פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 48)

מה זה. מה זה.

אני חייבת הסבר דחוף

ממש עוצמתי.. וואו

גם אהבתי שבין הבתים של הסיפור

שילבת מעין קטע שמבטא את זה בצורה פואטית יותר

זה ממש כישרוני

בע"ה שיהיה לך רק טוב.

-גלוי.

אני לא כ"כ יודע איך להגדיר דברים כאלה, אולי "מעורר זעזוע"?

הרגישו את זה.. ממש היה אפשר להרגיש את הלב שמונח במילים שלך.

זה כמו שמראים לך פתאום סוד ענק לשניה ואתה כזה "מה? מה? מה היה פה?"

זה מאד מיוחד ולמרות שהקטע היה יפה ברמות לא מצויות הרגשתי רצון בוער לדעת מה עומד מאחורי..

אמן שיהיה לך רק טוב גלוי, תמשיכי לחפש אותו. והלוואי שתכתבי עליו כבר בצורה הנוגעת שלך

באמת תהיתי לאן נעלמת לאחרונה...

מדהים. ממש.
וואו כמה שזה נכון.
 

"וְהַגְּשָׁמִים הָאֵלּוּ.
מָה הֵם אִם לֹא דִּמְעוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהִים. הַבּוֹכֶה אִתָּנוּ יַחַד
תִּתְרַגְּשִׁי מֵהַגְּשָׁמִים,יַלְדָּה"
 

תודה ככ אנה.

@פשטות.

מטאפורות חזקות, דימויים יפיפיים... רק, לנשמה שלי קשה עם התוכן.

אולי תענה לאתגר?

לעיתים הוא מרומם, עטוף גלימה, חבוש כתרים

לפעמים יורד לעם, דואג ומעצב את המתים

ממוקם בקצה התחום, נמצא ממש בגבול

מספק הרבה הרפתקאות, אולי גם יעזור בבישול

זו המילה בכמה שינויים וטעמים,

מצאו אותה, רדו לעומקה, ותראו פלאים

כנ"ל @טיטו

לעיתים נבדל ומרומם, עטוף גלימה, חבוש כתרים

לפעמים יורד לעם, מייפה ומעצב את המתים

ממוקם בקצה התחום, נמצא ממש בגבול

מספק הרבה הרפתקאות, אולי גם יעזור בבישול

זו המילה בכמה שינויים וטעמים,

מצאו אותה, רדו לעומקה, ותראו פלאים

(אבל מי זוכר)

היא פותחת בה"א וחותמת בה

ובתוכה אורך ורוחב אבל בלי וא"ו

סוד אי"ק בכ"ר של ארבע בסדר הפוך 

ידועה ליושבי אכסדרא ולכל סב.

כותל בארמית - קיר בעברית.

לכותל זה אין שום קדושה בפני עצמו, מכיוון שהוא אפילו לא כותל צמוד להר הבית.

זהו קיר תמך שבנה הורדוס בתקופת בית שני, אחד מיני שלושה, צפון מערב ודרום,

ואין להם קדושה כלל בפני עצמם, לבד מקדושת א"י וקדושת ירושלים, נפקא מינה לזה שאפשר לשבת למעלה, לאכל קדשים קלים ולנדנד רגליים.

אנשים מצטטים את המדרש על השכינה שלא זזה מכות מערבי - זהו הכותל של חומת העזרה, ללא קשר לחומה החיצונית של הר הבית.

אכן, שאט נפש כלפי אותו קיר אדיר שבנה הורדוס עבד חשמונאי.

התפילה בכותל המערבי החלה לפני כמה מאות שנים בסך הכל, והיא החלה שם דווקא ולא בכתלים האחרים מכיוון שהאחד הזה בנוי בצמוד לרובע היהודי, שבעבר היה משוך יותר לכל אורכו עד פרעות תר"פ-תרצ"ט. לעומת זאת בחלק הצפוני אין שום זכר לקיר מאוחרי הבנייה הצפופה של הערבים.

