פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 490)

מבעד לסורגים

מסתכלת בכמיהה

באנשים שבחוץ,

בחופש.

 

האם גם לי תהיה הזכות

אי פעם?

 

הם מאושרים

לא חסר להם דבר

ורק אני כבולה פה

אין סיכוי להשתחרר.

 

נאחזת בחוזקה

מטלטלת אותם,

את אלו שמונעים ממני

את הדרור.

 

לו אצליח לשוברם!

טוב יהיה אז,

ומדוע

אשאר מיוסרת?

 

אך חזקים הם ממני

מרפה באפיסת כוחות

מול לילה חדש שהפציע.

 

כנראה שלעולם

תהיה נפשי

כלואה שם.

ב"ה

אחי חסרי הבית
בואו
תנו יד
אתם לא לבד

הכאב
המנקר
בתוך המעיים
הוא לא רק
שלכם

תנו לי
לגעת
בכאב
בבדידות
בעולם
הזר
והמנוכר

תנו לי
ללכת
איתכם
יד ביד

אחי חסרי הבית
אתם לא לבד

בקצונה, בפרברים
בתואר הכי מתקדם
בתחתית הרחוב
בקרן החיים
אחי חסרי הבית
אתם נמצאים
שם
בכל מקום

אחי חסרי הבית
אחים אתם לי
הכאב שלכם
זה
הכאב שלי

יש שמצאו תשובה
בהודו
באפריקה
בחיי הרפתקנות
בחיי נוודות
יש שמצאו תשובה
אצל טולקין, יודה
וחברים
יש שמצאו תשובה
במטאל, ברוק
במוזיקת עולם
יש שמצאו
תשובה
בהזיה

אחי חסרי הבית
תמשיכו לחפש
אתם לא לבד
אתם כמוני
כמוהו
וכמוהה
גם אנחנו
מחפשים
גם אנחנו
כואבים
חסרים

מחפשים משהו
מחפשים מחפשים
משהו שם בפנים
חסר
כואב
זועק הבייתה

אחי חסרי הבית
אחים אתם
לכאב

אבא,
תשמור לי עליהם
שלא יאבדו
עוד יותר
בצל כנפייך
תסתירם
תחבקם
תלטפם
ותחזירנו
הבייתה

שמעתי שהכתיבה באה ממקום עמוק,

מקום שאליו נכנסים רק כשרוצים מאד,

ואם אין רצון - גם הכתיבה תיעלם.

 

ידעתי שהשמש זורחת רק למי שרואה,

צריך לפקוח עין אחת לפחות כדי להפנים,

ואם אין ראות - הרעות תתמוסס.

 

ראיתי רוחות מאירות בין סדקי ההרים,

ההרים שרצתי אליהם מזמן בפחד איום,

והרוחות נשבו על נפשי הסוערת.

 

חיפשתי את המקום ההוא,

רציתי לתנות את צרותיי בפני הדף המצהיב

ניסיתי לפקוח עיניים גדולות,

ביקשתי לקבל קמצוץ מהרעות החסרה כל כך

התייאשתי מקבלת המרגוע

עד שקמה עלי הרוח וטלטלה את גופי ומוחי

באופן שאוכל לתקן את אשר שיחתתי.

נׂח,

צא מן התיבה.

בחוץ אור יום ושמש מלטפת,

הציפורים מצייצות.

תפתח את צוהר התיבה,

נׂח,

ותגלה כמה טוב יש בחוץ,

תראה כמה השאר חסר לך,

אם רק תצא.

 

צא מן התיבה

מספיק לשוט על המים כאילו אין מחר.

המחר כבר פה

מחכה רק לך,

נׂח,

שתשלח את היונה דרך הצוהר

ותתן לה לעוף

לרחף אל מרחקים

שאליהם עוד לא הגעת.

 

ואולי עוד יגיע היום בו הקשת תיראה.

היום הזה הוא המחר

אם תצא מן התיבה ותפתח את חלונות לבך

הנעולים בדרך כלל.

