיבור שחיכינו שיקרה לעני כל העם
רק להסתכל למעלה ולשם להביט
השלושה שעלינו שומרים אלינו מחייכים

הנערים שאותם רצינו קרוב אלינו
נכנסו לתוך מעמקי חיינו נטמעו ופרחו
איך כל העם בין רגע הפך לאחד
השלושה הצליחו לגרום לנו להיות מיוחד

על סף התהום -

משקיף על העתיד הפרוש,

הוא שוכב  

על מצע דיו יבש

מליבו עולים אט –אט

ניצוצות להבה,

תווים של אש.

 

עין אחת פקוחה,

עין אחת

בעיני רוחו,

ושפתיו דובבות

לוחשות לרוח.

זורות הלאה

את נגינת נשמתו

 

והרוח לוחשת לאוזניך

איך לא תשמעי?

והתווים מרקדים -

מחוללים סביבך

תווי להבה

אותם הוא טווה

מחדש בכל יום,

טווה ופורם מחדש

למענך.

כל כך הרבה רציתי,

ביקשתי, חיפשתי,

התעייפתי, התייאשתי,

על סיפוקי לא הגעתי.

אחר מלוכה תרתי,

ואפילו אתונות לא מצאתי.

לא שלמות חיפשתי,

באמת!

בה מעולם לא האמנתי.

אבל את זה לגלות לא פיללתי!

שאטימות שעלי'ה כה התלוננתי,

בתוכי פנימה כפול ממנה נשאתי.

אני, שנגדה כה מחיתי,

בלי להרגיש בה השתמשתי.

ומשאת ליבי לזאת שמתי,

נפקחו עיני, וראיתי,

את כל עשרות ומאות המקרים שבהם כך נהגתי.

נשברתי.

אם אני, שכה רבות השתדלתי,

לתקלה שכזו גרמתי,

אזי מהעולם סופית התייאשתי.

ודי.

ואתה, מה אתה רואה?

ילדה יפיפיה

יושבת על סלע

מוקפת בפרחים

מתענגת על הרוח

המשיאה בכנפיה ריחות אחרים

בהזמנה אישית.

 

נערה מחוללת

על שפת מים

ציורית על רקע צלילים רחוקים

שמתנגנים לאזניה

בהזמנה אישית

 

בעיניך,

כל עולמה הגיעה בהזמנה אישית.

הטוב, השמים, הים

האנשים.

 

והיא, מה היא רואה?

אפור.

היא לא שומעת צלילים רחוקים,

היא לא מריחה ריחות אחרים.

רק נראה לה שהכל מסביבה רעידת אדמה אחת גדולה.

הכל יכול לקרוס, בכל רגע נתון.

אז היא יושבת,

כדי לא ליפול

והיא רצה,

מנסה לצאת ממלכודת המוות הזו.

והיא עוצמת עיניים,

מנסה לא לראות בקריסת עולמה

 

רק בחוץ,

מול הירוק והמים והשמים

היא מצליחה לגעת בחיים