פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 530)

התעורר!

ההווה חשוך,

אני יודע.

מקד את מבטך

בניצוץ המבליח

תחת המעטה השחור.

 

חשל את נשמתך,

נתק את כבלי הערפילים

הכובלים את עתידך.

שא תפילה לא-לוקיך

ויאמץ ידך,

 

בזעקת קרב נער

את מעטה העפר,

מעל המתכת הבוהקת,

במאמץ אחרון הנף

את להב האמונה.

 

איש צורה היה בדרכו לבית הקפה של שמול. מפגש חברים, קבוע, יום רביעי, בערב.

קבוע. לא היה בו התחדשות.

איש צורה.ואין בו כל חדש,חידוש,התחדשות. חבל.

 

"אנשים שנמצאים בבעיה ואינם מבינים שהם בבעיה, חושבים שהכול בסדר, מרוב המצב הגרוע שהם נמצאים בו" אמר לי סבא, איש ניסיון, איש חיים. ואני הקטן מקשיב ומאזין לקולו ורוצה להשתנות אבל לא יודע איך לא יודע מאיפה להתחיל. ואני? אנה אני בא? "לא בשמיים" אומר לי סבא "לא בשמיים כי אם בארץ.." "בפיך ובלבבך לעשותו..."

 

אבל אני רוצה אבל איך אבל אני לא יכול אבל איך אבל מה אבל ניסתי כבר ונכשלתי אבל לא אבד אבל לא יודע אבל אבל אבל

 

"אל תתעסק בהבלים" אומר לי האיש עצה "לא בהבלים"

 

מבולבל אני ואיני יודע לאן ומה ומי לפנות. 

 

ואין לי על מי לסמוך אלה על אבינו שבמשמיים.

 

"מה איתך?" היא שאלה

הרמתי את ראש במהירות, מחייכת את החיוך המזוייף הכי גדול שלי.

"ב"ה אני בסדר גמור, למה שלא אהיה בסדר?" שאלתי 'הטון לא לגמרי אמין, אני צריכה להשתפר בזה לפעם הבאה' ציינתי לעצמי תוך שאני מנסה לנתח את מבטה הנוזף על השקר הגס.

החזרתי בפרצוף מיתמם והתחלתי לכתוב בשטף, סתם אותיות, מילים, משפטים, בלי קשר, כך לפחות חשבתי.

היא זזה, לא מאמינה להבעות הפנים לי.

קמתי מהכיסא והלכתי להכין לעצמי כוס קפה.

כשחזרתי- היא בכתה, בכי חזק, כמותו לא ראיתי אצלה מימי, למרות שבכי הוא עניין תדיר ושכיח אצלה.

חיבקתי אותה, אבל היא דחפה אותי.

"למה את לא אומרת כשכואב לך? למה את מנסה לסחוב הכל לבד? למה? את מנסה לקרוס?" היא שאלה אותי, מתוסכלת.

העפתי מבט בדף שבידה, הכתב- היה שלי, הכותרת- היתה הפניה אליה, והתוכן- מה שעובר עלי, ושאני צרכה עזרה.

'כנראה אני באמת צריכה עזרה' חשבתי, תוך שחיבקה אותי, ודמעותיה מרטיבות את פני ומתערבבות עם דמעותי.

העיניים של ענת על המחשב

כשאמא נכנסת לחדר שוב בלי לדפוק

עכשיו היא כבר אפילו לא טורחת לגלגל עיניים

בצורה מסוימת היא התרגלה להתעלמות המוחלטת בבית הזה לכל מה שקשור לפרטיות

אולי כי היא נולדה למשפחה הזאת

אבל עד שהיא צברה השיג שהוא היא העדיפה ליחס אותו לעצמה

כל טיפת אור יכולה להועיל בחדר החשוך הזה שהיה בלב שלה

 

כחכוך מעט צרוד ועכשיו היא מבינה שכבר אין לה בררה אלא להסתובב

אמא נועצת בה את המבט הדואג שהיא שונאת

ומתחילה לדבר בקול הכי רך שענת שמעה אי פעם

שוב היא שואלת אם אפשר לסמוך עליה וללכת לישון

היא מהנהנת בקוצר רוח כשעיניה בוהות בנקודה מטושטשת ברצפה

אמא מסתכלת עליה במבט בוחן שמכריח אותה להרים מבט

ופתאום גם אמא מטושטשת

שוב הדמעות האלה היא רוטנת לעצמה 

לפני שנושמת עמוק ושולחת את אמא לישון עם חיוך מזויף על הפנים

 

