פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 490)

התחושות שמועברות בהדרגה מעולה - הקבלה, ביחיד ולבסוף - הבדידות וההפסדר מאוד ברורות ומאודד חדות.

הקטע הזה גורם למחשבה, וזה כיף - אז תודה

אני חושב שפיסוק של הקטע היה הופך אותו לנוח יותר לקריאה.

(זה רע, להתבגר?)

בס"ד

אני צריכה קורס בפיסוק 

(לא. אבל זה לא נושא הקטע
העניין הוא יותר הכאב של החבר הדמיוני
שננטש למרות שהוא היה שם תמיד)

אהבתי...

הצורה שבה זה כתוב גורמת לקרוא שוב...להבין מחדש במבט מחודש

תודה.

יש ספר של יואב בלום (מצרפי המקרים) שהוא מתאר שם בדיוק את זה...(התלבטתי אם כתבת בעקבות...אבל אם לא..שווה קריאה[לאו דווקא בגלל הקטע הספציפי...])

בס"ד

(קראתי אותו אחלה ספר. אבל לא כתבתי בעקבות זה
כרגע אני אפילו לא ממש זוכרת את תוכן הספר מעבר לזה שהוא היה טוב
אבל אולי
תמיד היה נדמה לי 
שאני שומעת וקוראת דברים ומה שנכתב מתוכי הוא ערבוב יצרתי)

היא כתבה פעם סיפור ופרסמה אותו, ואז בא מישהו וטען שהוא כתב ספר כזה מזמן, והיא פשוט העתיקה אותו, ותבע אותה על זכויות יוצרים.

הלן התעקשה שהסיפור בא לגמרי מהראש שלה, אבל המציאות הוכיחה שהסיפור שהיא כתבה היה זהה להפליא לסיפור שאותו טענו שהיא העתיקה.

בסופו של דבר התברר שכשהיא הייתה קטנה המטפלת שלה הקריאה לה את הסיפור, והא השתכן לה בתת-מודע.

גם אני ישר כשקראתי את השיר שלך נזכרתי בספר הזה, אז יכול להיות שהוא באמת העניק לך השראה 

שיר מהמם, אגב. 

מה שאומר שזה שיר חזק.

במיוחד:

עלבון צורב
שברי לב מתגוללים
אדמה חרוכה,
מעוכה

רוע אנושי בדמות אדם, הפסיקו נא להלום
לב בשר לי,
לא אבן.

תודה.

אני מרגיש כך מפעם לפעם, אתה פתאום מתמלא במחשבות שליליות כלפי אדם, ואתה מנסה לשכנע את עצמך שזה רק יזיק לשנינו!
צריך להתפלל לה'... הוא יעזור!

ו... מדהים.

כתוב ברמה של הצילו,

והתוכן חזק כ"כ...

(אפשר רק משהו אחד?

תודה.

הנה-

)

או שסתם נחה עלייך הרוח?

שאני מפחדת שאני סתם אהרוס.

וכן, גם הרוח הארורה הזו

רק לומר שכתבתי גם משהו דומה,

וממש מזדהה עם המצב

נראה לי שחסר כאן סוף

אלו המבנים. את יודעת לשחק באורך השורות ובמקצבים כרצונך - וזה דבר מאוד חשוב וטוב בשיר.

גם כאן, ידעת מה את עושה - המקצב חלק וזורם, נחתך כשהוא צריך, לא ממהר מדי ולא מאט מדי - מודע עצמו וזורם בקצב הנכון.

מה שמאוד אהבתי בשיר הזה ספציפית, זה השילוב של הפסוק בתוכו. הרבה פעמים כשפסוק מוכנס לשיר, הוא בולט וקוצי מדי. החכמה היא להוסיף את הפסוק כך שהוא יהיה ממש חלק מהשיר - אבל עדיין יבלוט באזכוריות שלו. את, עם נגיעות קלות ממשלבים שונים (משפטי כמעט יום-יומי לצד משפט במשלב תנכ"י), הצלחת להשחיל את הפסוק פנימה ברהיטות ובבהירות - כך שהוא לא בולט ותקוע, אבל גם לא אובד.

