פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 502)

בלילה אפל נולדתי
ובחטא יחמתני אימי

מיני זמירות
בחשיכה
מנגינות שותי שכר
מתרננות בצעקה

ואני
רק שקט ביקשתי
אך הס ליחשותי
צופנו הפך
נשמתי נפח
ואז הלך

ועתה
ככלי רק
אבוד מתוכן
משוטט בשתיקה
כאב דמים עולה ופוסע
בארץ בוכיה

אתה נושא כפיך
ושואל בתחינה:
עד מתי אלי? עד מתי?!
ואין קול ואין תשובה

בנפול אויבך
אל תשמח
ובנפול עצמך
אל תנבח

אם תהין להתבונן
תגלה שהקשרים סביבך הם רק
מסך ערפל.

ועוד-

דקירה.

 

לחישה-

ועין בוכיה.

 

דממה-

שלהבת מסעירה

בוערת-

לא עוצרת

זעקה.

 

מילים-

לא של רוח

של פלדה

יהלום-

הופך פניו.

 

נגינות חשיכה

רביבים אלי מטר

עלמות תופפות-

מכות וצרחות.

 

דם

ועוד-

דם

אובד-

נעלם.

אחי - אתה הלכת

ראשון אל קו האש

אחי - עליו דרכת

דרכת על מוקש

 

אחי - הן לא ידעת

אף רעש כדורים

אחי - אז לא הבנת

מדוע הם יורים

 

אך בי - אחי

אני נשבע

יבוא עוד יום

וקול ברחובות

יקרא

שלום! שלום!

 

אחי - צעיר היית

פניך היפים...

אחי - אתה ראית

את דרך החיים

 

אחי - אתה כתבת

מכתב ובו שורה

אחי - אתה הבטחת

לשוב בחזרה...

 

אך בי - אחי

אני נשבע

יבוא עוד יום

וקול ברחובות

יקרא

שלום! שלום!

 

 

 

 

 

 

 

 

[נכתב על ידי אבי ב1967 (מלחמת ששת הימים)]

שמעתי בלון מתפוצץ. בום.
רגע אחד היה, ורגע כבר לא.

חיים.
מסע.
אדמה מתערבלת ביו כפות רגלי.
יחפה,
ללא מזון, ציוד או כיוון.
מצפן חיי.

וכעת,
המחוגים נעים מצד לצד בפראות.
שולחים אותי לכיוונים מנוגדים,
שוכחים את משמעותם האמיתית.
שוכחים לכוון אותי.
ואני אצעק,
זה התפקיד שלכם
תעשו אותו
תעשו משהו
תעזרו לי!
כי אני לבד.
ואין יותר אף אחד שימלא את הלבד שלי.

הוא היה.
והוא השלים הכל,
הוא היה הכל.
המצפן שלי,
נפל.
יחד איתו נפלו חבריו.
הכרתי אותם.

האחד השחום עם התלתלים,
השני עם המשקפיים והחיוך הרחב,
הגבוה, שהביט על כולנו ממעוף הציפור
וביישנותו מפורסמת לרוב.
והם היו יחד.
כמו תמיד, ביחד.
גם אז. ביחד.

שמעתי בלון מתפוצץ. בום.
רגע אחד היה, ורגע כבר לא.

אני רצה,

טסה כמו הרוח

חולפת, ממהרת

בדממה כואבת.

 

והוא, אינו מחכה לי עוד

לילותינו שהיו מתוקים 

והשתיקה המרה שהגיעה בבוקר

כאבתי את הדממה.

 

והיא, שאהבה אותי

אהבה ללא גבולות

אהבה שלא נגמרת

כאבה את שתיקתי.

 

והיא, שלא יודעת מהי אהבה

שחווה הרבה

בחייה הקצרים

מתבצרת החומות שבשתיקה.

 

ואני, רק רוצה

לפרוץ את חומות הדממה

לנפץ את המחסומים

ולהפר את השתיקה במילים.

חלל.

ריק של שריקות, תלמים של גלגל

צליפות של דמעה שזלגה על מדים.

חלל,

אש מול תהום, גוויה של חייל

צרחות חלחלה מחלחלות בין שברים.