מכבה את המסך וזורקת את עצמה לתוך המיטה

פותחת את הספר בעמוד אקראי

זה לא באמת חשוב בכל מקרה היא מכירה הכל בעל פה

תמיד הקסימו אותה ספרים מהסוג הזה

הגיבורה הלא כל כך יפה והלא כל כך מוכשרת

תופסת את החתיך הגברי שמאוהב בה נואשות

זה נתן לה תקווה שסיפור כזה יקרה גם לה

אולם כשניסתה לדמיין את זה נחלום נשבר בצחוק חורק בשקע מפיה

כי מי יאהב ילדה כמוה?

אפילו החבר שלה מאוהב נואשות באחרת

ועכשיו גם לא טורח להסתיר את זה

 

מתנערת מהמחשבות וניגשת בנחרצות למגירה

הנה הסכין היפה שלה

היא מחייכת חצי חיוך לפני שמתחילה לחתוך במיומנות

קדימה אחורה שובו קדימה

שיר טיפשי מתנגן לה בראש בקצב אחיד עם תנועת הסכין

לחתוך כדי לכאוב

לכאוב כדי לא לחשוב

היא מזמזמת למנגינת השיר

טיפת דם מנצנצת לה על הסכין והיא מרשה לעצמה להיות מופתעת רק לרגע לפני שהיא ממשיכה

 

הדמעות חונקות בגרון ושום דבר לא עוזר

הסכין זזה כמעט בלי מחשבה לגרון

לסלק את הגורם המפריע

חתך קטן וכשהיא קולטת ונבהלת הסכין נשמטת לרצפה

כמעט וגם היא נופלת

אבל במקום הבכי המצופה מבט אטום עוטף אותה

היא מגמגמת צעדים אטיים לחדר כביסה ומשם מוציאה את זה

כמה לגימות

ושריפה פורצת את דרכה לתוך גופה

היא נושכת את השפתיים ובכל זאת נראה ששמץ של קול בוקע ממנה

היא מספיקה לראות את אמא רצה עליה דומעת לפני שעיניה דוממות

את יודעת-

 

השחר המחוויר

במזרח

חזק יותר מהצל

הרובץ על נשמתך,

ולחישות האומנות

הם הרבה מעבר

לציפורניו

של העצב.

 

מדוע הזלת

את אותם דמעות חמות?

הניחי להן

ויתאדו

בלהבתה

של קרן אור ראשונה,

ויחד איתי

הדליקי את היום החדש

בניצוץ של כסף

מתלקח.

התיישבתי במושב הנהג,

הגלגלים מתחילים לנוע,

והכביש נכנע תחתיהם.

אני נוסע,

ולא מבין לאן.

הכביש ממשיך ומתפתל,

אני פותח חלון,

נושם עוד טיפת אוויר,

ממלא את ריאותיי,

מפחד שזו נשימתי האחרונה.

בצידי הכביש צמחייה סבוכה,

ואדמה סדוקה שמחכה למטר שיבוא

וירווה אותה.

הנוף שנגלה למולי עוצר את נשימתי,

ופי עומד פעור מול יופי הבריאה.

לרגע אני נושם עשן מהכפר הסמוך,

ונחנק.

מביט למעלה ורואה שובל של צמר גפן לבן

שצף על משטח תכול וטהור.

אני מתמקד באחד העננים,וחושב-

מי יודע?

אולי מאחוריו אני אסתתר כשאפרד מהעולם?

בינתיים הגלגלים ממשיכים להתגלגל 

כאילו יש להם לאן למהר.

ואני מפעיל את הרדיו

כאילו שזה מה שיצליח להשתיק את הקול שבתוכי...

פיתולים,פיתולים,

אך לבסוף מגיע אל מפל המים.

יורד מהצעצוע המתכלה בעל ארבעת הגלגלים,

ומתיישב על אחד האבנים.

זרימת המים מנסה להשתיק את הרעש הפנימי 

שצורם לי באוזניים.

