תן לי
רק עוד לגימה
קטנה
מהדבר המתוק.
תן לי לטעום,
להבין לבדי
כמה מר הוא,
תן לי
לגימה אחת
שתסביר לי
לתמיד;
להאמין לך
בפעם הבאה.
תמיד ביקשת ממני להישאר.
אני מפחד מהחושך, צחקת. צחוק רך כזה, סדוק.
ואני ידעתי שאתה עושה את זה בשבילי. כי אני הייתי זאת שפחדה.
אז תמיד השענתי את הראש על החזה שלך
ואמרתי לך - תמיד.
ורק ככה, כשהזרועות שלך סביבי, היית נרדם.
ואני הייתי מחכה לבוקר, מקשיבה לנשימות שלך, לפעימות הלב.
עד שהפסקתי לחכות.
שיקרתי.
אתה מבין, לא רציתי לגרש את החושך.
רציתי לגרש את הפחד.
אז פעם אחת
קול קרא
והלכתי.
סליחה
שמעולם לא חזרתי לספר לך
למה אתה באמת צריך לפחד
מהחושך.
אבל לא לגמרי הבנתי הכל...
אלוקים, ילדה
את מוכשרת
לא, לא מוכשרת
אם זה מה שאני חושבת עליו
אז את גאון
סליחה
חדירה בלתי חוקית.. 
יפה המקצב, וגם זה שנתת בסוף את ה 'יותר מדי.'
"ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" הסתכלתי מסביבי. פחדתי.
שלדים מתים ושלדים חיים, יחד. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו"
הבטתי לשמיים האפורים.
"בן אדם התחיינה העצמות האלה?"
בן אדם?!
כשהגעתי, בכיתי
כי האמנתי שאולי
עכשיו הפסקתי
גבוהות גדרות התיל
צעקתי, חדלתי.
אחרת אני
לא רוצה להרוס את הרגע במילים מיותרות.
מישהי=) אקח לצומימישהי=)ילדה שגרה בבית ליד
ילדה שמחה עם משפחה
הצל נהג להסתכל עליה
לשמור עליה מרחוק במבטו
וכשמדי פעם זרקה אליו חיוך
היא האירה את כל עולמו
הוא דמיין את ילדותו
דמיין שיש לו משפחה אוהבת
דמיין שהוא רצוי למרות שתיקתו
אך המציאות כואבת
ואלו הכל היו דמיונות
ובסופו של יום
הוא היה לבד, עייף מלחכות
לחכות ליום הטוב
שכולם אמרו שבסוף יגיע
לחכות לסוף השקט
הסוף שאותו כבר לא יפתיע
והוא חיכה
כי לא היה לו משו אחר לעשות
הוא חיכה
אך בלי באמת לקוות.
בוקר אחד
הצל שלנו היה בגינה
הוא צפה בילדה מתארגנת לבי'ס
ובראשו חיבר לה שיר עם מנגינה
הילדה כבר יצאה מן הבית
חיכתה להסעה בתחנה
שלחה חיוך מהיר אל הצל
ןהאדם, חייך בחזרה
היא שאלה אותו איך קוראים לו
אך הוא לא ענה
אמרה לו ששמה הוא חרות
והוא שתק, כאילו כבר ידע
ופתאום, בלי שום אזהרה
היא ירדה אל הכביש
אמרה שהוא התופס
והוא חייב לתפוס אותה מהר וחיש
הוא ניסה לומר לה שתעלה למדרכה
ולא הצליח להוציא מילה
הוא ניסה לסמן לה שהיא יכולה להפגע
והיא לא הסתכלה
ההסעה החלה להראות באופק
והילדה על הכביש עדיין שיחקה
לא ראתה אותה מתקרבת
לא ראתה את תנועות החרדה
היא רק הרגישה דחיפה חזקה
וקול צרוד לוחש לה "רוצי!"
היא נדחפה על המדרכה וראתה את האיש
שמילותיו האחרונות היו
"קוראים לי יוסי".
