פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 517)

 

הכל מחכה,

שום דבר לא בורח,

עוד יהיה לנו טוב,

ויפה, ושמח..

 

דברים ישתנו עוד,

הרי יש לנו כוח-

גם מתוך ריקבון

לעלות ולצמוח..

 

עוד נגשים משאלות,

חלומות נפריח,

את הלב והראש

עוד נצליח לפתוח.

 

הכל מחכה,

שום דבר לא בורח,

עוד יהיה לנו טוב,

ויפה ושמח..

ברצינות? כי גם לי אין מושג. 

 

יום אחד אני פשוט אצעק שיעזבו אותי בשקט כי אני לא כותבת את השירים על אף אחד וזהווו ! אווף!

 

 

גם לי אין מושג.

הם תהו למה יש לה אקדח. העלו ביניהם השערות, ערכו תחרות יצירתיות:
"סוכנת שב"כ.."
"מבוקשת ע"י המשטרה.."
"פרנואידית משוגעת.."
אחרי הכל, למה שלנערה בת 15 יהיה אקדח עליה, דרוך, תמיד...
פעם הם ניסו לדובב אותה, להוציא תשובה הגיונית, להבין למה היא נושאת עליה אקדח. או אולי סתם רצו לראות מה תגיב, כדי להמשיך בתחרות ההשערות. אז שאלו אותה, אפילו קצת בעדינות. היא נעצה בהם את עיניה, עיניהם החזירו לה מבט, ואז נשמע קול הנצרה המשתחררת והאקדח הנדרך. בשלב הזה הסיטו את עיניהם וברחו מהמקום. היא לא תפסה שוב את הנצרה.
מאז אותו מקרה הם לא ניסו שוב להתקרב אליה. למעשה הם לא דיברו איתה כלל, כאילו לא היתה קיימת. אך היא היתה שם, והם היו מודעים אליה, ובעיקר מודעים למחסנית שבצבצה תמידית מתוך חגורתה.
רק לאחד היה אומץ.
הוא היה גדול ממנה, ולא חשש מהאקדח הדרוך. ההשערות העלו שגם לו יש רימון יד בכיס האחורי, אבל אף אחד מעולם לא העז לבדוק.
כך או כך, ממנה הוא לא חשש. הוא עמד על המשמר, וחיכה להזדמנות בה יוכל להתקרב אליה מספיק. הוא קיווה שיוכל לשים יד על האקדח שלה, ולשלוף ממנו את המחסנית. כי בשונה מאחרים, הבין שכדור שמוחזק יותר מדי זמן בפנים יפנה בסופו של דבר כלפי עצמו, ויפגע במטרה הקרובה ביותר. זו שתציב את עצמה מולו, ולא תרפה.
ביום שבו נורה הכדור לבסוף, הוא לא היה שם. היא וידאה מראש שהוא לא יהיה שם. היא שמה לב, זה זמן מה, שהוא עוקב אחריה. הבחינה בעיניו העוקבות אחרי תנועות ידיה, שהקפידו לגונן על האקדח. שמה לב לכך שתמיד הקפיד לעמוד מאחוריה, במקום בו יוכל לצפות בתנועה לא צפויה, ולהגיב בהתאם. אז היא החליטה לעקוב חזרה. שמה לב לתנועת ראשו, שתמיד היה מורכן. ראתה את עיניו הבטוחות מסתירות את עצמן ממבטה. היא לא ידעה מאין הוא בא, או מה הוא רוצה. היא רק הרגישה שאם יש אדם שיוכל לעלות על סודה, ולשחרר אותה ממנו, זה הוא. לכן הקפידה להוציא אותו מהתמונה לפני שפעלה.
