מול הים,
מול הטבע,
עומדים אנשים,
לבד, אבל בעצם ביחד.
האלה שנדחקים לפינה,
שהם עגולים, והחברה רבועה,
אלה שנותנים לכם לדרוך עליהם, כדי לעלות למעלה.
כן, ההם הנסתרים, שגם אם את יודעת איך קוראים להם או אפילו איך הם נראים
את לא באמת שמה לב שהם קיימים.
זה סוג כזה של אנשים,
שהעולם גרם להם להבין, שאם הם רוצים להיות שווים, הם צריכים להיות מאחורי אנשים אחרים.
כן הם, האלו שמכינים את התפאורה, שמכוונים את הסאונד, שעומדים מאחורי הבמה לבושים בשחור,
בזמן שההצגה שלך – מתחילה.
ולאט לאט את ריקה יותר, והם מלאים, כי אותך החברה ממלאת באוויר, מנפחת אותך בבטחון עצמי מזויף ובאגו אגוצנטרי במיוחד.
אבל הם, הם כל טיפה של בטחון עצמי (אם יש להם כזה) הם השיגו בעמל, כל דבר שהם עושים שייך להם, ולא לקהל, פשוט כי אין להם כזה.
את יודעת לעמוד מול כולם, כריזמטית, שופעת מרץ וחיוכים, אבל באמת כשהם הולכים, מה נשאר ממך? תגידי.
כשאת רגע לבד? מה את באמת?
איש גשם.
כן גם את כזאת, רק קצת אחרת.
הם אנשי גשם שעטפו את כאבם במעיל, כדי שאחרים לא יתיסרו ממנו,
את עטפת את ליבך.
הם אנשים שיעמדו בחוץ בגשם לעזור לאחרים,
את תעמדי בפנים ותעזרי לאנשים שנתקעו בגשם של דמעות.
הם אנשים שלא מתמקדים בעצמם, חשוב להם יותר לעזור,
את לא מתמקדת בעצמך, כי את מפחדת ליפול.
הם הגב של כולם,
את אפילו לא הגב של עצמך.
הם אנשים מחוברים ללבם,
את מחוברת לשכלך.
אבל שניכם, נשארים מול כולם,
כואבים ושותקים.
כי כולכם עברתם...
וכולכם התיסרתם...
וכולכם מפחדים ליפול...
וכשתיפלו אף אחד לא ישים לב.
כי העולם כמנהגו נוהג,
ועם נעלמה לה קליפה אחת,
מסכה ותחפושת,
אנשים לא שמים לב לזיוף
ומחפשים את איש הגשם הבא
שיסכים לעלות לבמה.