בכותל המערבי היו אמנם בתים ושכונות,  אולם היה קטעים ללא בנייה צמודה, שאפשרה להתפלל בסמוך לבית האלוקים.

הכותל המזחי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה, ובצמוד אליו שוכן בית קברות ערבי עתיק, שנועד כביכול למנוע מהמשיח לעבור שם כיוון שהמקום טמא לכאורה, והמשיח כידוע לחובבי מדרשי אגדה יגיע מן המזרח, על כן כמובן נקברו היהודים בהר הזיתים, על מנת שלכשיבוא המשיח יתעוררו לתחייה.

בכותל המזרח היהודים לא יכלו להתפלל בבטחון, מכיוון שהדרך עברה או על יד סילוואן, או בתוך הרובע המוסלמי. מסביב לירושלים היו חיות טרף ושודדים מכפרים סמוכים, וסתם מאהלי בדואים. בכלל תפילה בבית קברות מוסלמי אינה בטוחה כשכל רגע עלולים להופיע השבאב.

הכותל הדרומי יכל להיות אפשרות, אלא שהוא נחצה באמצעו על ידי חומת העיר, והחצי הפנימי משמש בין היתר כניסה להר הבית עם מספר מבנים לפני השער. למעשה השער מוביל ישירות לאל אקצא, פונה גם לפנים וגם לבחוץ העיר.

אין ספק שמבין הכותל הדרומי למערבי ייבחר המערבי הקרוב והמרשים, מה גם ששלושת הכתלים הפונים פנימה אינם גובלים בשטח הר הבית.

על כניסה להר הבית לא היה שייך לדבר בכלל, כמו שתיאר זאת החתם סופר "הוא (מושל ירושלים) קפדן גדול כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל" צורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

בספרו של הרב אורנשטיין - יומן הכותל, הוא מתאר את הפרעותיהם המכוונות של הערבים, טקס הזיכאר, גללים ברחוב הצר של הכותל, זריקות אבנים ועוד. כל זאת אירע בצמוד לרובע היהודי, אז אין כלל וכלל מה לדון בשאר הכתלים הרחוקים. הרב אורנשטיין מתאר את הפחד ללכת לכותל בזמן הפרעות, ואת מארבי השבאב ליהודים שהולכים לכותל, יהודים שהוכו ונשחטו באכזריות.

לגבי המדרש כי כותל מערבי לא זזה ממנו שכינה וכו', מההקשר ברור שמדובר בכותל העזרה, לפי שיש במדרש מעין מחלוקת מהיכן לא זזה השכינה, יש מי שאומר ההיכל, יש מי שאומר קודש הקדשים, ויש את האומר כותל מערבי - מאי כוונתו? או לכותל ההיכל, או העזרה, שהם סמוכים לארון הברית.

מקום מתקדש באופנים רבים, אבל גם אם כל עם ישראל יתפלל בחניון גבעתי המקום ישאר אספלט ותו לא.

אילו היה שם גג היה אפשר לומר שזה בית כנסת עתיק, מכיוון שאין שם גג אז אולי רק החלק הפנימי הוא בית כנסת, שהרי רק שם גם יש ארונות קודש קבועים.

וגם בית כנסת, הייליגע בית כנסת, בבית כנסת הרמב"ן והחורבה אין אדם אחד שסובר שיש בהם קדושה מיוחדת בגלל שהם עתיקים....

עדיף להיות ימין או שמאל ולא מרכז שנשאר קירח מכאן ומכאן

קשה לי עם המבט הקשה הזה כלפיי יהודים שכוספים לבית ה' וחפצים בבניינו אבל הם ורבותיהם לא רוצים לפגוע במקרה בקדושתו. 

אני מבין שאתה רוצה לקדם את בניין הבית בדרך מעשית יותר אבל זה לא סיבה למבט הקשה הזה.

אני בטוח ש99% מהמתפללים בכותל כוספים כמוך לבניין הבית.

שמע, אני אדם קשה שמי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב לקטרג על אנשים.