האקדח שלה היה מוכן. תמיד הוא היה מוכן, אבל באותו הרגע החום כאילו הצטבר בו, עד לרגע הלחיצה. אצר בתוכו את כל מה שהיא הכילה, ספגה ונשמה, מהרגע שקבילה לידיה את האקדח והחליטה לשמור עליו בכל משמר, עד הרגע בו ישמור עליה.
היא לא כיוונה את האקדח לאדם מסוים. גם לא אל עצמה. היא כיוונה אותו לתוך ערימת שמיכות שארגנה מבעוד מועד. היא לא ידעה כמה תוכל לבלום את הכדור מרגע שתירה אותו, אך היא היתה זקוקה רק להסחה, אז קיוותה שזה יספיק. היא כיוונה את האקדח, לדרוך לא היתה צריכה, ייצבה אותו בידה, ולחצה. קול ירייה יחיד פילח את האוויר. לאחריו רגע דממת מוות, ואז החלה הבהלה מחוץ לחדר. הדלת הנעולה עיכבה את האנשים מלהיכנס, והיא קפצה מהחלון ורצה, ברחה.
היא ידעה מה הם יחשבו. אה, המשוגעת הזאת. הפרנואידית, עם האקדח הדרוך. לא היה לה אכפת. מעולם לא היה לה אכפת מהם. רק אותו רצתה לעכב. הוא היחיד שאיים עליה אי פעם, ביכולתו לקרוא אותה וכמו לחדור את ההגנות. היתה צריכה רק שהוא יסיר את עיניו ממנה לרגע, והיא תהיה חופשייה. בזה היתה בטוחה שהצליחה.
ההגנות שלה התפרקו. היא השאירה אותן שם מאחור, קבורות מתחת לערימת השמיכות בה ירתה. הסכנה בלירות בעצמה כאשר הוא באיזור היא שהוא שם מחכה לכל סימן חולשה כדי להציל אותה, ולא ייתן לה לדמם למוות. מיד יחסום את זרם הדם, ויציל את חייה. לכן עשתה את פעולת ההסחה. הוא כרגע שם, עסוק בלפרוץ את מנעול הדלת אותה נעלה, דלת שהיא לא נמצאת מעברה השני. וכאשר הוא יצליח לפרוץ ולהכנס פנימה ויגלה שהיא לא שם, כבר יהיה מאוחר מדי.
הוא ידע שהיא תעשה זאת מהפעם הראשונה שראה את האקדח אצלה. כולם חשבו שזו דרכה להתגונן מפני העולם, ופחדו להכעיסה פן תפגע בהם. במובן מסוים הם צדקו, זו אכן היתה דרכה להתגונן מפני העולם. פתח מילוט, כמו החלון ממנו קפצה לאחר שביימה את מותה. אך הם לא ידעו שהיא לעולם לא תפגע באחרים. האקדח נועד רק כדי לעזור לה לברוח מהם, לפני שהיא תפגע בהם. היא הגנה עליהם. מפניה.
היא שקלה אם להתפשט, אם לחפור בור באדמה, להכנס לתוכו ואז לירות בעצמה, לחסוך להם את העבודה. ניסתה לדמיין איך זה יתפוס אותו, למצוא אותה שוכבת עירומה בתוך קבר כרוי. ויתרה. כמו שהמחשבה הזו ריגשה אותה היא גם דיכאה אותה, ובלי גינוני טקס מיותרים לקחה את האקדח, כיוונה לליבה ולחצה על ההדק. היא עוד תפגוש אותו, בזאת היתה בטוחה. איפשהו, בדרך, בגלגול אחר. היא ידעה שהם חלקו סוד, ובידיעתו את סודה הוא כמו שמר עליה לתקופה, והציל אותה מעט, מפני עצמה. האקדח הדרוך הרי היה שם תמיד. היא זו שעיכבה את הירייה. והמעקב אחריו וידיעתו אותה הם שגרמו לכך, והיא רק קיוותה שהוא ידע זאת.

