פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 516)

כֹּל מָה שֵׁאֶכְאַב, הוּא לִכְתוֹב אוֹת.

כְּמָכּוֹת שׁוֹבָב, מְרָפֵּא אֵבֶל בָּנַיו,

וָיַנֵב לַבָּא אֵפְרָם בְּבוֹשְׁתוֹ כְּמָכָּתוֹ,

משהו שכתבתי  לפני 3 שנים..
לפתע הוא חזר עכשיו, רק שהפעם בחרתי אני ללכת.

 

 

רק כשהלכת, הצלחתי שוב להתקרב

ולא מצאתי דרך להגיע עד אלייך

במבט לאחור אולי טעיתי,טעיתי לגבייך

היית לי ביידים,איך החלקת לבדך?

אלוקים שלח לי מלאך

ונתתי לו לעוף

ולפרוש את הכנפיים

בלי לומר מילה כך נעלמת

ובצדק,אני יודעת

לא שוכחת

 

רק כשהלכת,הצלחתי שוב להתקרב

פתח לי דלת,שאגיע.. עד אלייך

במבט לאחור אולי צדקתי,לא טעיתי לגבייך

החזקנו חזק ביידים,איך החלקתי בלעדייך?

 

אני אפתח את העניים

כדי שלא אסתנוור עוד מעיניך.

חשבתי שנותרתי לבד.

אחרי כל הכאב שסבלתי, אולי לבד זה טוב.

הרי הפחד הכי גדול שלי – של כולנו – הוא בסופו של דבר מאדם.

לא שד, לא נחש. אדם.

יהיה זה מחבל, שונא, חבר לכיתה, או אח, כל אדם שיכול להחליש אותי.

או שאולי, להחליש אותו.

מדהים כמה אהבה פוגעת.

אני הולך לי, מסתבר שתהום הנשייה כמוה כתהום פשוטה.

מעבר אחד, קיר אבן מצולק, שחור, מלא שנאה.

חד למגע. שורט. רק רוצה לדחות כל אדם מעליו.

למולו, קיר חמים, מרופד. נראה לא שייך כאן, במקום טבעי ופראי כל כך.

ובכל זאת, עומד איתן. מחבק.

אני ממשיך ללכת לאורכם. גבוהים עד השמים, שמים שתקועים באזור דמדומים שבין יום לערב, או שמא בוקר מוקדם.

תלוי לאן אני מפנה את מבטי.

הרצפה מתחתיי משמיעה קול גריסה מספק, בעוד אני מתקדם.

לאן אני הולך?

לא יודע.

תמיד עדיף להיות בתנועה.

אני מתקדם, ורואה איך הקירות הולכים וסוגרים עלי. אולי התקדמתי בכיוון הלא נכון.

אני מסתובב.

מוזר, הקירות היו רחוקים יותר אחד מהשני לפני רגע.

אני מתחיל לרוץ.

הקירות נסגרים מהר יותר.

אולי בעצם עדיף להישאר?

אני מתיישב, נשען על הקיר המזרחי.

הקירות ממשיכים לסגור עלי.

אני רץ, בכוחות אחרונים.

מרגיש איך צידי הימני נשרט, איך גם הקיר השמאלי סוגר.

זהו. אין דרך לחזור.

חבול,

תקוע,

מחכה.

אחרי זמן שנדמה כנצח אני שומע קול גריסה.

אני מנסה להסתכל, אבל מבטי קבוע, לחוץ בין הסלעים.

בסוף, הקול מגיע אלי.

כמה טוב שאתה כאן.

יום גווע

שנשקף מחלון הרכבת

בוער על רקע

של אחו מוריק,

עגל צעיר משוטט

פתח צוהר-

השתקפות של נשמתי.

 

הגלגלים המשקשקים

הם כמו הלמות ליבי-

נקישות של שעון החיים,

מזרימים בעורקי דם חדש,

דם רענן

בכל פעימה.

 

אני מביט לאחור,

צללי הרמה ניטים מעלי,

מלווים את דרכי.

