אללה הוא אכבאר אללה.
הך בסלע הך. השלך האבן שלוף חרבך
אשהד אנא לא אלהה אלא אללה
הרם הידת, לחץ על דוושת רכבך
אללה הוא אכבאר אללה.

 

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.
בימיני לולב רובה. בשמאלי אתרוג רמון
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
בית כנסת - השדה. התפלה - מלכות ציון.
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

 

אשהד אנא מוחמדן רסול אללה.
הוצא הרובה, הטמן המטען
חיא עלא אל-פלאח
שלח הפצמ"ר. שיתבוססו הערים בדמן.
אשהד אנא מוחמדן רסול אללה.

 

ה' הוא האלקים. אין עוד מלבדו.
דע מה ה' אלוקיך רוצה מעמך
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים
בנה ביתך כבתחילה וחונן מקדשך
ה' הוא האלקים. אין עוד מלבדו.

 

אללה אכבאר. אללה אכבאר.
השולט בהר ישלוט בארץ
לא אלהה אלא אללה.

נתנה הרשות בידך לחבל בארץ.
אללה אכבאר. אללה אכבאר.

 

רבונו של עולם. המלך הקדוש.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
קדוש. ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו.
ושם נעלה ונראה ונשתחווה שלוש פעמי רגלנו.
רבונו של עולם. המלך הקדוש.

 

איפה בת המלך
לאן היא נעלמה
הנשמה צורחת
אין שום תשובה
געגוע אינסופי
למלך
שצעק וכעס
וגירש
ורוצה חזרה
את הילדה שלו
את כל כולה
החיפוש רק התחיל
כמה מלחמות
כמה אהבות
ריחוקים
בלבולים
והלב שותק
נותן לה לדבר
מבחינתי להיגמר עכשיו
אבל יש תפקיד
להחזיר אותי אלי
ואני לא מסיימת באמצע
אבא שותק
לא מסביר דבר
נשאר רק לנחש
להחזיק
בקצה של ידיעה
של אי ידיעה
מתגעגעת
לא יודעת למה
זה מכאיב
כאב נקי
הראש שלי כואב
אולי גם הלב
הכל מתגמד
מול האינסוף

 

לאט לך לב ממהר,

לאט לך רגש דוהר.

 

מראש.

רוץ לך במדרון אינסוף,

רוץ לך אל עבר הסוף.

 

מסוף.

קח לך עין מראש,

קח לך מחשבת מחוץ.

 

מעת לעת.

הבט לך למעלה,

הבט לך - לעולם

כתבתי אותו לפני כמה חודשים טובים בצד ותכננתי לפרסם אותו אבל שכחתי ממנו עד הערב. אז עכשיו ליטשתי אותו קצת והינה הוא לפניכם:

 

דרך ארוכה ומאובקת מתפתלת.

דרך שחוקה ומחובקת, אוהבת.

עקבות חיים טבועים הם באבק,

מסמנים צמיחה מתוך מאבק.

 

ובדרך צועדים הם לבבות רגישים,

מחפשים רגיעה מחיים מתישים.

משוררים וסופרים סורגים הם את הדרך,

יהודים מתוקים מוצאים להם שם ערך.

 

פורום מנומנם אוצר לנו זיכרונות,

שם חתומים להם רשמי קורבנות.

מקום של צמיחה, חירות ושלווה,

מקום מלא בהמון, המון אהבה.

 

--

ההשראה היא כמובן אתם הכותבים היקרים פה בפורום.

שמיים
שלא אומרים לי כלום
דמיונות
שלא נכנסים אל חדרי הלב שלי
שמיים
שצריכים לקבל משמעות פנימית עמוקה
דמיונות
שמכאיבים לי כי אפשר להרגיש איתם כ"כ ריקה
כאב
על אמת ושקר שחיים בעירבוביה
נחמה
על האמת המנצנצת
דווקא מתוך החיפוש והשאלה

חושך שורף
כאב זועק
ואת הולכת
את הולכת בלי כוח פיזי
את הולכת עם הנשימות האחרונות
את הולכת כי יש בפנים עמוק משהו שלא מרפה
את הולכת כי כל כולך נעמד בגבורה לצידך
נלחם עליכם
על הנר שלא יכבה
שלא
יכבה