אך רק מגבירה אותו.

אני מתייאש,

ועולה חזרה על חתיכת המתכת המרובעת,

בדרכי למדבר.

שם אולי אמצא את השקט,

את היופי,

את הטוהר,

את מה שחסר בי.

ואולי אמצא שם את מותי.

 

תודה למי שקרא עד פה!.. אשמח לתגובות,וביקורת...

 

 

הם כל כך מפחדים, הם ראו את "האני שלהם", את

את מי שהאני שלהם יכול להיות והיה לפעמים.

יודעים שחלק מהם, ממי שהם תמיד היה ותמיד יהיה, אותו הכזה, אם לא יעבדו ויעבדו.. קשה...

 

עכשיו הם מבינים, מי יכולים להיות כל האנשים, שהם מכירים או לא, מכאן הפחדים ובדגש על יכולים.

ישתבח שמו לעד אנחנו יכולים לבחור,

הידד ומופלא זו הבשורה הגדולה

יש לנו יכולת בחירה

 

* מכירים את זה שאתם כותבים משהו והוא נאבד...

אז זה השחזור...

יצא הרבה פחות טוב.אבל עדין חשוב.

 

האיש שקנה ימי הולדת

פגשתי אותו על ספסל ברחוב.

הוא קנה ממני יום הולדת או שנים.

והשאיר לי צלקת במקום.

האיש שקנה ימי הולדת

ראיתי צלליתו הסתמית מרחוק,

הוא לאט התקרב

והושיט את ידו

 לקח בין יום ליומים.

לא הוא לא גנב.

הוא השאיר לי תשלום,

בריבית וחובות,

שאני אשלם כל חיי לבנתיים.

האיש שקנה ימי הולדת,

את שנותי בזבזת מכבר,

אבל אני רוצה את ימי!

בבקשה, החזר לי אותם.

את כל העולם בשבילי עכשיו


טוב לי איתך
טוב לי לחייך איתך
וטוב להיות שלך
מחויכת בצללים
ובכל החיים

רק טוב לי איתך
טוב לי לחלום אותך
וכל נשימה איתך
עושה לי רק טוב
איתך חזרתי לאהוב

כי את את כל העולם בשבילי עכשיו
ולא האמנתי שאני שוב אוהב
ובתוכי בוערת אהבה באש יוקדת בגללך
תדעי תמיד אהיה כאן בשבילך

וטוב לי הזמן
הוא לא מעציב יותר
ואני פוחד לשחרר
את הלב שלי עד הסוף
אבל זה לאהוב

ושוב אני אוהב
אוהב לחיות אותך
ולא נוגע בך
ותזכרי לא לוותר
ששוב אני אוהב

כי את את כל העולם בשבילי עכשיו
ולא האמנתי שאני שוב אוהב
ובתוכי בוערת אהבה באש יוקדת בגללך
תדעי תמיד אהיה כאן בשבילך


אשמח לתגובות, הערות והארות...

אנשים שלא יודעים לשחרר.

רוצים להמשיך

הלאה

אבל היד, המבט

אוחזים היטב בעבר

מבלי יכולת להרפות.

 

האמת , אני לא יודעת עד כמה אפשר לקרוא לזה טקסט אומנותי . אולי באמת אי אפשר . אבל זה נסיון . חלש אומנם , אבל נסיון .

 

על כוס התה שלי כתוב זהירות, עלול להכיל משקה חם. על הלב אין שום אזהרות. עלול להכיל אהבה, עלול להכיל כאב. כאילו שאפשר להכיל אותם. אבל הם שם. שורפים את ההיגיון ואת הגרון, מציפים את העיניים בדמעות, מפזרים קוצים על הכרית ואי אפשר לישון, אפשר רק לחכות שיתקררו, אם בכלל. או להוציא את הקוצים אחד אחד, ולשמור שלא יגיעו עוד.

 

על כוס התה שלי אני בונה בניינים. היא תרגיע אותי. היא תביא לי קצת שקט ומזור. אבל בסוף כשאני יושבת רק איתה לבד, היא מקשיבה לי ושותקת, מכילה את המשקה החם שיש לי בתוך הלב ושיוצא דרך העיניים, מלוח מתוק. אז אני מוסיפה עוד כפית סוכר, עוד שתיים. ונותנת לה עוד הזדמנות לחמם, לרכך כדי שיהיה קל יותר שיהיה קר פחות.

