פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 524)

אני בוחרת בחיים.
מנסה לפחות.
אפילו שכבר התייאשתי לנסות להבין מה שווים החיים שלי בלעדיך.

אתה תמיד אמרת לי, בחיוך המהמם הזה, שחיים רק פעם אחת
ושהמשמעות שווה מאמצים.
אני לא יודעת איך הכנסת שני נושאים מנוגדים כל כך במשפט אחד,
אבל זה תמיד היית אתה.
זה תמיד היה גם אני.
מלא ניגודים, התנגשויות פנימיות.

ואולי האש הזאת שהייתה מתלקחת בתוכך, עם כל הוויכוחים שלך מול נשמתך, היא זו שהפכה אותך לבן אדם הכי עוצמתי שהכרתי.

האם אתה עדיין חושב כך?
או שכולם ניצחו אותך
עם הזוגות עיניים הריקות האלה
שהיו רודפות אחריך בבור הריקנות הגדול שמסתתר מאחוריהן.

אולי היום אתה לוחש את התאוריות האלה שלך למישהי אחרת
ויש לך את החיוך המהמם הזה כשאתה אומר
שחיים רק פעם אחת
ושמשמעות שווה מאמצים.

אני חושבת שאמור להיות לי אכפת מי שם לצידך,
אבל אתה תמיד היית ותישאר הגיבור שלי.
ואני לא צריכה אותך קרוב כל כך וחצי ממי שאני כדי לדעת כמה אני אוהבת אותך
אהבה מסוג חדש, שרק שנינו מכירים.

וחוץ מזה, אני מסכימה איתך.
חיים רק פעם אחת.
משמעות שווה מאמצים.
ולכן, אני בוחרת בחיים.
בלעדיך

לפעמים אני מנסה להיאחז בעצמי
במי שרציתי להיות.
בעיניים כלות
אני מתבוננת בהם, חלום אחר חלום
מתפוגגים לאוויר ומשאירים אותי,
להכיר את הגעגוע מקרוב.
לפעמים אני נתלשת מעצמי
כי האחיזה שלי היא גם כך רופפת
ואני מחפשת נקודה
שתצליח להחזיק אותי
ולגרום לי להישאר.

תמיד הייתי כזאת, נתלשת, לא יציבה
והאישיות שלי רצה ממקום למקום, רוצה לטעום את הכל.
ותמיד הייתי כזאת,
נופלת ממשבי רוח
צורחת ובוכה בתוך עצמי
ושותקת בחוץ,
שתיקה מרה
עד שאני עייפה מלכאוב
עייפה מלשתוק,
עייפה מלבכות.
ואז אני פשוט נרדמת
על הגבולות הרופפים של השטח שבו אני חיה.

פעם היה לי חלום שהתפוגג
וכמעט הצלחתי לשכוח אותו.
פעם חלמתי להיאחז בעצמי
בזאת שרציתי להיות.
עד שהלכו כל חלומותיי
ועייפתי מלחלום חלומות חדשים,
עד שנשארנו כאן רק אנחנו.
אני, אני, אני
והבדידות.

פתחי שערייך, כי אלייך פנינו
כל בריחייך הבריחי
כי עוד נבריך בך
תמר
ותם עוונך
והפך לך כל מר
למתיקות עולמים.

מעמק עכור
תדלי התקווה,
מאדמת הבקעה.
כי חוטר יוצא מגזע ישי
ובמסילה עולים כל בנייך
אלייך

השעון מתקתק

הזמן נעלם

ללכת מהר

לבלוע עולם

גמיעות מהירות 

התקף של בריחה

השעון מתקתק

היא לא מחכה

מתחיל לרוץ

המוות רודף

להספיק הכל 

השעון מתקתק

מתג של אור

קור ואבק

אופנוע רועש

הוא נחנק

פצצה ממתינה

חושך גדל

השעון מתקתק

ילד בוגר

 

אני יושבת איזה שעה ורבה עם עצמי אם לכתוב או לא

מקווה שזה טוב

פרוזאים ומשוררים מכל הגוונים ומכל הערים...

 

שאלה לנו ונשמח לשמוע את דעתכם :

 

א. כבאי (כמי שבאים ולא כבאי אש) הפורום ושוכני מה הייתם מצפים להשיג/לקבל/ללמוד מעצם נוכחותכם בפורום זה?

ב. כיוצרים צעירים אילו תגובות הייתם מצפים לקבל על יצירותיכם?

 

היכון...
הכן...

שוטו!!!

