אורה הייתה ילדה מיוחדת. היא אהבה את כולם. היו המון אנשים שאהבו אותה בחזרה, והיו אנשים שלא. אורה ידעה שזה בסדר. שלא כולם אוהבים את כולם, כמוה. היא הסתפקה באהבה של אבא ואמא, של כמה חברות בכיתה, של האחים ובני הדודים. גם סבא וסבתא אהבו אותה, והמורה, והמנהלת והמוכרת במכולת. ולא אכפת היה לה שיש כמה בנות בכיתה שבכלל לא אכפת להן ממנה, שהשכנה המבוגרת תמיד מתלוננת עליה ושהמורה למדעים תמיד מכשילה אותה. כי הכי חשוב, שיש אנשים שאוהבים אותה.
ואורה גדלה.
כשהייתה נערה, היא רבה עם החברה הכי טובה שלה ועם אמא. פתאום כל החברות קצת התרחקו והמורות כבר לא שמו לב לתלמידות, אלא רק לציוני הבגרות שלהן. אורה אהבה את כולם, אבל אף אחד כבר לא אהב אותה.
ואורה הייתה לבד.
וכשאדם נהיה לבד, הוא הולך לאיבוד בתוך עצמו. אורה הסתכלה פנימה, בחנה מכל הצדדים, והתחילה להבין למה כבר לא כל כך אוהבים אותה. לפעמים אין לה כוח והיא לא עוזרת בבית. לפעמים היא מתרגזת על החברות והאחים. היא כבר לא מתנדבת כמעט לשום דבר, לא עונה תשובות בשיעורים. היא מתכנסת אל עצמה, אל הבדידות. ובכל זאת, בסופו של דבר היא הייץה רוצה להישאר עם כל האנשים שסבבו אותה, היא עדיין הייתה נחמדה וחביבה ברוב הפעמים, אז למה זה ככה?
אז אורה חשבה לעצמה, שכנראה ההתנהגות שלה, גם כשהיא נחמדה וגם כשלא, היא התנהגות מרגיזה ומעצבנת. כנראה שלא אוהבים אותה, כיוון שיש בה דברים שאפשר לשנוא.
אורה שנאה את עצמה.
היא החליטה לא להעיק על האנשים, ופשוט לעזוב אותם. היא המשיכה ללמוד ולחיות, אבל עשתה הכל מבלי לתקשר עם האנשים. השכנים אמרו שהיא משוגעת. שיש לה מבט חלול על הפנים. הרופא שאמא לקחה אותה אליו אמר שאין מה לעשות. שזה יעבור. אבל זה לא עבר. ואורה נהייתה אטומה יותר ויותר.
כשהיא גדלה עוד יותר, היא התחתנה. היא לא הכירה אותו, ולא ממש היה אכפת לה. אבא מצא לה אותו. עוד אחד משוגע כמוה. לא יודע לדבר. אורה ידעה שהיא צריכה ילדים. לא אכפת היה לה מה יאמרו עליה, אבל בתוך תוכה היא אולי רצתה בכך. ואכן, אחרי שנתיים, נולדו לה תאומים. בן ובת. אמא נתנה להם שמות: מנחם ואורית. שיכניסו קצת נחמה ואור לחיים שלהם.
הבעל של אורה, שלא ידע לדבר ואפילו לא לחשוב, עבד במפעל. אורה הייתה יושבת כל היום בבית, בוהה באויר או קוראת. אמא הייתה מגיעה לכמה שעות ביום ומטפלת בתינוקות. ואחרי כמה חודשים, מה הבעל של אורה. הוא היה מצונן שבוע שלם, וכנראה חטף דלקת ראות. הוא הפסיק ללכת לעבוד ורק שכב במיטה, אבל לאורה לא היה אכפת אז הוא מת.
ואז אורה קמה. ההבעות חזרו לעיניים שלה. הבעות של עצב, של ייאוש. בידיים רועדות היא ארזה בתיק בגדים לתינוקות, וכמה צעצועים. היא הניחה אותם בעגלה והתחילה ללכת. כשהגיעה לבית של ההורים, היא צלצלה בדלת. כששמעה את צעדיה של אמה, מיהרה לרדת במדרגות. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת קריאת התדהמה של אמה, ויצאה מן הבניין בריצה. היא נעמדה של שפת הכביש. הרמזור הראה ירוק. כשהתחלף לאדום, והאוטובוס שמעבר למעבר חציה החל לנסוע, ירדה אורה אל הכביש בריצה, לבקש סליחה מבעלה.