 

אל
תקראי לי אלייך
לחשוב
שנוכל לדבר
ובאמצע
כל כוחותייך
תתחילי פתאום
להישבר

על
דמיונות העתיד
נוחי
שתוכלי לדבר
ובסוף
סופם של ימייך
תתחילי פתאום
לחייך

כבר שנה שלמה שאני לובשת את אותה שמלה שחורה דהויה.
זה לא שאין לי בגדים אחרים, יש בגדים אחרים, אבל הם נכנסים לחלק הראשון של החיים שלי.
החלק של לפני.

***
בחלק שלפני אני זוכרת שהייתי מאושרת. או לפחות ככה אני רוצה לזכור. לעולם לא ידעתי כמה עולמות יכולים להיהרס וכמה אנשים יכולים להשתנות בדקה אחת לפני שפגשתי אותו.

***
פגשתי אותו בקו 367 מצפת לנהריה, נראה כמו אדם רגיל. הוא אפילו קרץ לי דקה לפני שהוא הרג אותי. לא, אותי הוא לא הרג פיזית, אבל את הנוסעים שישבו לידו כן. שלף מהתיק סכין, שלף מהעיניים שנאה, ודקר חזק. כמה שהוא רק יכול.
אחד החיילים היותר אמיצים שנסעו איתנו קפץ עליו וחנק אותו למוות.
אז המחבל ההוא מת, אבל אני לא.

***
אני לא מתה, אבל הייתי רוצה למות בעצמי באותם רגעים. בעצם אני עדיין רוצה למות, כבר שנה מאז.
אני מפחדת שאם מישהו יידע הוא יפיץ שאני משוגעת. גם ככה הפסיכולוגית חושדת בזה.
אני לא רוצה שיראו מה בוער בתוכי, אז אני מחביאה הכל מתחת לשמלה שחורה דהויה. וזה מתרוצץ בפנים, מחפש מקום לפרוץ אליו.

ואולי יום אחד אני אהיה אמיצה מספיק להפשיט מעליי את השמלה השחורה הדהויה
ולזרוק את החיים שלי ביחד איתה.

אני שונאת את החיוך המלגלג שלך.
שונאת את ריח הסיגריות המצחין שמלווה אותך לכל מקום.
שונאת את איך שאני צריכה להיות שופטת בינך לבינה כי אתה חייב להיות צודק.חייב.
שונאת את הזכרונות שאתה מעלה בי.
שונאת את איך אף אחד לא מעז לסתור אותך,כי אז הצד המכוער שלך יתגלה ויפרוץ.
שונאת את העובדה שאני לא יכולה להיפטר ממך,כי אתה בדם שלי ואני בשלך.

אני לא מכירה ,
אני גם לא זוכרת
כ״כ רוצה להבין
אבל לא מסוגלת

מנסה למצוא את הניתוק
בין כל הבלאגן
מנסה להתחבר
אחרי כ״כ הרבה זמן

רוצה להפסיק לחשוב על החיים
ולהגיע לרגע רוחני
מבקשת ממנו עזרה
שוכחת שהוא זה גם אני

פתאום מוצאת את השקט
צעד אחד התקדמתי
בדמיוני אני אותו מפשטת
זה מותר או אסור ? זו אני ?

איך אתאר אותו ?
גדול ? משמעותי ?
וזה בכלל הבית שלו
או הבית שלי ?

יש לי המון שאלות,
עליו , על ביתו ועל עצמי
ואני רודפת אחר התשובות
בתוך גלות שלמה ממקדשי

להיות אישה
זה לרדוף אחרי הגוף
להישען על משב הרוח
ולכאוב

באזני ילד אספר - אורי צבי גרינברג

ילד עברי, בביתי בציון המשפלת. ערב. דמדום. אני שח - ואתה לברכי.
לך, חביבי, אספר את ספור המעשה במשיח הטוב שלא בא.
לגדולים פה ממך לא אספר, חביבי. לגדולים אין עינים כאלה ויקר שכזה אשר בעיניך.
גדולים לא יקשיבו כמוך, אטמם מאד הגורל בציון, ונפשם משולה למנורת כלי חרס בכפר...
ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניך; 
ולא אוכל נשק במצחם כאשר במצחך בעת אספר את ספור האסון במשיח - - -

