פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 530)

אני לא יודע אם רציתי שאמא תחבק אותי,
אבל אני בטוח שרציתי שהיא תנסה,
כדי שאני יגיד "די, אמא, אני כבר גדול מדי לחיבוקים!"

אמא אף פעם לא חיבקה אותי
אני לא יודע אם היא חיבקה את עצמה בכלל,
אני הייתי מסכים לחבק אותה אם היא הייתה מבקשת
אבל היא אף פעם לא הציעה.

אמא לא אוהבת לחבק אף אחד
אולי כי היא כבר שכחה איך עושים את זה, אבא אמר לי שפעם היא ידעה.
אבל הוא אמר את זה ואז הלך
אז אולי גם עליו זה גדול
שאמא כבר לא מחבקת.

אמא קרה, הידיים קרות, המבט קר
רק כשאני מחייך אליה לפעמים
אני מוצא טיפת חום בעיניים שלה
ואז אני מקווה שאולי החום הזה יתפשט בה
והיא גם תחייך.
אבל הקור תמיד מנצח את אמא.

כולם שונאים את אמא שלי
הם אומרים שאסור לתת לה לגדל ילדים
שילדים צריכים חום ואהבה, חיבוק כשהם חוזרים הביתה.

אבל אני יודע שהם צריכים לכעוס על אלוהים
שלקח את החום שלה ואת האהבה שלה אליו.
כי כשאמא מתפללת,
אז משהו בה מפשיר פתאום
והחום הזה בעיניים חוזר,
כמעט כאילו חייכתי אליה.

אז אני לא יודע אם רציתי שאמא תחבק אותי
אבל אני בטוח שאני רוצה
שהיא תחייך אליי
ואז אני אוכל להוכיח לכולם שניצחתי, שהחיוך שלי הפשיר אותה.

אולי בעצם לא לכולם.
מספיק לאבא, שהלך
ולאלוהים, שלקח את החום מאמא שלי.

 

ב"ה

 

הנופים והמרחבים במדינה שלנו

 

 

המדינה שלנו כמעיין עפיפון.

החרמון והגולן, אזור הגליל וים התיכון.

משור החוף והשפלה שפרושה כמו מפה.

ובל נשכח את הרי המרכז והרי יהודה.

את ים המלח וירושלים הבירה הקדושה.

באר שבע ,ערבה וחלקה הדרומי של המדינה.

במדינה כמו שלנו הנוף משתנה מקצה לקצה.

 

יש בההרים גבוהים והרים נמוכים, עם המון משקעים.

ויש בה גם שטחים פתוחים ושטוחים אם שדות ירוקים .

ויש בנוסף גם שטחים צהובים וחומים, כמעט ובלי משקעים.

יש בה הרבה גוונים וצבעים ,כמו עפיפון שלי ילדים .

 

חדר ריק 2

 

אני יושבת בחדר ריק ומתה משעמום,מססתכלת מן החלון הקטן.

וחושבת על חופש ופריחה , לי ולנפש שבתוכי.

אני כאן לבד בחושך ובקור , אין מי שיבוא לבקר ,אני בחור.

לפעמים זה טוב ,כי יש זמן למחשבות, של עצמי.

 

אני בחדר ריק ללא מיטה ושולחן.

רק ריצפה קרה וקשה, קירות לבנים עם חלון קטן .

שמינו אפשר להשקיף ולצפות על העולם.

החדר שבו אני נמצאת קטן יחסית ,הוא מעיין מקלט ומקום מוגן .

 

 

בקרוב מאודי אשתחרר מכאן.

לאן אלך? כי בית ומשפחה כבר אין

רק חבורת רחוב ממנה באתי…..

כל כך קטנה.

כל כך לבד.

מהלכת לבד בחשיכה.

מחכה.

אולי היא תבוא.

אולי היא תחשוב עלי לרגע.

אבל לא.

זה לא קרה.

 

כל כך לבד.

כל כך בודדה.

מהלכת בין צמחי הבר.

שגם הם לא מזמן נבלו.

שעל ידי רגלי אנשים נרמסו.

מחכים לאיזו ישועה.

ומשחיכו הרבה.

ולא באה.

התייאשו.

התרסקו ונשברו.

 

כל כך מרוסקת.

כל כך שבורה.

מאין תבוא העזרה.

מחכה ומחכה.

ועדיין לא הגיעה.

אז הלכתי.

ברחתי.

למרות שלא היה לאן.

אבל תמיד ידעתי.

שאני לא ישבר כמו צמחי הבר.

 

 

*נראלי שהמשפט האחרון לא הכי מתאים..

