להיות רוח
אַגָדָה מְלַחֶשֶׁת, הרחק אֵי שָׁם, אֶל הַחוֹלְמִים,
אַשֶׁר בּהיוֹת האָדָם לְרוּח, לֹא יִכְלוּ הָעַלוּמִים,
נְאֶהָבִים בְּחַיֵיהֶם, לֹא יִפָּרְדוּ אַף בְּמוֹתָם,
ובּכְלוֹת הגוּף בָּאָרֶץ, לֹא תִכְלֶה אַהַבָתָם,
כּי בּגָוְועָם, עָנָן יִהְיוּ, וְעָנָן אֶל עָנָנה יִקְרַב,
וְיתערבו נִשְׁמוֹתֵיהֶם, זו בזו, בְּעֵרוּב רַב,
עַדֵי אֶחָד יִהְיוּ, אֶחָד מַמָשׁ, בְּיִיחוּדוֹ,
עַדֵי הַכֹּל יִהְיוּ, הַכֹּל, וּכְלוּם מִלְבַדוֹ.
.
כך מספרים אֵי שם, אֵי אז, במרחבי עַד וְעָתָּק,
וּמִפֶּה צָרוּד מִזוֹקֶן, אל אוזן, סוד יומתק,
אשר בִּסְפוֹת הגופות, לא תכלנה האהבות,
רק ינשבו האוהבים יחדיו, כרוח ברחובות,
ובראש חוצות יִשַׁקוּ, זה לזו בלא צנעה,
ויוריקו הברושים, בהנהון רוח מלא קנאה,
כי אהבה היא ולא שכול, ברוש וארז כינורה,
ומקדשה בשמי הכחול, לעד חַגָהּ, וזה שִׁירָהּ.
.
אהובי, אני כבר רוח, שורָה תמיד מעל ראשְׁךָ,
מבדרת לעיתים, קווצת-זקנה מִשֹעָרְךָ,
נושבת שֶׁבִי אחריך, נמה חרש על גַגְךָ,
הנה עתה אני כבר רוח, ואתה, אתה עוֹדְךָ.
עתה לבד, בראש גגך, מביטה בך מעל,
רואה את עצב בדידותך, את חיוכך אשר חדל,
את גופך שאסרך, בֵּינוֹת כותלי ההגבלה,
את קולך אשר נדם, את כֹחַךָ אשר כָּלָהּ.
.
ובליל חורף עת צינה, יקרב כל איש אל להבות,
בדד בחוץ כאלמנה, וליל שואה ברחובות,
ורעמים, מורא ליבי, כקול שטן המְצַחֵק,
אֶשׁוֹב אני אל חלונך, בשריקה להידחק,
וכל חוצות הכפור ימלאו, בייללת בִּכְיִי החרישי,
אֶשׁוֹב מֵעַל, ואתפלל, לו רק ישמע אִישִׁי אִיוושִׁי,
אַשְׁגִיחַךָ מֵחַלוֹנוֹת, ומחַרְכֵי זכוכית זכוכה,
ואַחֶם במראך, ואנחם בבדידותך,
לשמור שמורותיך בשנתך, ולהזות בך יקץ,
וללחוש לך את אשר יהיה, לגלות לך הקץ.
.
אשר יום יבוא ואנו שנינו, שוב נחיה ושוב נאהב,
הלוך ושוב, נישוב כרוח, על כל עובר, ועל כל שב,
בראש צריחים, עוז ננשב, ועל כנפי יונה נרכב,
חורבות ערים בן אין יושב, לנו כארמון זהב,
נרקיע על בסערות, יחדיו ניפול אל אדמה,
במפרשי סירות, נפרוט, שירה אחת, שירה תמה,
שירת אוהב, מלב נִשְׁפָכָה, שלא תכלה ולא תיתם,
אהבת נער שלא נִשְׁכָחָה, ועוד נִמְשָׁכָה עד עולם.
.
אהובי, היה כבר רוח, ושבה עימי, משב אחד,
על הגבעות יחדיו נשוח, בשדות דגן של עַד,
עַלֵי שיבולת דק, ננוח, גרגר יִשׁוֹר יָמוּת,
אך אנו כבר בני הרוח, בְּנֵי אֵל חַי, בְּנֵי אַלמוּת,
כי זה כמה נִכְסוֹףְ נִכְסַפְנוּ, ונאספנו כבר אל אור,
כי הנה כבר נִשְׁתָספְנוּ, והלכנו בלי חזור.
אז אנא, אהובי, היה כבר רוח…
|
אבל לא היה לי צורך ביותר)