הוא לא בא, המשיח... כנשר הוא עף מעל לתהומות הדמים.
אני שמעתי ביום ובלילה את משק כנפיו.
ועד לחוף יפו הגיע בצורת אדם עם ילקוט עלי שכם: עני ואביון בר חזון ובר חרב - - - 
...הוא היה כה קרוב... היה פה. כבעבוע היין מכד אלי כוס כן שמעתי לבעבוע דמו.
אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר, כצבי וכיעל פסיעותיו על כל סלע גבה ; 
אך אל הר הר-הבית לא בא: זה ההר היחיד שעליו לא דרך ברגליו.
הוא הגיע רק עד המבוא, רק עד סף המלכות - ושם הרוכלים מצאוהו: בהוד יקוד כעש...
ויקבלו את פניו שם ... בלעג ובכחש שפתם העברית - - הרוכלים! 
מה הגידו לו אז? - אני שמעתי אזי מה הגידו:

שגית, ההלך. בכל דור יש כזה השוגה, החוזה חזון שווא: מלכות ירושלים... ה-ה.
ובכל דור הננו כך עומדים על הסף ללמד בינה לחוזים השוגים:
ירושלים צריכה דוד עשיר, שק טבין ותקילין, לבנות בה בתים ולסחר, לאכול ולשתות.
בלי מקדש אלהים על ההר ובלי כס למלכנו דוד ובלי שלטי גבורים.
ירושלים צריכה עגל-פז ולא דמות בר גיורא: עני ואביון בר חזון ובר חרב...
...ולא רע כי השלט הבריטי בחומת העיר; 
ולא רע כי ערב במרום הר ואנחנו בעמק - -בנת, ההלך?

ויהי כי סימו דברם וצחקו אז: ה-ה, התעות המשיח: כמי שנחתך בסכין.
גם אני התעותי, כמי שנחתך בסכין.
אלו קמו עליו בסכין ותקעו בו בלב - וזנק עם סכין בלבו מעל לגופיהם.
אך יען בלעג דקרוהו - נצחוהו אזי, 
הרוכלים.

ואני שמעתיו שואל בדם-פה: ואים הדורות שחכו לבואי...
ואני שמעתיו גומר: אין אתי הדורות... אבוי לי, אבוי...
וישט המשיח ויט את דרכו - ואל אן לא יודע אני, לא יודע אני, המספר.
... ואולי הלך לו לבדידות בבודד מכל מבצרי העולם...

... אולי הוא היה זה אשר על בדמות נשר מנחל קדרון 
ועף, עג עגול על פני הר הבית ויבך.
אני ראיתי אותו עג עגול ושמעתי בכיו. עוף בוכה... ואמרתי אזי: עוף בוכה, האין זאת
אחרית התוחלת, עגול הפרידה: הסיום?
משיחיות ישראל בדמות עוף מהר הבית נפרדת...

שוב לאלפים שנה... מי יודע אם לא.