 

שב בצד
תשתוק המון
קח בקבוק
ושרוף גרון

לך איתה
תרקוד המון
תצחק אליו
לשיגעון

אל תדאג
רק עוד אסון
זה יחלוף
עם השעון

סע לים
תצרח המון
אל תסתכל
תיפול ראשון



שבי בצד
שתקי המון
קחי בקבוק
שרפי גרון.

אז זה הולך ככה-
כותבים חמשיר בנושא יום חופשי(כל מה שעולה לכם בראש, לא חייבים להכניס את המילים..)
וזה יוצא מהמם
אני אדגים בתגובה הבאה


בהצלחה!

ארוך מאוד מאוד ובלגן

סליחה

אני מקווה שזה ברמה מספיקה לכאן

 

 

שיעול חנוק הוציא מפיה עוד שלולית דם

היא כרעה על הרצפה הקרה מכווצת כולה

זה היה לילה ולא היה איש לידה

והיא דיממה מכל מקום אפשרי הישר אל סופה

 

היו סימנים אדוה אף פעם לא הייתה בן אדם רגיל

היה בה דבר שונה 

בערה בה אש

כמו נולדה עם גחלת שרק חיכתה לאות להידלק מחדש

 

וזה קרה

לא ביום אחד

היא הייתה חזקה מכדי שמאורע אחד ישבור אותה

אך זאת הייתה שנה קשה לאדוה ודבר אחר דבר בא ושבר בה חלק

בתחילה היא עוד נלחמה אבל ככל שעבר הזמן היאוש והכאב הכריעו אותה

והיא פשוט התפרקה

הגחלת נדלקה מחדש והיא דעכה תחת האש

 

ידה מגששת באפלה

והנה היא מצליחה בקושי לקום לישיבה

רועדת היא יושבת שם על הרצפה 

ובהפסקה שבין השיעולים

היא צועקת לעזרה

היא לא יודעת ממש למה

הכל פעל לפי התוכנית שלה

אבל כשהתוכנית החלה להתגשם היא נבהלה 

 

רחש מרוחק מעורר בה שביב תקווה

היא צועקת שוב בשארית כוחותיה

ואז גונחת בכאב

היא הייתה צריכה כבר למות

זה היה אמור להיגמר מהר

דמעות קטנות מרטיבות את פניה

ואחריהן מגיע שיעול שמכניע אותה לחוסר הכרה

 

אולי זה היה נגמר אחרת לגמרי אם היו תופסים את זה מוקדם

אם היא לא הייתה שוקעת

אם לא הייתה מספיקה להיסגר בבועה השחורה הכל היה שונה

אבל אדוה הסתירה את כאבה

ולאנשים שמסביבה לא היה מספיק חשוב לבדוק מה קורה איתה מעבר ל'הכל בסדר' שמלמלה

 

אז היא הייתה לבד בזה

עד אותו היום שהוא בא

זה היה אחרי יום גרוע במיוחד

אדוה הייתה שבורה לחלוטין

עמוסת כאב יאוש ושנאה עצמית

את הכוח לחיות איבדה ממזמן

לכן הפסיקה לאכול

ואכלה רק בשבתות כשהסתכלו עליה

קיוותה שאולי הגוף יכבה בעצמו

אבל את האומץ לארגן לעצמה סוף היא קבלה לראשונה ביום ההוא

תמיד ניסתה אדוה להיעלם מעיני אנשים ולא למשוך תשומת לב

אבל מעינו היא לא הצליחה להיעלם

ולכן ביום שאזרה אומץ הוא היה שם

 

הוא אהב אותה

ושם לב כשהפסיקה לבוא לסניף ודאג לה מרחוק

גם ביום ההוא כשנשברה הוא הופיע

הוא ראה אותה עולה לגשר ונעמדת בקצהו

ומשך אותה למטה אליו

אדוה הייתה עטופה בבכי היסטרי

אך לעולם לא תשכח את הרגעים האלו

שניהם יושבים יחד מכווצים מקור הרוחות כשבאפם ריח ים שזרם מתחת לגשר

היא בוכה והוא יושב שם מביט בה בריכוז ושותק מחכה שתירגע

ואז בעדינות קשוחה שיש רק למי שבאמת אוהב

הוא חצי ביקש חצי דרש שתסביר לו מה קרה

לאדם אחר לא הייתה מספרת

אך האכפתיות שניבטה בעיניו שבתה אותה

ואדוה מצאה את עצמה מספרת לו את הכל

 