 

לכוס התה שלי ולי יש תמונה של בדידות, בסוכה ערומה מקישוטים, חשופה לקור שמגיע בדיוק בסוכות וחושף לנו את עצמנו ואת כמה שאנחנו אומללים, כי אחרי שהמלך כבר לא בשדה פתאום אנחנו יוצאים, מגלים את ההזדמנות שפספסנו ומנסים לתקן, אבל המלך כל כך רחוק, בארמון, ואנחנו כלואים בארמון של ארבע דפנות לבד, עם כוס תה ושקט.

 

לכוס שלי יש סבלנות, היא לא דוחקת בי לשתות את מה שהיא מגישה לי, את הדייסה שבישלתי בעצמי, היא מחכה שאני יעכל את כל מה שהכנסתי אליה במשך היום ושעכשיו אני חייבת לשתות, כמו תרופה, לחשוב על מה שעשיתי היום, לעשות תשובה. ככה יהיה מחר טוב יותר, או שלא, או שגם מחר אני ישמור את כל היום לכוס תה של לילה, ומישהו ירקח לי מזה תרופה, קצת מרה, אבל רותי גיבורה, לא נורא.

 

הכוס תה שלי היא תחליף, תחליף לקפה של בוקר, וקפה של בוצר וקפה של לפני צהריים ושל אחרי צהריים ושל צהריים ולפנות ערב וערב ולילה. ואת כל אלה מחליף תה. תה אחד של לילה שמחליף כל כך הרבה קפה שמילא את הזמן במקום השוקו של פעם, השוקו של בוקר של פעם של אמא ושלי ושל האחים, טובלים ביסקוויטים ומוציאים מהר שלא יתפוררו לנו בתוך השוקו. צריך לדעת בדיוק את הרגע, הרגע הנכון להכניס, הרגע הנכון להוציא, שלא יתפוררו. שלא יהרסו את כל השוקו ואז הוא יישפך לכיור ואנחנו נלך ונכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום ולרוץ להספיק את ההסעה לבית ספר לפני שהיא בורחת. שוקו של ילדות.

 

הכוס תה שלי היא של זקנות. אימהות לא שותות תה, אימהות שותות בבוקר שוקו עם הילדים וכשהם הולכים הם שותות את הקפה השקט שלהם כדי לחשוב, ולתכנן את היום, ולרוות נחת ולאזור כוחות כדי לשטוף את הכוסות של הילדים, זקנות שותות תה, מחבקות את הכוסות כשהנכדים לא נמצאים כדי לחבק אותם, משתעלות וחושבות שהוא עוזר להם לבריאות התה. נאנחות אחריו כמו מכור שקיבל את הסם שלו סופסוף. אחרי כל התרופות שלהם ומהרשמים הם שותות את התרופת סבתא שלהם, תה עם פרוסה עבה של רכילות טרייה.

 

גם אני זקנה. על כוס התה שלי אני מוציאה כל כך הרבה רכילות וחושבת שהיא מרפאה אותי. בנשימה אני מכניסה את האדים שלה ובנשיפה אני מוציאה את כל הרכילות, חשבתם שרותי גיבורה? רותי מכוערת, רותי מבואסת, רותי לא עושה טובה, רותי מוזנחת, רותי בורחת רותי לא משקיעה רותי לא אמינה. רותי רעה. רותי שכחה את כולם.

 

רותי שכחה שהרבה לפני שהתה תפס את המקום שלו, הקפה היה שם, כל כך מעורר וכל כך נאמן, בהרבה רגעים של ביחד. רותי שכחה את הביחד שהיה פעם. את הנחמה בחיבוק קרוב ואמיתי שמחזיר אהבה, לא כמו כוס תה.

 

רותי שכחה שיש סערות מחוץ לכוס תה שלה, היא שכחה שיש אי שם חיוך שמחם לה את הלב בלי להכיל משקה חם, אלא רק מכיל אותה, לא רק בשעת התה, כל היום, כל רגע, ולא מתקרר. אלא רק פעמים רחוקות, כשהגבולות מטשטשים מרוב אדים ודמעות וריחוק, אז נכנס קצת קור. בלי כוונה, כשנפתחות דלתות הלב כדי להכיל את רותי נכנסים לפעמים אורחים לא רצויים. קרים, בחליפות, שלא אומרים כלום אך צועקים ריחוק.