אז אל תקח אותי קשה מדי,

אבל לדעתי 50 אחוז מהאנשים שמגיעים לכותל בית המקדש חשוב להם כקליפת השום,

עוד עשרים אחוז לא הדבר שהכי בוער להם, אבל איפשהוא הם חושבים על זה,

עוד עשר אחוז כוספים לבניין המקדש אבל פשוט טפשים מכדי לעשות משהו, עוד עשר אחוז יודעים שיש מה לעשות אבל מה לעשות ומסבות שונות לא עושים כלום, עוד חמשה אחוזים עושים מעט פעם בשנה איזה סיבוב שערים, עוד שלושה אחוזים עושים יותר אבל מבחוץ ולא מתוך ההר, ועוד שני אחוז שמגיעים בדרכם להר הבית בכלל, ואני בתוכם.

תודה על זה..

זה מיוחד.

נוגע וטהור. קטע גבוה כזה,קצת כאילו מעולם אחר.

לא יודע מאיפה נוסע הצורך להגדיר דברים במילה אחת. זה לא בא מתוך זלזול או הקטנה, אלא מתוך רצון להשיג דבר גדול כשאין אליו את הכלים המתאימים.

יש רצון ויש רצון.. הרי בסוף גם זה שעכשיו העולם הוא עולם שקר עם ככ הרבה רוע ועצב, גם זה רצון ה', ולמרות זאת לא לשם אנחנו מכוונים כשמדברים על לרצות את רצון ה'.

ומהצד הפשוט, את מתכוונת לכאבים של מלחמות עם היצר? הרי זה המלחמה, כי אם היה בנו רצון טהור ושלם בלי שום סיגים ורצונות סותרים לקיים רצון ה', לא היו הכאבים האלו..

מהצד הפשוט, דיברתי על כל סוגי הכאבים.

הסיבה שכואב לנו, אולי כי אנחנו לא יודעים מהו רצון ה'.
אבל ברור שזה בגלל שאנחנו רוצים אותו, כל עוד אנחנו חיים

אם לא היינו רוצים את הטוב הגמור-שזה כנראה רצון ה'. העולם של הרע והשקר(שרצון ה' מסתתר בו) שאת מדברת עליו,
לא היה מכאיב לנו ככ,
היינו שמחים בו.

אז שוב אולי יותר נכון לומר "כל העצבונות שבעולם באים רק מפני שהאדם רוצה את גילוי רצון ה' באמת לאמיתה"
מבינה?

 

למרות שבתכלס אנחנו לא רק רוצים את רצון ה', ולא רק את הגילוי שלו.. ולכן העולם שלנו הוא עולם שקר כזה, ואז יש סתירה בין הרצונות, וכואב.

ז"א, כל העצבונות באים בגלל הסיגים האלו שברצון שלנו..

אני חושבת ויש הרבה מקורות לכך
שכל רצון, כל רצון שיש לאדם אבל כל כל רצון,
אם תכנסי לעומק, תראי שהוא רצון לה'.
גם אם זה עם פניות אנוכיות.
כי כל המהות של האדם היא רצון ה',
אז גם אם זה בשביל עצמו זה בשביל רצון ה'.

אבל יש גם לכלוך וחלקים פחות יפים ברצון שלנו..

זה 'ריק'. זה 'הבל'
זה כמו ההבדל בין חושך לאור. 
שחושך הוא היעדר אור,
קשה לומר שיש ממשות לרצון שהוא לא רצון ה'.

בכל אופן אני שאלתי את השאלה על הציטוט על ה'בעומק'..

אממ אז לוידת

בהחלט מתאים לפורום למרות שזה הרהורים..

אני גם לא מכירה את הציטוט ומעניין ללמוד אץ הרקע שלו מהמקור.

אבל משפט אחד תפס אותי במיוחד, זה:

והרי, אם הכל זה ה' יתברך אז איך יתכן מצאיות של רצון שהוא איננו רצונו?!