אז זה יפה כמו תמיד
ואני הייתי משנה רק בסוף,
בגלל שלדעתי העיקר זה האפשרות שהוא ישבור גם את הלב שלה,
הייתי כותבת ב2 השורות האחרונות:
'ותוציא מהמיטה שלך את הרסיסים,
של הלב שלי'
זה גם נשמע יותר טוב, אבל איך שבאלך
מצטרף להערה של שורדת.
וזה באמת ממש יפה.
טיפות דם נוטפות
מהלב השסוע
ניצב ומשקיף
מעל שפת התהום.
טיפות דם נוטפות,
צונחות ומתלקחות
על הקרקע המושלגת
ממיסות את מעטה הקרח
מעל הגבעול הבודד.
טיפות דם זועקות,
מהדהדות בתוך השקט
מבקשות להסתפג
בקדושתה של השבת הנכנסת.
כאן, טבע הילל כאב.
מסע שורשים.
רוח אופק. עתיד.
קלעי גלים.
פרדוקס.
--
(אל תשאלו).
אז החלטת לעלות את זה בסוףכישוף כושלבלבול
כאבם הילל עתיד.
רוחם,שורשים.
אגוז מסע.
פרדוקס עתידי.
טבע כאן כאב.
|גרוע בשירים|
|חוזר לתחום שלו לאחר תרגיל כושל|
טל אוריהפרדוקס שורשים
כאן טבע.
אופק עתיד,
מסע גלים,
רוח כאב כאן.
מחכה לשקטאיבדתי את השיר
ודווקא חיבבתי אותו ביותר.
אז אני אנסה לשחזר, מקווה שיצא כמה שיותר מדוייק:
מסע גלים
רוח קלעים
...
אוף לא זוכרת עוד
מצאתי אותו!!
מסע גלים,
רוח קלעים,
כאן עתיד,
כאן אופק,
כאן כאב.
כאב רוחות,
כאב שורשים,
כאב מסע.
כאב, כאב כאן,
עתיד.
(בשורה השניה מהסוף זה כאב בעבר)
אופק
שורשים,
כאב קלעים.
מסע,
רוח גלים.
עתיד,
טבע אגוז.
כאן.
כאב מסע.
עתיד - שורשים,
אופק - קלעים,
פרדוקס - גלים גלים.
כאן - טבע
כאב מסע.
מסע.
כאן שורשים,
כאן אופק,
כאן עתידך-
רוח.
זה לא נשמע כמו משימה מסובכת
היית יכול להביא את זה כשיר רגיל והייתי אוהבת את זה עדיין
מעורר מחשבה
תודהרון א.ד
בשמלה ורודה ועגילים
סובבתי בין חולות וגלים
ובסוף
בין גווילים חומים מצאתיך.
ראש קרח עטור ניצחונות
משא של חמישים שנות גלות.
בין המדפים ישבה השאול
שיכורה מנצחונות ובידה מכחול
ואני הקטנה בשמלה ורודה ועגילים
במקום למצוא אותך בין הגלים
בתוך גווילים חומים מצאתיך.
ומישהו הבחין בנבל
קבור בחולות המדבר
נוגע מיתר במים...
ומישהו שמע גניחות
מתוך החולות
ואם היה מתבונן היטב
לראות את הלחות הנערמת
וזורמת...
מאמיר ההר אל שיפולי החולות
.המיתרים השסועים הפכו לנחלי מים אדירים
גורפים זכרונות,מכים על הגלים וניבלעים
עם ההסטוריה והדגים.
מי פורט בחובבניות על הכילים?
מי שוחק המיתרים וקושר בהם סיפורים עצובים
מי כתב את התווים
מי הפך את הסימפוניה למרש אבל המוני
לא אני.
אני רק נבל תמים בחברת נבלות.
בצומת דרכים-
בנקודת המפגש של מיתרי הכסף
יש רק שביל אחד שיורד
מהאגן בו נקווה
מפל דמעותינו.
את ממתינה שם,
מאפילה בדמותך על ההר הגדול
אליו אני נושא את עיני
בכל יום מחדש.
כי בכל יום מחדש,
דמותך הערפילית
משתקפת בתפילותיי,
ומפגש המיתרים הנרעד
מניע את רוחי לכתוב-
על המפגש מחדש
בצומת הדרכים של נשמותינו,
על השביל היחיד היורד אל העמק,
הנפרש לרגלינו
כתמונת חלום-
השתקפות תפילותינו.