היא פוקחת עיניים 

מסביבה אור לבן ומסנוור

היא בבית חולים

כנראה שמצאו אותה אחרי הכל

היא נאנחת כשהיא לא בטוחה עם מנואשות או מהקלה

זוג עיניים דואגות מביטות בה 

ושפתיים יפות לוחשות לא שהיא לא לבד שהיא מוגנת

היא מהנהנת חלושות

וצוללת חזרה לשינה שלווה

 

קראו לו אור

וזה מה שהוא היה

אור חזק שבהתחלה סנוור אותה

ואחרי זה האיר בה את כל החלקים הטובים שחשבה שהאש שרפה

הוא לימד אותה את עצמה מחדש

את הטוב שבה את היופי

ברגעי שבר (והיו רבים מאלה)

הוא תמיד עמד לצידה

לא מרשה לה לוותר

מכריח אותה להילחם

הוא הוביל אותה אחרי לעבר התקווה

ודאג בעצמו שתלך לטיפול ותקבל את הכדורים הדרושים לה

אור קיבל אותה והפך אותה לטובה יותר

וחשוב מכל לעולם לא עזב אותה לבד

 

ואדוה מוקסמת ממנו התרוממה באטיות וגם התאהבה בו

וכך כעבור שנה של עליות ומרדות

זה היה מאחוריה והם היו מאורסים

זה היה הזמן המאושר בחייה

בלי הכאב שיכבול אותה ומאוהבת

היא החלה לתכנן את חייהם המשותפים

היה נראה שהכל מושלם

עד שבאה אותה משאית ולקחה את אור בתאונה מזעזעת

 

מתהפכת לצד השני

ושוב הכאב עוטף אותה

לפעמים היה נדמה לה שהם משחקים בתופסת מסוכנת

ובצורה מוזרה תמיד הוא המהיר 

היאוש המוכר והשנאה מצטרפים לכאב

הם כבר חברים טובים

ומיד אחריהן מגיעות המחשבות

היא מתכננת מחדש איך להיגמר

אבל זוג עיניים טובות ושותקות מביטות בה

יודעות שצריך לשמור עליה עכשיו מפניה

אלו הן העיניים של אדווה

 

אחרי לכתו של אור אדוה כמעט נכבתה מחדש

אבל המשפטים שאמר לא הרפו מראשה

וזיכרונות אותו מבט ביום הראשון ביקרו בה דרך קבע

היא ידעה שהוא היה רוצה אחרת

שהוא הקדיש חלקים מחייו למען חייה

ולכן נשארה

היא הקדישה מספר שנים ללמידה ואחרי הכנות רבות

היא הקימה את חוות אורות לשיקום נוער במצוקה לזכרו

בחווה כולם היו כילדיה 

ולכן היא זאת שראתה גם היום את לימור שוכבת בשלולית דמה

היא זאת שהזעיקה עזרה באה אחריה לבית חולים ושמרה עליה

ובקרוב היא תהיה זאת שתביט בה בשתיקה עד שתרגע ואז

בעדינות קשוחה שיש רק למי שבאמת אוהב

היא חצי תבקש חצי תדרוש ממנה לספר לה הכל

והיא תעזור לה לצאת מהבור שלה

כמו שאור עזר לה אז

ולאור אורו של אור

 

 

מוקדש לכל האנשים שמאירים את חיי

ולך במיוחד

תודה לכם

 

אבא אתה ראית?
ראית איך התגברתי?
ראית איך הפסקתי?
ראית אבא?

אבא אתה שמח?
אתה שמח שהפסקתי?
אתה שמח ששמעתי בקולך?
אתה שמח אבא?

אתה יודע אבא
זה לא היה לי קל בכלל
זה עדין לא קל
אבל זה בשבילך אבא

אבא
אני רוצה אותך פה לידי
שאני ירגיש אותך
שאני ידע שאתה ראית
שאתה שמח
שאתה גאה בי

אבא
אפשר לבקש בקשה?
תתן לי כח
כח להמשיך הלאה ולא להשבר
כח לצאת מהבור העמוק שאני קבורה בו
כח לעשות מה שאתה רוצה באמת

תודה
אבא

כאב
שיוצא מחדרי ליבי
וממלא את כל גופי
בלי הפסקה

געגוע
שמשחיר את הלב
ועוזר לכאב
להכאיב עוד יותר

עצב
שממלא את הראש
ונשפך מהעיניים
בצורה של דמעות

סכין
שנראה כמו כאב
חותך כמו געגוע
ומבטא את העצב
במילים אחרות.