 

כמו רופאים שפתוחים סוגרים את הדלת לאט לאט, בבית חולים קפוא, ומודעים שכל המאמצים כבר נעשו, והם מצטערים למרות שזה לא משכנע.

 

ואח"כ הם מציעים כוס תה מנסים לעזור להרגע.

רותי שכחה את אמא, ועכשיו היא יושבת בסוכה, עם כוס תה קר ורחוקה, ואומללה. היא כבר עברה את השעה.

 

משפחת אחת,

שתי הורים,

שלשה ילדים

וכלב.

 

חיים יחדיו,

בבית אחד,

בושים ונכלמים

בלי הרף.

 

כי לאב יש חובות

יסוריים,דאגות

והבטן נדבקת

לגב.

 

והאמא פוטרה

בוכיה, אבודה

מחפשת את שברי

הלבד.

מתגעגעת לאור שלך,

שקרן מפניך

 

לחיוך הרציני

שהתחלף לשובב,

ברגע שהגעתי.

 

מתגעגעת לצחוק שלך,

מלא ההומור,

שהתחלף לנוקשות

אל מול מי,

שלא הסכים איתך

 

וחזרת לצחוק,

ברגע שהגעתי.

 

אני מתגעגעת אליך,

ואם לא תשוב--

 

אמשיך להתגעגע,

ואחכה שתהיה אותו אדם שהיית

 

ברגע שתגיע.

---

היום הוא היארצייט השביעי לדוד שלי, שנרצח בפיגוע ירי. אדם מיוחד מאד, יהי זכרו ברוך.

אכלת גופה כי החוק
לא אוסר אכילה במפורש
לא הפסקת לדמם ולצחוק
נבל ברשות התורה

נבלות ודמים שהם עושר
התגוללו תחת עקבך
ולא הארת איתן את החושך
כי גם הלבנה כבר ברחה

ולא פחדת משד
כי דמה כבר דמה לנהר
בו צבא ערמומי וחושד
נופל טרף לבדיחות העבר

הדממה חשפה אז שיניה
מנצנצות מתום ושלווה
והאושר שנבע מעיניה
נקטע בצווחת אכזבה

אמבט של רגש בוצי
מתקשה סביב שרידי הגופה
והמצב הוא קשה אך יציב
לרגש אין שום תרופה

בשעה טובה ומוצלחת נפתח פורום כתיבה נוסף (וסגור).
כדי להבטיח את שלומם של שני הפורומים החפיפיה בינינם תהיה מזערית עד כמה שניתן.
פה כותבים וכותבות מוכשרים ימשיכו להעלות יצירות שלהם, ושם יתנהלו דיונים אחרים... יותר מקצועיים.
מספרו של הפורום הוא 121

כל מי שמעוניין/ת להצטרף יכול/ה לפנות אלי או אל שרו'ש.

 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f121

ולפעמים המנגינה נגמרת

והשירה עוברת לדום

ועדות, והבטחה שנשברת

מול משבצות של לבן ואדום

 

ושוב הגשם ניתך

ואנשים מתכווצים במעיליהם

למגעו של ברזל קר ורך

נופלות עכשיו שוב חומותיהם

 

ועוד דרך ריקה וקודרת 

ושם שכבר לא יזכר

כוכב נופל, שעה עוברת

נומו, כבה כבר הנר

 

ועת שמש רד לים

ורוח קלה תהום

בינות לקרעי אש ודם

ימוג זכרון כחלום

אנשי האמת
אנשי הדממה
אנשים בלי מילים
אנשים של שתיקה

אנשי האמת
אנשי הדממה
מעטים, בודדים
אנשים של חידה

אנשי האמת
אנשי הדממה
נלחמים בלי מדים
אנשים של סיבה

זורקת עוד אבן לתוך האגם הנקי

מעגלים נפרשים בתוכו בהדרגה

משארים את חותמם על המים רק לרגע לפני שנעלמים שוב

אביגיל בוהה במים לעוד רגע אחד

מעניין היא מהרהרת

איך גם אבן יפה וחלקה שתמיד נחה על שפת האגם בשלווה

יכולה להעלם בלי שאיש ישים לב לחסרונה

ואפילו סימן היא לא משאירה

קצה של מחשבה עולה בה והיא מתכווצת

מנענעת את הראש לפני שקמה וממשיכה ללכת לאורך האגם

 

