מה אתה רואה כשאתה בי קצת בוהה
זה החיוך בקצה עינך הערכה או מבוכה
אם אתה שם מאחור
אולי אזוז מעט לאור
אשנה את הזוית
שאוכל קצת להביט
בבוקר החדש אחשוב כבר מה אלבש
אומרים שהצבעים משפיעים על אנשים.
כמה מילים זו התחלה
כבר לא בורח בריצה
אותי דחפת אל האור
עכשיו כבר אי אפשר לחזור.
אולי הם לא בוהים
אולי מתעניינים
אם אותי סוף סוף רואים
אוכל לראות גם אחרים.
הביטו בצללים
אמרו כמה מילים
לא משנה מה רואים
כולם קצת אור רוצים.
אהבתי את הקצת ואת המילים והמסר כל כך חשוב ... באמת ממש יפה!!
תודה
כולנו מחפשים אור..
זה יפה מאוד.
מעניין ומעורר מחשבה.
כתיבה יפה..
נֶאֶסְפָה
אַט אַט,
בַּקֶּצֶב מִשֶּׁלָּה.
הַחִיּוּךְ חוֹזֵר,
כְּאִלּוּ לֹא הָלַךְ.
הָאֲוִיר נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּקֶצֶב קָבוּעַ.
שַׁלְוָה.
הִיא מַנִּיחָה אוֹתִי בְּשֶׁקֶט.
אֲנִי בַּעֲרֵמָה כְּבָר הַרְבֵּה פָּחוֹת מְבֻלְגֶּנֶת.
הַצְּבָעִים בִּמְקוֹמָם,
כְּמוֹ רְצוֹנוֹתֶיהָ.
אוֹסֶפֶת אֶל חֵיקָהּ
וּמַגְשִׁימָה כָּל אֶחָד בַּקֶּצֶב שֶׁלּוֹ.
"אַל תִּדְאֲגִי" לָחַשְׁתִּי,
אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי הֵם יִקְרוּ.
הִיא רַק צְרִיכָה לְהַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין.
כתיבה יפה ומעניינת.
ברוכה הבאה לפורום
האם יש לי מקום בעולם?
לא מרגיש שייך לפה.
ליבי עדיין חלול.
עם געגוע למשהו שאולי לא קיים.
וכמו נר.
האם עוד אפשר לתקן?
כמו בלון.
האם גם סופי להתפוצץ?
ניצב על שפת תהום.
מצד אחד אפתיות מצד שני שיגעון.
שתיין. סהרורי. ומנותק.
לא רוצה כלום לא רוצה לחשוב.
אין שום חיוך
ואין גם דמעות
חי בתוך כלום מהלך.
ואנשים מסביבי אומרים:
"אחי זרוק ת'שכל"
מבין אותם.
מפחדים להתמודד עם הכאב.
רוצים פשוט לחיות.
אבל זה לא פשוט.
מי ימשה אותי מהביצה?
אני?
מי יחדור את לב הפלדה?
תודה
ריגשת
נגע בי
נוגע מאוד.
רק טוב..
התחלתי במסע
במסע שבו השם מרים אותי על הידיים שלו.
ואני אחוזת תזזית מהידיים שנפרדו ומחפשת את האחיזה.
במסע שבו השם מוליך אותי אל הנקודה האמיתית שלי אל התכלית שלי
אבל אני נמצאת בלחפש מהו הטישטוש הזה שלא מרפה.
במסע שבו השם רוצה למלא את חפצי,
"שכל רצוני יהיה לעשות רצונך ולאהוב אותך"
אבל אני מחפשת איפה טעיתי בדרך, הרי העוונות אוטמים את הלב.
במסע שבו השם מלמד אותי להרפות ולאחוז רק בו,
אבל אני עסוקה בלחפש קרקע שלא נישמטה עדיין.
בערב שבו כולם נהנים בהופעות ,
ואחרי סיבוב קצר של להשקיף מהצד אני חוזרת, כי "לא הייתי שם".
ואז קולטת שאבא בעצם נותן לי להיות במקום שבו יאה לבת שלו להיות.
עוצרת לרגע מוצאת את עצמי אומרת
"סבתא לאט את רצה"
בום
סבתא כבר רצה ואני עוד שם מתפללת שתצליח לעמוד.