מי שלא חווה את האובדן לא יבין.
שפתאום אין אמא.
מה זה אמא בכלל?
זאת לא סתם אישה.
זה לא השכנה,
וגם לא סבתא או דודה.
אין מישהו שיכול להחליף אותה.
אין מישהו שיכול להקל על הכאב שעולה בלילה,
על הדמעות שיוצאות בשקט.
על ההתמודדות להיות חזק, יציב.
להסתכל קדימה ולהאמין שיש עתיד.
לנסות לדמיין את ידה נשלחת מהשמיים,
מלטפת.
לנסות לשמוע את קולה מתעניין, שואל,
ותוך כדי גם לנסות להרחיק את הזיכרון.
להרהר בה כל לילה,
לטמון את הראש בכרית ולצעוק לה,
״למה הלכת??? למה?? איך השארת אותי ככה לבד?
איך אני אמור להיות חזק? איך אני אמור לשרוד?
ואמא, אין מי שיסביר לי מה לעשות עם הכאב הזה,
אין פה אף אחד שיודע מה עובר לי בתוך הנפש פנימה.
אני מתגעגע, אמא״
ואז לקום ולכתוב את הכל,
לקפל את הדף ולטמון אותו עמוק עמוק בכיס.
ללכת לבקר אותה,
בבית החדש בהר המנוחות,
לטמון את הפתק מתחת לאבן הקרה,
להשען עליה,
ולהרגיש שיש שם אמא.
שהייתה פעם שלך

רוצה לנוח
לשכוח
אולי לסלוח
לדברים שאין עליהם מחילה
מנסה לעמוד מול הפחד
לחיות איתו
בית.
זה לא גג וארבע קירות
בית זה מקום
שהוא שלי
ללכת מימנו
לחזור אליו..
אחרי תקופות של בריחה
ונדודים
הלב כבר לא מסוגל
לשהות במקום אחד
יותר מכמה שעות
התרגל
זאב בודד
ואלוהים שותק
נותן יד
מסתכל מהצד
נותן לי להבין
שהוא איתי
ואני בורחת מימנו אלי
וחזרה אליו

שתיקות של עצב צורב,
עיניים נשענות על חלון.
לב מדמם לכל עבר,
גוף עייף,
ילדה בוכה בתוכו.
נשימות איטיות.
לאט.
להחזיק חזק
בחלקיק שניה הזה.
לא לרצות שהזמן ימשיך.
רק להעמיק,
בעכשיו,
בתהומות שבך.
בעייפות.
בעיניים הצועקות כאב.
להרגיש
את הויתור שבך,
הויתור השורף,
לשמוע אותך
אומרת בלי קול
זהו, לא יכולה יותר

מיואש.
מרגיש כאילו החיים גדולים עלי,
נופל מתהום לתהום ורק אז מבין שהתהום הקודמת לא הייתה עמוקה.
ואיפה שאני לא הולך לא מוצא בית.
אז בית פיזי יש.
אבל בית נפשי אין.
והם אומרים לי תגיד תודה,
אתה מסודר,
יש לך עבודה…
אז כששואלים אותי מה שלומי,
אני מחייך ואומר שטוב כמובן,
והכל משתפר,
ווואלה ב״ה שום דבר לא חסר.
אבל בפנים עם כל מילה,
אני מרחיק את עצמי מהשאלה,
מהשואל.
כי אם אני לא יכול לספר לו את האמת,
אז מה הוא שווה?
הוא לא חבר.
ווואלה נמאס מאנשים,
ממשחקי כבוד,
מכל מיני מתפלצנים עם אגו.
ולא,
אני לא בא לכתוב בצורה מיופיפת,
כי עמוק בפנים הנפש שלי צועקת.
אז אל תציעו לי לערוך ושוב לכתוב,
כי זה מילים שבאות מהרחוב,
באות מבפנים,
מילים שבודד האדם שיבין.

