"לא!" צעקתי, נלחמת. "לא! לא באה איתכם! תעזבו אותי!" אבל הם המשיכו לגרור אותי ולהכאיב במקומות הכי כואבים, גוררים אותי לקול קריאות הגנאי של האנשים. משהו נשבר בי והתרסק, דמעות יורדות כמו דם ממני, לוקחות איתם את החיים שלי.
"אמא" התייפחתי, "איפה את?" אבל אמא לא פה, גם לא אבא. בסוף הרחוב היה בור עמוק וחשוך, הם ניסו להדוף אותי לשם, לבור הייאוש, שקשה לצאת ממנו, נאבקתי בהם, צרחתי, שרטתי, בכיתי, לא רציתי למות, להתייאש, אבל הם לחשו לי במילים מתוקות, איומות, קשות, רכות, פתלתלות, כמה אני מכוערת, שעדיף לי כבר לקבור את הפצוף באדמה, כמה שונאים אותי והרבה יותר עדיף ליפול ליאוש מאשר לקוות שאולי יאוהבו אותי, כמה שאני צבועה, ושקרנית, וטיפשה, שתמיד ידברו עלי מאחורי הגב, שתמיד ישפילו אותי עפר, שלאף אחד לא אכפת שפוגעים בי, שמכים אותי, שמקללים אותי, שבחיים לא אהיה יפה מספיק למצוא חן בעיני מישהו, אז שכדאי לי ליפול יפה לתהום של היאוש ואז כבר אף אחד לא יציק לי, כי האדישות אחראית שם והיא תדאג לזה.
הרגשתי שעם כל מילה השרירים מתרפים, הקול נהיה יותר שקט ואני הולכת מעצמי לתוך הבור, רגועה ומהופנטת עד ששמעתי קול, חלוש, קלוש קורא בשמי, פעם, פעמיים שלוש מתחנן שאשאר מתחנן שאיאבק שלא אתן לקולות להפיל אותי.
שמעתי, והחלטתי להילחם עוד פעם אחת