מתחילה לעבור אחד אחד
פיספסתי משהו
אלי תן בי הכוח❤️
נוגע ומעורר מחשבה
בהצלחה במה שצריך
משו בי נשבר
ומאוחר מלתקן
ותאמת זה מיותר
כי עם הסטיגמות אזדקן
משו בי נגמר
משו יפה, מאושר
שהיה ,לא נשאר
ואם אומר את האמת
הלב שלי כבר מת
והגוף הוא מתמוטט
מהסטירה
בין הרצון לבחירה
ביני לבין הילדה
שעומדת מולך
ושותקת
כי שום דבר כבר לא מרגש
כיביתי בעצמי תאש
שבערה בי , אש של נעורים
אני זקנה
בגוף של נערה
רק בעייני תוכלו לראות
שכבות שכבות של עייפות
שכבות של חידלון
שכבות של ידע
שכבות של רצון
לתת לכל מי ששומע
גם כשאין מי שיקשיב
הלוואי וזה לא היה מכאיב
כשצוחקים שאני בוגרת מידי
אולי מבוגרת ודי
אדישה
כי אני קשה
כמו המציאות
ובכל זאת משו בי צעיר מכדי למות
משו בי זוכר את האש שבערה
משו בי עוד מחפש פחמים להדלקה
יום יבוא .
אני אמצא
תודה על ההשראה לרחל יהודיה בדם ולקב"ה
אמן
זה להיות אמיתי.
בסוף, יוצאים עם גירסה משופרת יותר של עצמך.
נוגע
את תמצאי..
משהו שקיים אף פעם לא באמת נעלם .
יש זמן מיוחד שבו אתם יותר יצירתיים?
כמה שירים כתבתם?
סגנונות?
כו'?
מוצש.
בערך 50.
לא נכנס לשבלונות.
כי מספיק לי לעבור עליהם לראות איך הכתיבה השתנתה עם הזמן ותהליכים שעברתי
זמן? בעיקר בלילה וכשהראש שלי מבולגן
הייתי רוצה להתקדם ולכתוב ברמה יותר גבוהה
טקסטים להצגות ואולי כתבות או משהו כזה..
לאחרונה אני חוזרת על עצמי קצת אותו סגנון כל פעם- שורות קצרות- מילים רגילות- חרוזים- שימת לב למשקלים- ואיזה טוויסט או משהו לקראת הסוף
בכל מקרה שאלה מעניינת. תודה
זה לא משהו שההיתי עושה ממנו משו
אבל אני כנראה אנסה להוציא ספר פנטזיה
תילי חורבותאין לי תכנון מיוחד לעשות משהו אם השירים שלי.
כתבתי במצטבר כ20+ שירים.
בעיקר בתים מסודרים עם חריזה מוקפדת.
אני גם מנסה לשלוח את ידי בעולם הכתיבה אבל זה הרבה יותר קשה לי.
יש לי תקופות שבהם יותר נחה עליי הרוח, זה גם תלוי אם אני מקשיב לשירים/ לומד דברים שמעוררים את הלב.
כיוון שאנחנו בתוך הזמן אז אני פחות נמצא פה ונמנע ממני הכושר לארגן את הדברים. אבל אני משתדל לעשות את ההשתדלות.
כרגע התכנון הוא לעשות שני מפגשים נפרדים, באותה שעה בשתי מקומות בגן סאקר (מוזמנים להציע מקומות שיותר נראים לכם), מפגש נפרד לבנים ומפגש נפרד לבנות. יתכן שתהיה אפשרות אח"כ למי שירצו להפגש באמצע.
עוד לא סגור תאריך (והפק"ל קפה לא עלי בישיבה), אבל כדאי שזה יהיה בתקופה הקרובה, כשעוד נעים בחוץ ביום ובלילה (אני אישית חושב יותר על כיוון אחרי ל"ג בעומר).
בע"ה יפתחו קבוצות בש"א לבנים ולבנות (ומי שיקח/תקח יוזמה להרים את זה לוואטסאפ - מוזמן/ת). את המפגש של הבנות תנחה @אני זמנית כאן בע"ה. התכנים כנראה יהיו זהים.
אני מאשר הגעה בעזרת ה'
חייב לציין שמנסיון של שנים קודמות מפגשים מעורבים
תמיד היו הרבה יותר פוריים ואיכותיים.
לא עדיף לחכות כבר לאוגוסט?...