חלל!

קודש וחול ומפקד שנפל

טלית ספוגת דם על אדמת טרשים.

 

על במותיך ישראל,

חלל.

 

הוא עוד חי.

מרגישים אותו בכל פינה.

את החיוך שלו,

שקשה לשכוח.

 

הוא עוד חי,

הוא נמצא פה על ידי

ונותן עצה טובה

או לטיפה.

הוא עוד חי.

 

ומאז שהוא הפסיק לחיות

הוא החייה בליבנו הסוער

את כל החלקים שרצו למות

יחד איתו.

 

והאווירה שלו

נמצאת פה איתנו,

והחיוך שלו

מרפא כל שכול.

"מזבח האומה"

אלי שעחל

 

אני עומד הבא בתור,

מולי מוכן ארון שחור,

על גופי מולבשים מדים,

כצבעו של הזית ירוקים.

 

לפני עמדו מאות אנשים

שמתו כדי להגן על החיים

ואני אליהם עומד להצטרף

ולהגן מהזר שאותנו מגדף

 

אני יעלה למיזבח המולדת

להגן על זקנה ויולדת

למגר כל פיגוע רצחני

למנוע אותו גם בגופי 

 

הגיע היום בו בא הקץ לחיי

מהכדורים מתמלאות בדם ראותי

ונושא אני עיני לשמים ושואל

עד מתי תכלה בניהם של ישראל

 

 

 

לרגע אחד

דממת עולמים,

וצרחה מבקיעת שערים

 

שתרעיד את העולם,

שתגיד: אנו כאן

שלא תרפה,

לא תעזוב.

 

דקת דומיה

לזכרם.

דקה של דממה,

ונשמתם

שוב תזכה למנוחה.

 

שווים וכואבים הגענו לכאן.
למקום לא מקום, בזמן לא זמן.
מחפשים נחמה וחום בכדי להשקיט את הכאב, את הלב הדואב. 
שלום לב שלי, שוב הגעת אלי לביקור? אתה חוזר שוב ושוב למקום האסור, תכיר לב- זה אתה וזו אני, ועכשיו בבקשה, עזוב אותי!
חברו הטוב מצטרף למלחמה, המצפון בא לכבוש אותי בסערה, ואני- נופלת שדודה.

רָצִיתִי לִכְתֹּב עָלַיִךְ שִׁיר, הָרַב,
אֲבָל כָּל שֶׁיָּצָא הָיָה
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פאתוס וְאוֹרוֹת -
שסבתי עַל עקביי.

וְזֶה לֹא לֹא שֶׁהֵם לֹא הָיוּ שָׁם,
בֵּין הַדְּרָשׁוֹת לַסִּפּוּרִים;
וְהַקּוֹל שֶׁלְּךָ, שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי מֵעוֹלָם
אַךְ הָיְתָה בּוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
דֵּעָה, בִּינָה וְהַשְׂכֵּל.

במראך הַכָּפוּף, הַמִּתְמוֹדֵד עִם
כֹּחַ הַשָּׁנִים. הַכֹּחַ שֶׁכָּופף כָּל
סָבַרְתְּ אֶבֶן, כָּל לֵב זָהָב.

צַעַד אַחֵר צַעַד, בִּשְׁבִילי הַתּוֹרָה
שֶׁסָּלַלְתְּ אַתָּה,
הָיִיתָ לִי מוֹרֶה דָּרַך
בֵּין גברא לחפצא, בֵּין גּוּפִי לְחֶפְצִי.

וְתוֹרָתֵךְ הַבְּהִירָה הָיְתָה לִי
כְּלַפִּיד אֵשׁ,
מְלֵאָה חַיִּים, ורוגע, וְחֶסֶד.
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי מִלָּה.


(לזכרו, תודה)

כשאת לא כאן, הכל קופא

אני רק יושב, וחיוכי רפה

קווי המתאר של דמותך נמצאים איתי

ותמצית מהותך לא עוזבת אותי

איתך אשאר בדממה דקה

בקול ענות חלשה וקול ענות חזקה.

כי את יודעת, הרי גם כשאני רחוק,

שאת הדבר שיגרום לי לצחוק

גם כאשר העצב חונק מכל צד

את הכל תתקני במשפט אחד.