שמש שוקעת מעל פסגות חרמון-

מהנהנת

כמו באישור,

מחווה של פרידה-

ברכה להמשך הדרך.

זה נהנה וזה לא חסר

קחי משלהבתי, אין אוסר

האש תמשיך בי ללהוט

חמימה ומפיצה אור נגוהות

מחכה רק לך שממנה תיקחי

תשתמשי בה ורק תשמחי

 

כמה עוד אוכל לשקר

להסתיר את הכאב שממני פורץ

חצי ישן חצי ער, מנקר

ורק מחפש איך לתת עוד רמץ

גם כשלא נותר בי כלום

ריקנות שחורה וקרה

פותח אני אוצר בלום

שלהבת קטנה מאירה

 

ואת

אם רק היית יודעת

כל מה שרציתי

הוא

שתזרקי את עצמך אל תוך אותה להבה.

 

--

 

אני מצטער אם אני כותב יותר מדי...

זה פשוט יושב לי על הלב הרבה זמן

יותר מדי זמן

את ההשראה לשיר קיבלתי
לאחר שהייתי בבית דודתי
וראיתי פתק שכתב דודי ע"ה
שבועות ספורים לפני פטירתו
שם הוא חתם במילים "אלוף נעוריך"
וזה מה שיצא:

קול מצהלות ילדים
עת הזמיר מפציע
ועינוגי פעמונים מתנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

אפילו העט לא רוצה לעבוד פתאום

ראיתי פעם סרט של דיסני שאיני זוכרת את שמו
על נערה כמו המופעלת על בטריות.
ומהראש זה זרם ליד...

היא נראית כמוני וכמוכם,
שערה חום, גובהה ממוצע,
עיניה השותקות לא מעידות מאום-
על היותה נערה חשמלית.

אין לה צורך לישון, וגם לא לאכול,
ובשעות ההפסקה תרוץ למטען הנייד
להחליף את הבטריות בקרסול רגלה.
ואם תאחר אך בדקה, תכבה לנצח.
ואין תגלית טכנולוגית שתוכל להקיצה.

ובוקר אחד, בזמן ההפסקה הגורלית,
מיהרה היא כדרכה אל מטען החיים שלה.
ובעודה מהלכת, קלטו עיניה ילד קטן ובטוח,
שחייו כמעט ונשקו אל מותו טרם עת.
ילד קטן, ראשית גבעולו עודנה ברגבי אדמתו.

את חישובי הדקות הגורליות היא הותירה בצד
והסתערה על גופו הקטן והשליו בראשית חיים
שנזרק בהפתעה אל עבר המדרכה המושיעה.
וגופה נדם על גופו וליבו הפועם בבטחה.
וגופה נדם לנצח.

אולם גדול, אורות מרצדים.

צללים על הקירות רוקדים.

אני נכנס, קצת רועד,

הולך במהירות ומועד.

הם מחכים, מחייכים,

נראה שלא נראו בוכים.

המשפט מתחיל, הס מושלך,

עלבון אחר עלבון מוטח.

אני עומד מולם, זקוף,

אבל בשבילם עורי שקוף.

רואים כל נפילה,

עלי צונחת אפלה.

אבל להם, לא אכפת.

גופי דואב, בגדי מרופט.

שורטים, מכים, נושכים, תוקפים,

בערפי בכל כוחם נושפים.

בסוף המשפט, את ליבי עוקרים,

אותו סוחטים בידיהם, אכזרים,

מבקש להלחם, אבל אין לי עצה,

הרי ממקום זה מוצא לא אמצא.

כדי שהוא יעקר, אני צריך לחדול,

לחדול מלחיות, לחדול מהכל.

כי כשהפריד אלוקים בין דם לדם,

קבע כי הביקורתי יהיה האדם.