הרגש הוא סוחף.
הוא מסוגל להפוך עולמות
שבנויים ביסודיות מושלמת.
הוא כלי
שיכול להתמלא עד גדותיו,
ובסוף להשפך עד ריקנות.
יש בו נימים
שרק השמחה פורטת עליהם,
ולכן אצל אנשים רבים,
נימים אלו התאבנו,
ועכשיו הם עומדים ללא נוע.
אך ניתן להחזיר אותם לשלוותם,
על ידי החדרת השמחה
בטיפטופים.

אני מכירה אותם מקרוב.
לא פעם יצא לי לראות
איך הם מחכים בפה יבש,
ומתחננים לקצת שמחה
שתרווה את צמאונם.
להרגיש איך מתוך השקט
הם זועקים לחמלה.
ולספוג בדממה רועשת את הקולות,
שלעולם לא יחזרו.

ילד של העתיד, קראתי לו.
כנראה שכבר אז ידעתי שהוא יהיה הכל בשבילי.
ילד שנולד מוקדם מדי, לפני הזמן המיועד לו.
ילד שלא ידע להכיל את האנושות
כמעט כמו שהיא לא ידעה להכיל אותו.

כבר ברגע הראשון זיהיתי מי הוא,
כי קשה לפספס את המבט הבוער שהיה לו בעיניים
ואת הרעש שנשימתו השאירה אחריו בכל מקום שהלך.
קשה לפספס אותו, את האור שזהר חזק בהילה שלו
מעיד ולו במעט על מה שמסתתר בפנים.

הוא היה ילד של העתיד, וילדים כאלה אף פעם לא מוצאים את הזמן והמקום שלהם
לא לבד ולא עם ילדים אחרים
אז הם פשוט מתמקמים איפה שהוא בגלקסיה ויוצרים להם מרחב משלהם,
מחכים שהעתיד יגיע
וסוף סוף ייתן להם להרגיש שייכים למשהו.

פעם הוא אמר לי שהוא מרגיש כמו חץ שנשלח לאויר
כי הדרך של החץ מורכבת מאוסף נקודות זמן של מנוחה שבאות אחת אחרי השניה,
אוסף צפוף של נקודות שנותנות אשליה של תנועה
וכך גם הוא, תמיד רץ ורץ ולא מגיע לשום מקום חדש.

לא באמת הבנתי, מנת המשכל שלו מורכבת מדי בשבילי
אבל חיבקתי אותו
ואמרתי לו בשקט
שאם הוא חץ אז אלוהים לא שלח אותו סתם לאויר
וכנראה שהוא פשוט צריך לכוון את עצמו טוב ולפגוע במטרה.

לעזאזל, לא חשבתי שהמטרה היא אני.

 

 

רוח נשמה,

תחלפי מעלי

תתני לי מעט

חיות

 

 

ואת כל הקסם ואת כל התקוות

נתתי בהינף של הבטחות

 

 

רק מדבר שליו נותר

מדבר אבוד

 

 

מריץ את הקלטת אחורה לבדי
מתחיל להשמיע את הכל מהתחלה
יש קטעים שאני כבר מתבלבל
לא יודע אם כבר השמעתי לאדם הספציפי הזה
או שצריך גם את זה שוב.. מחדש.

עושה חזרות להצגת הבכורה
וכל חזרה היא גנרלית
עד שהיא כבר לא
ואני מרגיש כאילו הבמאי נטש את האולם לרגע
משאיר את השחקנים לשחק את המשחק
לבד

לפעמים אני תוהה אם קצת זייפתי את הקול
אם סילקתי אותו בעצמי
אם התעוורתי מרצון
כי הבמאי וודאי נוכח, ואולי הוא קצת נסתר
כי לא כיוונתי לגמרי לרצונו.

ושוב לחזור אחורה
לנסות שלא לשרוט את הטקסט
במקומות שהוא עדין
ולכוון אותו מחדש
להזהר מאד שישאר נקי

שלא יהיו על הסרט טביעות אצבע
של כל שלחצו והקשיבו עד שעבר זמנם
להשאר טהור להצגת הבכורה
להשאר קדוש תמיד
ומכוון

ולא להסכים להתחיל להריץ
לשום אדם
שלא נכון.




כן, תסכול מה מדייטים

אינספור דרכים נפרשות לפניי.
מולן אני עומד מבולבל,
אנה אפנה פניי.

ואתה,ודאי ידעת היכן ללכת,
באיזו דרך ארחיק לכת.
ובלעדיך אין לי סימן.

העולם הזה מלא תעתועים,
בו טוב ורע זה לזה מתחפשים.
כולם,כולם כאן תועים.
דרך להרוויח רק מחפשים.

אבי,בלעדיך לא אדע לאן ללכת,
לא אדע להבדיל בין האמת לשקר.
כל כך קל ליפול כאן,
בלעדיך.

חומות מסביבי

כולאות את נפשי

אוזקות את ליבי

בכבלים

 

כמו אי אפשר כלל לחדור

את מעטפת הקור

כמו אי אפשר לשחרר 

חבלים

 

ומחוץ לחומה

חיים רגילים

כמו אין כלל אלפי

מנעולים

 

ורק קול קטן

קורא לו בדד

יכולת לחיות חיים

אחרים..