שוב רוח חזקה נושבת

והעלים שרק נפלו בשלכת מתגלגלים על פני באדמה

אחרי הושלכו מהעץ כבר לא נשאר להם מקום משלהם אז הם התגלגלו

היא זכרה איך הוא תמיד החזיק לה את היד חזק

צוחק שהוא ישמור שהרוח לא תעיף אותה

'רזונת' הוא היה קורה לה ומעיף אותה באוויר

והיא הייתה צוחקת צחוק משוחרר של מי שלא ידעה סבל מעולם

 

אנחה קטנה חומקת מפיה כשהיא מסתובבת וחוזרת לביתה

בית 4 קומות פרטי ומפואר

בתחילה כשרק עברו לכאן קראו לה 'הרזה מהבית מאחורי האגם'

עכשיו קראו 'היתומה הרזה'

ובפנים היא תהתה מה עוד צריך לקרות כדי שפשוט יקראו לה אביגיל

לפעמים אפילו כעסה הרי היא לא הייתה יתומה

אבל מה שידעו והיא לא טרחה לתקן

היא לא צריכה שידעו

שהאיש שתמיד חייך לה עזב אותה לבד עם אמא

 

אמא הייתה העצבנית אבא היה הפייסן

זה תמיד היה חלוקת התפקידים

ופעם בכמה חודשים אמא הייתה אוספת את הכל ונעלמת

עד שאבא היה לוקח את אביגיל על הטנדר הגדול ומחזיר אותה הביתה

כשהוא אחרי אחת המריבות נעלם התבנית איבדה יציבות

בשום מקום שחיפשה היא לא מצאה אותו

לא באגם לא במסעדת דגים של יום שישי

אפילו פעם לקחה באישון לילה את הטנדר שלו התניעה ויצאה לחפש אותו

כל הדרך רעדה מהמחשבה שיתפסו אותה

וכשחזרה בידיים ריקות הבינה שהוא נעלם

אז היא חזרה לשבת מול האגם ולזרוק אבנים כמו שהיו עושים פעם

מניחה לדמעות לשטוף אותה

 

היא נכנסת הביתה בזהירות

אמא עומדת בפתח בסינר וניראת כועסת

היא אומרת שלא ראתה אותה כבר מהבוקר

האמת שהיא לא הייתה ארבע ימים

אבל אביגיל מושכת בכתפיו ופונה להיכנס לחדר שלה

אבל אז היא מרגישה את ידה של אמא עליה

בטח שמת לב שאבא נעלם היא אומרת

אביגיל מהנהנת בהתרגשות

הינה סוף סוף יסבירו לה מה קורה

התגרשנו אמא מפטירה והולכת חזרה למטבח

אביגיל פוערת עיניים

ובלי הרבה מחשבה רצה חזרה לאגם

פושטת את בגדיה

ונזרקת לתוכו

מעניין

היא חושבת בעודה צוללת

איך ילדה שתמיד ישבה על שפת האגם בנחת

יכולה פתאום להעלם בלי שאף אחד ישים לב לחסרונה

 

___

אשמח להערות

מרגיש לי שאני מתחילה לחזור על עצמי

ואני צריכה להתרענן יש לכם רעיונות איך לעשות את זה?

היא רצתה לבכות.

המחשבות רצו בראש, הלוך חזור,

וליבה לא נתן אף רגע מנוח.

היא רצתה לבכות, היא רצתה לדמוע,

אבל סערת ליבה כמו גמרה את הדמעות.

היא רצתה לדעת איך בוכים,

איך יגון הופך לכאב מלוח.

היא לא ידעה,

היא לא הצליחה.

והכאב גבר

עלה על גדותיו

ויבש.

 

רציתי לומר לה

נשמה אבודה

שתלך למדבר

ואולי היא תחזה

בפלא גדול

בנשימה מטושטשת

איך רסיסים של כאב

נשברים

על חופו

של ים המלח

 

ים הדמעות.