הניקוד הוסיף מאוד והתאים מאוד לדעתי.

הערות קטנות:

הכותרת - אולי כדאי לנסות לשים כותרת אניגמטית יותר? כותרת שלא תגלה את ה'סוד' של השיר לפני הקריאה, אלא תתן לקורא את ההזדמנות לחוות את חווית הגילוי - שהיא ערך מוסף גדול בקריאה - בעצמו. באופן כללי, בחירת כותרת היא אמנות וחלק ממשי מכתיבת השיר, שלפעמים קשה יותר מהכתיבה עצמה באותו הרגע. אנשים נוטים לזלזל בכותרות - וזה חבל. קחי לדוגמא שירים כמו 'הליכה לקיסריה', שהכותרת נוסכת בהם נופך נוסף ומרתק.

השימוש פעמיים במילה רגוע אמנם יוצר ניגודיות ברורה, אבל בעיני בשיר מדויק וקצר הוא מעט בעייתי, מה גם שבגלל שהוא בסוף שורה הוא גורם לנסיון לחפש חריזה בהמשך השיר. אני הייתי מחליף את אחת הפעמים.

מאוד מאוד מפתה לגלוש לאובר דרמה בסוף שיר. לעניות דעתי, שיר לא חייב להסתיים בשיא. אני נהנה מאוד משירים שהסוף שלהם גורם לי להביט אחורה ולהתפעם. מעבר לזה, דרמה גדולה מדי בסוף גורמת לשכחת התוכן שבשיר - שהוא לא רק הקדמה למילים האחרונות.

במקרה הזה, שלושת הפסיחות האחרונות נראות לי מעט מיותרת, לדעתי אפשר להעלות או להוריד את המילה קטן לשורה אחרת ולוותר על הפסיחה.

תודה רבה, מזמן לא הגבתי תגובה כזאת, וזה היה כיף

כאלו תגובות אני אוהבת

אני אחשוב על זה

ואנסה לתקן או משהו

תודה

ביבכי זה מוזר לי.

ממש..

 אולי תסביר למה ביבכי ולא בבכי?

והפסיק ואם אין, מתה אנוכי

זה תנאי כזה, זה ממש ממתן

זה דרישה מה שהיא עשתה

היא לא ניסתה להתנות או לבקש

מקסימום מקף () יענטו ואם אין- מתה אנוכי

או ואם אין מתה אנוכי!

ולא הבנתי את בבית השכן בכלל, אשמח אם תסביר לי

ואני מסכימה איתך לגבי הסוף.

זה ילד.

והוא ילד קטן.

ובשבילי. 

@יוני

זה ניקוד אחר.

זה לא אין רגיל

זה א (עם פתח) חיריק , מבין?

ואם אין מתה אנוכי אולי אולי מקף

פסיק זה נראלי ממש ממתן את זה.

איך את מנקדת את המילה 'אין' בשיר שלך, כמו המשפט הראשון או כמו במשפט השני? 

אז נראלי שהמשפט השני

אז יש לי כמה הארות והערות...

קודם כל, השיר יפה מאוד. הוא מיוחד, יש לו צורה וקצב ברור.

הרגשתי שהחרוזים קצת הגבילו אותך.. בעיני, הכתיבה הייתה חזקה הרבה יותר אם היית כותב בלי המסגרת של החרוזים...

דבר נוסף, מאוד אהבתי את המעגליות של השיר.

נראלי שזהו בינתיים;)

תודה, נהנתי מאוד..!

אני מביא את השיר הנכון:

חומת הזכוכית

לקחתי פטיש להכות

להכות בחומת הזכוכית

אמרתי אשבור החוצץ

בידי הרמתי מרוצץ

נישאתיו יותר מידי

כי פתע גבר רצונו

לרצוני מאן לשמוע

פער עלי פיו לבלוע

אזי נזכרתי כי אכן

הובא אותו פטיש אכזר

מעבר לאותה חומה

ולא מלבב פנימה

מזכיר קצת את רחל. יפה מאוד

אף אחד מעולם לא חשב שהריח שנדף ממנו, היה ריח של רוע, בעצם. סתם כך.