ארץ ישראל
אמא
אדמה רטובה
מדמעות של ילדים
מהגשם
מהטל שמנקה
הרוח צולפת בי
מנסה לשאוב כח
לקום
להמשיך בסיחרור
שאני יוצרת
בלי טיפת שליטה
רוצה שמחה
שלא תלויה בדבר
הלב נשבר
נשמות של תוהו
מנסות
להסתדר עם עולם התיקון

רעש גדול
מחשבות על מחשבות
מרפה בין לבין
לא מבינה מה אבא רוצה
ואיפה אני
מה אני רוצה
ומה זה אני
חוץ מהגוף שהוא מוחשי
האמת נעדרת
רודפת אותה
כל החיים
ולא משיגה
את זאת ששייכת לי.
ואולי זאת התכלית
לרדוף
אף אחד לא אמר להצליח...
החיים מוזרים
הבורא דואג
שלא יהיה לי משעמם
לרגע קטן
לפעמים זה נחמד
ומצחיק
איך הוא מסובב את הכל
ביחד איתי
משאיר אותי בלי שליטה
על כלום
כזאת קטנה
עם שכל ענק
ולב שפועם יותר מדי..
אין לי מקום
את זה הבנתי מזמן
יש רגעים שזה מורגש יותר ופחות
עכשיו
לא אכפת כבר
שיעשה בי מה שהוא רוצה
לא נישארה לי טיפה אחת
של דעת
אז מי אני
שיכוון משהו
בטח לא את החיים שלי
לעזעזאל עם המחשבות

מצב טיסה על שקט
הקפוא נעלם לו,
ומשהו שם נוזל
ששש. מצב שקט
כשמספר בשעון דיגיטלי נעלם
קפוא שם. מספר חסר.
הלקוח אינו זמין כעת.

כֻּלָּם מְמַהֲרִים מִפֹּה לַבָּא
מִדְּאָגָה לְאַכְזָבָה
מִדֵּי פַּעַם נֹפֶשׁ בִּקְטַנָּה
חַיִּים שְׁלֵמִים בְּלִי מַחֲשָׁבָה
שִׁגְרָה בְּאָפֹר צְבוּעָה
שׁוֹכְחִים מֵאֵיפֹה וּמֵאַיִן בָּא
כִּמְעַט וְאֵין כְּמִיהָה
כִּמְעַט וְאֵין תְּשׁוּבָה

וַאֲנִי, חוֹלֵם
מֵהָרְעָשִׁים מִתְעַלֵּם
שְׁנֵי בּוֹדְדִים
צְמֵאִים לְחִבּוּר, לֶאֱלֹהִים

קוֹבְעִים אֶת בֵּיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר
רָצִים יָד בְּיָד עַל הָהָר
מֶרְחָב מִסָּבִיב, הַלֵּב פָּתוּחַ
שַׂעֲרוֹתֵינוּ מִתְבַּדְּרוֹת בָּרוּחַ
רוֹדְפִים אַחַר הַשָּׁמַיִם
מִתְעַיְּפִים, יוֹשְׁבִים בְּמַפַּל הַמַּיִם
מַבִּיטִים בְּשֶׁקֶט, עָמֹק בָּעֵינַיִם
כְּבָר לֹא אֶחָד, לֹא שְׁניִם,
מֵהַיּוֹם שָׁלוֹשׁ, הַבְּיַחַד, הָאֲנִי וְהָאַתָּה
אוֹמְרִים עֵינַיִם מַפְתֵּחַ לַנְּשָׁמָה
צוֹלְלִים, בּוֹחֲרִים יַחַד בֶּאֱמוּנָה
מַשְׁפְּרִיץ עָלַיִךְ קְצָת
מַחֲזִירָה לִי אַתְּ
שְׁטוּיוֹת, מִתְגַּלְגְּלִים מִצְּחוֹק
מְדַבְּרִים, וְחוֹזְרִים לִשְׁתֹּק

דּוֹהֲרִים עַל סוּסִים
צוֹעֲקִים יַחַד לֶאֱלֹהִים
פּוֹסְעִים יְחֵפִים על הַחוֹף
אֲנִי, אַתְּ וְהַגַּלִּים זֶה הַנּוֹף
לָאַהֲבָה שֶׁבָּנִינוּ אֵין סוֹף
כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיַּעֲמֹד- נִשְׂרֹוף
ערב יורד, מַצִּילִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּשְּׁקִיעָה
מפחדים שֶׁבַּתִּיכוֹן לֹא תִּטְבַּע