סוף שנות העשרים ושנות השלושים מהוות כידוע שנות מפנה בשירה העברית. השירה מתחילה ללכת בדרך אחרת ממה שסימן לה אחד מאבותיה הדגולים חיים נחמן ביאליק. שניים מיוצרי התמורות - אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג - יצרו כל אחד את נתיבו המיוחד. אך מה מדהים לראות: על אף ההבדל ביניהם יש דמיון מה בנושאיהם. והנה, עניין קולו הלא-נשמע של אלהים, כמו גם מוטיב ה'רוכלים', הכרך וזרותו של האדם, מופיעים בואריאציות רבות בעלות גוון לאומי וגם אישי הן בשירתו של אברהם שלונסקי (עיין 'דעות' 7) והן בשירתו של אורי צבי גרינברג. שניהם מכנים בשם 'רוכלים' את הבזים לבשורת האמת ומלעגים לה. בשירו 'לא זה הדור' שופך שלונסקי את זעמו על אנשי הדור המגדפים את העטרת ואומר: "אני שומע שוב תרועות בבית הבעל / המית רוכלים..."
לטענתו בשורת האל אינה יכולה להישמע באוזני הדור הרועש וההומה, המשחית בטומאתו את דברי אלוהים. 
גם אורי צבי ביצירה שלפנינו - 'באוזני ילד אספר' - מגלגל את אשמת בשורת אלוהים הלא-נשמעת אל כתפי העם, ה'רוכלים': "אך יען בלעג דקרוהו... הרוכלים".
אנו שומעים על המשיח שבא לירושלים "בצורת אדם עם ילקוט עלי שכם עני ואביון בר חזון" אבל אף אחד לא מאמין לו, מסרבים להקשיב לדבריו. או אז מסתלק המשיח והולך לו לדרכו: "וישט המשיח ויט את דרכו...". 
היצירה משרטטת רגע של החמצה איומה בחיי העם: העם מאבד בעצמו את גאולתו. ההחמצה אינה מתוארת כארוע בודד וטראגי המנוגד לדרך הטבע אלא כהחמצה טיפוסית, כתהליך בלתי נמנע החוזר על עצמו ומשקף, כמו גם נובע, מאופיו של העם. אופיו הוא גורלו, טוען אורי צבי בזעם. 
אדישות העם וליבו האטום מתוארים כבר בראש השיר שעה שמכריז המשורר כי את סיפור ההחמצה לא יספר לאנשי העם הבוגרים כי אם לילד עברי קטן: "... לגדולים פה ממך לא אספר חביבי... ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניך בעת אספר את סיפור האסון במשיח---".
פניית הדובר אל ילד טהור-לב מוציאה אל מחוץ לתחום את בוגרי העם ומחריפה כך את עוצמת חטאם. אומנם, טומאתם היא היא נושא היצירה אך היא חמורה מדי מכדי שידבר אתם עליה. אין הם ברי שיח עוד. המשורר משול לאדם שהתייאש מלפנות אל האדם שפשע לו ותחת זאת מתלונן עליו אצל רשויות הצדק. 
אחר הפנייה אל הילד הקט מגולל המספר את סיפור המעשה על המשיח שבא ולא התקבל. בעזרת קווי בדיון טווה המשורר ופורש לנגד עינינו רקמה סיפורית שלמה, ההופכת לכתב אשמה בוטה נגד העם. המשיח, המתואר 'ברעמת קרניים בוערת' ו'במפתח האש בידו לשערי המקדש', מגיע ל'סף המלכות'. שם פוגשים אותו אותם אנשים שטחיים וטמאים - המכונים אצל אצ"ג 'רוכלים' - ואז הם אומרים לו: "שגית, ההלך. בכל דור יש כזה השוגה, החוזה חזון שווא... ירושלים צריכה דוד עשיר... בלי מקדש אלוהים...".
המשיח נתפש בעיני ה'רוכלים' כעני תמהוני ומוזר. הם אינם מאמינים לו כי בידו הבשורה. יתר על כן, לדעתם ירושלים זקוקה לבשורה אחרת מזו שלו. ירושלים זקוקה ל'עגל פז', לכסף ולא לבשורה רוחנית. לטענתם גם "לא רע כי השלט הבריטי בחומת העיר..." כך, ה'רוכלים' גם אשמים כי שלטון בריטי זר שולט בארץ. כאן נרמזת השקפתו הידועה של אורי צבי לפיה עצמאות ישראל תלויה במצבו הרוחני; ככל שיבין את מהותו הרוחנית כן יוכל להילחם, לקבל את עצמאותו המדינית ולהיגאל.
במלותיו העולות על גדותיהן, ובדרכו השירית האקספרסיוניסטית, שופך אורי צבי גרינברג את זעמו הבלתי נלאה ומעמיד לפנינו ביקורת נוקבת, חריפה ובוטה, כנגד 'רוכלי העם'. אורי צבי משוכנע כי לו הציבור היה רוצה היה נגאל. ממש כסיפור הידוע על אותו אדם שבאטימות ליבו, קשיחותו וסגירותו לא ראה את האוצר המונח תחת הגשר הסמוך לו לביתו שלו ויצא לחפשו בארצות רחוקות...
כך הופך אורי צבי על פיה את הציפייה הפסיבית לביאת המשיח. לדעתו, בני העם הם האשמים היחידים בכך שהגאולה עוד לא באה. הסיפור מחריף את הפשע אף יותר: בני העם אינם רק מעכבי הגאולה אלא מסלקי הגאולה, אולי לנצח.
לאורך היצירה נוצר ניגוד בין הדובר לבין הציבור אשר כנגדו שולח הדובר אצבע מאשימה. המשורר מעמיד את עצמו כאדם שחושיו מחודדים יותר, שעל כן הוא שומע, מבחין במתרחש ורואה עצמו חייב להודיע על כך: "אני שמעתי ביום ובלילה את משק כנפיו..." ; "ואני הכרתיו..." ; "אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר..." ; ועוד כיוצא באלה.
רצף הביטויים הללו - המעמיד את הדובר בעמדה של נביא וחוזה - חותר אל שיאו ככל שנוצרת הזדהות בין הדובר לבין המשיח. ההזדהות מתגלה בתיאור לעגם של ה'רוכלים': "ויהי כי סיימו דברם וצחקו אז: ה-ה, התעוות המשיח כמי שנחתך בסכין. גם אני התעותי, כמי שנחתך בסכין".
ההזדהות הופכת לזהות. זיהוי המשורר עם המשיח בולט בקטע יצירה שלא צוטט לעיל. אחר תיאור דחייתו של המשיח, ותמיהה לאן הלך, מעמיד הדובר כמה אפשרויות למקום הימצאו של המשיח וכך הוא אומר: "אולי בי הוא נכנס: הוא יושב בצלעות ולוהט וזועם ונוהם כדבוק הארי... ואני מאכילהו בשר מן החי ומשקהו דם טוב מני יין ואני מנגן לו... קינות וסליחות ותפילות מאבות אבותי...".
אכן, אותו הניגוד שנוצר בראשונה בין הדובר הרואה-שומע לבין בני העם האטומים מחריף כאן והופך לניגוד בין הדובר כגואל לבין בני העם כמסלקי הגאולה.
היצירה מסתיימת בניצחון הרשעים. בלית ברירה נפרד המשיח מהר הבית ועוזב: "משיחיות ישראל בדמות עוף מהר הבית נפרדת... אל הים".