אולי כי הוא שם מלא דאורדורנט וידע לחייך יפה לכול(ן)ם. אבל אני הרגשתי, תמיד אמרו לי שאני רגישה לריחות.

אבל לא העזתי לפצות פה. באמת שלא. אבל אז קרה המקרה שחיכיתי לו.

לא הייתה לי שום כוונה, באמת. מבטיחה. אני..

רק דרכתי לו על הרגל, ופלטתי איזו קללה כזאתי שמצ'יינה היו נצלות לכם האוזניים.

אי. הפאדיחה. חצאיות ארוכות והכל, וקללה כזו שה' ישמרנו. "יא צבועה" הוא שאג, "מה נראלך? דרכת לי על הרגל!"

טוב נו, ידעתי שאני צבועה, גם אני טובה בהסוואות. יותר ממנו (מייקאפ, מלא מלא איילנר ומסקרה טובה אחת מה שמה)

אבל לא היה צריך להגיד את זה בקול, ועוד להעיף לי כאפה, כולה דרכתי לו על הרגל.

כולם הסתובבו, הסתכלו עליי במבט מאשים. "זאתי, מרוב שהחצאיות הארוכות שלה, לא שמה לב לאיפה היא הולכת, דורכת על כולם (כלומר רק עליו, בטעות אמנם אבל זה לא משנה באמת במצב שיש מקובל נודף אקס מכל כיוון) ועוד בטעות!!!! ועוד מקללת! ה' ישמרנו, יצילנו, אוזנינו נצלו." הלך עליי, בקיצור.

מה אני אגיד לכם? היה שפע של זוועה באותה שנה, והוא עמד ועודד הכל. אמרתי ריח רע?

אמרתי אקס?

אמרתי הכל.

והערה שלי, סתם, שולית, אגבית,דרך אגב- תבדקו לפני שאתם מריחים אקס, לפעמים זה בא כדי לחפות על מקלחת.

בס"ד

ננסה

המבט בעיניים שלה כשהם נפגשו בפעם הראשונה לא הותיר מקום לספק

היא נולדה בשבילו

התמימות שהשתלבה בשמחה וריח קל של בלבול

בדיוק כמו שהוא תמיד אהב

הם יחד עכשיו כבר חצי שנה

והיא לידו ישנה כל כך יפה

שאפילו כשהוא לא רוצה להפריע לה לישון

הוא לא מצליח להתאפק

ומלטף ומלטף

מוצא בה רוגע שלא מצא באף בחורה

בשביל מה להתחתן אם אפשר לאמץ כלבה?

עוד ריצה, נפילה, השתטחות.

ניקוי פצעים וחוזרים לתחרות

מרוץ שממשיך ולא ניגמר

אין אתמול היום ומחר

סיימתי הקפה

הקפה של תקווה

והתחלתי חדשה

אחת של אהבה

במרוץ החיים קניתי תכונות

במלחמות מתמשכות וביילתי פוסקות

אך עדין מחפש אני את ההקפה

שבקיצה תביא איתה את השלווה

תנועה עדינה ריחפה על גביהם של עשבי הבר, שהניחו לה להיות מורתם למחול.

הנה והנה, אלפי זרועות משתלהבות בתנועה גלית ארוכה לכדי ריקוד המוני מופלא.
ברגע הנכון, רחשו עלי האקליפטוס, מלווים בצליליהם את התנועה המתנחשלת.
מאחד לשני העבירו הם את אותה התנועה שהגיעה עד אליי, עטפה אותי ברכות והמשיכה הלאה.

"הייתי יורה בכם,

בכולכם,

ישר בלב."

הוא כתב על הדף, שהשאיר מאחור.

הוא התכוון לזה. נמאס לו מהם, מהריח הזה שלהם, שעולה בענן אפרפר.

הוא ראה והרגיש יותר ממה שהיה רוצה, והם כל-כך נהנים מהזוהמה שלהם.

למה אין לו חסינות לריח הזה, המזעזע.