השריקה בקולה עלתה
במקום הרעש נהיתה דממה
המחסנית כמעט וריקה
והוא פשוט שתה את כוס התרעלה
זה לא שלמה אפשטיין
לא נתן אלבז
וגם לא רועי קליין
ועדיין
הם לא אכלו בשר ולא שתו יין
בקורות חייהם אף לא עיין
מסרו את עצמותם למען עם ישראל
מתוך משפחתו הוא אוד מוצל מאש
ממותו אף אחד לא התרגש
הוא לא התייאש
מילותיו האחרונות הם: "עוד נפגש"
לפני כמעט שמונים שנים
האדמה בלעה דם קדושים
נצר אחרון מכל ההורים והאחים
אבל בקברם קבורים אלמונים
את משפחתם הרג פושע
יעמוד לו שטן ומרשיע
הם קיוו לנו להצמיח ישע
אלמונים מאה עשרים ותשעה
אימתי הופקרנו
"נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט י"ג)
ביד הצורר
הם במוות לחמו
העתיד השחור
"ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיהו י"ז ו')
דרגש ומרק
שייגמר בקרוב
עבודה בכפייה
"כמו חללים שוכבי קבר" (תהילים פ"ח ו')
בקור ורעב
ורק לא להישבר
בתאי הגזים
"המה מידך נגזרו" (תהילים פ"ח ו')
בלי אחים או אב
את תורתך שמענו
כעבור שנים שמונים
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו ד')
יש נכדים ונינים
בדרך לגאולת עולמים
בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב
כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה
כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף
ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד
מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב
והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב
אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.
נוגע ללב
היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.
היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.
היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף
היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.
מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות
לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.
היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.
אלוהים היה אמור לשמור
אבל הוא לא שמר
לא על עדי, לא על רועי
ואפילו לא מיטל
העיינים שלהם
שרודפות אותי לילה אחרי לילה
הצעקות המעונות
הדם והצללים
שמתחפרים עימי עמוק עמוק
אל תוך הכרית.
אלוהים אמר שהוא ישמור
אבל הוא לא שמר
גם לא על עומר, מורן
ואפילו לא על נדב הקטן.
אלוהים הבטיח,
אני כאן- הוא אמר
אבל את תל הקבורה
אני חפרתי
את הקבר הקטן.
אלוהים לא היה פה
כשהלכתי לנחם את מיכל
הוא לא היה צריך לספוג את השתיקות
ואת הבכי שלא נדם
אלוהים יודע לשתוק
הוא אלוף במחבואים
אלוהים יודע לכעוס
רק כשאנחנו אלו ששוגים.
אלוהים לא היה שם
בסג'עיה, או לבנון
הוא לא אסף בלילה
את גופות חבריו לשריון
הוא לא אטם כל מחשבה
והמשיך ללחום ללא לאות
אלוהים לא ריחם
אפילו על שיחי התות
הוא הביט מלמעלה
שותק
וכתב עוד תו אחרון
במחברת שירים חרישית
נוגן עוד צליל שיברון
ואמא אחת
עוד דמעה מחתה
ואבא אחד
נדם ליבו
בדממה.
ואלוהים אז אמר
לא עת לחשות
אל מזבח זהב
יש עולות להעלות
עוד נשמת שלהבת
הגיעה לכאן עתה
עוד עלם צח הוקרב
על מזבח השתיקה.
הם אמיתיות יותר...
אהבתי את הקטע מאוד
הוא היה מאוד אמיתי ונוגע
תשאירי ככה
"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"
את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.
השאלה הזו שמנקרת,
ההרגשה הנוראית שעוטפת
שוב
ושוב
ושוב
ההרגשה הזו שהכל סוגר
שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.
וכאב.
הו הו כמה כאב כמה!!!
כאב לאנשים שיקרים לך
וכאב לעוד אנשים שיקרים לך
וכאב לעצמך
וכאב לעם שלך
וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים
וכאב בכל מעגל שהוא
חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...
כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!
ואת כבר בהצפה.
הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.
פשוט הצפה.
תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.
נגמר המלאי.
אין.
פשוט אין.
ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף
ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף
ועוד
ועוד
ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!
אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!
לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.
פיזית.
פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה
למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,
להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא
ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.
ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.
לעצום עיניים.
לשים את עצמך במקום שקט.
שקט שקט.
גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.
ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.
ומה עובר עלייך?
ועם מה את מתמודדת?
ומה חשוך לך ובך כעת?
ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,
שזה פשוטו טו מאץ'!
יותר מדי!
זה יותר מדי לך, לכולם!
ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך
לעצור
ולקחת עוד קצת זמן לעצמך
אפילו אם מועט,
להסדיר נשימה
לסדר מחשבות
לנשום
להתמלא
לשתות
אולי תה חם ומתוק
מקלחת נעימה וחמה
כל פינוק שבא לך
פינוק קטן של אוכל
תפילה לקב"ה שישלח כוחות
שיתוף
חיבוק
וכמובן - שינה!