תפסיקי
אף אחד לא יכול. אמרתי לך, זה לא גבול המושלמות, זה לא קיים
אני מאמינה שכל היהודים שהיו בשואה, הרוגי מלכות, וכאלו שנלחמו על קידוש ה' וניצלו ב''ה. כולם, רוצים שתחיי, שתשמחי, שתפרחי, שיהיו לך חיים טובים, שבע''ה בעיתו ובזמנו תתחתני ותמשיכי את העם הגדול הזה.
קשה לנו להכיל כאב. קשה לנו לקלוט מה זה אומר שישה מיליון יהודים שאינם. ובטח שלא לקלוט את האכזריות והשיטתיות המזעזעים האלה. חשוב לזכור מה היה בשואה. חשוב לזכור את הכאב. את האובדן. את הזוועה. אבל מתוכם צריך לזכור את החיים.
יום השואה לא בא לזעזע אותנו, הוא בא לחזק.
הוא לא בא לעשות רע, הוא בא להוסיף טוב.
שנזכור את כל היהודים הקדושים שנרצחו בשואה, ונזכור את התפקיד שיש לנו כממשיכיהם.
שנשמח במדינה שיש לנו, ובעם ישראל היושב בארצו, בקיבוץ הגלויות, ובגאולה, ונדע שמאחרונו עומדים מאות דורות של עם שכל אחד ואחד מהם ציפה כל יום מימי חייו למה שאנחנו זכינו לו, לא כי אנו יותר גדולים מהם, אלא כי סוף כל סוף תפילותיהם נענו.
שנדע שמאחורי כל אחד מאיתנו עומדים כל היהודים שהתפללו במשך אלפי שנים "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים". שנזכור את התפקיד הגדול שקיבלנו שנולדנו בדור של גאולה.
ושנדע שהם איתנו, שאנו הולכים מכוחם, ומכח תפילתם.
סליחה על החפרת...
היום עמדתי בצפירה, וחייכתי.
כי חשבתי על אח שלי הקטן.
הוא עוד לא בן שנה, והוא לא מפסיק לחייך.
הוא הילד הכי מאושר בעולם, והילד הכי יפה בעולם. ואני לא אומרת את זה כי אני אחותו.
יש לו שמונה אחים גדולים, מקסימים אחד אחד.
כולם מאושרים, חופשיים, יהודים גאים.
הולכים בגאווה בירושלים עם כיפה וציציות בחוץ,
כן - גם הבוקר.
באנו ממשפחה שכמעט כולם לא שרדו את השואה. כל אחד מהסבים והסבתות שלי הוא אוד מוצל מאש.
ואת יודעת מה?
אני חושבת שגם סבתא שלי, ששרדה את אוושוויץ, גם היא חייכה הבוקר.
כי יש לה בארץ הזאת למעלה ממאה וחמישים צאצאים,(כנראה. אף אחד כבר לא סופר..), וכמה חימשיות קטנות ומתוקות.
הם גדלים כולם כיהודים גאים בארץ הזאת,
בארץ שלה.
הם מתגייסים לצבא, הם מגינים על העם שלהם.
הם התגלמות היהודי הגאה, החופשי.
הם עומדים ושרים "התקווה" בקולי קולות, יחד עם כל המשפחה שלהם, משפחת עם ישראל.
יש לך נקמה גדולה מזו בנאצים ימח שמם?
יש לך סיבה גדולה מזו לחייך?
1
6,000,000
"אדם נשרט מעץ הדעת
ומבקש עלינו רחמים.
אנחנו מתחבאים בגן העדן שעשינו לנו
מקוים אלוקים שיקרא בשמנו, שיחפש
שידע את הפחד לאבד הכל
במבול שאיננו מבדיל בין צדיק לרשע.
שידע את הפחד להפוך למספר
בספר ההיסטוריה של הגאולה.
אלהי,
אני ישעיהו בן חנוך. נשוי לנועה.
(אוהב אותה מאוד)
גרים בגבעת הדגן, בקראוון קטן
בחורף הוא רועד עם הרוח
בגינה יש שיח ורדים.