מהלך היצירה משקף את מה שסיפר אורי צבי עצמו בראיון שערך עמו רפאל בשן בשנת תשל"ז: 
באחד הלילות בשנת 1929 והנה אני חולם חלום. בחלומי אני רואה את הר הבית שמעליו מרחף נשר ומסביבו עומדים מעגלים-מעגלים של יהודים ומהר הבית יש מורד ישר אל הים. ומזה ומזה עומדים שני טורים של חיילים מכל חילות העולם, והרגשתי בחלום ששכינת ישראל נפרדת מהר הבית. התעוררתי ובכיתי מאד וכל בני הבית התעוררו לקול בכיי ושאלו: מה קרה? מה קרה? אותו בוקר הלכתי לרב קוק ומצאתיו עטוף בטליתו. סיפרתי לו על החלום שחלמתי. הוא לא הוציא הגה מפיו, רק נטל את ידי בכף ידו ודמעות זלגו מעיניו. ואז הלכתי הביתה וכתבתי את 'באוזני ילד אספר'... .

 

ב"ה

עברתי
עוד
משבר
עוד משוכה
שקפצתי
מעליה

עוד
גל התנפץ
עלי
והותיר אותי
המומה

שקט
רגע
לנשום
שרדתי
גם
הפעם

עוד
צעד
ועוד
אחד
ממשיכים
אסור לעצור
אם לא רוצים
ליפול

עד המשבר
הבא
אולי אבנה
חומות
יותר חזקות

עד הגלים
הבאים
אולי
אלמד לשחות

בינתיים
אמשיך לצעוד
שלא אפול
לתהום

* משתברים, משברים
מתגלגלים, מתעופפים, מתעוררים, משתברים

יושבת ברציף,

הרכבות חולפות לי מול העיניים,

יושבת ברציף,

הרעש מדגדג לי באוזנים,

יושבת ברציף,

מחכה ללא ידוע,

יושבת ברציף,

יושבת ומקשיבה.