שיר מעודד
מוזיקה בכללי
פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ
להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,
לצאת לשאוף אוויר בחוץ
הליכה קצרה
וכל הטענת מצברים אחרת!
וכל מה שיכול לעשות לך טוב!
ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך!
אי אפשר יקרה!
את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...
אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.
האיתותים הללו של הגוף שלך החכם
ושל הנפש החכמה
אומרים לך -
היי יקרה! עד כאן!
אנחנו חייבים מילוי!
בואי תדאגי לנו למילוי
ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים
אבל קודם המעגל שלך.
את.
עצמך.
מתמלאת.
נושמת.
מתחזקת.
שמחה.
ואח"כ כמובן אישך והילדים
ואז המשפחה המורחבת
והחברה היקרה
ושאר המעגלים
לאט לאט.
אי אפשר הכל בבת אחת.
את רק בן אדם אחד.
מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.
עם גבולות יכולת
עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...
ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.
לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.
ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.
אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.
וזהו.
לשחרר.
אי אפשר לעזור לכולם.
את רק בן אדם.
אחד.
יחיד ומיוחד.
ואחד.
וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!
ועוזרת!
ותומכת
ומאירה
ומחדדת
וכמה אכפתיות נובעת ממך
כ"כ כ"כ אכפת לך!
ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!
ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!
שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!
שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!
את מה את כן יכולה
ומה את לא
את מה עושה לך טוב וממלא
ומה מרוקן
את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך
ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך
ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...
לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,
אבל בסופו של דבר גדלים!
וגם מכל הרע שבעולם -
נכון.
הוא קיים.
אבל הטוב קיים שבעתיים!
"ברגע קטון עזבתיך
ורחמים גדולים אקבצך"
הרע הוא כמו רגע קטון!
והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!
ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"
ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך
אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"
וכולנו "אור איתן"
ולא רק בשיר ילדים חמוד
אלא באמת באמת
לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!
לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו
במעגלים שלו
ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד
ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה
כי חיוך אחד שלך לילדה,
שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,
שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,
וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,
או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,
שהצלת
ועודדת
והרמת
ותמכת
ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,
שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,
ואותם אנשים שפגשו גם
ואין לדבר סוף!
כן כן
ל***טוב*** אין באמת סוף!
הוא באמת אינסופי!!!
אז את יקרה מוסיפה אור
ותוסיפי אור
וקצת פחות תחשבי על החושך.
כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט
ומספיק אפילו אור קטן
ואפילו יחיד
בכדי לגרש חושך גדול גודל
ויש לנו את בורא עולם
שהכל שלו
והכל מאיתו
הטוב והרע
ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה
ולימדנו שהכל לטובה!
כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה
ולהתחזק באמונה
בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה
והוא אחראי על הכל
ולפעמים התפקיד שלנו הוא
"הרפו.
הרפו ודעו כי טוב השם!"
ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.
לא כל העולם על כתפייך היקרות
ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.
ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*
באנשים טובים
בנפלאות הבורא
בילדים שיש
במשפחה
בחיוכים
באוכל הטעים
בשפע
במיטה הנוחה
בגוף שמתפקד
ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע
ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו
לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו
אלא להיפך - להנכיח אותו
לראות אותו
להעצים אותו
להודות עליו
ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!
להתפלל במילים שלך
את כל הכאב
והקושי
והתקוות
הכל הכל הכל
לקב"ה
ולהודות לו על מה שכן יש
ולבקש על מה שעוד לא
והוא שומע הכל
והוא כל יכול
ותמשיכי להתחזק
להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום
להתקרב למה שעושה לך טוב
להתרחק ממה שעושה לך רע
ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה
והדברים ב"ה עוד יתבהרו
כולם
לאט לאט
את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!
ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת
ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים
השבויים שכבר חזרו
החולים שנרפאו
העקרות שנפקדו
הרווקות שהתחתנו
הזוגיות שהתחזקה
הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה
הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם
הערבות ההדדית
האחדות
החסד
העזרה
השמחה
הצחוק
החיוכים
רגעי האושר
והשפע
והטוב.
הטוב.
שקיים!
ושילך ויגדל ב"ה
ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!
ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך
ותני לטוב שבך לגדול 
❤
גם לשמוע שיעורי תורה שמדברים אליי זה עושה את ההרגשה שאני באורות וממילא הכל לא ריק
(אצלי זה קורה כשיש צימאון וחידוש כלשהו בתורה...לא תמיד יש לנו חידוש בתורה שאנחנו לומדים..)