אני לא יודעת אם הבנת מה ששאלת פה, אבל זה שאלה עמוקה כ"כ, וחודרת לי עמוק עמוק...

בתור חב"דניקית זה מתחבר לי מיד למושג בחסידות שנקרא 'הצמצום'

הקב"ה צמצם כביכול את אורו יתברך כדי שנוכל להכיל זאת בעולם

'הצמצום' הוא המקור של כל הכאבים, המכות, השריטות

כל מה שלא רואים בעיניים גלויות שהוא טוב גלוי...

ואז את מגיעה, ושואלת (או שלא ואני מפרשנת אותך לא נכון)

'איך זה יכול להיות - שהקב"ה מצמצם את האור שלו? שיכול היות הגבלה באור של ה'? ובחיים עצמם, כשאתה נאבק ונופל ומרגיש שאתה רק רוצה לא להיות, יש רגע כזה שאתה אומר - זה אתה ה'? איך זה יכול להיות?'

התשובה עמוקה ומדהימה לא פחות.

אבל לפעמים לא צריך יותר מהשאלה

תשכתבי לי אם לזה התכוונת

ואם יעניין אותך אכתוב פה את התשובה כמו שלמדתי פעם...

תודה על הטקסט הזה ריגשת אותי

וואי ברוך ה', שמחה שנגע בך.

יכול להיות שזה ההגדרה של השאלה.
בסוף, כמו שכתבתי למוריה. ברור שה' רוצה שהרצון שלו יתגלה בעולם.
אז עם כואב לנו(עצוב לנו) זה כי אנחנו רוצים טוב גלוי(אולי כמו שאת אומרת מעבר ל"צמצום"? אז בעומק אנחנו כן רוצים את רצון ה'.
אז איך אפשר להגיד שלא?

זו איזו שהיא נקודה שלא מסתדרת לי בכלל, הרי תמיד אדם "מצדיק" את עצמו, לא חושב שאדם יכול לעמוד מול עצמו ולהגיד "בחרתי ברע" בלי להסביר שהוא לא ידע, לא היה חזק מספיק מול העצבות, הכאב, וכו

תמיד האדם חווה את הבחירות שלו כהכי טובות שהוא יכול להוציא, ואז יוצא שהנסיון הוא האם הוא יוצא חלש או מחוזק, (מכיר כל מיני מקורות בנושא, אנסה להיזכר)

בקיצור, באמת תהיות כואבות ממש, תחושה של הרחקה, הנמכה של הרצונות הטובים שלנו.

אולי אפשר להסביר את זה קודם כל באופן הכי פילוסופי ופשוט, שהמציאות היא רצונו המוחלט של הקב"ה, במאה אחוז, ואם לאדם כואבת איזו נקודה ומצערת אותו, הוא כביכול רוצה משהו אחר מריבונו של עולם, לא שזה רע במהות, אבל במצב האמיתי אדם שמח תמיד כי הקבה משגיח על הכל באופן אינסופי ולא מוגבל.

אני לא חושבת שזו רק "הצדקה".
אני בגישה שאנחנו באמת באמת רוצים את הטוב.

אבל לפעמים במציאות מסתתר הרצון של ה', ולמה כואב לנו? כי אנחנו רוצים שהוא יתגלה
ובעומק גם ה' רוצה שהוא יתגלה, אז אנחנו כן רוצים את רצון ה', באמת.

שזה לא מתיישב לי עם הפיסקה

זה לא מבטל את הרצון האמיתי, ובגלל שהקב"ה גם רוצה במציאות כמו שהיא יש שאלה גדולה על העצבות

הקב"ה רוצה במציאות כמו שהיא שלרוב בגלות היא מבטא הסתר. אבל מצד שני הוא כן רוצה להתגלות בעולם. 
הוא כן רוצה שהטוב יהיה בגלוי.
אם לנו כואב שכואב לנו, לו זה עוד יותר כואב פי אינסוף, לא ככה?