מִתְפָּרְקִים עַל הַגִּיטָרָה, קַר לָךְ, אוֹתָךְ מְכַסֵּה
מְחַיֶּכֶת, "תּוֹדָה... קַר גַּם לְךָ, תּוֹדֶה"
שׁוֹכְבִים לְיַד הַבַּיִת עַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹוק
דִיֵּיגוֹ הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ, צוֹחֲקִים וְאוֹמְרִים: 'שְׁתֹוק'
סוֹפְרִים כּוֹכָבִים
מִיהוּ אֱלֹהִים
כַּמָּה יְלָדִים
וְכַמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים


והאמת... כָּל זֶה רַק בְּהוֹלִיווּד וּסְרָטִים
תַּכְלֶס, נִטְבַּע בַּיָּם טִיטוּלִים
מַשְׁכַּנְתָּא, כֶּסֶף, מְזֻמָּנִים
עֲבוֹדָה וְלִמּוּדִים
וּבְתוֹךְ כָּל הַטֵּרוּף
מַבְטִיחִים, נִתָּן לַלֵּב לָעוּף
נִמְצָא רֶגַע אוֹ שָׁנִים
לְהַבִּיט עָמֹק בָּעֵינַיִם
וּכְשֶׁלֹּא יִקְרֶה
אֶחָד תָּמִיד נִהְיֶה

מי את,
הרוח הזו המלהטטת בגוף
בחוזקה, בריקנות
העלה הזה שמרגיש טוב
עם ליפול,
ליפול מהבית עם כל העלים
הגלים, או החוף שהגלים העצומים תמיד
נמשכים אליו כאילו הוא המקור שלהם.

מי את, ההר הזה שכולם כמהים אליו
הבקעה הזו שמהווה מפלט לשמש

מי את,
הנמוך הוא הגבוה,הגבוה הוא הנמוך,


השמיים הם האדמה,
האדמה שמיים היא.



ואת, את הצמח של האדמה, והשמיים.


השמיים הם האדמה,
האדמה שמיים היא.