וגם התבודדות
ובכללי להיות עסוקים, זה נותן סיפוק, זה ממלא, עשית דברים, הוצאת מעצמך.
להתגבר ביומיום כמו לקום בבוקר... עצם לקיחת האחריות נותנת סיפוק. להתגבר לא לדבר לשה"ר, להתגבר להקשיב למישהי גם כשאין לי כוח...
וואי זה מדהים איך הציוויים של התורה שומרים עלינו על בריאות הנפש והגוף...
ו...בטח שאתה לא היחיד... בדור שלנו...
אבל אני לא רוצה רק להתמודד עם הריקנות, אני רוצה בסוף לבטל אותה מהשורש לגמרי. יש להאמין בהשם ויש להאמין בהשם ולהרגיש קרבת ה' ואז אין ריקנות צריך להתקדם לדרגה הזאת
תודה על השאלה... בהצלחה מלא!
גם אני מתמודדת כמו כולם עם התחושה הזאת. ויותר לאחרונה..
אני חושבת שזו הנשמה שצועקת שיש לה פוטנציאל הרבה יותר גדול ממה שהיא כרגע..
ה' נתן לנו יכולת להרגיש ריקנות כדי שזה יוביל אותנו לעשיה משמעותית.
כי אחרי הכל.. אז דאגנו לכסף, אוכל, חברה, רווחה פיזית ונפשית ואז מה..?
ואז מגיעה השליחות שלנו שבשבילה באנו לעולם. לגמרי נתינה... מטורף
נתינה והתפתחות אישית ומה טוב אם יבואו יחד
'כל פעם שאת מרגישה שיעמום זה הנשמה שזועקת שהיא לא במקום'...
👍👍
זה אשכרה מטורף כי באמת דורות קודמים היו בהישרדות יותר ועכשיו כשיש זמן ואנשים מוצאים תעצמם משועממים הגיע הזמן לעלות קומה ולתת מעצמינו ולרומם אנשים אחרים..
יש ספר מהמם של משה שרון על למצוא את השליחות שלך ולתת לך מוטיבציה להגשים אותה.. כמובן שזה לא דבר אחד אלה כל שניה מהחיים.. אבל אם יש לך איזה אופק רחוק יותר חוץ מרק להעביר את החיים אז פתאום ממש לא משעמם
בהצלחההה
נשמע מעניין הספר
האופק הרחוק יותר הוא העולם הבא
בהצלחה לכולנו!
העולם הבא הוא ממש לא האופק הרחוק
כאילו, כן
אבל כל העניין הוא העולם הזה
יפה שעה אחת של מצוות ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי בעולם הבא
שם כבר הכל סטטי
פה באמת אפשר לשנות!!!!!!!
וואי עוררת אותי אחותי חח
שאתה עושה מעשים שהמהות שלהם היא העולם הבא, זה נקרא שאתה חי את העולם הבא
חחחח יופי יופי
צודקת מאה אחוז
אל תפחדי מהפחד, ילדה
הכל בסדר
הכל תקין
גם כשמפלצות תלויות על הקיר
את עדיין אותה אחת
נורמלית
הכל בך שלם
הכל בך בסדר
אהובה
זה טבעי
אומנם לא נעים, אומנם מפחיד
אך אם תיהי שם עם שכל ישר
עם מחשבות חיוביות ופרשנות הגיונית
תביני שהרגש המדהים שלך טועה
לפעמים
ושום דבר רע לא יקרה
כמו שהוא מנסה לשכנע
שזה לא יעלם בחיים
תדעי
שעם הזמן זה
יעבור
חושך מגרשים עם
אור
בתור מי שחווה חרדות מידי פעם
אני מאוד מזדהה עם המשפט "אל תפחדי מהפחד".
בנוסף, הייתי רוצה לשתף דרך שבה אני מתמודד עם זה -
לתת לחרדה להיות שם.
"להגיד" לחרדה שהיא לא מעניינת אותי ולנסות אפילו להגביר אותה
חלומיתושאחרונהיש דברים שאי אפשר להתמודד איתם
תופת, שואה
חורבן, רמיסת כל ערך חיים כל דבר מקודש,
שמש ופריחה
כל דבר יומיומי עם נשימה
להרס שנאה גוויות וזוועה
לפחד מצמית לאובדן שפיות
ליאוש טוטאלי
למכניות על
לשחור לבן שחור לבן שחור לבן
שחור
מוות שכזה לא ראוי לזכור
רק איך אפשר שלא
כמה שלך קשה
אנשים איבדו הכל
חלקם בניסים יצאו אל האור
או לפחות עשו הכל
כדי
שאת פה
תחיי
כדי שיהיה משמעות לחיים
צריך לחוש אפילו מעט
מוות
אהבתי
קטע ישן שמצאתי באחת מהערמות בחדר שלי והחלטתי לענות עליו לעצמי
למה התעקשתם לפורר בי את עצמי?