ערפל מתוק

קר ומוכר

עוטף אותך

ואין עוד מחר

 

נופל עמוק

חשוך שם בפנים

אין קרקעית

אבל יש עוד פנים

 

וכולנו נופלים

מטושטשים עד כאב

להבות מתלקחות שם

בבור של הלב

אני פשוט יודעת
הזמן הוא לא נוגע
גם אם השמש תעלה
אני עוד אשתגע
פותחת דלתות קצת עקומות
שברים שוב מתחברים בין האהבות

רוב הזמן
אני חשה בדידות
נכנסת לתוך מיים עמוקים
מנסה מספר פעמים
אבל אני חושבת
שזה נמצא עמוק בפנים



מנגבת את דמעותיי
אומרת לעצמי מספיק ודי
יש מסביבך עולם כה אוהב
כל אחד נותן פה מכל הלב
אם יש בך רגע
תעצום את העניים
ואז תראה איך העולם שוב מתגלה

רוצים לחזור אחורה
ממש הרחק מכאן
פוסעת כמה צעדים לכיוון המטרה
מביטה לתוך עצמי ואומרת השעה מוקדמת ואפשר להמשיך
יש עוד אור בקצה המנהרה
עולים להר ועוצרים מביטים בשקיעה והנה עוד יום עבר

ומכיוון שאי אפשר להגיב לשרשורים עתיקים, ובוער לי להגיב, אני נאלץ לכתוב את תגובתי בשרשור חדש.
תגובה לנפתלי הדג, -ללא שם-
להיות אדם- להרגיש שנוא
לפעמים זה רק נדמה
האדם לפעמים אהוב הוא
ורק דמיונו אותו מטעה

רק שתדע, עליי לא הצלחת לעבוד. המשחק שלך מדוייק, כל צעד מחושב וידוע מראש. אבל יש עוד כמה כמוני שהצליחו שלא לפול בפח שלך. חשבת שתוכל לבלבל את כולנו? לתעתע את המציאות שלנו? אולי אפילו גם לכבוש אותנו? יש לי חדשות בשבילך מר עולם, יש עוד כמה מאיתנו שאינם תמימים עד כדי לפול לרגלייך. אנחנו לא נהרוס את העולם שלנו רק בגללך. אני לא אשמיד את עצמי בגלל היותך. עצם קיומך קורע הרבה מאיתנו. קורע לגזרי גזרים. במיוחד כשאתה לא בכיס האישי שלנו. אך חלקנו גם נוטים לפרוץ גבולות, הם מאבדים חיוכים, מאבדים את נשמתם, רק בגללך. מי אתה חושב שאתה? נייר צבעוני ומעובד? אני מניחה שאני זקוקה לך רבות, אך לא נואשות, ולא כמו בפרסומות. אפילו לא קרוב. אני עדיין רוצה להתקיים אז אני מחזיקה בך, אבל לא יותר מידי. אתה יכול להרוס חיים שלמים, אתה מוזמן להוריד הילוך עכשיו, מספיק, אתה לא חושב שקצת הגזמת? גם האמא שם שהולכת כל בוקר באופן קבוע לעבודה, מרוויחה בכלל לא רע, שנותנת לילדה שלה הרבה מעבר למה שהיא צריכה.. בוכה בלילה. ומה יקרה כאשר בתה תבחין? יהיה לה בכלל אכפת? הרסת פה חיים שלמים. תתעורר, תסתכל סביב, לאן נעלם כל היופי שהיה כאן, כל מה שהיה טוב באמת, עץ ושיח ופרח. ילד ואביו מטיילים מחוייכים בשוק. ארבעה קטנטנים שמשחקים קלאס על הרצפה. משחקים במגרש ולא עם הראש בתוך המסך. משפחה וכלב, יום שבת בבוקר, ים, ארמון בחול, אולי גם קצת עיתון, חיוך, צחוק, אהבה. המון

סודות ותככים
משחקי מילים
מבוכים נסתרים
צפים ועולים

סיסמא נעלמת
נושאת לחישה
עיני אויב
עוקבות בדומיה

צופנות פיענוח
רובדי עשיה
מילות קוד
קמות לתחיה

כסף צרוף
כומתה סתורה
מפקד זועם
מנעול נסגר
בנקישה.

