פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 494)

מסתובבת סערורית.

מחפשת אותם.

את אותם עיני שקד גדולות.

ראיתם אותם?

עיניים מתבוננות,

מקשיבות,

משתתפות,

ראיתם?

וודאי ראיתם.

הרי אלה העיניים שלי

שמקשיבות לכם בכל שעה,

על דבר טוב או רע,

שמח או עצוב,

בכל שעה ביממה.

אז ראיתם.

אבל אני איני מכירה אותם,

את העיניים האלה,

כי לי אין את זוג העיניים

שיקשיבו לי,

יכילו אותי,

ישתתפו בכאבי,

וייעצו לי.

אני צריכה אדם עם לב מקשיב

ועיניים כמו שלי...

 

אני ממש אשמח להערות איך לשדרג שיהיה כתוב בצורה יותר יפה! 

 

 

ואז נשברתי.

 

אני מלאך.

 

צדקת כשאמרת שלא יכול להיות אחרת,

שהכול מוביל לזה בסוף.

אני מלאך.

 

כשהוא אמר לי את זה,

נשברתי.

לא הספקתי אפילו לשמוע איזה מלאך אני,

לבן או שחור,

מוות או אור.

 

מלאך.

 

אני חושבת שהוא זה ששבר אותי.

כלומר, איך יכול להיות אחרת?

אף פעם לא הצלחתי לשבור את עצמי.

מצד שני,

גם אף פעם לא באמת ניסיתי.

 

כשנשברתי, נפלתי מהשמים

וכמה ילדות ביקשו משאלה.

אולי אם הייתי נשארת לשמוע את ההמשך

הייתי יכולה להגשים להן אותה.

 

מלאך נופל.

זה מראה מעורר השראה, אתה יודע?

חבל שלא היית שם.

 

או אולי, מזל שלא היית שם.

כי השברים שלי נפלו לים איפשהו

בהתפוצצות אדירה של אור,

צנחו לקרקעית האוקינוס,

שיברו את הלוחות,

יצרו גלי ענק.

גלי מוות.

 

פעם הייתי מלאך לבן, מלאך של אור.

היום

מלאך מוות שחור.

כאב של אם/כפיר גולן

 

בתוך ליבה-
לב אבן
נבט עולם קסום.

מבעד לשכול, לכאב
היא לא היינה להביט
לנוכח העצב בקע חיורונה
ביתר שאת,
מותיר אחריו שרידי חיים דוממים.

היא ניסתה לנשום, להדחיק
אך הד נשימותיה פעם בשנית
והיא ידעה שזה הרגע.

היא הרימה את עייניה במאמץ
חוששת מאשר יראו הם לה
והוא עמד שם.

בוהק בזוהר הערפלים
מבהיק כטלטל זהוב
הצונח על ראש הרי גלעד.

היא ראתה אותו
וידעה שהיא הוזה.
הוא הביט בה בעצב,
בחיוך קודר
בכאב שמביע יותר ממילים
והיא השיבה במבט.

כסומאת באפלה היא שלחה
את ידיה,
חוששת שמא ידיה יגעו בריק.
ידה נעה הלאה, חרש חרש
ובעת העולם עצר את נשימתו
היא תפסה בו.

ילדה קטנה מחייכת ובעיניה כר דשא ופיסת שמים כחולה.
ילדה קטנה צוחקת וצחוקה הוא סוד ואוצרות רחוקים.
ילדה קטנה מחבקת, וחיבוקה הוא תשובה לשאלה עתיקה.
ילדה קטנה מנשקת, ונשיקתה שורפת פחדים וחרדות.
ילדה קטנה פוסעת, ופסיעת קלה ובטוחה בטוב.
ילדה קטנה נופלת, ובעיניה קוצים ופיסת שמים שחורים.
ילדה קטנה נושמת, נשימה אחרונה והיא נעלמה.
ילדה קטנה מתה, ולוקחת כל תקווה ושמחה שנתנה.


ילדה גדולה נולדה.

ב"ה


פרפר
צהוב
מעופף באוויר
צוחק

פרפר צהוב
בוא אלי
תן לי יד
ונעוף
אל הרוח

פרפר צהוב
ריפרף בחיוך
צחק
ונעלם

פרפר צהוב
עף

אחר אובדן הבחירה באה השלמה כנועה

ואז אשמה משתקת.

ואז שחור, כמו כתמים על סדין וחולצה.

והאימה על אלה, היא, המברחת אל מחוזות הרִיק.