למה לא שאלתם קודם גם אותי ?
איך שוב אני טובעת בים של מי אני
פעם ידעתי עכשיו נעלמתי
מישי אחרת באה במקומי
כי היתה לי ילדות והיא היתה יפה
היה לי שיר וגם מנגינה שאלתי הכל חקרתי עולם
ואז כל זה נעלם
כבר לא היו חברות וכולם שונאים
הגב שלי הפך למטרה לסכינים
של אנשים שעד היום חושבים
שהם עזרו לי הם טובים
תשובה
וואלה הם לא. יותר כמו שקרנים
ואני אוהבת את עצמי גם עם הפגמים
ואנלא רוצה לחיות
בדרכים אחרות
שהם לי לא שייכות
כן אני אוהבת את דרכי
פשוט כי בחרתי בה אני
די עם לעצב אותי
עכשיו זה התור שלי
לרוץ אחרי ליבי
כי אני אוהבת את דרכי גם כשהיא אפלה
האמת שהחושך בונה בי נערה
נמאס לי כבר מהשמש שמטיחה ומשנה
אותי בכל פעם לפי החברה
כי אם כל מה שאמרתם
בחיים לא הקשבתם
לעובדה
שאני שונה
פשוט שונה
וזה בסדר
זאת לא סיבה
שתשברו אותי ותרכיבו חזרה
כי גם אם החלטתם שאני כמו פאזל
בסוף תמיד תקבלו את אותה תמונה
שונה
ואני לא פוחדת להיות בודדה
העיקר שאני זאת שבחרה
בחושך
שפשוט גורם לי להיות שלמה
ילדה לבדה
זאת לא סתירה לשלמות שבתוכה
אנלא פחדת להביט לשמש בעיינה
ולהגיד אני טובה
ואני לא שונה
זה פשוט שכולם רובוטים
לפחות אני לא נשברת כל שקיעה...
הלוואי
בתור מי שעבר את זה זה מאוד מתסכל..
התחושה שאוהבים אותך אבל לא מאמינים בך.
יכול להיות שי הורים / מורים שחושבים שצריך לחנך אותך לפי הדרך שלהם.
שאתה צריך לחשוב ולהתנהג כמותם.
איפה הבחירה החופשית פה?
אני זה לא אתה.
מצד שני, לדעתי, עדיין צריך להציב גבולות וזה טוב שיש אותם.
מכיוון שבלי מסגרת בן אדם יכול לאבד את עצמו.
רק הבעיה שאין ממש נוסחה של איזון בין הדברים..
לכן, מה שמחנכים צריכים להבין זה שהם רק כלי עבור המתחנך.
לא לשתול בו את הרעיונות והדעות שלהם -
אלא לפתח את רעיונותיו של החניך עצמו.
חשוב לא להתעצבן על המחנכים
הם פשוט לא מבינים וזה בסדר..
ממליץ לשמוע את השיעור הנהדר הזה של הרב שרקי-
http://www.ravsherki.org/Shiurim/Nifradim-Tapes01/gvulot-vechofesh-bechinuch-5760.mp3
התכוונתי לחברות שהיו לי (אם אפשר לקרוא לזה חברות) לאו דווקא למורים/ הורים
אבל תודה בכל זאת!
מגניב הקטע של החיות....הלווי והחיות שאת מתארת היתה נשארת בי אם היתה קיימת
אבל בעקרון אני אדם עצלן ואדיש רק שלא תשלי את עצמך...
פיזית גאוני
סתם ביטוי שהשתרש בטעות
אלקים מלא סליחה, אלו רק אנחנו שמאבדים את הדרך לשוב.
ונכון
אפילו בראשיתי הייתי אומר.
את האמת שזו מלה שעלתה לי, בלי יותר מידי מחשבה. ברמת העקרון זה מדבר על ראשוניות, כמו "פעם ראשונה" שכזו. התבוננות שמופתעת לגלות, שמרותקת למתרחש.
מרגש ועדין וכל כך נכון
אני אוהבת את כל הסדרה של השהייתי קטן!
היא לא נוהגת לחייך... זה מיותר אנשים חייכנים תמיד נטפסו בעייניך כשקרנים.
או במקרים נואשים יותר אנשים שאיבדו את עצמם לגמרי.
