ב"ה
לזיכרו של אדם יקר ואהוב, בעל מעלות רבות, רב הנסתר על הגלוי, ת"ח בחסד עליון ובעל מידות,
שאני חייב לו לא מעט מחיי היום.
הרב יהודה עובדיה זצו"קל
למד אותי איך,
למד אותי איך נפרדים ממך,
איך מעכלים את זה, שלא נראה אותך יותר.
למד אותי, איך להיפרד.
למד אותי, כמו שלימדת אותנו, מילים ארוכות של תורה.
למד אותי כמו אז, עם החיוך והסיפורים, ואנחנו יושבים מסביבך,
בעולמות אחרים.
איך נפרדים?
הכאב הזה, שלא עובר, מהידיעה שלא נבוא לקראתך, בעודך עומד בכניסה לבית המדרש,
כוס הקפה הנצחית בידך, והחיוך הנצחי עוד יותר.
לא נשמע עוד את מילותיך, במבטא בבלי, מנגנות ומסלסלות בדברי תורה, קושרות כתרים
ועדת מלאכים אוספתם אל היכל קודשו.
לא תצעק עוד, "מהרה" בחיוך והמבט שלך, לא תלמד אותנו היכן שחכנו את עולמנו אצל הגננת חדווה,
ירום הודה.
לא תספר לנו אחרי חצות לילה, סיפורים על דמות עלומה, י. ע. השם שמור במערכת.
דע לך שהוא שמור, שמור היטב.
לא נתקבץ עוד סביבך, בשולחן האחרון של בית המדרש, על חשבון הפסקת צהריים, לשמוע שיעור במהר"ל.
לא תכה בנו, במילותיך, תוכיחנו ותכלימנו, על שהעזנו להגיד וורט, כי וורט יש פעם אחת, בחיים.
לא תחייך כשנאמר רעיון, לא תהפוך את היוצרות, כשאנחנו איתך לוחשים "מהפך",
לא תזמר, לאליהו הנביא במוצאי שבת, שיבוא.
לא נזכה עוד להתרומם רק מלחיצת היד שלך, מהמבט, ומההקשבה.
לא תזעק ג'אוולד, משובש, בהגייה בבלית עמוקה.
לא תאחז אותנו בנפילות, ולא תחייך אלינו כשנשוב ונקום.
לא תאחוז אותנו נפעמים, בפיסקה של הרב, או בדברי מהר"ל, חושף רובד על גבי רובד.
לא תצלול עימנו למעמקים, לליפני ולפנים, של מילותיהם הקדושות של רבותינו, ואתה מכוון ומוליך,
כבשלך, כמי שהדרך כבושה תחת רגליו.
לא נשמע עוד שיעור או שיחה, לא נקרא עוד בשם "תלמידי חכמים המתגדלים".
לא תשמור צלחת צ'ונט של משמר של חמישי בלילה, לעדיאל, בן התשע.
במקום זאת הוא יאמר קדיש.
לא יהיה עוד מי שיוציא אותנו מעצמנו, יגלה לנו את הטריקים הקטנים, על איך אנחנו עובדים על עצמנו.
לא תגלה לנו יותר, בחיוך ובקריצה, כמה גדולים אנחנו,
לא תשדר לנו את כל האמון שהיה בך לכל אחד מאיתנו,
לא תעמוד על יד הרכב, בשעה שתיים לפנות בוקר, לשמוע פריקת ליבו של נער.
לא אזכה ללוות אותך על החניון, כדי לשמוע עוד מילה, עוד שאלה,
לא אזכה ללמוד איתך את הפיסקאות בעין אי"ה השחוק והמסומן שלך.
לא אזכה לחזור אליך, אחרי שסיימתי את רשימת הספרים שנתת לי, לא הספקתי, כפי שכבר אמרת.
איך נלמד, באמצע סדר בוקר, כי זה הזמן היחיד שהתפנה לך, הרי כל שאר הזמן את לומד עם אחרים,
מבוקר עד ערב.
מי ילמד אותנו לאהוב? מי ילמד אותנו להעריך? מי ילמד אותנו לאחוז במידת הפשיטות?
מי ילמד אותנו שיש מדרגה גבוה מעל גבוה, שאין סוף להתקדמות והעיקר הוא ההשתלמות ולא השלמות?
מי יגלה לנו שלפעמים רק "דבר אל בני ישראל ויסעו"? מי יעורר לישון "לפני ארון האלוקים" כמו שמואל?
מי יזכיר לנו להיות בני אדם ולא "וירד העיט על הפגרים"? מי יחנך לא "לשים את הכיפה" על החולשות?
מי ילמד אותנו, שגזירה על המת שישכח מן הלב- ישכח מן הלב שהוא מת?
איך נשכח? איך נוכל? רבנו ומורינו, אלופינו ומיודענו? איך?
איך נוכל להיפרד ממך, אם לא לימדתנו כיצד?
איך החזקת ונלחמת שנתיים? באילו כוחות נפש? איך חיכינו שתחזור אלינו, ותחדש ימינו כקדם בשיעוריך, במילותייך,
במבטך המנחם.
שנתיים תמימות בייסורים וכל מעיינך לחזור ולתרום, להשקיע בילדייך ובתלמידים.
שנתיים תמימות, של המחלה, של הקרנות, ובאמצע כשהרגשת טוב חזרת, בלי הדרת זקנך, בלי ציציות ראשך.
שנתיים של תפילות ובקשות ומלחמות, ולבסוף ניצחו האראלים את המצוקים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
עזב צדיק את העיר, עזב זיוה, עזב הדרה.
מה עושים עם כל הזיכרונות הללו, המשפטים הללו שנתת לנו, שטבועים בנו עמוק כל-כך,
שהפכו לחלק מאיתנו?
הפכת לחלק מאיתנו, אנחנו נושאים את שיעורייך, את מילותייך, את טפיחות השכם, את הענווה והקדושה,
שאפפו אותך.
וסיפורים סיפורים נשפכים מן הלב, זולגים בדמעות חמות, על רגעים קטנים, שבזכות מילותייך, ודברייך שינו עולמות שלמים,
ודמעות חמות נוהרות, מבקשות ניחומים, ואין, רחק ממנו מנחם, משיב נפשנו, כי אתה היית מנחמנו.