 

מצפה לשרשור מקופל לפחות כמו הקודם

 

 

 

•

הַקְשֵׁב

 

לֹא הַמִּלָּה עָצְמָה,
לֹא לַמִּלָּה הַקֶּשֶׁב
כִּי אִם לָרְחָבוֹּת הָעוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֶיהָ
פֶּתַח לְתֵיבָה צֹהַר
צֹהַר, לַצֹּהַר הַקֶּשֶׁב!
לַמֶּרְחָב שֶׁנִּפְקַח לְפָנֶיךָ
מִתּוֹךְ צִמְצוּמִי הָאוֹר פּוֹרֵץ כְּנָהָר דֵּי נוּר
לוֹהֵט כְּלַהַט שֶׁמֶשׁ צָהֳרַיִם
כְּגַחֲלֵי תְּשׁוּקָה לוֹחֵשׁ
"אַתָּה תִּהְיֶה נִשְׁמָע כְּשֶׁתִּהְיֶה שׁוֹמֵעַ"
שׁוֹמֵעַ לֹא אֶת הַמִּלָּה אֶלָּא אֶת הַרְחָבוֹּת
הָעוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֶיהָ
יֵשׁ לִרְאוֹת אֲחוֹרֶיהָ כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַפָּנִים
לִרְצוֹת אֶת הָרָצוֹן
כְּמוֹ שֶׁבִּשְׁמֵי קְטֹרֶת כַלִים אֶל הָאֲוִיר
מִתְמַזְגִים זֶה בְּזֶה בִּטּוּל גָּמוּר
וְאֵין הַבְחֵן בֵּין לַבּוֹנֶה וּבֵין מוֹר
וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לְזֶה וּבֵין זֶה לָאֲוִיר
כֹּלהָאוֹתִיּוֹתנִצְמַדוֹת
וּמָה כְּעֵת לַצַּר וְלָרָחָב?
וּמָה בֵּין מִלָּה לַמִּלָּה וּבֵין מִלָּה לַדְּמָמָה?
לֹא! לֹא לַדְּמָמָה הַקֶּשֶׁב
כִּי אִם לַשָּׁאוֹן הַגּוֹאֶה בְּתֵהוֹמוֹתֶיהָ
רוּם בָּעֹמֶק אֵין מַעְלָה מִמֶּנּוּ.
הַצָּהֳרַיִם גּוֹלְשִׁים אֶל הָעֶרֶב
שׁוֹקְעִים בְּךָ,
לֹא לַשְּׁקִיעָה לְבַד הַקֶּשֶׁב
כִּי אִם לַזְּרִיחָה הַגְּלוּמָה בָּהּ
הָאוֹר, אֵינוֹ אוֹר לְלֹא חֹשֶׁךְ
וְהַמִּלָּה, אֵינָהּ מִלָּה לְלֹא צִמְצוּם
אַל תִתְפַּעֶל מֵהָרְחָבוֹּת
כִּי לֹא תִּהְיֶה זוֹ רְחָבוֹּת לְלֹא צִמְצוּם
כִּי אִם רִיק וְתֹהוּ
לֹא עוֹלָם זֶה אִם לֹא דַּי
אֵין אַשֵּׁר יוּכַל לָשֵׂאת הָאוֹר
הַקְשֵׁב!
לֹא לְמִלָּה עָצְמָה הַקֶּשֶׁב
אַף לֹא לָרְחָבוֹּת שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ לְבַד הַקֶּשֶׁב
אֶלָּא לַצִּמְצוּם שֶׁבֵּשּׁוּלְיהָ הַקֶּשֶׁב
וְאָז אֱסֹף שָׂם אֶת הָאוֹר
גּוֹלְשִׁים הַצָּהֳרַיִם לָעֶרֶב
וְלֹא עֶרֶב הִיא
כִּי אִם צָהֳרַיִם.

 

להאיר המנורה

 

ואין בכוח הקולמוס לנחמני

להעלות על הכתב

את דקויות רגשותיי

להתעלות מעבר לנכתב

לדלות עוד מתוך מילותיי

 

אלו הן רק פכי דיו קטנים

שלא מספיקים

להאיר המנורה

 

את אותיותיי לא ראיתי

רק אבנים קטנות מצאתי

לא ניצחתי את מזמור השיר

צמחתי כפרח את תווי מנגינתי

האותיות לא יודעות את דרכן

האבנים לא נבנו לבנין

וטרם חלקי כולם כאחד הודוך

עוד לא שבתי עד דכא

 

אלו הן רק פכי דמעות קטנים

שלא מספיקים

להאיר אפילו נר

היא הלכה

היא נעלמה

בלי להודיע.

זה נחת עלי בבום

היו לי הרבה יסורי מצפון

למה דווקא אותה

כבר אמרתי לך הרבה פעמים

אם כל מה שאתה צריך זה רק דמעה אחת,

אז,בבקשה,קח את שלי

לא ביקשתי יותר מזה

אבל היא כבר הלכה

נעלמה

בלי שום הודעה.