 

תודה

פתאום אני כותבת.
המון.
אתמול פתאום הצלחתי לכתוב.אחרי בערך שנתיים שלא כתבתי כלום.
הכתיבה מנקה כ"כ.שתדעו.
מעניין לחקור מה קרה פתאום שהכל יוצא.

הנה משו.
אין לו שם,תמיד הייתי גרועה בשמות.אבל זה לגמרי שיר.

ואולי,
ביום אחד;
אמצא את התשובה.

את הפתרון
למדורה
שבוערת;
בלב

שלי.

מי

הבא בתור

יפול בזריחה

בלי כל כוונה

ואז:

יתפחד

יתבלבל

איתו

לעצמו

לא מתוכנן כלל

קצת שלו

הרבה לא נח.

מי 

הבא בתור

יחשוב

חבל

מדוע

לא חשבתי יותר

היה אפשר לוותר

על המקלט 

הרגעי הזה

להסתדר

בלי לפצוע

אחר.

 

 

(כן אין שום חוקיות והכל בלאגן, ככה יצא...)

למי ששמע על תחרות הסיפורים של תנועת "אם תרצו" ולמי שעכשיו שומע בפעם הראשונה- שלחתי סיפור לתחרות ואני צריך את הקול שלכם!

 

למי שרוצה יכול לקרוא ולהצביע בעמוד הפייסבוק של התנועה-https://www.facebook.com/imtirtzu2006

 

למי שזה יותר נוח יכול לקרוא את הקובץ המצורף

 

אפשר גם להצביע במייל - סיפור מס' 21- בימים ההם בזמן הזה!!

 

תודה!!20150420144454.docx

כמו סכר שנפרץ;
כמו דמעות שזולגות.
מילים-
נשפכות על הדף.

כמו רק חיכו
לצאת;
לפרוץ;
את חומות השתיקה,
את גבולות ההגיון.


הכי מבטא את מה שקורה לי עכשיו.

חיצבו תלמי שקט
פצעי אמת פתוחים
פגיעות עדינה מסותרת
מאחורי החומות
אם משפט צדק הוא
עירפו נא ראשי
כי חטאתי לכם
אנשי האמת
של עולם השקרים

אמת חשופה, חצופה
נחנקת
_ _ _
ושוב
סליחה אם זה לא מובן
זה יותר נוח ככה

אשיר ואתעלם מזרזיפי השיגעון והכעס. לא אתחנן לסדר, משתלבת היטב בכאוס.

זה לא אתה זה אני, זה האתמול ששורט בבשרי. זה לא אני, זה אתה והמחר שמכבידים עלי.

אשיר ואתעלם מכל השאלות המרחפות בחדר, הרי אין לי תשובה או אהבה להסתדר איתה.

 

הימים יחלפו ויספרו שיש קצת טעם ועניין. אפילו לדבר, להישאר, לאחוז חזק בקצה הדק של החבל.

הזמן ישכיח ולא אבין על מה כאבתי, אולי אזכור אך כבר לא יהיה אכפת.

הרי הווה הוא איפה שאנחנו, הצלילים לא מוגבלים לזמן אבל תמיד מלווים אותנו.

 

אשיר ואתעלה מנחלי הצער, ההפסד, ממך, ממה שתמיד חסר

לא אברח ואקבל את כל הטוב וכל היופי, את הקושי, את שמזכיר, את הנעלם והפצעים.

הרי זה בעצם מה ששמעתי עליו, החיים

 
 

היה כאן שיר שחברה כתבה וביקשה שאפרסם.
אך בעקבות בעיה טכנית נאלצתי למחוק. אולי בקרוב אעלה אותו שוב.

יום טוב

ב"ה


את השני ואת התכלת
רקמתי
בדמיוני
מעשה מחשבת

ושיר ואגדה
ודרש
וקיר עוני
ועפר ואפר

את כל אלה
אני אבקש

ויבוא המלך
וגם הכהן
ירקדו
בקדושה
בשמחה
לפני היכל ה'
לפני השכינה

עוד אזכה
להריח
ריח
חטאת
ועולה
ושלמים