אין שם כלום

לא ריק ולא דבר

כל מה שכבר היה שם

חלף, נמוג, עבר

 

רגשות שמחה ועצב

כאב והתרגשות

חלפו, נמוגו, פגו

ואין מקום לחברות

 

אהבה אינה יוצאת

ואין לה איך להתגלות

משפטים רעים בינתיים

מורידים למצולות

יום אחרון

שאלות
תהיות
ציפיות
תכניות

זכרונות
אהבות
חרטות
נחמות

שברים
ולוחות
בארון
מונחות

ודל שואל:
יש תקווה וגואל
לחלום ישן?
הכלה בעשן?

דרכים נסתרות
מתגלות ועולות
כאשר העבר
נוגע
כמו בפצע פתוח.

מול עינך 
רצה הדרך,
ומעיקוליה
שולחות ידן
צלליות דמותך
השוכבות
לצד שברי המציאות.

אתה רוקם חלומות,
חזקים מאי- פעם
כולך תפילה
לשוב ולצעוד
באותן דרכים נסתרות

אני הולכת בשביל,
שמוביל לשום מקום.
העיניים זולגות,
מטשטשות את הדרך.
אני מגיעה לשדה חיטה,
ומתיישבת לנוח.
הרוח נושבת בין החיטים,
מייבשת את הדמעות.
אני קמה,
מתחילה לרוץ.
הראש מתרוקן ממחשבות,
והלב מרצונות.
ואני רצה בלי מטרה,
בורחת מהחיים,
בורחת מהעולם.

קדוש נורא

 

אדם קדוש קדוש נורא!

אדום קדוש היום נורה.

וזה כואב לנו בפנים

כולנו מרגישים

זהו מעשה עוולה

אין עליו מחילה.

 

והאדם הקדוש שהיום נורה

האדם הקדוש עשה לו מצווה.

והרי נאמר בכתובים

ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

 

ואיך קרה זה הדבר

ובמיוחד לאיש כזה יקר.

אך הדברים מהעיניים לפעמים נסתרים.

ואנו צריכים להביט לשמיים- להודות לאלוקים.

אז רפואה לאיש נבקש

ואל נא איש יתייאש

כי בניין המקדש קרוב הוא,קרוב

ואנו צריכים לקוות לטוב.

בתחילה עלתה השמש, הפריחה גבעה בודדה ושטפה צמרת עץ.
לאחר מכן חדלה כבשה צמרירית אחת מלחלום ועץ לימון צעיר מתח גזעו.

בתחילה הסתלק ענן, או שאולי היה זה עוף שמיים מוצק. אין לדעת.
יש שיספרו לך ששרפי מרום נעו באותו השחר ופתחו פתח לקרן יתומה, מקודשת.

כך שבעצם בתחילה סערו השמיים וכסא הכבוד נרעד מתחינות,
וקדושים של מעלה וקדושים של מטה עטו טהרה ובכיות.

בתחילת כל הסופים- אני יודע- ניצבים זקן ונוודת יחפה.
הם מנסים לשיר, ללחוש,
ללחוש לכבשה ולשרף ולקדוש,
שתחילת הכל בסוף
וסוף הכל

- בתחילה.

אש.

אש שמכה בי חזק.

לא נותנת מנוחה.

כואבת כל כך.

נשברת.מתרסקת מולה.

אולי עדיף פשוט לתת לה לנצח?

ולהישבר.

אבל תמיד יהדהד בי המשפט:

"אין יאוש בעולם כלל"

רק קשה ליישם.

 

מסתכל על השברים שאספתי
נחשף כיעורי
עוד פעם
מהורהר
......................
יש בי אש
והיא שורפת
בעיקר מי שקרוב אלי
מיום ליום גוברת
עד שהסכר שלי קורס
וכשאני שבור
היא מתפרצת מבין השברים
וכשאני רותח
היא רותחת בקרבי
לפעמים אני קורא לה אמת
לפעמים כאב, כעס או כבוד
אפשר אפילו לקרוא לה תורה
או שלטון
והיא שורפת ומכלה
אולי תוריד ת'אוטומט ותסתכל בכוונת?!