אבל כאב שלם כזה, כאב מוגדר שמתודלק על ידי אהבה, אם כאב אז רק ככה

כמו שכתבת, הכאב קיים, אבל הוא לא בהכרח מוביל לעצבות, הכל תלוי בכיוון ההסתכלות

בין צער/מרירות, לעצבות.

שזה לא שהאדם רוצה רצון אחר.
אלא שהוא לא 'רוצה'
יש פה העידר הרצון

למרות שמה מניע את האדם אם לא הרצון, כל המהות שלנו זה רצון ה'.
אולי באמת מה שהופך כאב/צער לעצבות זה החוסר הנעה, החידלון והיאוש
שזה מעיד על העדר רצון.

אז זה לא שיש מציאות של רצון שהוא לא רצון ה'
אלא, שיש חוסר ברצון.
"כל העצבונות שבעולם באים רק מפני שאין האדם רוצה את רצון ה' יתברך"
זה לא שהוא רוצה משהו אחר, הוא פשוט לא רוצה.

למה עדיין אין דרך לעשות לייק לדברים בפורום

מכל מקום, הרב זצ"ל עונה על השאלה שלך באורות הקודש חלק א', אני מעתיק את הפסקה עם ביאור:

יב - עצם המחשבות השונות

בפסקה הקודמת דברנו על דעות. כאן (וכן בפסקה הבאה) הרב מדבר יותר על מחשבות (פרטיות), לומר שאין סתירה בין כל המחשבות שבעולם. כל מחשבה שישנה בעולם יש לה מקום. לפעמים צריך הרבה עבודה כדי להבין מה המקור והשורש הרוחני שלה ואיך היא מתחברת לעולם הקודש הכללי.

איך יתכן שאין סתירה? מאין מגיעה קביעה זו? – רמוז כאן ומפורש בפסקאות הקודמות, כל מה שיש בעולם הוא גילוי אלוקות. הרב מרחיב את קודמיו בתורת הקבלה לומר שהדברים עומדים גם על מחשבות ודעות. גילויי אלוקות שנשתלשלו ונתעבו – הכל מתחיל מצלם אלקים. בכל יש צד רוחני נכון וקיים שמופיע באלוקות.

המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים.

ניצוץ הוא חלק קטן מן האש וכביכול עומד בפני עצמו. הניצוצות הם חלקים של אור, של גילויי אלוקות (המשולה לאור). אין אלו חלקים שעומדים בפני עצמם (כמו שהעולם "גורם" להם להראות) אלא הם חלק מאחדות.

אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים, מעכבים את ההבהקה האורית של חלקים, המקבילים להם.

(התיחסות גם לכת' לקמן "וכל זה" וכו') ליקוי המאורות, כמו שמבואר בגמרא, "מסוכן" לישראל רק כאשר הם אינם עושים רצונו של מקום. גם השמש וגם הלבנה קרויים מאורות. ליקוי של אור, במובן הרוחני של הרב, הוא החשכה של דבר האמור להאיר לעולם – מה הוא? המחשבות, הדעות. כיצד באה ההחשכה והליקוי? במחלוקת, כשצד אחד מבטל את חברו. כאשר קוראים כך את הגמרא – כך הוא הפשט: עם ישראל אינם צריכים לחשוש מהחשכה של דעות.

כמו שגוף יכול להסתיר את חברו מהאור ולהטיל עליו צל, להאבק עם חברו, הוא בעצם מלקה את המאורות ביחס אליו. "חלקים" – רמיזה להנ"ל, שיש שלם שמתגלה בניצוצות. ישנם הרבה הארות של הרבה חלקים, אבל בפועל, בעוה"ז, מה שקורה מחמת קטנותו הוא שיש צללים, אחד מכסה על השני, ולא שמים לב שאין סתירה מהותית בעצם. באיך להופיע את הדברים יש סתירה, אבל אם היינו מבינים שביסוד כולם מסכימים – המחלוקת היתה פחות חריפה, אבל מה שקורה זה שכל אחד מסתיר את השני.