בעורקים, שחור

בעורקים שנפרצו ואז כוסו בזעם.

בעורקים, בבסיס מחזורי המחשבה,

בינות ללשון והחיך.

 

היודע אתה, אל לא אכזר,

זה אשר בשחור תהום רעיונָי נטעני,

כי אף בדל כעס אשר היה בי אבד?

כל כך ריקנית לפניך אנוכי.

 

לא.

רק

כל כך ריקני לפניך כלי זה.

 

לא.

רק

ריקני.

 

או,

לו יהי זה הרִיק,

רק,

לפניך.

 

אני באמצע משחק.
ואולי אי אפשר לקרוא לזה משחק,
זה רציני.
אנחנו מתחרים,
נלחמים.
תחרות סייף.
לכל אחד יש חרב ביד.
אתה שולח את חרבך וכמעט פוגע בחיקי,
אבל אני זריז יותר,
ומצליח להזיז את ידי.
אני את שלי שולח לצד ימין של בטנך,
אבל אתה קופץ שמאלה,
וניצל מלהב חרבי.
אתה מנסה להראות שאתה יותר צודק,
ואני מראה לך שבציניות אני חזק ממך.
אתה נפגע ממני,
ומנסה לשלוח ערס חזרה.
אך לא מצליח כי אני מתוחכם ממך.
ובכל פעם מישהו ממנו חושב שידו על העליונה.
התנצחויות של כבוד,
של מי צודק,
מי שולט,
מי ציני,
מי מתוחכם,
ומי לא שווה דבר...

את כל המילים שכבר שתקתי
ארגת למכתב אחד
כשמול האש בעיניים כרעתי
הבטת בי וליבך מבודד

נשרפו המילים באש החיה
ואתה המשכת לדמום
צעקתי, צרחתי כמתוך הזיה
וחיבקת אותי כבחלום

ושתקנו עכשיו שנינו
את אותן המילים השורפות
וישבנו ביחד לבדנו
כשלאט נפרצו החומות

ובכית, בכית, בכיתי, בכינו
ולא עוד לבד נתפורר
כשהזיית החלום התערבבה אז בינינו
והלב הרדום התעורר

אני מתנצלת מראש יצא לי קטע מאוד מאוד אלים

הכוונה הייתה לתאר פסיכופת אני לא בטוחה כמה התוצאה קשורה למה שרציתי

 

___

הוא ממש יכול לשמוע את הבכי החרישי שלה כשהם התכתבו אתמול בלילה

לדמיין אותה מול המחשב הגדול והמיושן 

(שהוריה למרות כל תחנוניה סירבו להחליף בחדש 

כפי שטרחה להתלונן רבות באוזניו)

חבילת טישו בטח מונחת לידה

והיא לבושה בפיז'מה הענקית שלה

עם קוקס מרושל ועיניים נפוחות מבכי

כותבת לו

דווקא לו

 

תחושה של כוח מילאה אותו כל פעם שאחת מהן פנתה אליו

לא תמיד זה היה כיף כמו אתמול

לפעמים אלו היו שיחות קטנות וטיפשיות

אבל הוא ידע שכדי להגיע לבשר

הוא צריך לסבול גם את הרגעים האלה

אף פעם לא ממש הצליח להבין את הצורך הזה שלהן

לשתף

לדבר על כל פרט בחיים שלהם

 

הוא בעצמו לא מצא עניין בשיחה עם אנשים

לא

הוא היה בקטע של הקשבה

אוסף פרטים 

אורג בקפדנות פיסת מידע לרעותה

יוצר משביבי משפטים

שנראים חסרי עניין לכל אחד אחר

דמות אנושית

וכשכל החלקים החשובים נמצאו

הוא תייק אותם 

 

היום הוא אמור להיפגש עם אליה

זה מילא אותה סיפוק
לקח לו זמן לבנות את דמותה
להבין מול מה יתמודד

היא ביקשה פעמים רבות שיפגשו

ועכשיו הוא סוף כל סוף הסכים

זה בטח מעלה לה חיוך

אתמול חבר שלה נפרד ממנה

וכשנשברה והחלה לדבר איתו על התאבדות

כל החושים שבו התחדדו

והוא יצא מהאדישות שהיה שרוי בה עד אז

מיד הוא קבע איתה זמן פגישה

 

היא חושבת שהוא בא לשמור עליה

תמימה

היא לא יודעת שילדה אובדנית

היא כיסוי מעולה

לגבר שצמא לדם

 

....