נעדא היה בדרכו לגבהה הגבוהה של השכונה. המקום הכי גבוהה בשכונה.מחוץ לההמולה, מקום שקט, בקצה,ורואים למרחקים.      נעדא זמנו הוא יהודי ליושבי המקום ההוא שאולי מעלים בדעתם כי אין הוא יהודי. ונחזור למעשנו. נעדא זמנו נקרא לו זמנו היה בדרכו לפגישה אישית עם הבוס מאלבץ שגם הוא יהודי שלא תחשבו אחרת. פגישה מאוד מכריעהץ הנה הגיעה היום שחודשים זמנו מחכה לו ושנים חולם לו. הרגע שבו מאלבץ יודיע לו כי החליט מה יעשה בו. האם ילך הוא יעלה דרגה וישלח לתפקיד החשוב עם שותף או שישלח גם לתפקיד אחר שזמנו אינו חפץ בו. לא שהתפקיד ההוא אינו חשוב. להפך. מדובר בתפקיד מאוד חשוב. אבל זמנו יודע גם יודע שהתפקיד ההוא נועד לאלה שלא התאימו לתפקיד הגדול. 

 

זמנו הביט מרחוק וראה איך חברו יוצא מהשיחה עם מאלבץ בחיוך כזה. מאלבץ מסתובב. מסמן לו לבוא. דפיקות הלב עולים ל140 מעלות.                                                                                                                                                                            "נעדא, אתה מקבל את התפקיד החשוב אתה תשלח לשליחות מיוחדת במוקד 04- 01" זמנו קופץ. טוב להודות לה' ולזמך לשמך עליון. הוא נשלח למוקד 4!!. לפתע עצר אותו מאלבץ. "תקבל שותף מהיחידה של מדגרנת קוראים לו מתשפא, אתה מכיר אות?". נעדא נעצר. מכיר בטח מכיר זה הזה ש.. איי.. אוי...גוועלד. "נעדא, אתה מרוצה?" שאל מאלבץ? "כאן מאוד ענה זמנו והראה פרצוף שמח". הלך מעבר לגבעה שם חיכו לו חבירו לשאול אותו לאיפה נשלח. "ל04 ב01" אמר זמנו בחיוך. "עם מתשפא". החברים מצפחי'ם "שיהיה בהצלחה" הם אומרים. הלכתי הבייתה. מביט על השכונה האהובה מביט על הכול וכולי עצוב ומבואס. למה? למכולם מתשפא? זה השותף האחרון שהייתי רוצה לדרך! למה? עם המתשפא הזה בקושי אפשר לדבר. למה מכול העולם נתקעתי עם משתפא? למה? מאלבץ!! טוב הוא ליועד. הוא לא מכיר את מתשפא. הוא לא יודע באמת מיהו.. אם היה יודע ודאי לא היה עושה את זה וכנ"ל מדגרנת בחיים לא היה עושה את זה אם היה מכיר ואתי. ואני מתשפא לא ביחד. לא!!

 

"שלום, נרא? אתה זוכר אותי? הזה שלמד אצלך פעם, נשלחתי לשליחות מיוחדת שצריך בה הרבה שיתוף פעולה עם אחד שאני מה זה לא אבל מה זה לא מסתדר איתו.."

 

"ומה אתה רוצה שאני יעשה?"

"שתייעץ לי"

"איך החיים?"

"בסדר, תודה, ביי"

"ביי"

|בוכה| 

 

ההמשך יבוא...

 

מסתובבת בשקט,

סובלת בדממה.

מחכה שמישהו ישים לב,

יראה לי שאני חשובה.

מכאיבה.לעצמי.

מחכה לתגובה.

סוחטת את סף הכאב,

מפגינה שלווה.

לא תוציאו מפי

אנקה, צעקה.

אני רוצה שיראו לי

שגם אני חשובה.

אני צל של עצמי

דועכת בשתיקה

לא אומרת,

לא מחיכת.

אני רוצה

להיות חשובה.

לא אכלתי שבועים,

לא בכיתי דקה.

יש בי כאב,

אבל הוא כאיננו

ליד המועקה.

אף אחד לא דואג לי.

אין אחד שאכפת לו,

אין טעם לחיות

אויר כבר יש

ואני לא נחשבת משהו.

זה לא הכאב

זה היחס.

למה אף רחד לא שם לב

שנעלמתי?

אחרי שאלך,

תדעו להגיד מילים יפות

על קברי,

אבל תדעו

שאתם, מצבה, בניתם

בעודי בחיים.

אם היתם מרימים המבט,

אולי עוד הייתי,

אולי עוד חייתי.

החוסר שבכם

חסר בדמותי.

 

קשה להיות אכפתי?

למה

נשאת מבטך אל הרוח,

עד מתי

ירחשו שפתותיך

במלמול חסר פשר

בעוד עיניך

עוקבות כאחוזות טירוף

אחר להקת ציפורים

הנושאות

את שירת העבר.

 

שחרר את ידך

המנסה לשווא לאחוז באתמול,

אחוז בכינור

ונגן,

השפל מבטך

והבט אל הניצן

המציץ מתחת רגליך.