 

*יצא לא משו.יותר התפרקות קטנה.

בכל זאת אשמח לתגובות.

כבר עייפת מהמסע

מחיפוש אחר שורה מלוטשת,

הרוח כבר מלאה

מתווים מהדהדים

ורווה הדף

ממילים נשגבות.

 

הבט במיתרים

באניצי הכסף

המתפוררים

הם רוצים כבר לשקוט,

לנגן ללא קול.

 

הבט בה,

עיינה עצומות

איך תשמע את קריאתך?

הנח לו לדף הלבן

ויגע בנשמתה

בשמך.

דממה,

הס לא נשמע

באווישת הרוח

היא שומעת קולות

קולות בעלטה

לוחשים מעבר

פיות נוטפי ארס

בצחוק מר.

 

דמים מתערבבים,

זולגים כמטר

רביבים עלי מים

נושקים לעפר.

 

חורבן,

עצמות דיכאת

קום, נשא ידך

והחזירם אל חיקך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אל נקמות ה'

אל נקמות הופיע

עד מתי רשעים יעלזו

עד מתי בבכי עצור

תאלמנה שפתיים?!

עד מתי אב רחום

יבכו נפשות במים?!

 

גוויה מוצפת

משוטטת יחפה

עיינים עצומות

פה פעור

בדממה.

מדבר. גדול וחום ומחבק.
אדיר, אדיש.
צהוב, תמידי, מייאש.
אפשר לבוא ולצעוק בו.
אינסופי כמו כאב (ותקווה וחלומות ויאוש)
הוא גדול והולך וגובר
סודק את קליפת האדישות.
מדבר.
אני רוצה לבוא ולצעוק בו מלא.
הוא ככ ממלא.
אדמה.
כשאתה במדבר יש רק אדמה ושמיים. ואתה שם קטן כמו כוכב בודד ברקיע.
מדבר.

בהיותי הולכת בדד
בין האינסוף לריק, לחלל.
הולכת באיבוד גדול
מוצאת שאלות שאלות
נוגעת בפיסת האופק
בין האדמה לשמיים.
בהיותי בדד במדבר.

והכאב הזה

ששום דבר לא ימיס אותו,

שיתרפא.

 

והשכול הזה

שמזמן כבר היה והכאיב,

שייגמר.

 

והחיוך הזה

שחסר יותר מדי זמן,

שישוב.

מדבר. גדול וחום ומחבק.
אדיר, אדיש.
צהוב, תמידי, מייאש.
אפשר לבוא ולצעוק בו.
אינסופי כמו כאב (ותקווה וחלומות ויאוש)
הוא גדול והולך וגובר
סודק את קליפת האדישות.
מדבר.
אני רוצה לבוא ולצעוק בו מלא.
הוא ככ ממלא.
אדמה.
כשאתה במדבר יש רק אדמה ושמיים. ואתה שם קטן כמו כוכב בודד ברקיע.
מדבר.

בהיותי הולכת בדד
בין האינסוף לריק, לחלל.
הולכת באיבוד גדול
מוצאת שאלות שאלות
נוגעת בפיסת האופק
בין האדמה לשמיים.
בהיותי בדד במדבר.

הסתובבתי אליו במבט מזועזע, זה כאב.

הוא הסתכל עלי מובך "מצטער" מלמל, כאילו לעצמו,

הוא ידע שזה לא יעזור, זה לא ימחוק את מה שהיה.

לא האמנתי, שהוא יעז לפגוע?

הוא, שעליו סמכתי כשכולם אכזבו.

"אבל, איך יכולת?? פגעת בה. אתה יודע מה זה אומר?|

הוא הרכין את הראש, לא מעז להסתכל לי בעיניים.

היה לשנינו ברור שזו שאלה רטורית,

שנינו ידענו מה זה אומר.

זה אומר שהוא איבד אותי.

וזה לא מובן בהגיה שאומר

וזה החשש שאומר

וזה המצב שגודל שאומר

 

טעטע!! רק בך נשענתי, עליך אני סומך ומשעין כל גופי עצמי עליך, ורק עליך אני נשען ומספר את מה שעובר אלי שאין איש יודע מהו זה. וזה הולך וממשיך.

 

אבא, אנא הושיע נא, כי לולא עזרתך אבדתי, אבדתי, אבתי, אבדתי.

 

אייאייייאיאיאייי כי יש דברים שרק בניגון מבטאים.

משחרה עד שחר מעורבב בערבוביה.

זה הזמן לעשות וטובה שעה אחת קודם.

 

טעטעעעעעעעעעעעעעעעע! הושיעעעעעעעעעעעע נא! איאיאיאייאיאייייייייייייייייאאעעעעעעעעעעעעעאהההההה.