היא לא נוהגת לחייך כי החיים הם קשים, אנשים הם רעים , וכולם רצים במעגל ארוך, מתסכל, בלתי נגמר ומעורר בחילה סביב עצמם.
היא שנאה אנשים חייכנים.
כי היא היתה מפלצת והם מלאכים.
כי זה כאילו הם אמרו לה אותנו אלוקים אוהב , ואותך לא.
כי את שווה פחות מאיתנו.
כי את חלשה לייד היצר.
ואנחנו חזקים , והוא מראה לך את זה, כן .
הוא מראה לכולם איך כל פעם שהגלגל מסתובב את נמחצת תחתיו לא חזקה מספיק כדי להשאר.
היא עלתה לאוטובוס... חזרה לאולפנה לדוסות שעשות לה מצפון על כמות העגילים ואורך החצאית
כביכול מתעלמת לחלוטין משני הנערים שישבה מאחוריה ,אבל תאמת שהיא צוטטה להם.
זה לא שיש לה משהו לעשות... זה לא שמשהי מבנות האולפנה תשב ליד המקולקלת.
"אתה מבין דני? צריך לזכור שכולנו כלים של הקדוש ברוך הוא"
יופי , עוד דוס כאילו זה מה שהיא צריכה עכשיו?!
"לקב"ה יש המון כלים. חלקם עשיים זכוכית הם יפים וחכמים ומלאי כשרונות
ויש גם את כלי הזהב האנשים שנולדו עשירים וחסרי דאגות
ויש את כלי המתכת שלא נכנעים לדבר . אבל הזכוכית מתנפצת, הזהב משחיר וכלי המתכת מותכים . לעומתם עומד כד קטן מחרס הוא אומנם שברירי , וקטן , ואפילו לא נאה במיוחד. אבל גם כאשר הוא נשבר הוא מאחה את הסדקים היא מדביק את עצמו לאט לאט ורק מתחזק מכל נפילה. אני הוא כד החרס ואין בי כל פסול להפך אני הכלי הטוב מכולם ואותי השם לא פוחד לנסות . כי הוא יודע שהכד הוא הטוב מבין כליו וגם אם ישבר הוא ידבק אליו חזרה בזכות אהבתו הרבה אליו. אני ולא אף שוויצר שלא עבר כלום בחייו יקבע מי אני ומה היא העבודת השם שלי"
היא לחצה על הכפתור .
קמה ופנתה לייציאה מחוץ לאוטובוס .
היא הסתכלה אחורה מבטה מופנה אל הנער .
הוא היה בן גילה , המון טלטים כיפה קטנה.
אבל לשניהם היתה אמונה בלב.
חזקה מכל דבר.
היא ירדה מהאוטובוס.
מחייכת.
שמי בנימין והרבה שנים אני כותב לכל מיני מגירות
החלטתי לנסות ולצאת קצת החוצה
אשמח לתגובות.
יום נהדר וכל טוב לכולם
סְעָרוֹת שְׂעָרוֹת
שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת
מַלְבִּינוֹת וְנוֹשְׁרוֹת
צָרוֹת מְרִירוֹת
שֶׁמַּשְׁאִירוֹת זִכְרוֹנוֹת
וְשׁוּב חוֹזְרוֹת וְצוֹמְחוֹת
וְאֹתִי מְכַסּוֹת
גַּם צָרוֹת גַּם סְעָרוֹת
וְכוּלִי מִתְמַלֵּא שְׂעָרוֹת לִבְנוֹת
וְצָרִיךְ לִפְעָמִים פָּשׁוּט לְוַתֵּר
עַל צָרוֹת סְעָרוֹת וְגַם עַל שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת
פָּשׁוּט לָתֵת כַּמָּה שְׁקָלִים
לְסַפָּר אוֹ עֲנִיִּים
וְלִזְכֹּר לְהַשְׁלִיךְ
לֹא רַק בְּתַשְׁלִיךְ
הַשְׁלֵךְ עַל ה צָרַתְךָ
וְהוּא יַעְזְרֶךָ
הַשְׁלֵךְ עַל ה סַעַרְךָ
וְהוּא יַעֲנֵךָ
רַק יַשְׁאִיר זִכְרוֹנוֹת
שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת
שֶׁהַכֹּל עוֹבֵר וְשׁוּב צוֹמֵחַ וְחוֹזֵר
סְעָרוֹת לְבָנוֹת
מַלְבִּינוֹת וְנוֹשְׁרוֹת
ממש חמוד
יש לך כתיבה יפה וסוחפת
אתה חדש כאן?