הוא מניח כדור אחרי כדור במחסנית, דוחף אותם פנימה, עם האגודל, מרגיש אותה נמעכת.

לחיצה אחרונה, לבדוק שהכל במקום, שהקפיץ עובד והוא מכה אותנ פנימה לתוך האקדח.

הוא אוהב את האקדח שלו, ישן, עתיק, משומש אך יעיל.

נמאס לו מהריח הזה שמקיף את כולם, צחנת הכאב והחידלון שלהם, הם נהנים ממנה, דליים של עצב 

הם דולים ושופכים על עצמם, ועל אחרים. ואז מעלים צחנה ביחד, מתמוגגים מהכאב של האחר.

דיפלומה של כאב וצער ואובדן וחורבן ועוד מילים שרק רוצות לזרום לו מהמוח אל הכתפיים

ומשם אל היד

ומשם אל האצבע 
ומשם אל הכדור

ומשם אל הלב שלהם.

ולפוצץ אותו לרסיסים, לגמרי.

הוא אוהב את האקדח שלו,

הוא לא סתם עתיק וישן, הוא מיוחד.

ואז הוא יוצא מהחדר, כשהפתק מונח על השולחן,
יהיה להם הרבה על מה לכתוב עכשיו, עם הפתק הזה, ולהעלות צחנה.

וכשהוא יוצא לרחוב ניגש אליו איזה אחד, מטונף בצער וכאב, ומבקש רק איזה כמה מטבעות קטנים,
כדי שיהיה לו קצת שמח, אבל הוא יודע שהוא רוצה את המטבעות רק כדי שהוא יוכל להמשיך לספר לעצמו

כמה הוא מסכן, ושיש לו רק כמה מטבעות קטנים.
אז במקום זה הוא מצמיד את האקדח לחזה של המטונף הזה, ישר ללב, ודורך.

והמטונף כלכף מפחד שהוא רוצה לבכות ולברוח ולצרוח והכל ביחד מתערבב והוא לא מצליח לעשות כלום חוץ מלקפוא.

וכל הריחות והמילים והזוהמה מתנקזים לו מהמוח אל הכתפיים ואל היד ואל האצבע ואל האקדח ואל הכדור,

והם יוצאים בבום כזה עם שריקה, והכדור חודר דרך המטונף ועושה לו חור בדיוק באמצע השחור של החזה שלו,
איפה שפעם היה לב מלא מרירות ועצב וכעס, וכל השין דלדים שישבו עליו עפים החוצה דרך החור הזה,
והזוהמה שלו הולכת ומתרחקת איתם. 

ואז המטונף מביט בו כמו לא מאמין, אפיקורוס אחד שמול העיניים שלו עושים לו נס ורץ לשפוך על עצמו עוד זוהמה ומתחיל
להמרח על הרצפה ולבכות על כל הזוהמה שלקחו לו.

הייתי יורה בכם

בכולכם

יש ללב

מעיף לכם את כל הצער הזה מהחיים

אבל אין טעם

את מכורים מדי

עצובים

מדי

אז חבל

לכזו כתיבה אני רוצה להגיע.

זה כתוב מוחשי

יש ימים של התגלות והם רבים והם שלה.

וימים שלמים היא הולכת ומראה לאנשים רגעים רבים של התגלות שהם רבים והם

שלה, כולם שלי כולם שלי כולה

שלי וכולה שלי ויחלוקו.

כמו שאמר

הקול

מתוך בית הדין הגדול.

לאמור: קחי לך, ילדה

תרמיל ואתמול. קחי לך

רגעי התגלות קטנים ופזרי בזרעי פרחים.

שיגדלו, שיפרחו.

שתבוא הרוח, שתנשא את כל אותם נבגי התגלות קטנטנים

שיבראו שקיעות, זריחות, וכוס קפה אחת 

בדייט אחד מוצלח. 

רוב השעות שנשארו לנו

עד בוא  הגלגול השני של העולם

הם שלה, רגעי התגלות קטנים.

"כמה זה עולה?"