🔹

רוֹצֶה הִיא הָאַהֲבָה לְהִתְפַּשֵּׁט עַל הַכֹּל.
לְהִתְרַחֵב, לְהִתְעַמֵּק, לִלְחֹשׁ אוֹתָהּ בֶּאֱמוּנָה.
מְשׁוּלָה הִיא לְמַיִם. מַיִם זוֹרְמִים, מְרַעְנְנִים, מֵחַיִּים. מַצְמִיחִים חַיִּים.
חֶסֶד לְלֹא גְּבוּל. לָתֵת בְּלִי סוֹף. לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילָם עַד הַסּוֹף. פָּשׁוּט לֶאֱהֹב.
וְעוֹבֵר זְמַן וּמִתְגַּלֶּה שֶׁזֶּה לֹא פָּשׁוּט. לֶאֱהֹב.
וְהֵם מִתְיַצְּבִים,מִתְדַּפְּקִים אֶחָד אֶחָד...מְבַקְּשִׁים גַּם מָקוֹם. אוֹמְרִים הֵם שֶׁהֵם לֹא רַק חֲמוּדִים. וְיֵשׁ בָּהֶם גַּם צְדָדִים קָשִׁים, רָעִים,רָעִים.
אַכְזָרִיִּים.
וְיֵשׁ לָהֶם קַבָּלוֹת.
מִשְׁפָּטִים, פְּלִילִים, דְּקִירוֹת וּפְגִיעוֹת.
כָּל כָּל הַרְבֵּה דִּינִים.
סְכָרִים לְמִי הָאַהֲבָה הַחֲפֵצָה לִשְׁטֹף הַכֹּל.
אוֹמְרִים הֵם לָהּ עַד כָּאן. אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר. לֶאֱהֹב.
וְהַחֶסֶד וְהַדִּין מִתְגּוֹשְׁשִׁים. נֶאֱבָקִים. לֹא מְסֻגָּלִים לְהַשְׁלִים.
כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַּבֵּר הַשֵּׁנִי נֶחֱלַשׁ.
לֹא מִסְתַּדְּרִים יַחַד.
דִּיסְהַרְמוֹנְיָה הַרְמוֹנִית בִּמְיֻחָד.
וּשְׁנֵיהֶם קַיָּמִים, אֲמִתִּיִּים. מְבַקְּשִׁים אֶת אֱמוּנִי.
וַאֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּמַּאֲבָק. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי חָזָק יוֹתֵר, מִי צוֹדֵק וְאֶת מִי אֲנִי מְעוֹדֵד.
נִשְׁמָתִי קְרוּעָה.
וְאַט אַט מִתּוֹךְ הַמַּאֲבָק הַקָּשֶׁה הַזֶּה נוֹצַר מֶרְחָב. כְּמוֹ בּוֹר,מָקוֹם. מָקוֹם שֶׁנּוֹצַר בְּעִקְבוֹת כָּל הַחוֹל הַשִּׁטְחִי שֶׁהֵעִיפוּ בְּמַאֲבָקָם עַל מָקוֹם בָּאֲדָמָה הַנַּפְשִׁית.
מְעַט עָמֹק יוֹתֵר.
נוֹלָדִים רַחֲמִים.
הַמְּמַזְּגִים בְּתוֹכָם תִּפְאֶרֶת שֶׁל אַהֲבָה וּמֶרְחָק. חֶסֶד וְדִין.
וּבַמֶּרְחָב הָרַחֲמִים הַזֶּה יֶשְׁנָהּ לֵידָה.
אָנוּ זְקוּקִים לְרַחֲמִים.
בְּרַחֲמִים יֵשׁ מָקוֹם, מֶרְחָב.
לְחֶסֶד וּלְדִין יַחַד. וְהֵם רוֹקְדִים יַחַד בְּרִקּוּד אֵינְסוֹפִי. עַכְשָׁו יָמִין וְעַכְשָׁו שְׂמֹאל. פַּעַם דּוֹחָה, פַּעַם מְקָרֶבֶת.
וְהֵם מִתְקַיְּמִים בְּהַרְמוֹנְיָה.
בְּרַחֲבַת הָרִקּוּדִים הַקְּרוּיָה רַחֲמִים.
וְהֵם מְאַפְשְׁרִים לָנוּ לַהֲרוֹת בְּתוֹכֵנוּ כְּמִין רֶחֵם.
רֶחֵם מוּגָן וּבָטוּחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מַחֲזִיקִים בְּתוֹכֵנוּ עִם כָּל כֹּבֶד מַשָּׂאוֹ.
רֶחֵם הַמְּאַפְשֵׁר לַיְּצוּר הַמֻּפְלָא הַזֶּה לְהִתְהַוּוֹת, לִגְדֹּל, לִבְעֹט וּלְהִתְעַצֵּב.
עַד הַלֵּדָה.
שֶׁהוֹפֶכֶת מַשְׁבֵּר לִמְבַשֵּׂר.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים ה'.
וְגַם הָרַחֲמִים שֶׁלָּנוּ רַבִּים.
רַחֲמִים הַמּוֹלִידִים רֶחֲמִים.
הַמּוֹלִידִים חַיִּים יָפִים.
וּמְעַט אוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה חֹשֶׁךְ.

לעיתים לא היה לישי חומת הגנה, מהסיבה הפשוטה שלא היה על מה להגן. הרגש נעלם מזמן ולקחת איתו את האמת והטוהר. הציניות תפסה את מקומם מסתירה יחד עם הקפוצון את העינים, הריקות.

וכך פוגש אותו המשגיח. יושב בנחל, זורק אבנים למים. יוצר גלים ללא מטרה ותכלית. נעלמים באותה מהירות שנוצרים.

 

המשגיח נושף על גבו וישי מפנה לו מקום, ממעט המקום שהוא עוד תופס. הם שותקים ביחד, מנסים לשאוב רוגע מהטבע.

 

קולו השקט של המשגיח המשגיח נשמע אפור

"לפעמים האדם חושב שהוא מיצה את עצמו מעינותיו נאטמו כנחל אכזב. הוא מותש מהחיים. בורות התקווה והשמחה שלו ריקים ואפילו נחשים של עצב מפחדים להכנס לשם רק עייפות גדולה ממלאת את החלל. והאדם בטוח שנטשו אותו והחרדה מהעתיד מתחילה לזלוג לתוכו. מה יהיה הסוף, כך יראו חיי מעתה?"

 

המשגיח נעצר נותן מבט כבוי בשמיים כמצפה מהם לתשובה.

נשר לבן כנפיים דוהה מעליהם בוחן אותם בעיניו החדות.