ב"ה

 

הם לגמרי לגמרי לב,
לגמרי לגמרי.
מאירים, זוהרים בכל לבם,
אין בהם תנועה אחת שיש בה מן הזיוף.
כמה התעייפתי מהזיוף הזה, של כולם.
אבל לא אצלם.
אצלם הלב זורח, בלי להתבייש, בלי להתכוון.

הוא צוחק, והצחוק שלו מתגלגל, כמו מפולת שלגים,
לבנה, טהורה, מכסה את הכול.
צוחק כמו הגשם ששוטף את הכל וצובע אותו בריח הזה,
של חדש וטרי ורענן.
 

לבבות גדולים, עצומים, בגופים כל-כך קטנים,
כמה שבירים הם? כמו בובות חרסינה עדינות,
רק תעזוב אותם, וכבר הם מתפרקים, 
כמה אני זקוק להם, קצת בכל פעם,
להסניף קצת מהלבבות הללו, הרכים, הפתוחים.

וכל מכאובי העולם רובצים לפתחם, הם עוד יפגשו אותם,
אבל עכשיו עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן.
הם עוד ישברו על המזח של העולם האכזר, כשחלום ילדותם
יגיע אל החוף.

ואז הוא יצחק את הצחוק הזה של כולם, עם הזיוף והחנופה,
ואז כבר לא יעלה ריח רענן רטוב מצחוק, מלוכלך מבוץ
וילביש את השמחה הזו,
הטהורה הזו.

הם לגמרי לגמרי לב, והם כל כך פגיעים,
וגם אנחנו היינו פעם כמוהם.
ילדים.

סירות באגם, מכוסות שמים
ערפל וגאות- ותורן מורם
חבורת דייגים, סינרגיה של שניים
ושחף משקיף על כולם.


בהיכל אגם, פזורות בו סירות
בהיכל האגם- קהות חושים
שמחה זהירה, חסרת חוק או גבולות
ואושר בשני דייגים.

שתיקות

בבית הספר

בשולחן

ברעש המחניק

שתיקות

בבית הסוהר

במיטה

בשקט המציק

שתיקות

בבית הכנסת

בכיסא

ברעש המרחיק

שתיקות

בבית החולים

בחדר

בשקט המדליק

רעש

צעקות

ובכי

ושתיקות

וחוסר

יד זקנה לבד

ועוד יד זקנה לבד

מושטת

שתיקות

אותי כל פעם מחדש. אז אם יש לכם הערות/הארות או הצעות לשיפור-
אשמח לשמוע

ועוד
מילה אחת יותר מידי
ומקומה איננו
והיא אובדת בחלל
חסר תחושה

יהלומים שנשפכים
וטעמם בטל הוא
כי לא ניתן להם כבודם,
חסרי קדושה.

רק האדם בוחר עד כמה
לייקר את זהב
כמה משמעות וכח
ליצוק אל תוך דבריו

אם יפזר הונו היום
מה יוותר כשיזדקק לו
כשירצה לתת ליבו
במילותיו?!

ואני
נאלמתי דומיה
החשיתי מטוב
וכאבי נעכר

שמלת כלולות

שמלת כלה

שמלת האם המחכה

התערבבה בדם גלות

בערב שלפני החתונה

מבשרת לאם

על גווית בתה

יש עוד דרך ארוכה

 

שמלת כלולות

עוד מחכה

לאיחוד בין

דוד לרעיה

 

שמלת כלולות

קרועה, שסועה

הקריבה בניה

כקורבן עולה

קורבן חטאת, שלמים

עולה כליל כלפי שמיא

מבקשת בשמנו

גאולה.

 

שמלת כלולות

שמלת דמה

 

שמלת כלולות

שמלה זכה

שמלה המביאה תקווה

 

שמלת כלולות

כיפה יפה

שומרת, מגינה.

 

שמלת כלולות

שמלת דממה.

לכאבים היקרים שלי,

מה אגיד לכם,

אני לא יודע את סיבת בואכם,

אבל אגיד לכם, לגוף שלי, ולי, שאני מתנצל.

לכולם.

אני לא מסור מספיק.

צריך אמונה מלאה בקהב"ה והרבה תפילה. צריך.. צריך..

ונחלי הדמעות..

ואני אשם קצת וממשיך ומגביר וקשה לי אתם יודעים.

רחמו מעט, רחמו.

אני יודע שאני לא בסדר, אבל בכל זאת.

כואב,

 

אני, שאכפת לו מאני?