גוועלד! איהאיהאיהההאיהאיעאעאעהעיהיכהיוסיףלךאהאהאהאהאהיאיאיאיויצילךאיהאיה.

 

 

 

 

כי יש דברים שרק בניגון מבטאים.

כשקשה

ורוצים לדעת

ורוצה לעשות מה

 

שרק אפשר,

 

ואי אפשר.

לכן אשא כפי

בעולות ובשלמים

 

ואצפה לך.

 

וציפיתי לך

והגעת, ברוב

טובך והדר גאונך,

 

ולכן--

 

תודה!

יש לי סודות שאני לא רוצה.

סודות שמכבידים לי על הלב, טון של חול וחצץ.

וכשאני רוצה לשחרר אותם לאוויר העולם, לשחרר את עצמי מכובדם,

הם קורעים את גרוני, חתכים , חתכים, עד שאיני יכולה לומר דבר.

הסודות האלה, הם בכלל לא שלי, לא רציתי אותם.

אבל הם רצו אותי.

והם לא מוכנים להיפרד ממני, לא כ"כ מהר לפחות.

הם רוצים עוד להעיק קצת, לקחת ממני כוחות.

הסודות האלה, הם דברים שאני לא רציתי לשמור,

אבל עוד כשהם נוצרו, היה לי ברור שלהעיף אותם, זה לא יעבור.

אז הטבעתי אותם בים של צרות, שבלעתי מרצוני, כגלולות מרות,

חפרתי בור וזרקתי אותם לתוכו,

וכשיום אחד גיליתי אותו מתחבא בתוכי, לא זיהיתי אותו,

צנחתי לתוכו בפישוט איברים,

והכאב הפתיע אפילו אותי.

הסודות ניסו לחנוק אותי, להחזיר לי על זמן כליאתם

אבל אני עטפתי כל סוד בבלון של חמצן, ושילחתי אותם אל אוויר העולם.

בלי שיתגלו, חס וחלילה. הם עטופות היטב.

רק רמז פה, ושני חלקי סודות שם.

ומאז הם תקועים בבועה רחבה בשמים שבתוך נפשי.

והשמים גדולים, אז אני לא דואגת.

וכשבועה תתפוצץ ותפיל עלי סודות כמו גשם,

חלק יפלו עלי, ויפילו אותי,

וחלק יפלו על האדמה שמסביבי,

ויצמיחו כוחות חדשים במרחבים שבתוכי.

אז לבנתיים סודות יקרים,

שתדעו שאני זרעתי זרעים,

שרק מחכים לגשם שלכם,

כדי להיות גדולים.

 

תניא, רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו. וסימן לדבר – משמרה ראשונה, חמור נוער; שנייה, כלבים צועקים; שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

 

אשמורת שלישית

 

כל הלילה הטל ירד

לחלוחית על ריסי עיניי,

תלתלי כמו ענפי העצים

מתבדרים ברוח

 לקצב שירה.

פרחים מוטללים בדמעות

אני נושאת בליבי

בין עלי כותרתם מקופלים חלומות,

אני פוסעת בגן לבד

מקשיבה לצלילים, מערבולות אוויר

שואפת-נושפת לאט

פתאום הריק של הלילה מלא כל כך

ניצני  מלכת הלילה   נפקחים אט

פרפר מפרפר מפלס לו דרך בין ורידיי

 העיניים לחות ונוצצות

הלילה בוער בהן, תשוקת לבת כוכבים

מביטות בפרפר

בגסיסת גווניו

באשמורת שלישית

רגע לפני הבוקר

הלילה מנצח

אותי

מובסת, דוממת, לא מספרת

עולל מכונף לא יונק מצוף הפרחים

עטי כסף דקים,

עצבי ברזל נחושים.

 

חומות עפר,

חומות תקווה

נמוגות בערפל

בעשן כלאה.

 

מבעד לסורגים

נשלחת יד

זועקת,מתחננת

מבקשת מתת.

 

פיות שנפערים

בלי קול

נושאים זעקה

באלם רון.

 

בלי שיער,

בלי קול,

מחצלות גופה

נדמים לנפול.

 

שקט,

הטי ילדה,

הטי אוזנך.

רינון ציפורים נשמע.

 

הבטי ילדה,

הבטי

עוד זורחת חמה.

עליתי במדרגות, התקרבתי למעלה הרבה, ואופ' נפלתי שוב למטה, שברתי תראש, מפוחד כולי, לא יודע מה לעשות, מנסה טיפה לעלות ושוב, חליק.

זה היה הבית של הדוקטור. יש לו מדרגות בעיתיות לזה. 

"דוקטור, אני אבוד!"

 

לא. אתה לא אבוד. חזור עוד פעם ותתחיל מהתחלה. ענה הדוקטור.

ואל תתיאש לעולם!!