שתיקה. המוכר רעד מעצם השאלה. הוא הביט בנער שמולו בזעם הולך וגובר, שהפך לתסכול מריר. "אתה... באמת שואל?". הנער הנהן בחשש. העיפרון הנידון ישב בדממה על המדף, כאילו מפחד מזעם בעליו. הנער כמעט שהחליט לנוס מהמקום, אבל קול בתוכו פקד על רגליו להישאר ולעמוד איתן לנוכח האיש שמעבר לדלפק. העיפרון כבר לא משך אותו, אלא הסקרנות שכלאה את ליבו מלברוח. הוא התקדם צעד אחד לכיוון המוכר ושאל שנית, "כמה עולה העיפרון הזה? אני מעוניים לקנות אותו".

האיש שמעבר לדלפק הסתובב לאחור בבהלה, כמחפש דבר מה שיציל אותו. לפתע נס אל מעבר לוילון.

היא לקחה את הגיטרה והתחילה לנגן. היא עשתה את זה בשקט הקסום שלה, וריתקה פתאום את כל הסביבה.

וכאילו היו הם הנחש, והיא החלילן, הם התחילו להתנועע לצלילי המוזיקה. הם שבו ועלו וזזו לפי הקצב.

רגע אחד הם היו שקטים, מלטפים וזזים בטפיפות חלושות ורגועות. ובשני, פורצים, סוחפים ורועשים. נותנים לצלילים שלה לסובב אותם, לטלטל אותם.

וזה היה רק היא. היא והים.

והפנים שלה רקד בתוכה. ואז היא הניחה את הגיטרה, כשהצליל האחרון עוד מהדהד, ועצמה את עיניה.

ובחושך שמנוקד בנקודות כתומות שעשתה לה השמש בעיניים, היא ראתה את האחד שלה רוקד גם הוא.

הוא קיפצץ כמו משוגע, כמו נווד בין הריסות. הוא היה נראה הומלס במיטבו, אבל היא ראתה את הלב המשוגע שלו מתגלגל משמחה יחד איתו.

היא פקחה את העיניים, והיא שוב הייתה רק היא. והים. והחושך שירד בינתיים.

אבל היא ידעה שהוא שם. מלא בקליפות ואבק של שנים.

אבל מחכה לה...

"כי סערת עליי, לנצח אנגנך" החלילית השתעלה. זעף קל עיוות פנים יפות ולבנות, זוג עיניים ירוקות.

אני התחבאתי בחדרי, מסתכל על אחותי בחדר שממול. זהרורי עיניה תמיד בהקו אחרת כשפיה היה צמוד לחלילית.

אך המוזיקה נדמה, ואני התגלגתי חזרה למיטה שלי. הרבה זמן שלא הייתי במיטה הזאת.

ובלילה - ציורים מורכבים של יש ושל עין. ירוקה.

זכרונות של דממות ישנות. והנה, אחותי הקטנה, דוממת גם היא.

ודממתי דממתה.

ואז חיוך - לנצח אנגנך.

היית חייב לפרסם את זה בתשעת הימים? עשה לי חשק עצום למוזיקה ונגינה. כתוב ברמה שלך, וזה מספיק בשביל להחמיא 

ואין מילים.

אמתי ונוגע.

משלה כמה סגנונות ודברים בקטע קצר וקולע.
מקסים!

ככה הם בכו מחובקים, מתנתקים מגבולות הזמן - אל מרחבי המקום...
כשלפתע הרגישו יד חמה וטובה מלטפת אותם, מוחה את הדמעות.
"אל תבכו, תפקחו עיניים, תראו..."

הם נשעו עיניים למעלה וראו זוג יונים תמות ולבנות חגות במעגל. מאושרות.
ואז ראו איך כל הדמעות, התפילות, וההודיה מכל הדורות נהיות לאבן. על לב שמים...
אבן פינה. הם מחו דמעה אחרונה מעינייהם ופסעו פסיעה אחת מעבר.
מעבר לגבולות...

צריך תמיד לזכור את ההפתעות מאחורי ההרים, ואת השמים התכולים...
ולא להתייאש! אנחנו במסע על כל המשתמע...
הרבה בהצלחה!

הויה מלשון להיות
והכלה מלשון להכיל...