הוא מחלחל לאט

ברגע אחד,

פתאום מוצא מקום.

בלאט

כובש אותי יגוני.

 

תופס לעצמו מרחב

בלב שלי,

והוא לא מוכן לפנות.

מאוהב

בעצב של עצמי.

 

ואני לא אדע

האם לגרשו

בשרי לא יוריד

פאר מלבושו

 

שוכן הוא שם קבע

לפעמים הוא קופץ

אך איך זאת אדע

אם הוא לי לרועץ?

 

ולכן

לא יעזבני הכאב המדקר.

בתוכי הוא חי,

לעיתים גם יבוא לבקר

 

ואני אשמח בבואו.

הייתכן?

כשסיפור בוער בך, ואין לך איך לכתוב, אתה נשרף ביחד איתו. בהתחלה זה מדגדג, אחר כך צורב, ובסוף נחנקים מהעשן. והסיפור כבר נשרף בך, נגמר.
ובכל זאת. כשאתה יכול אתה כותב אותו.
כי אסור לשכוח שריפות.

השיר ללא השם

 

לפעמים המון דברים מצטברים בתוך-תוךָ

קשה לך שכל הזמן בוחנים אותך.

 

אתה רוצה לצעוק את מה שבלב שלך מפריע,

אבל אתה מתאפק ופוחד ומשתדל שלהרגיע.

 

ואז יוצאת אל העולם הצעקה,

והאמן לי-לא שוררת כבר שתיקה,

משום שהנה, נוחתת המכה.

 

אתה בוכה ורק חושב שלא לבכות,

ופעימות לבך בחוזק רב הולמות,

ואתה לא רוצה להתפייס,

כי רבנו-אז זה מה שיש.

 

פגעו בך, שיחקו בך, נגעו בלי בושות,

בכול הנקודות הרגישות.

 

וזה לא תורם ולא נותן חירות,

כשמחנכים אותך שהחיים הם תחרות.

 

(אני מבקשת ביקורת בונה ולא העלבות, קחו בחשבון שאני בת 11)

כשאני מסתכל למעלה, אני רואה את עצמי

משתקף אליי מבעד לעקבות של דמעות האל המרוססות

לרוחב השחקים, מבעד לאינסוף.

כי כשאני רואה את עצמי, סוף כל סוף

אני רואה רק עקבות של דמעות מרוססות

לרוחב השחקים, מבעד לאינסוף.

אנחנו יושבים שם, שנינו, בוהים בטיפות שזולגות על החלון.
הרעש של הגשם והנוכחות שלה לצידי מרגיעים אותי באיזו צורה קוסמית. כאילו הנפש שלי מצאה את מקומה כאן, איתה ועם החורף.
פתאום היא קמה. "בוא," אומרת ואוחזת בידי.
"לאן?" אני שואל, מביט מהופנט בעיניה היפות.
"החוצה," היא מושכת אותי. "בוא כבר!"
אני לא מבין אותה. "יש גשם בחוץ," אני מזכיר.
"בדיוק!" היא מחייכת.
"בואי נחכה שהוא ייפסק ואז נצא," אני מנסה לשדל אותה.
"במקום לחכות שהסערה תיפסק, תלמד לרקוד בגשם." היא מצטטת מ'מילים ישנות של אהבה', הספר האהוב עליה. "בוא, עידו. אני אלמד אותך לרקוד בגשם."
אני שוקל לסרב, אבל היא יפה כל כך, שאני לא יכול לדמיין כמה יפהפיה היא תהיה בעיניי כשתצחק מאושרת בחוץ.
אני מהנהן. "תלמדי אותי לרקוד," אני אומר.
היא מחייכת אליי ואני חושב כמה אני אוהב אותה.

***

כל חורף אני לומד לאהוב אותה מחדש, כבר חמישים שנות נישואים.
שנינו עם קמטים, שנינו כבר לא צעירים כמו פעם, אבל עדיין יוצאים לרקוד בגשם.
עדיין אוהבים.