נועה משקה אותו כל ערב.
סתם, שתדע." (ישעיהו גוטליב)
אני חושב שנוכל לגדל לנו נחמות קטנות, בחצר שלנו, המדינה.
ולראות איך הילדים מלבלבים, וכמה עומק ואהבה צימחנו במדינה שלנו.
נוכל לבוא שבורי לב ולשתות לנו מהנענע שהושקתה בידי דורות קודמים שלנו.
גם ביום השואה.
פעם חברה טובה מהפורום אמרה, שכולה, אמרה שיום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות
הוא נועד לאלו שלא זוכרים כל השנה.
ואולי יום השואה בא להנציח.
לומר: השואה קרתה.
שיהיו טקסים.
לבבות זה סיפור אחר, אבל שיהיה יום שנשיא ארה"ב יתייחס לשואה.
שיהיה יום שכל אחד יעבור לו בלב פחד קטן על גן עדן שהוא בנה לו.
אולי שיראה סרט, שידע ממש את החד לאבד הכל.
ולהמשיך בחיים.
כי לא נולדנו לדור השואה.
קיבלנו משימה אחרת.
ועדיין,
יש דברים שה"לא נסלח לא נשכח" שלהם חייב להדהד דורות קדימה.
שיר מוצף ברגש. הייתי רק מציע הערה טכנית אחת-
לא יכולתי שלא לשים לב שאת מקפידה לפתוח כמעט כל שורה בשיר באחת המילים כל\קול שזה שלעצמו רעיון מעניין אבל התחושה שלי היא שזה מכביד על השיר ומסרבל אותו. במקרה הזה השיר יוכל להיות טוב אפילו בהרבה אם תשחררי את עצמך מהמגבלה הזאת...
לשיקול דעתך.
כל דמעה שבכתה בך
כל דמעה שעוד בי
בכי דמעתך
מהדהד בליבי
הימים הקודרים בחייך
ימים בודדים בשלי
קול הימים
תפילה לאלי
בכל מקום
בכל שניה
כל חלום
כל דמעה
זכור
אתה אחי
כל כלב ברחוב
כל עיוור וכל זקנה
קול השיר
למענך
יש עדיין כמה שינויים קטנים שהייתי עושה, אבל זה כבר עניין של טעם אישי. הדבר היחיד שהייתי מציע לך עכשיו הוא להוסיף סימני פיסוק והשיר בכלל יהיה מצויין.
ריעות.אתה יכול לומר לי מה היית משנה?
אני מצרף את השיר שלך עם עריכה של סימני פיסוק וכמה מילים שהייתי מוסיף כדי להפוך את השיר למעט יותר ברור. את כמובן לא חייבת לקבל את כל השינויים או אף אחד מהם....
לשיקול דעתך.
בכל דמעה שבכתה בך-
כל דמעה שעוד בי,
דעי
כי בכי דמעותיך
מהדהד בליבי
הימים הקודרים בחייך-
ימים בודדים בשלי,
וקול הימים הללו-
תפילה לאלי
בכל מקום -כל שניה,
כל חלום- כל דמעה,
זכור
אתה אחי.
בכל כלב ברחוב-
כל עיוור וכל זקנה,
מהדהד
קול השיר
למענך.
כקודמיי, אני גם חושבת שעל אף היופי שבחזרתיות,
הגרסה השנייה טובה מן הראשונה.
ותודה.
ולא להכניס עוד הרמזים.)
וקול זעקות
ועצמים נשברים
דמעות של אש
אל השמים הפתוחים
עולות בעקבי הצאן
צאן תמים, קרבן עולה
מתייצבות במרומים
ודממתם בזעקה-
מה היה לנו?
איך זה ניתנה הראשות למחריב?
והלא הבטחתם לנו..
הבטחתם לנו שלא עוד!
רק אצל היהודים יש כזו אחווה?
אם הייתי גוי, לא היה אכפת לי שנהרגים אנשים?
כל כך מרגיע לי שכ"כ כואב לי כשמישהו נהרג, אני מרגיש קשור, חי ו'כללי'...
אמן!