 

זה נגמר

ובחיוך שהיה רגוע מאוד בהתחשב מעשה שהוא עשה

הוא הסתובב והלך משם

כלפי חוץ עוד נערה מסכנה

היה לה קשה וחתכה את עצמה עד שגופה התמוטט

רק הוא

יכל להעיד

(שכן היא כבר לא הייתה בין החיים)

שלא ידה

היא היד שנטלה את הסכין

תתן לאחרים קצת אור לנשמה

ואז תראה איך תהפוך שמחה

בתוך עולם קודר תחפש את הטוב

תמצא  נערים שיראו לך את הדרך לאהוב

קרבת אלוקים מתממשת עכשיו

והמלאכים למעלה מביטים בין ענניו   

 

הנה זה קורה מול כולם

החיבור שחיכינו שיקרה לעני כל העם

רק להסתכל למעלה ולשם להביט

השלושה שעלינו שומרים אלינו מחייכים

 

הנערים שאותם רצינו קרוב אלינו

נכנסו לתוך מעמקי חיינו נטמעו ופרחו

איך כל העם בין רגע הפך לאחד

השלושה הצליחו לגרום לנו להיות מיוחד                                                                                                                          

    

הים כה שחור

סוגר מסביב,

מאיים להטביע

לא נותן למילים--

 

ואור.

לפתע מזהיר

מבליח באפילה העוטפת.

 

ושוב חונק הכלום

מקשה על הנשימה,

לא מאפשר חדירה

ואז רעידה--

 

ואור.

פתאום הוא יבוא

בתוך ים של שְחור.

 

הבזקים

בשיממון

צעדים קטנים, קלילים משהו.

השתיקה הזאת פורחת איתה,

רוקדת.

בין אנשים, בין סדקים.

השתיקה הזאת גדלה איתה,

רוקדת.

 

מתערבלת.

בנגינת כינורות,

בפרחים נושרים,

בתקופה ההיא.

מתערפלת.

בכיבוי אורות,

בזכרונות נעלמים,

בחרדה ההיא.

נופלת.

 

בעדינות,

בחשאי,

מסתחררת.

השתיקה הזאת עוטפת אותה,

רוקדת.

 

פרחים צהובים נושרים ברקע.

היא תקום.

היא עוד תקום.

היה היתה חתיכת פאזל
שהייתה בלתי רגילה
היא הייתה
מרובעת
לגמרי
ולא ראתה בזה בעיה
עד
שיום אחד
היא ראתה המון ריבועים כמוה
רק
שהייתה להם
בליטה פה
וחור שם
הם היו מוזרים לגמרי
וכולם צחקו
עליה
והיא הבינה
שהיא המוזרה בעצם
אז
היא חרקה שיניים
ותלשה חתיכה מהמותן
והדביקה לראש
ועוד חתיכה מלמטה
והדביקה למותן השניה
וזה כאב,לעזאזל,
זה כאב
אבל היא הייתה
כמו כולם
אבל זה לא היה מושלם כפי שציפתה
וכשגירד לה במותן
היא נאלצה לגרד בראש
וכשקיבלה מכה למטה
הזעזוע היה במותן השניה
אז
היא חרקה שיניים שוב
והחזירה את החתיכות למקום
אבל
זה היה קצת עקום
ויד הרימה אותה
והניחה בפח
והפאזל לעולם
לא
היה
שלם
שוב.

זה קצת מגושם, אני יודעת. אם יש לכם כוח לשפשף קצת, או רעיון לשם- אני אשמח.

--

 

אנחנו לא מדברים כבר המון זמן, אני והוא.

אבל רציתי לספר לו על החלומות שלי,

אז הלכתי לכל מיני סדנאות זוגיות, לראות מה אפשר לעשות עם זה.

אבל זה חארטות, כל מה שאומרים שם, ושום דבר לא עוזר.

 

אנחנו משחקים במחבואים כבר המון זמן, אני והוא.

הוא מתחבא לי מאחורי הברוש,

אני בורחת ממנו בין השורות.

זה משחק ישן כבר, תאמינו לי, ניסינו, אבל שום דבר לא עוזר.

 

אנחנו לא מסוגלים להתעלם זה מזו כבר המון זמן, אני והוא.

כשאני מפנה לו גב אני מיד מנסה לחזור,

והוא לא יכול לשכוח אותי.

תמיד הוא בוחר בי, כל פעם מחדש. שום דבר לא עוזר.

 

ככה זה אצלנו, משחק של אני והוא.

אנחנו ברוגז כבר די הרבה זמן, קוראים לזה זוגיות.