לחישות מתוקות
נלחשות בערפל
צלילי מילים
קטעי חיים
בעמק עכור
ואפל

זיכרונות כיסופים
נדמים באחת
אושר-לוחם זועק
תהילת בזק

שיכרון כוח
שיכרון מעמקים
זוויות ים נפתחות
מנוחת עולמים

ערפילי שחר
נמוגים
שינת נצח
מיסתורי חיים
נמלטים

העולם הפנימי שלי
רק שלי
נסתר ומוחבא
פעם נתתי למישהו להכנס אליו
להכנס קצת
והוא קינא בי.
אז שנאתי אותו.

אתה נעול
אתה שותק
אתה מיואש
אתה זועק
אתה אבוד
אתה שבר כלי
בעולם הגדול
מתגלגל לו מיד ליד
ונעזב
בסופו של יום
אתה ציפור שבורת כנף
תקוותך אבדה
פרחה
אתה מייחל ליד
שתרים את ראשך
אתה נעול
אתה שותק
אתה בוכה
אתה זועק
אתה סובל
אתה מתפלל
אתה שבר כלי
שמתגלגל.

מתחת לשמיכה אפחד לא רואה,
מתחת לשמיכה זאת אני האמיתית
בלי חיצוניות של מיתחזא.
בלי שום בנאדם שיגיד לי מי להיות,
בלי שום אדם שילמד אותי איך לחיות.
כשאני ניכנסת לשמיכה אני מנסה להסתתר.
להסתתר מהרע שמתנהג כאויב מיתחזא.
ואני אני בתוך המנהרה שמחסה אותי מהאויב הרע.
הרע מחכה פה בחוץ מחוץ לשמיכה,
ואולי אם אסתתר הוא ישכח ממני
וילך לחפש חברה.
מתחת לשמיכה טוב לי יש חושך מרגישה שמורה.
מתחת לשמיכה שקט ונעים אך אז מגיע הרגע שמישהוא בא.
מישהוא בא ומנפץ הכל מישהו בא וחוסף את האיום.
מישהוא בא ומוריד את השמיכה,מישהו בא ואז אני שוב חשופה אל הרע.
לא טוב לי בחוץ,לא טוב לי שם.
אבל אפחד לא מקשיב,לא מבין,טוען זה מסוכן.
מנסים להסביר לי שאני מגזימה.
מנסים להסביר אבל זו לא החוכמה.
אומרים לי הכל טוב אבל זה בשבילם.
לי זה מסוכן כי הרע רודף והשמיכה היא שמסתירה אותי משם.
אני רוצה את השמיכה להשאר מתחת. זו הבחירה.
לא להלחם בכלום כי כבר זה נימאס. רוצה לשכב.רוצה לחלום,לשכב בחושך עם השירים להתנתק מהרע מהכל.
רוצה להיות לבד שיעזבו אותי פה בדד. אני בחרתי בשמיכה אני בחרתי כי אותי היא מכסה. עזבו אותי אני רוצה טוב רוצה שמחה והשמיכה היא שמעניקה לי את הטוב והניתוק מהרע.

 

חשבת שבאצבעותיך

את פורטת

על כלי מיתר עדין,

שיריך

הם רק משב רוח קל-

רוח ערביים על פני האחו.

 

לו רק ידעת-

לכל מילה יש מחיר

וכל תנודה שלך

פועלת את פעולתה.

 

חשבת שריחפת

בחלל ריק

אך בהינף יד

ניתקת את חוטי הכסף,

הדפת את המטוטלת

לתוך הכבשן.

מילה

אני לא מצליחה

להוציא את הכל

לשפוך, להעביר

כמה שיותר

 

מילים

כמה שאני לא אנסה

זה ישאר כלוא בפנים

עמוק בתוך הלב

ואפילו לא מילים

 

רעיון

צל של מחשבה

הכל נשאר

ולעולם לא יצא 

ולעולם לא ייצא

אלא אם-

 

אלא אם.