ומה הוא מקור ההצללה? (אנו למדים מהשאלה הזו של הרב שבעקרון ניתן לראות את המקור והבסיס השווה, אלא שיש מונע).

והצללים הם תולדות הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל, או ההתפעלות (בלשון הספרים - 'הרְגש'), שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות (רוב הרעיונות, הרעיונות הרגילים), שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת.

יש כאן שתי סיבות: א) דמיון; ב) רגש. מכח שניהם אדם מגיע לחשיבה שבשכל מזוכך לא היה מגיע אליה. דמיון – חשיבה על דבר שלא נמצא במציאות (לפניו). דמיון פועל גם על מחשבות ודעות (תאוריות), "להמציא" דברים שאינם קיימים.

(אדם יכול דמיין שמי שהוא צדיק אסור לו ללמוד חכמות חול. מה מקור הדמיון? אין לכך הוכחה שכלית, אבל יש לזה למה לסמוך מתוך המציאות הנגלית. האדם מדמיין שזה חלק מן האמונה שלו. אדם מוסיף נספח לאמונתו שבאמת לא שייך שם. וכשבא אדם להוכיחו על טעותו – הוא מיד נלחם. ללא אותו דמיון, ע"י שכל טהור, לא היתה הבעיה הזו). (מחשבות מכח הדמיון יכולות ליצור צללים [מלחמה]).

רגש – כאן לא מדובר על סתירה שמובילה למלחמה. קשה לאדם ברגשו עם משהו חדש. יש כאן סוג של עצלות מחשבתית. הרגש מונע את המוטיבציה לאחד ולהתברר עם המחשבה החדשה.

הקשירה של הרעיון החדש לרעיונות הישנים דורשת התבוננות מחדש על הרעיונות הקודמים, וזו עבודה שקשה לאדם לעשות, זה מתנגש לו עם הרגש.

וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו,

למה זה דבר שצריך לפחד ממנו? – כוונת הרב על מחשבות באמונה (קצת מצמצם את הדיבור שפתח איתו בהתחלה). אמונתו של כל אדם צריכה להתמודד עם אמונות חדשות. לגויים יש סיבה לפחד (מכח המדעים והשכל), שכן הברירה היא ש'או הוא צודק או הוא צודק'. מכאן הפחד של הכנסיה (הנוצרית בימי הביניים) מן החידושים, שכן אין להם את ההסתכלות האחדותית על המציאות.

הקשורים בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות השלם, שלפני אחד (לפני המילה "אחד", שאינה יכולה באמת לתאר את מציאותו, שכן הוא קדם לה), המרומם מכל ברכה ותהלה,

הביטויים באים להגיד שהקב"ה קדם לעולם לא רק כרונולוגית אלא גם מהותית, כך שהכל מושפע ממנו ומגלה אותו.

הם (עם ישראל) עומדים עדי עד על עמדם.

אין הכוונה שאין התפתחות באמונה, אלא שביסודי האמונה לא עומדים בפני משהו שאיננו פוחדים שימוטט אותנו. כל המתגלה הוא נכון ברובד מסוים, כך שנוכל להופיע אותו בתוך אמונתנו. כן, נצטרך לזקק את אמונתנו, אבל יש לזה מקום. וברובד מסוים אנו מחכים להתגלויות ומחשבות חדשות אלו, שכן הם מדייקים את אמונתו. איך? צריך לשקול כל מקרה לגופו. אין הכוונה רק לגילויים מדעיים אלא גם להתפתחויות תרבותיות ועוד.

יהמו (יהיה בהם מהומה, תסיסה) יחמרו (מערבולת ימית) מימיו ירעשו הרים (אוה"ע) בגאותו (המהפכות שהוא ית' מוביל בעולם) סלה, נהר פלגיו (עם ישראל) ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, ד' צבאות עמנו משגב לנו (אנו סמוכים ובטוחים בקב"ה בעניין "מלחמת" הדעות) אלהי יעקב סלה.

ואשתדל.