אולי מתישהו יקרה נס

ונחזור להיות אחד,

אלוקים שלי-

ואני.

שפת ים.

הם יושבות, שעות.

מחליפות סודות בלי להוציא מילה.

ברית חדשה נכרתת,

בין שמיים וארץ,

בין ים לחוף.

בין מוות

לחיים.

 

שפת ים.

הם רוקדות, שעות.

על הקו הזהוב, המתוק, הדק

שבין אינסוף מים לפיסת חול

בין רטוב ליבש,

בין ים לחוף.

בין נקי

לטהור.

 

שפת ים.

הם שותקות, שעות.

לא מחפשות מה לומר,

במה להפר את השתיקה-

שפעם ראשונה היא

שתיקה של

אהבה.

 תומי הוא איש עסקים עשיר. הוא עבד קשה והצליח. תומי הי'ה אדם מנומס מסודר יציב ושמח. רק בעי'ה אחת הייתה לו. מידי פעם הוא משתכר. כשתומי הי'ה משתכר הוא לא הי'ה שולט על עצמו לחלוטין. הוא הי'ה שובר, הורס, ומשחית את כל הנקרא בדרכו. ובכל פעם לאחר שהתעורר הי'ה מתחרט עמוקות, משלם על הנזקים, ומפצה על חוסר הנעימות. כך פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

 

באחת הפעמים התעורר תומי משנת השיכורים שלו. בפיו עוד עמד טעם הקיא, והשלולית הסמיכה בה שכב הייתה רחבת ידיים. הוא הזדקף בראש סחרחר ונעמד לאט.

הוא ראה שהרחוב כולו הרוס. חלונות מנותצים, ספסלים ורמזורים מתגוללים על המדרכות הסדוקות, מכוניות מקומטות ושבורות. עצים ושיחים שכבו על הכבישים, תלושים. הרחוב כולו הי'ה הרוס בצורה איומה. תומי לפת את ראשו בין ידיו. הוא צרח "איך אני אפצה על כל זה???? איך יכולתי לגרום לכזה הרס??????" תומי לא עמד בזה. בעצם המעשה, ובתוצאות האיומות.

תומי התאבד.

הוא הצטרף לרשימת הנספים ברעידת האדמה הקשה שפקדה את העיר...

 

מוקדש לכל מיני אנשים טובים פה בפורום... אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו את האחריות על העולם כולו. לא יכולים ולא צריכים. לא של העולם, לא של המגזר, ולא של המין. אנחנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו, ועל מעשנו בלבד!

אנחנו רק יכולים לקוות לעולם טוב יותר, אמן.

הזקן האחרון.
הוא ישב שם. מזדקן. מחליק בזקנו.
מחזיק בין ידיו.
גופה מזדקנת אחרונה.
העור שהתקמט סביב אצבעותיו תאם את הקמטים סביב העיניים המתות שפעם צחקו.
הזקן ישב. והמשיך להזדקן.
לבדו.

כי הם כולם נטשו אותו, אתם יודעים. הקידמה והפרוגרס. וחיי נצח, אם תחליף את לבך באבן.
ואל תתפלסף יותר מדי, אדוני, כי דברי הזהב שלך ימותו מיד.
לא, אדוני, היה צייתן, ופשוט, וצעיר, ושמח.
השאר את הנשארים, הרחק מאחוריך.
השתמש בהם ולך.
בגוד באמונם וברח.
במקום אליו אתה מתקדם הם לא יהיו שם לצעוק את אשמתך, לצעוק את בגידתם, את עלבונם, את כאבם.
הם יישארו מאחוריך, אדוני.
ויזדקנו לבדם.

אתה יודע, זה פשוט למדי. שתי כפות של זמן, שלוש שנות אור ושעון עם קפיץ.
מזהב, אם אפשר. אבל גם מתכת, של שייקה השען. אם תוכל. גם טוב. אתה יודע, אדוני, זה עניין של איבוד עניין, בזמן.
והכל יישכח.
אני מבטיח לך, אדון.
הכל ישקע בתהום השכחה.
הכל יטבע ויתכלה בזכרונם של המזדקנים.

הם לא סנילים, לא, שוד ושבר, חס ושלום.
הם פשוט נשארים מאחור טיפה, עם זכרונות של הרס. סלחו לנו רבותיי, אין בידינו לחוס על מפרי השלום
שנבנה בעמל כה רב
על פרי עטם של שקרנים.
קחו לכם פרי, ועט, והטיפו שקר,
למזדקנים.