אהבתי את המסר (והכיוון שלו) ואת ההתנסחות של כמה משפטים בשיר. קצת קשה לי עם החזרה המרובה, אבל זו נקודה אישית שלי והסגנון הזה בהחלט מקובל.
יש כאן הרבה פשטות, התבוננות נקיה, מטאפורה מעולה, מבנה טוב... תמשיך לכתוב!
סיפור שכתבתי אחרי עוד לילה נוסף ללא שינה..
זה עוד יום אחד שעובר על רון. רון הוא אדם טוב. אוהב לעזור למשפחתו ולחברה והוא מאוד אכפתי ואחראי.
"אבל היום ההרגשה הזאת שוב חוזרת אליי" חושב רון. בשביל מה החיים הסיזיפיים האלה? בשביל מה אני קם כל בוקר לעבודה וממשיך לשרוד את מהלך היום?
תמיד היה לרון מחשבות כאלו אבל תמיד הוא הצליח לזרום איתם איכשהוא. אני אוהב את נוגה ואת ילדיי ואני חי את חיי בצורה הטובה ביותר. אני עושה את מה שאני אוהב ואני תורם את חלקי לעולם.
אבל זה לא מספיק. למה?! לא יודע. אבל התחושה הזאת עדיין פה. ממשיכה לנקר מאחורי הראש. לאט, אבל בעקביות בלתי פוסקת. ומה יקרה אם אני אשתגע? מה יהיה עם ילדיי? איך אישתי תוכל לסחוב אותי..
וכך רון חוזר הביתה. נעמד מול הדלת כדי לעטות על פניו איזו הבעת שמחה ופורץ הלאה.
אחרי שהוא משכיב את הילדים לישון ואחרי שהוא ונוגה כבר דיברו על היום שחלף התיישב רון במרפסת והמשיך לחשוב.
די כבר עם המחשבות האלה! למה אני לא מסוגל פשוט לחיות?! זה הרי גם ככה לא מוביל אותי לשום מקום. לחשוב על האכזריות לעומת הטוב בחיים. על העדר האלוקות המשווע. על החידלון הנורא שבני האדם מנסים למלא. למה לא נולדתי פשוט בהמה? ככה לא היו שום שאלות קשות שדורשות תשובות.
"אתה בא רוני" שאלה נוגה בחיבה.
"קדימה שייקספיר בוא לישון קצת"
"אני כבר בא מאמי רק מסיים את הנס" ענה רון.
אני זוכר את הימים האלה.שחשבתי שאחרי שאתחתן העצב ייעלם. איך קיוויתי כל כך לשיחות אל תוך הלילה ולמבטים הארוכים לתוך העיניים. משהוא השתנה אחר כך? יכול להיות. אבל עדיין נשארתי אותו בן אדם. עם אותו עצב בלתי נסבל על הגב, עם הדיכאון שממשיך לתפוח עם הזמן. ואולי לא יתפוגג לעולם.
ועם המחשבות העליזות הללו סיים רון את היום והלך לישון.
למחרת נסע רון עם אשתו להקפיץ את הילדים לגן. בדרך הוא עבר בצומת ראשית ומשאית שנסעה באדום נכנסה בו מהצד במהירות מטורפת.
כל מי שהיה ברכב נהרג במקום. כמעט. חוץ מרון.
אחרי שהוא כבר נמצא במצב צמח כשהוא סובל מפצעים אנושים הרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לחיות.
"תשמעו הורים יקרים,ניסינו הכול.באמת שניסינו הכול. הוא בכל מקרה כבר לא בחיים,זה רק המערכות הבסיסיות שלו שפועלות והוא כל כך סובל בכל רגע נתון, עדיף כבר לסיים את זה.."
"מה?! לסיים?!" חושב רון.
"לא תשמעו אני חי! אני שומע אתכם!" מנסה רון לדבר. אבל לא יוצא שום דבר.
והוא רואה את הרופא ניגש למכונה כדי לנתק אותה מהחשמל והוא מנסה בכל כוחו, לזוז לצעוק רק לחיות! אבל אף אחד לא שומע.
ופתאום הוא חש ביד שמלטפת אותו.
"זהו הכל נגמר.." חושב רון לעצמו.
ולפתע הוא שומע קול מוכר.
"קום רוני שלי"
"נו..נוגהה?"
"שוב פעם חלמת חלום רע.."
והוא פוקח את עיניו ומביט בעיניה ארוכות.
"לא נוגה.. זה היה החלום הכי טוב שאי פעם חלמתי"
מקווה שזה מתאים לרמה "הדתית" של הפורום..
אם יש ספיקות, כדאי לתייג אותי (פעם הבאה).