"רעב" לוחש דביר "מחפש מזון"

עינו של המשגיח אורו "בדיוק, זה הזקן והכסיל שמחפש טרף. ביום הראשון הוא משכנע אותך שאין לו צורך בעצמו לאחר שבוע האדם משוכנע שלחבריו ומשפחתו אין בו צורך ולאחר חודש הוא בטוח שהוא מיותר בעולמו של הבורא- שמחפש רק חיילים נאמנים."

קולו עולה באחת "טעות!!!

בורא העולם ברא עולם שלם של חברים ונסיונות ובורות ריקים רק כדי שנכנס לתוכם ונוציא משם מרגליות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. ונבנה בהם ארמון פאר לבורא. יש לו רק פועל אחד המסוגל לעשות זאת, והפועל הזה נתפס ברשת הדגים של הזקן הכסיל ובטוח שיוצר התוכנית שכח את העובד המסור בתוך פיר בארמון המלוכה. איך אפשר לטעות כך!?"

העיניים של המשגיח רטובות. הוא יוצר עוד גל אחד בנהר והולך. וישי מצטרף מאחור, חוזר לישיבה.

רק הנשר נשאר, רעב, לא הצליח להשיג טרף.

 

לוואי הייתה יד אחות

המלטפת כתפי לעת ערב

לוואי היה חבר

עליו הייתי נשען בנופלי

לוואי בין בדידות משתקת

עוד אמצא שוב את עצמי

 

לוואי בלילות הכפור

תכריכי המיטה יספגוני לתוכם

אל עולם נטול אור

אל רכות החשכה המלטפת

ללא צללים, ללא כאב

לעולם של שכחה זוהרת

 

לוואי לא אסתובב חרישי

חי בניכם כמו פוסע עלי קבר

לא אפגין מועקותיי

צלקותיי המדממות

ההולמות שוב ושוב

כמו אפר

 

לוואי חשכת השלג האחרון

תמחה אף את דמעתי האחרונה

לוואי בפוסעי חרש אליה

אמחה את זיכרוני מליבה

 

במגע יד חיוורת

המלטפת צרחותיי

אפסע חרש חרש

על עומק שאול

דמיונותיי

 

אשאיר רק הד

של זיכרון ישן נושן

מחברת מצהיבה

האוגרת את שירי

את ליבי המרטט

הרווי נהר ודם

של אש ושל קרח

ואינספור שדים מכים

הנושא מראה פניה

כמו לגיון של מלאכים.

וואו, איזו פרשה... היתה שבת שעברה. טוב לא נורא, יש גם את של השבוע

אז מה צפוי לנו? הסוף הטראגי של שרה שהתורה מעלימה, שידוך שהיום היה מעורר שאלות, הפעם הראשונה שמוזכרת אהבה בתורה (לפחות בין אדם לאשתו)... וואו, המון.

 

אז אולי נחבר את הכל? סוף טראגי של אהבה בתהליך של שדוך? או שפשוט תחשבו על כל צירוף אחר שיתאים.

 

כתבו שיר או קטע שכולל את שלושת העניינים הנ"ל - סוף טראגי, אהבה ושידוך.

 

אתגר בונוס למיטיבי לכת (רפרנס לאליעזר עבד אברהם) - הוסיפו לקטע את העניינים הבאים: (א) קיצור דרך [או "קפצה לי הדרך" (או משהו בסגנון)] (ב) עבדות (ג) עזרת הא-ל.

 

שבוע טוב! בהצלחה!

זֶה לֹא
הַכֹּל אוֹ כְּלוּם.
זֶה רַק כְּלוּם.
רַק הַכֹּל.

וְכַמָּה טוֹבְעָנִי,
לְהִבָּלַע בַּהַתְחָלָה
אוֹ לְהִקָּלַע לַסּוֹף
לְהִתָּקַע.
לִהְיוֹת יָם בְּלִי חוֹף.

 

וְכַמָּה פַּשְׁטוּת
מַצְרִיכָה אוֹתִי הַהַרְמוֹנְיָה.
כַּמָּה מַחֲשָׁבָה.

 

וּמָה הִיא כְּבָר מְבַקֶּשֶׁת?
מְעַט חִבּוּר,
בֵּין אֶמְצַע לְאֶמְצַע.