כל הכוכבים שלי נעלמו.

יד נעלמה קטפה אותם, בזה אחר זה,

משיח הכוכבים הכחול הקטיפתי שלי.

יד זר מלאה בכוכבים שלי, ולי לא נותרו כוכבים. 

 

וכשגיליתי שהיד הנעלמת שייכת לי,

מילאתי ידי בכוכבים

עד שהתרוקן השיח

והכוכבים שלי התעופפו, כולם.

 

נשאר לי עוד כוכב אחד, אני חושבת.

אני קוטפת אותו עכשיו.

אחר כך ישארו לי שיח כחול קטיפתי ריק,

וידיים מלאות 

רסיסים 

של כוכבים.

 

הנה הכוכב האחרון שלי מתעופף אליכם, 

חושף את חדרי ליבי,

מגלה את תוכו של השיח הכחול הקטיפתי.

קראו אותו,

מפני שלעולם לא תצליחו

לקרוא אותי.

 

ואם ינעץ בכם רסיס שנותר מן הכוכב האחרון שלי

דעו שכל שאר הרסיסים

נעוצים בגופי.

ואם מן הכוכב האחרון שלי

תשובו לדמם,

דעו:

אנכי

בדמי ובחלבי

את הבערה

אשלם.

היא חפנה את ראשה בידיה

כמו נאשמת במשפט המבקש לגזור את הריגתה

בצד אחד קטגור היא

ומצד שני סנגור שגם הוא היא

שני קולות

נאשמת אחת

ושופט חמור סבר שדעתו מראש מוטת נגדה

השופט הנורא ששוכן בתוך ליבה

 

כל יום בכל דקה

מתאספים כל בעלי התפקידים ושופטים את התנהגותה

והיא במושב הנאשם

מוצאת את עצמה אבודה

כשמתחילה להאמין בטענות התביעה

השנאה בה מתגברת מול הראיות אותם מציג הקטגור

 

כמו בכל המשפט הזה

היא ממלאת גם את תפקידה בתור אחת מחבר המושבעים

וזו זו ליבה מלא על הנאשמת

מלא מרירות וכאב ושנאה עזה

 

כך המעשה מתרחש שוב ושוב

וכל פעם היא יוצאת אשמה

היא חיה מרגע לרגע

מאשמה לאשמה

אך גזר הדין אף פעם לא מגיע למיצויו במציאות

כשבפנים נפש חרבה

נפש שמאמינה שהיא שוכנת בתוך פושעת נוראית

 

אז היא מוחה

היא כועסת

כאחת שמאמינה בצדק

אינה יכולה לראות כיצד משפט אחר משפט היא מתחמקת

 

ובסוף

במשפט גדול במיוחד

הגיע התליין וביצע סוף כל סוף את דינה

והיא הרגה את עצמה

כפי שהאמינה שראוי לקרות

 

הלומד שלא על מנת,
הלומד, פשוט,
צועד בדרכים, ממשש את דופק
העולם.

מה מספקין בידו?
ללמוד - את טעמו המריר
של הקפה, של בוקר ושל ערב
תחילה, קץ, לילה, יום.
ללמד - את הנסיגה העיוורת
בין רוח וטעם
הנמזגים זה בזה בצליל,
בפכפוך.

ולעשות? המספקין בידו לעשות?

את מעשי העתיד לא ניתן לקרוא
בכוס קפה או בדף גמרא.
אך טעם הלוואי המריר שבכל שיעור
מלווה אותו בין כל בוקר לערב.

 

שיר לא מסודר בעליל, (אולי הכתורת הייתה צריכה להיות "לא שווה קריאה, זאת סתאם קריעה....)

אשמח לביקורת....

 

שיר שכתבתי אליך בדמעות,

כי רק הם אצלי מצויות

מאז שהתחלתי לוותר

מאז שהתחלתי להישמר

 

מסתובב אני אם הכאב,

של להרחיק את עצמי,

וכל פעם שבך אני מתאהב

הכאב עובר אבל אני עוצר את עצמי,

 

כשהפסקתי הכאב היה כמו דקירות

וגרם לנחלים של דמעות,

עכשיו הוא כמו סכינים מלובנות,

דקירות בימים ובלילות,

 

כשרואה את שמך

כששומע את כולך

כשניזכר בחוויה משוטפת

שוויתרתי עליה עכשיו והשארתי לעתיד

 

(מי שרוצה להפוך את זה לכליל יכול להמשיך ל:

אוהב אותך לנצח

לחמניה באמצה פסח)