שמות מותי נלחשים באזניי
וחרוזיי אינם מתגלגלים יותר
בין אצבעותיי השרוטות
המתפללות תמידית אל
ההשראה
האכזרי.

לו היו הן נופלות
במדבר נעוריי,
בארץ לא זרועה,
קרבן לאל הנוקם
בתוכי
הלוקח את המחיר על מתנותיו.

כפור הנוסטלגיה
הנוגעת בריק
שני חדרי ליבי
הנסגרים והנפתחים
בכמיהה תמידית לאין
לעצירה.

ציידיו של האל
כבולים אל הקשת
מתוחים אל החץ
ופרושים בשמיים.

ואני,חופשי כמותם
כבול אל
גלגל העינויים
גלגל העיניים.

לו יכול הייתי
לעצור את תזוזת הגלגל
לנתץ חרוז אחר חרוז
ששרטו אצבעותיי
וחדרי ליבי
וציידיו.

כך, סיבוב אחר סיבוב
תפילה אחר תפילה.

"וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה.

לא תאמיני איך הם מופיעים,

כמו רקפות בין הסלעים."

(אריאל הורביץ, כמו רקפות.)

 

גם ככה הם בהר דב.

גם ככה עוצר יציאות בגלל הגנרל מלפני שבועיים.

מה עכשיו

זה.

 

 

סדנת כתיבה עם אבישר הר-שפי.

 

א.

אבישר מוציא שקית. לוקח אגוז, שובר.

מניח בכוס יין שקופה, מונחת על

מפה.

ליד הכוס יין רימון יבש.

אבישר מוציא משקית שני אגוזים

מניח בכוס. מדליק מנורה.

 

תכתבו לי קליפה.

תכתבו לי משהו עם קליפה.

 

יש קליפה.

קליפת אדם.

ויש קליפת פרי,

שהיא כולה עיטוף וביקוע ושמחה.

 

ויהי האדם לקליפה חיה.

ותבקע הקליפה, והעסיס

המתוק מלוח נשפך.

וכל קליפת הפרי הירוקה, בשלה.

 

 

ב.

כמה בקיעות נבקע אדם בחייו.

חלקם שלו

וחלקם של הזולת.

חלקם של אומה שלו

וחלקם של אומה

לא לא.

 

ורגש שיוצא מקול בקיעת

קליפה

גרעין

פקעת.

 

מקול בקיעת

אדם

עם

ים.

 

וצעקות

דרכם להסתובב בעולם.

ובקיעה

דרכה להיבלע באדמה.

נשארת.

מרווה שורשים.

מנפחת שריגים.

מצמיחה רוחות בעולם.

 

ג.

 

ויהי האדם לגרעין חיה.

ויבקע הגרעין, ויצאו שורשים

מתוקים באמת, מלוחים מטבע.

וכל גרעין הפרי הירוק, בשל.

 

ויהי האדם לפקעת חיה.

ומה זה אומר לנו

אדם שהוא פקעת.

שהוא סבך מחשבות

                          רגשות

                         תרשימים.

(לדוגמא:

אני מתחתן עם ומתי.)

 

מה זה אומר לנו כשפקעת נבקעת

ועולם פנימי שלה משתרג באדמה.

 

ד.

למשל,

גרעין שמוט בקצה צלחת.

למשל,

גרעין מרימון אדום שנשאר בצלחת

אחרי שסיימו אהובים

לאכול גרעיניו.

וכמה תהומות עיניים ואהבה

חלפו סביבו.

והוא היה שם במאורע

ולא השתתף.

ולא נאכל אומנם, אבל האם יוכל לומר

הייתי בסעודת אוהבים?

נכון שבפועל היו שם

שני פיות גורסים ומעכלים

אבל

סעודת

אהובים.

 

נגיד, נאמר שניתנת לגרעין שלנו אופציה

לחזור להיות בחזרה פרי.

מי מהם ירצה לחזור?

זה שנשאר לסיים את חייו

בפח פירות קדושת שביעית.

או זה

שהחזיקה אהובה

ולחשה לעיניים:

תראה, כוכבים.

 

ה.

להגיד גרעין מומתק או קלוי

זה לקחת גרעין. פוטנציאל. לב.

לקחת אדם, משפחה, אישה.

להטביעו בדבש, במלח.

בלא לא.

ומה זה אומר

שהגרעין הזה מסתובב בעולם עם שכבת דבש.

                                                עם שכבת מלח.

                                                על הלב שלו.

ולפעמים צריך לשבר קליפת מלח או דבש.

רק, שאם טבול באמת

כבר לא יצמח כלום.

"נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו

וביד אדם אל אפולה."

כי יש שואה,

 

 

ויש ארבעה הרוגים בהר דב.

והר דב זה מספיק גבוהה ותלוש

בשביל להגדירו

יד ה'.

 

ו.

(בספר סיפורי ספרד סופר על איש שהרג שכנו וקבר אותו באסם.

לימים צימחה גפן מגרעינים שאכל האיש לפני מותו.

טעמם של הענבים היה כל כך מופלא, שהביאו למלך בעצמו לטעום.

כשטעם, ראה שבענבים, בעסיס, יש דם.)

 

דמנו מנצנץ בענבים.

אגודים בסל אחד.

כשאנו מניחים על שולחן ט"ו בשבט, רימון.

אנו לא מניחים גרעין.

אנו מניחים דורות של בקיעות, ריקבונות, ופריחות שמתוכם

בקצה השרשרת, יצא לנו

פרי.

ועכשיו העצים עומדים שפופים ברוח החורף

ודורות של בקיעות אמורות להיוולד, ועדיין

 

צריכים אנו לברך

ברוך בורא פרי העץ.

למרות אכילתו.

 

והאור הזה, אור זוהר

מפיץ את חומו ויופיו

כדי שכולם יוכלו לטעום ולהריח.

 

מין אור כזה, אור צהבהב

עוטף את מי שרק מתקרב

בשמלת משי עדינה ונעימה, רכה.

 

וכשהאור הזה, המלטף,

דוקר וצובט עד כלות כל

נפשי נרתעה מן האור הזה,

מין אור נורא שכזה,

אור כואב.

אני פשוט יודעת
הזמן הוא לא נוגע
גם אם השמש תעלה
אני עוד אשתגע
פותחת דלתות קצת עקומות
שברים שוב מתחברים בין האהבות

רוב הזמן
אני חשה בדידות
נכנסת לתוך מיים עמוקים
מנסה מספר פעמים
אבל אני חושבת
שזה נמצא עמוק בפנים



מנגבת את דמעותיי
אומרת לעצמי מספיק ודי
יש מסביבך עולם כה אוהב
כל אחד נותן פה מכל הלב
אם יש בך רגע
תעצום את העניים
ואז תראה איך העולם שוב מתגלה

רוצים לחזור אחורה
ממש הרחק מכאן
פוסעת כמה צעדים לכיוון המטרה
מביטה לתוך עצמי ואומרת השעה מוקדמת ואפשר להמשיך
יש עוד אור בקצה המנהרה
עולים להר ועוצרים מביטים בשקיעה והנה עוד יום עבר

נחלים סוערים

של דם ליבך

שוצפים בדרכם

אל תוך מדבר שומם

של גווילים ריקים.

 

אתה כושל

מתווה בידך

את שפת האפיק,

כושל ונופל,

מתבוסס והולך

בדם ליבך.

 

המדבר מתמלא והולך

במילים הכתובות

בדם ליבך

ליבך הוא מעיין תמיד

אך שיריו עודם חסרים

את מילת הסיום.

 

אתה פוסע

צועד לאיטך-

דמות זעירה על גדות נהר שוצף

טיפות של דיו מדם ליבך.

 

האזן לרוח

היא קוראת מתוך נשמתך:

אל תיפול, גם אם כשלת!

היא ממתינה לך שם

מעבר לעיקול הבא:

מילת הסיום-

מילת הפתיחה.

אז כמו תמיד,יש שירים שמכריחים אותי לכתוב אותם,יושבים בראש עד הרגע שיעברו למחשב,ואם מחכים יותר מדי זמן הם נהרסים ומציקים יותר.אז כתבתי את זה לפני שבועיים.

 

יד ימין קדימה

והרגל עפה איתה,

הקשרים בה שולטים,

חזקים וכואבים.

 

לא לעצור,

בעצמה, לא יכולה

החוטים מחזיקים,

לא נותנים לה בררה.

 

על הבמה הרגליים,

כמו רוקדות מעצמן,

החוטים לא נראים

לעיני הקהל.

 

כשהאורות נכבים

החוטים מתנתקים.

וכמו קסם, היא קמה

ורוקדת שוב-עכשיו בעצמה.